א.
במתניתין פרק ערבי פסחים (קטז א) תנן: 'ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה'. והתמיהה נודעת, שהרי המנהג פשוט בכל ישראל שאין גומרים את כל פרשת ביכורים (דברים כו) בליל הסדר, ואינו קורא אלא עד סוף הפסוק 'ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדול ובאתות ובמפתים', ואפילו את הפסוק 'ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש' שהיה מקום לקוראו אינו קורא, ואצ"ל שאינו ממשיך 'ועתה הנה הבאתי', כתוב שאיננו שייך אלא למקרא ביכורים.
והגאון רד"צ הופמן זצ"ל בשו"ת מלמד להועיל (ג סה) כתב לחדש שבזמן שבית המקדש היה קיים, והיו ישראל שרויים על אדמתם, אכן היו דורשים בהגדת הפסח גם הפסוק 'ויביאנו'[1], אלא שבזמן הזה שגלינו מארצינו ונתרחקנו מעל אדמתנו, בטל טעם אמירתו, ועל כן לא נהגו לאומרו בזמן הזה[2].
ברם, ראוי להבין גם לפי פשוטם של דברים, שאין 'ויביאנו' נוהג כלל בין בפני הבית ובין בזמן הגלות, וצריך לדחוק בלשון המשנה דכל הפרשה לאו דוקא[3], ושככל הנראה היא נשנית אגב מתניתין דמסכת ביכורים (פ"ג מ"ו).
אלא שעל כל פנים ראוי להבין מאי טעמא איכא להאי קפידא? ולמה הושמט במכוון כתוב זה מן ההגדה? והלא זו היא תכלית יציאת מצרים, וכמאמר ה' יתברך למשה בפרשת וארא (ו ו-ח), בלשונות של גאולה, 'והוצאתי' 'והצלתי' 'וגאלתי' 'ולקחתי' 'והבאתי'.
♦
ב.
תנן במתניתין ראש השנה (טז א): 'בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן'. ובגמ' שם 'תניא אמר ר' יהודה משום ר' עקיבא, מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות, ומפני מה אמרה תורה הביאו שני הלחם בעצרת, מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן'.
וכתב הר"ן 'תמהני בשלמא אדם נדון בר"ה מדברי קבלה למדנו... אלא הני שלשה פרקים אחריני מבעיא לי מנא להו לרבנן, ומסתברא לי, דילפינן להו מדאמרה תורה הביאו לפני עומר בפסח ושני הלחם בעצרת ונסכו מים לפני בחג וכדתניא לקמן, אלמא בזמנים אלו העולם נידון בדברים הללו, ולפיכך צוה הקב"ה להביאן כדי שיתברכו'.
והדברים מתמיהים מאד, כיצד יירצו שתי הלחם, שהם מן התבואה, על פירות האילן? ובפרט לפי מה שלימדנו הר"ן, שידיעת זמני הדין על התבואה והפירות בפסח ובעצרת נלמדה ממצוות העומר ושני הלחם, יש לתמוה, מנא להו לרבנן הא? ולמה לא נאמר שבפסח נידונים על השעורים, אשר מהם בא קרבן העומר, ובעצרת על החיטים, אשר מהם באות שתי הלחם?
וכבר נתקשה רש"י בזה (ד"ה שתי), וכתב: 'שתי הלחם ירצו על פירות האילן שהן מתירין להביא ביכורים שאין מביאין ביכורים קודם לעצרת דכתיב בכורי קציר חיטים, ואני שמעתי שר' יהודה לטעמיה דהא אזלא כמאן דאמר בסנהדרין עץ שאכל אדם הראשון חיטה היתה'.
והנה פירושו האחרון תמוה עד למאד, שא"כ שהחיטה היא ממיני פירות האילן לענין דברי הברייתא, נמצא שהחיטה נידונת בעצרת ולא בפסח, שהרי היא זו שנבחרה לריצוי בחג העצרת, ואין טעם שתרצה שלא בזמנה שלא כדרך שאר קרבנות הפרקים שהעולם נידון בהן. וא"כ בפסח שנידון העולם על התבואה, אינה נידונת אלא השעורה שהיא מאכל בהמה[4] ועל זה יאמר התנא כי בפסח נידונים על התבואה, אתמהה.
♦
ג.
