כתב הרמב"ם (חגיגה פרק א הלכה א) 'שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים ואלו הן, הראיה, שנאמר יראה כל זכורך (שמות כג, יז), הראיה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה'.[1]
♦
מצות עליה לרגל בלא קרבן?
ונחלקו הפוסקים האם מצות עליה לרגל נוהגת אף בזמן הזה שעדיין בית המקדש חרב ואין מקריבים בו קרבנות. דעת התשב"ץ (חלק ג סימן רא) החתם סופר (תורת משה ויקרא כג, יז) מהר"ץ חיות (גיטין ב, ב נדרים כג, א) והשדי חמד (מערכת ארץ ישראל פאת השדה סימן ט) שאף בזמן שבית המקדש חרב ישנה מצוה לעלות לרגל למקום המקדש, ממנו לא זזה השכינה הקדושה.והביא התשב"ץ הוכחה לדבריו מדרשת המדרש (שיר השירים רבה פרשה א) על הכתוב (שיר השירים ד, א) 'הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים', - מה יונה זו אף על פי שאתה נוטל גוזליה מתחתיה אין מנחת שובכה לעולם, כך ישראל אף על פי שחרב בית המקדש לא בטלו שלש רגלים בשנה'. וכתב שיש ללמוד מדברי המדרש שאף בזמן שהבית חרב ואין בית המקדש קיים, מכל מקום יש מצוה לעלות לרגל למקום המקדש שלא זזה ממנו שכינה לעולם.
וביאר התשב"ץ את טעם הדבר משום שקדושת המזבח וירושלים לעולם אינה בטלה, כיון שקדושתה מפני השכינה ושכינה אינה בטילה, וכמו שאמרה הגמרא (מגילה כח, א) בתי המקדש אף על פי שהם שוממים בקדושתן הן עומדים. וכיוצא בדבר שנינו בילקוט שמעוני (מלכים רמז קצה) 'אמר רבי אלעזר בן פדת בין חרב בין לא חרב אינו זז ממקומו, שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים, וכן הוא אומר (תהלים ג, ה) קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה, שאפילו הר בלבד, הרי הוא בקדושתו. ראה מה כתיב ויבן את מזבח ה' הוא האלקים אשר בירושלים, אמר רב אחא לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי של בית המקדש שנאמר הנה זה עומד אחר כתלנו'. והוסיף עוד התשב"ץ שאף הנס הגדול של עומדים צפופים ומשתחוים רווחים שהיה במקדש, ראה אותו בעיניו גם במקום המקדש בעיר הקודש ירושלים משום השראת השכינה. וסיים התשב"ץ בלשון זו 'וזה סימן גאולה שלישית'.
החתם סופר (יבמות יג, ב) והשדי חמד (מערכת ארץ ישראל פאת השדה סימן ט) הוכיחו עוד שיש מצוה לעלות לרגל אף בעת החורבן, מדברי הגמרא (סוכה מד, א) האומרת שלולב לא ידחה שבת ביום טוב ראשון של סוכות גם בארץ ישראל וגם בחוץ לארץ. וכתב שם רש"י שטעם הדבר כדי שלא ייעשו בני ישראל אגודות אגודות. והקשה עליו הכפות תמרים (שם) והרי בשתי עיירות נפרדות לא שייך הלאו של 'לא תתגודדו', ואם כן מדוע בני ארץ ישראל לא יטלו לולב ביום טוב ראשון שחל בשבת? ותירץ שכיוון שיש עולי רגלים הבאים מחוץ לארץ לארץ ישראל נחשבים כל ישראל בכל העולם כבני עיר אחת. והקשה על כך הערוך לנר (יבמות מד, א) הלא אחר החורבן בטלו עולי רגלים ובני ישראל מפוזרים בהרבה עיירות. והוכיחו מכאן החתם סופר והשדי חמד שגם לאחר החורבן יש עולי רגלים ולא פקעה מצות עליה לרגל.
♦
היכן מצינו חכמים שעלו לרגל אחר החורבן?
