ויש לברר מתי הוא זמנה, והמנהג הרווח כיום הוא למנות את חצות בין השקיעה לנץ החמה, וכ"ה בדברי יוסף עמ' ס, ובלוח א"י להגרימ"ט, דיני ליל הסדר, ועוד. אמנם הגרש"ז אויערבאך (במנחת שלמה, א, צא, טו. ובח"ב, נח, יט. ויעו"ע הליכות שלמה – פסח, פ"ט, מד, ע' רפט-רצא) וכן העיר באשל אברהם בוטשאטש, תעז, כתבו שלכאו' יש למנות את חצות הלילה משקיעת החמה לעלות השחר, שבעלות השחר כבר נידון כיום, וכמבואר במשנה מגילה כ, א דמעלות השחר יום הוא (ועיי"ש, ב המקור לזה, ולהלן), וא"כ מ"ט למנות עד הנץ החמה, וכ"ה כלפי שקיעת החמה. [ובח"א כתב למנות משקיעת החמה, ובח"ב צידד שאולי לעניין אפיקומן דדרבנן הוא אפשר למנות מצאה"כ, ועיי"ש. ולכאו' היו אמורים לדבריו להסתפק בחצות לגבי זמן ביה"ש, אמנם היום הנידון לעניין דרבנן, ואולי בזה הקלו, ועדיין דוחק. ולהמבואר להלן יותר ניחא.] וכן נהג הגריש"א, כבהגדתו עמ' מ, וע"ע בס' הליכות האיש, ע' קנד שהקפיד ע"ז והורה שכך ראוי לנהוג. [ולחוששים אפשר לעשות לעניין זה את תנאי האבני נזר, ונתבאר במקומו]. מאידך בחוט שני – פסח יז, כד נקט לא כן, וכמנהג העולם, וע' גם בהגדש"פ - מחשבת בצלאל עמ' רכט-רל[1].
וכל הנ"מ בנידון זה שייך דווקא לדעת הגאונים שצאה"כ הוא שלושת רבעי מיל אחר השקיעה, אבל לדעת ר"ת שצאה"כ הוא ארבעה מיל אחר השקיעה, וכזמן עלות השחר עד הנץ החמה, אין נ"מ ממתי מונים, שתמיד הוא מחצית הזמן, ורק לדעת הגאונים יש חילוק בין הזמן שמשקיעת החמה לצאה"כ לזמן שמעלות השחר לנה"ח.
ובדברי הראשונים והאחרונים (והובאו בס' הנפלא הזמנים בהלכה ח"ב, פרק סה, הע' 2-4) מבואר שמונים לשיעור חצות הלילה י"ב שעות שוות מחצות היום, וחצות היום ודאי הוא מנץ החמה לשקיעה"ח (או עכ"פ מעלוה"ש ולצאה"כ דר"ת, וזמנם שוה, וכנ"ל), וכדלהלן. א"כ מבואר שחצות הלילה נמנה מנץ החמה לשקיעת החמה.
כן הוא בספר העיבור לר' אברהם ב"ר חייא הנשיא, מאמר א שער ט: והרגע הרביעי הוא עת היותה בחצי השמים אשר תחת הארץ. והרז"ה בספר המאור ר"ה כ, ב (ה, א מדפי הרי"ף): והנקודה הרביעית [א"ה, הוא חצות הלילה] שכנגדה מתחת הארץ. ובשו"ת תשב"ץ חלק א סימן קט: ועוד שלעולם יש מחצי היום לחצי הליל' י"ב שעות שוות בכל עתות השנה. כי מה שיוסף חצי האחד יגרע חצי האחר. וכ"כ ר"ח ויטאל בספר התכונה פרק ג: ובהגיע השמש אל קו חצי היום שתחת הארץ הוא חצי הלילה. וצויין עוד לאיל משולש להגר"א פ"ז אותיות רז-רט.
ובשערי תשובה א, ו הביא מדברי האחרונים (שב יעקב א, א, ועוד) שזמן חצות הלילה לעניין העת רצון להתחנן על החורבן הוא י"ב שעות שוות אחר חצות היום. וכ"ה גם בנהר שלום לרבינו הרש"ש פו, ב והובא בכה"ח שם, ז. וע' גם מ"ב, ט. אלא שלהמבואר לעיל אולי ס"ל כר"ת [ויש לברר]. וא"כ אין הכרח לחצות הלילה לדידן דס"ל כדברי הגאונים.
והנה חצות היום לדעת הגאונים חייב להיות מנץ החמה לשקיעתה, שאם נמנה מעלות השחר לצאה"כ יצא שבחצות החמה לא באמצע הרקיע, והרי בחצות היום החמה באמצע הרקיע, כמסתבר, וכ"ה בפסחים יב, ב וע' רש"י שם ד"ה אי הכי וד"ה בי קרני, ולהלן נ, א ד"ה עד, נח, א ד"ה אלא ויומא כח, ב ד"ה מכי משחרי. ויעו"ע סנהדרין מ, ב.
ומה"ט כתבו שלדעת הגאונים ודאי מנין השעות הוא מנץ החמה לשקיעתה, ולא מעלות השחר לצאה"כ. וכ"כ הגר"י שוורץ בדברי יוסף דף נח-ט, והגרימ"ט בבין השמשות עמ' צח, הגרי"מ שלזינגר בסה"ז אש תמיד במאמר על עניין השעות הנזכרים בתלמוד, וראה במבוא שם, והגרא"ח נאה בשיעורי ציון לח, מנחת יצחק ד, נג משנת ר' אהרן ח"א סוף סי' ב, הגר"ש אויערבאך בשערי ציון, אלול תשמ"ח.