טעם איסור חמץ ואכילת מצה לא נתבאר היטב, ואיזה ענין גדול יש בכך שיצאו ישראל בחיפזון ולא הספיק בצקם להחמיץ, בכדי להבחין אותו ולתת זכר אליו בדווקא, עד שגזרה תורה עליו שהוא בבל יראה ובל ימצא?
ועוד יש לשאול, מה הוא זה שקראה התורה בספר דברים למצה 'לחם עוני', ומה הוא היחס שבין החיפזון של יציאת מצרים לבין העוני?
ובסדר ההגדה שבמשנה בפסחים (קטז ב) אמר רבן גמליאל כי 'מצה על שם שנגאלו', והמרור הוא על שם השיעבוד - 'על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים'. וכבר נהגו ישראל לפרש בליל הסדר על המצה 'על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ'. ולכאורה הוא ענין אחד עם דברי רבן גמליאל, שהחיפזון מסמל את הגאולה, שנגאלו בחיפזון ולא הספיק בצקם להחמיץ. ויש לעיין, שהרי את המצה קראה תורה 'לחם עוני' ולא לחם עשירות וגאולה?
ובספרי דברים על הכתוב לחם עוני: 'רבי שמעון אומר למה נקרא לחם עוני אלא על שם עינוי שנתענו במצרים', והדברים סותרים לדברי רבן גמליאל שהמצה היא על שם שנגאלו, ועל שם שלא הספיק בצקם להחמיץ. וכבר כתב רמב"ן עה"ת שם בפרשת ראה 'צוה לזכור שיצאו בחפזון, והיא עוני זכר כי היו במצרים בלחם צר ומים לחץ והנה תרמוז לשני דברים וכן אמרו הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים'. ולכאורה אלו כיוונים הפוכים ומנוגדים שמסמלת המצה, ואיך נמצא להם מקום באכילה אחת, והענין צריך הסבר[5].
ועוד יש לשאול, האמנם מצה זו שאנו אוכלים בליל הפסח, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ? והלא בליל פסח מצרים, כבר אכלו ישראל מצות עם זבח הפסח, קודם ליציאתן.
♦
ד.
קרבן העומר, לפי הלכות תורה שבעל פה, קרב ביום שני של חג המצות, בין שהוא ממחרת שבת בראשית, בין שאיננו, וכפי שנדרש הכתוב 'ממחרת השבת' בברייתות שבמסכת מנחות (סה א ואילך) דהיינו ממחרת יום טוב ראשון של פסח.
ומקובל לבאר, כפי פשוטם של דברים, כי קרבן העומר וחג המצות באמת אינם שייכים זה לזה, והעומר בא ממחרת השבת שבתחילת ימי הקציר, שהרי כבר אמרו בב"מ (קו ב) 'חצי ניסן אייר וחצי סיוון קציר'. וכשאמרה תורה (דברים טז ט) 'שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה', עיקר המכוון הוא לחרמש של רשות, ולראשית עונת הקציר עצמה, ואלא שביום טוב ראשון של פסח אסור לקצור קציר של רשות, ועל כן מיד 'ממחרת השבת', בתחילת עונת הקציר, חלה חובת הבאת קרבן העומר, וכפי שלמדתנו תורה שבעל פה, ביד משה מפי הגבורה. ושמשום כך המקרא אינו מזכיר את מועד קרבן העומר אלא כ'מחרת השבת', במובן שהוא חל ממחרת יום השביתה ממלאכה, בלא שייכות למועד חג המצות[6] [7].
אלא שמצאנו כמה וכמה מקורות במדרשי חכמים, אשר נראה מהם כי חג המצות מישך שייך בעצמותו למצוות קרבן העומר. ובכללם, לשונו של ר' עקיבא דלעיל בראש השנה (טז א) 'אמרה תורה הביאו עומר בפסח'[8]. ועוד דרשו רז"ל במנחות (סו א) את הכתוב 'ששת ימים תאכל מצות' (דברים טז ח), 'שבעה מן הישן וששה מן החדש' (כלשון רש"י עה"ת). ומתבאר שיש שני סוגי אכילת מצה, מצת יום הראשון היא דווקא מן הישן, ומצת שאר הימים היא אף מן החדש. ודרשה זו זוקקת ביאור, מה ענין אכילת מצה לישן ולחדש.