ואכן כן, מצינו בחז"ל פעמים רבות שקיימו את מצות עליה לרגל אף בזמן שבית המקדש היה חרב. כפי שכתב הר"ן (תענית י, א) 'גם אחר החורבן היו ישראל מתאספים בכל הסביבות לעלות לרגל לירושלים, כמו שעושים גם היום'. ובמדרש אף על פי שחרב בהמ"ק לא ביטלו ישראל פעמי רגליהם ג' פעמים בשנה. ובמדרש (שיר השירים רבה פרק ח סימן יא) דרשו על הפסוק 'אִם חוֹמָה הִיא' - אף על פי שחרב בית המקדש לא ביטלו ישראל פעמי רגליהם שלש פעמים בשנה'. ומבואר שאף כאשר המקדש חרב ישנו קיום מצוה של עליה לרגל למקום המקדש הקדוש בקדושת שכינה.בחידושי מהר"ץ חיות (נדרים כג, א) הביא את דברי המדרש (קהלת רבה פרק יא סימן ב), שלח לחמך על פני המים - ר' אלעזר בן שמוע הוה מטייל על כיף ימא, והות עונא דישראל סלקין לרגלא לירושלים. (רבי אלעזר בן שמוע הלך בשפת הים והיה זה הזמן שבו עם ישראל עולים לרגל לירושלים). והנה רבי אלעזר בן שמוע היה מתלמידיו של רבי עקיבא, כמבואר בגמרא (יבמות סב, ב), ורבי עקיבא היה לאחר החורבן, כמבואר בגמרא (מכות כד, ב). ומכל מקום אף בזמן זה היו ישראל עולים לרגל לירושלים. הרי לנו שיש מצות עליה לרגל גם כאשר בית המקדש חרב.
ובגמרא בנדרים (כג א) שנינו 'מעשה באדם אחד שהדיר את אשתו מלעלות לרגל ועברה על דעתו ועלתה לרגל, ובא לפני רבי יוסי והתיר הנדר'. והנה גם רבי יוסי היה מתלמידיו של רבי עקיבא לעת זקנתו, כמבואר בגמרא (יבמות סב, ב). ומוכח שהיו עולים לרגל גם לאחר החורבן.
בספר חסידים (הוצאת מקיצי נרדמים סימן תרל) מובא 'רבינו האי גאון היה עולה מבבל לירושלים בכל שנה בחג הסוכות, והיה מקיף את הר הזתים בהושענא רבה שבע פעמים והכהנים הולכים לפניו והעם אחריו והוא בתוך'.
החתם סופר (יבמות יג, ב) כתב 'ואל תקשה לך שאין מקדש, עולי רגלים מנין. זה אינו, דידוע דכמה מאות שנה אחר החורבן עדיין היו עולים לירושלים, ואפילו בזמן הזה עדיין עולים שם הסמוכים'.
♦
דעת הפוסקים שאין מצות עליה לרגל בזמן הזה
אולם מדברי הנודע ביהודה (אורח חיים תנינא סימן צד) מבואר שמצות עליה לרגל אינה נוהגת אלא בזמן שבית המקדש בנוי, שהקשה הנודע ביהודה שם מדוע השמיט השולחן ערוך את הדין המבואר בגמרא (סוכה כז, א) שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל. ותירץ שכיוון שמפורש שם שדין זה תלוי בדין עליה לרגל, ודין עליה לרגל תלוי בהקרבת הקרבן, וכיוון שלא יכולים בזמן הזה להקריב את הקרבן משום כך אין הולכים להקביל פני הרב, שלא יהא כבודו גדול מכבוד שמים.ומבואר בדבריו שלמד גם בדעת השולחן ערוך שהשמיט הלכה זו משום שבזמן הזה לא נוהגת מצות עליה לרגל.
וכן נראה מפירוש הרא"ש (נדרים כג, א) שעל דברי הגמרא שם המביאה מעשה באדם אחד שהדיר את אשתו מלעלות לרגל ועברה על דעתו ועלתה, ובא לפני רבי יוסי, אמר לו רבי יוסי אילו ידעת שעוברת על דעתך ועולה לרגל כלום הדרתה, אמר ליה לא, והתירו רבי יוסי. כתב שם הרא"ש שהיו עולים לרגל כדי לשמוע את הדרשה וגם נשים היו עולות לכבוד התורה. ולכאורה מדוע לא פירש הרא"ש בפשטות שעלתה כדי לקיים מצות עליה לרגל, ובודאי לרבי יוסי הסובר שאין מעכבים נשים מלקיים מצות עשה שהזמן גרמא (עירובין צו, ב), קל וחומר שעלתה לקיים מצוה. אלא משמע שסבר הרא"ש שבזמן הזה אין מצוה.
היד אפרים (סימן כ) הקשה על שיטת הפוסקים שיש מצות עליה לרגל גם בזמן החרבן, מדברי הגמרא (גיטין ד, ב) האומרת שבזמן שאין בית המקדש קיים אין שיירות מצויות בארץ ישראל, כיון שאין מצויים עולי רגלים. וכן מדברי הגמרא (תענית ד, ב), שאמרה 'כאן בזמן שאין בית המקדש קיים שאין עולי רגלים', הרי שכאשר אין בית המקדש קיים אין מצות עליה לרגל.
ותירץ, שאפשר שכיון שכבש האויב את העיר היה חשש סכנה לעלות לירושלים, ולפיכך לא היו מצויים עולי רגלים, אבל המצוה לא בטלה.