ושורש הבנת מהות מועד תחילת הקציר והיתר אכילת החדש, כחלק תוכני במועד חג המצות עצמו, נראה שהוא נלמד מלשון הכתוב בספר יהושע (ה יא) 'ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה'. וכלשון הרמב"ם (תמידין ומוספין ז יא) 'מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח, הדבר ברור שמחרת הפסח היא עילה המתרת את החדש'[9].
וכן, ממה שלימדונו חכמים שמצות ספירת העומר יש לה קשר ושייכות לספירת ישראל לזמן מתן תורה בימי המדבר לקראת קבלת התורה, וכדברי המדרש שהביא הר"ן בשלהי פסחים, א"כ הספירה נעשית מפסח לעצרת.
אמנם שכפי מדרשו של ר' עקיבא, אמרה תורה לקצור קציר חובה של מנחת העומר בימי חג המצות, לפי שחג המצות הוא הפרק שבו העולם נידון על התבואה, ועל כן יבואו השעורים וירצו על התבואה. ומן הראוי הוא לבאר יותר את השייכות שבין קרבן העומר שבראשית עונת ימי קציר שעורים ובזמן הדין על התבואה, לחג המצות מועד צאת ישראל ממצרים, ואת השייכות שבין ספירת העומר, שהיא לחג הקציר, לספירה ולהכנת הנפש לזמן מתן תורתנו, וכן לבאר יותר את השייכות שבין חג הקציר למועד זמן מתן תורתנו.
♦
ה.
ונראה בכל זה, כי בזאת מובחן ומובדל חג המצות מחג השבועות. מועד חדש האביב הוא 'חג המצות' והחמץ אסור בו, ומועד חג הקציר הוא 'חג החמץ', שהרי בו הותר בפעם יחידית בשנה שיקרב החמץ לפני ה'[10].
ונראה כי שורשם של דברים כך הוא: חג המצות הוא מועד צאת ישראל ממצרים, קביעותו על תחילת התהליך שביציאת ישראל מבית עבדים, וחג השבועות קביעותו על סיומו של התהליך ועל ההגעה לתכלית הנרצית.
וקביעות חג הקציר איננה על קציר השנה בלחוד, אלא עיקרה על מתנת ארץ ישראל, וכמצוות הביכורים שעיקרה בקריאת 'ארמי אובד אבי' והודאה 'על האדמה אשר נתת לנו'. ומצווה זו של ביכורים אף היא התייחדה בהבאת דבש הפירות, וכלפי אזהרת התורה 'כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', התייחדה ההודאה על ארץ ישראל שהיא על מתנת 'ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם', ושתי הלחם הן קרבן יום הביכורים, וביכורי שבעת המינים מובאים בית ה'.
ואילו חג המצות עיקר קביעותו הוא על מועד יציאת ישראל ממצרים למדבר הגדול והנורא, שהרי כך גזרה חכמתו יתברך. ולא יצאו אבותינו ממצרים לבא מיד לארץ ישראל, אלא יצאו למדבר ארץ לא זרועה, והלכו ארבעים שנה במדבר 'נחש שרף ועקרב וצמאון מים', ואכלו שם גם כן 'לחם עוני', וכמו שנתפרש וננקב שמו להדיא בכתובים בפרשת עקב, העוסקים בענין זה בעצמו: 'ויענך וירעיבך ויאכילך את המן' (שם ז ג). ונראה כי כל זה מחלקי ענין החיפזון שיצאנו בו ממצרים, שלא יצאו ישראל לארץ חמדה טובה ורחבה אלא למדבר הגדול והנורא, 'משארותם צרורות בשמלותם על שכמם'[11].
ונראה כי מהלך דברים זה המבחין בין המצה, שהיא סמלו של חג הפסח, לחמץ ולדבש הפירות שהם עניינם של חג השבועות, מקבל פנים בלימודו של ר' עקיבא, אשר לימדנו כי בפסח נידונים על התבואה ובעצרת על פירות האילן. ואף על פי שגם קרבן העצרת הוא משתי הלחם שהן מן התבואה, הלא שני הבדלים עיקריים יש בין העומר לשתי הלחם - האחד שהעומר בא מן המצה ושתי הלחם באות מן החמץ, והשני שהעומר בא מן השעורים ושתי הלחם באות מן החיטים.
והנה כפי שהתבאר, ענין החימוץ הוא עשירות ומותרות, ואינו מזון כדי חייו של אדם. וזה גם עיקר ההבדל בין חיטים, שהוא מאכל חשוב והאדם ניזון ממנו, לשעורים, שאף אם הם ניתנים בפועל למאכל בהמה, הרי אפשר לו לאדם להתקיים עליהם. ומתבאר היטב, כי זאת היא עיקר ההבחנה שבין הדין שנידון בו העולם בפסח, שאז נידון העולם על כדי חייו, כדמיון יציאת ישראל מבית עבדים לנדודי המדבר, לדין של עצרת על פירות האילן, אשר נידונים בו חיי ההרווחה והעשירות של האדם, כדמות ההגעה לארץ ישראל. ועל כן נבחרה המצה מן השעורים, המסמלת את חיי הנפש, לרצות באותו הדין שעל התבואה, שעיקרה דבר שקיום הנפש תלוי בו, והחמץ שמן החיטים נבחר לרצות על הדין שעל חיי הרווחה[12].
♦
ו.
והנה לא לחינם ה' הוציא את ישראל ממצרים אל המדבר, ולא באו מיד אל ארץ טובה ורחבה, ופרשה שלימה עוסקת בזה, ועליה התייסדו הכתובים הנזכרים שבספר דברים בפרשת עקב, 'ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם', וכן כל הפרשה שם כולה: 'פן תאכל ושבעת... ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך....', 'וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל'.
ובכן, נמצאנו למדים כי יש תורת 'לחם עוני' באכילת המן, ואלו כתובים מפורשים 'ויענך וירעיבך ויאכילך את המן', ואל מול זאת נאמר שם: 'כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה... ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם...', וה'מסכן' הלא הוא ה'עני'. ואם כן המצה, שהיא אמנם 'על שם שנגאלו', היא עצמה מסמלת את החיפזון שביציאה ואת היציאה למדבר שהם ענין אחד, ונצטווינו עליה על מנת שתלמדנו, כי ישראל נגאלו מעבדות בדווקא לחיי נדודים, ולא באו תיכף אל המנוחה ואל הנחלה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, וזהו הוא ענין 'לחם עוני'.
ונראה כי אכילת המן וקרבן העומר שייכים הם זה לזה וענין אחד להם, שהרי המן אף הוא היה שיעורו 'עומר לגולגולת' (שמות טז טז). והלא את המן אכלו ישראל בימי יהושע עד מחרת הפסח שאכלו בו מעבור הארץ מצות וקלוי. ואימתי התחיל לירד המן? הלא כמבואר בפרשה שם (טז א), 'ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילים ובין סיני בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים'. ולפי פשוטו, למחרת החל המן לרדת, וזה ביום טז באייר שהוא מחרת יום אכילת זמן פסח שני!
ובודאי, שיש שייכות ורצף בין אכילת לחם החיפזון של יציאת מצרים שאכלוהו נודדי המדבר שלושים יום, עד ירידת המן ארבעים שנה, ושוב נאמרה מצוות העומר ממחרת הפסח של הכניסה לארץ, להתיר לבאי הארץ את אכילת עיבור הארץ, ארץ אשר לא במסכנות נאכל בה לחם[13].
והנה, זה הענין שמועד חג המצות והיציאה מבית עבדים היא חצי דבר, שאין בו תכלית וסוף ענין, מתבטא בשני עניינים אלו, שהרי תכלית 'והוצאתי' היא על מנת 'והבאתי', וכמו כן תכלית היציאה ממצרים היא על מנת 'תעבדון את האלהים על ההר הזה', וקבלת התורה. ומן הראוי להאריך הרבה בכפל הענין שבמועד חג השבועות לפי קבלת חכמים, וביחס שבין 'חג הקציר' ל'זמן מתן תורתינו', שהרי אלו כנ"ל שתי התכליות של היציאה ממצרים, קבלת התורה וקבלת ארץ חמדה, וענין אחד להן, שהרי ניתנה להם הארץ על מנת שיקיימו המצוות. וכאמור בספר תהילים (קה מד-מה) 'ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו, בעבור ישמרו חוקיו ותורתיו ינצורו הללויה'.
ומעתה יתבררו ויתבארו הדברים כמין חומר, כי מי שחפץ לומר בליל הפסח בכלל ההגדה 'ויביאנו אל המקום הזה' למה לו לאכול מצה ולא חמץ? והלא כל ענין המצה הוא לסמל את היציאה למדבר ולהבחינה מההגעה לארץ ישראל[14], ועל כן לא יאות לסיים את הפרשה כולה בליל חג המצות.
♦ ♦ ♦