♦
הנהגתם של גדולי הדור לעלות לרגל לשריד בית מקדשנו
ואכן מיום ששוחרר הכותל המערבי וניתן לעלות להתפלל בסמוך אליו נהגו גדולי ישראל להקפיד לעלות לשם שלש פעמים בשנה ברגל. כפי שמצינו שהשיב רבי שלמה זלמן אויערבך (ועלהו לא יבול חלק א סוף עמוד קפג) שנכון וראוי ללכת לכותל המערבי בחג השבועות על פי מה שנזכר בתשב"ץ (חלק ג סימן רא) שגם לאחר חורבן הבית נהגו לעלות לרגל.ובספר הליכות שלמה (שבועות הערה סוף פרק יב) כתב 'בשנים שלא היה רבנו (רבי שלמה זלמן אויערבך) בא להתפלל בכותל המערבי ביום חג השבועות עצמו כמנהגו בכל רגל, היה בא בימי התשלומין'.
רבי חיים קניבסקי (אליבא דהלכתא גליון מד עמוד פה) נשאל: 'בימינו שנתפשט המנהג בחג השבועות שאלפים ורבבות מישראל עולים מירושלים החדשה ומן הסמוך לה אל הכותל המערבי בעיצומו של יום, והולכים דרך רחובותיהם של הערביים שונאי ישראל, ומן הסתם הדרכים בחזקת סכנה, ולצורך זה המשטרה מעמידה מאות שוטרים יהודים לשמור במהלך יום טוב על העולים לרגל, ומסתמא עושים כל זה מטעמי פיקוח נפש למנוע משונאיהם של ישראל להזיק ליהודים, וכן כדי לשמור על הסדר ברחובות העיר מפני ההמון עם וריבוי עצום של אנשים, וכל זה כרוך ונעשה מתוך חילול יום טוב (ושבת) בעשרות איסורי תורה ודברי סופרים, נסתפקתי האם יש במנהג הזה חשש איסור כיון דהוי בחג עצמו, והמלאכה נעשית לצורך רוב ישראל.' והשיב רבי חיים 'יש מקום להקל לעבור לצורך מצוה זו'.
♦
האם יתכן שבזמן החורבן המצוה עוד יותר גדולה?
רבי מנשה קליין כתב (שו"ת משנה הלכות חלק יב סימן תפב) 'אפילו לדעת הפוסקים שאין חיוב בזמן הזה לעלות למקום המקדש מכל מקום אם עלה קיים מצות עשה דאורייתא, כפי שמצינו לענין מצות תפילה שאפילו העיקר שהיא מצוה מדרבנן מכל מקום המתפלל קיים בה מצות דאורייתא. ופשוט שמצוה לקבל פני השכינה, כפי שמצינו בגמרא (סנהדרין מב, ב) לענין מצות קידוש לבנה. והנה בכותל מערבי השכינה נשארה אם כי העולה לרגל לקבל פני השכינה אפילו אם אין חיוב לעלות אבל מכל מקום העולה ומקבל פני השכינה יש לו מצוה דאורייתא של קבלת פני השכינה, ואולי כעת המצוה יותר גדולה כמו שדרשו בגמרא (סוכה לד, ב) ציון דורש אין לה, מכלל דבעי דורש [שצריך לדורשה ולבקשה] ואם בא הדורש משמח כביכול השכינה ומקיים מצות עשה גדולה.'♦
מעלת התפילה בכותל המערבי
אמנם אף לדעת הפוסקים שאין מצות עליה לרגל בזמן חורבן הבית, מכל מקום הכל מודים שישנה מעלה גדולה מאד בתפילה בכותל המערבי, כפי ששנינו בפרקי דרבי אליעזר (פרק לה): וזה שער השמים, מכאן אתה למד שכל המתפלל בירושלים כאלו התפלל לפני הקדוש ברוך הוא, ששער השמים הוא שם.בזוהר הקדוש (שמות פרשת משפטים דף קטז עמוד א) שנינו 'דשכינתא תתאה כותל מערבי דיורא דיליה, על שם דאיהו תל שהכל פונים בו', (שכינה השוכנת בתחתונים, בכותל המערבי היא דרה שהכל פונים בתפילותיהם שם).
ובירושלמי (ברכות פרק ד הלכה ה) שנינו 'עד כדין בבנינה בחורבנה מניין, בנוי לתלפיות תל שהכל פונים בו' [הן אמנם בזמן שהיה הבית בנוי היה דין להתפלל כנגד מקום המקדש, אבל בזמן החורבן מניין? אלא תלפיות תל שהכל פונים בו לעולם התפילה המעולה כנגד מקום המקדש].
♦ ♦ ♦