וכבר בשו"ת מהרי"ף סי' מו-מז העיר בזה שלדעת הגאונים אם נמנה שש שעות מעלות השחר החמה לא תהיה באמצע הרקיע, וע"כ כנ"ל. והיינו שחצות היום אינו חצות היום הדיני, אלא כפי היום הטבעי[2].
ובפשטות נראה לפי"ז שכמו שחצות היום הוא לא לפי דין היום, ה"ה חצות הלילה. אמנם הובא בהליכות שלמה שם בהערה (ובקצרה במנחת שלמה), שלעניין קרבן ומנחה לא נתפרש בתורה שתלוי ביום, אלא בבין הערבים, והיינו שתלוי במהלך החמה, משא"כ לעניין לילה לנידו"ד שנתפרש חצי הלילה, ודין הלילה הוא מצאה"כ לעלות השחר, ומנ"ל שלא לחשב כאופן זה.
אמנם בפסחים ה, א לעניין איסור אכילת חמץ בער"פ משש שעות ולמעלה לאביי ילפי' מאך חלק (וע' גם ירוש' פסחים א, ד סנהדרין ה, ג זוהר אחרי סט, ב, וכן הובא בטור תלא, ויעוי' רמב"ם חו"מ א, ח ב, ה וכס"מ שם), וראה רש"י שם: אך חלק - אכין ורקין מיעוטין, אלמא מקצת היום מותר ומקצתו אסור, ומעתה יש לנו לחלק חציו לאיסור וחציו להיתר, ואיכא דאמר אך הוא חץ בגימטריא דאח"ס בט"ע גי"ף דכ"ץ, ותופס ח' תחת אל"ף וצדי במקום כ'. ובפשטות נראה שהיא כוונת המקרא לחלק חצי היום להיתר וחצי לאיסור, ומבואר שיש התייחסות מפורשת בתורה לחצי היום. וודאי הכוונה לחצות כבכ"מ. [ויש מקום לדחוק שפשטות המקרא היא שיש חילוק ביום זה, וחכמים הם שקבעו את חילוק היום לפי שיעור החילוק המצוי בימיהם, וצל"ע רב].
ובמנחת שלמה בח"א הוסיף: ונלענ"ד דהוא מפני שאמרו בגמ' יבמות דף עב, א אקרא דויהי בחצי הלילה וד' הכה כל בכור אשר אז הי' חפזון דמצרים באותו זמן הוא עת רצון, ובתחלת שו"ע או"ח מבואר באחרונים שנחלקו בזה לענין הזמן של תיקון חצות, ונהוג למעשה כהסוברים שצריכים לחשוב מן השקיעה עד הנץ, ולכן גם חצות של מצה הוא לפי חשבון זה כי הא בהא תליא, אך אעפי"כ צ"ע לענ"ד כיון דלילה האמור בתורה הוא ודאי רק עד עלות השחר ולא עד הנץ וא"כ מנלן לחדש שלענין חצי הלילה חושבין את הלילה עד זריחת השמש ולא עד עלות השחר אשר לדינא הרי הוא יום לכל דבר[3]. ובח"ב הוסיף שבשב יעקב, שם מבואר שמדברי התלמוד מונים את זמן חצות מתחילת הלילה לסופו, והיינו מצאה"כ לעלות השחר.
אמנם כל הוכחת השב יעקב מהתלמוד היא רק לעניין זה שמונים מתחילת הלילה לסופו, אבל מהו תחילתו וסופו תלוי בפלוג' ר"ת והגאונים. הנה בברכות ג, ב מבואר שמחצות הלילה עד הבוקר יש שש שעות, והן מסתיימות כשמתחיל י"ב שעות זמניות של היום. והנה מנין השעות לדעת הגאונים ע"כ הוא עד נה"ח, וכנ"ל, ומבואר שגם חצות נמנה באופן זה. וכן מבואר בביאור הגר"א תנט, ב שחשבון המשמרות הוא משקיעת החמה לנץ החמה, לשיטת הגאונים [ושלא כדברי התוס' ג, א ד"ה למאן]. וחצות תלוי במשמרות כנ"ל מברכות שם, ב. [ואין מקום לחלק בין העת רצון לשאר זמנים (מלבד שהלימוד לק"פ תליא בעת רצון, וכדלהלן). ובאמת בדברי הרשב"א כאן בברכות מבואר ששיעור חצות הוא לעניין זמן אכילת קדשים (וע' גם תוס"ר ותוס' ר"י שריליאון שעת רצון בחצות הוא מפני שביוה"כ תורמים את המזבח בחצות). ובדבריו להלן ט, א שכתב דגם לר"ע מדרבנן בעי' בפסח ומצה עד חצות נראה א"כ ששיעורם אחד].
והנה ביבמות עב, א מבואר שבחצות לילה נושב רוח צפונית והוא זמן מיתת כל בכור. והנה זמן נשיבת רוח צפונית שמחולק לארבעה זמנים של שש שעות, כברש"י סנהדרין טז, א, וברור שזמן זה נקבע לפי הזמן הטבעי ולא הדיני. וא"כ הלימוד לק"פ ומצה מחצות ליל של מכת בכורות הוא זמן זה. ושו"ר בספר זמנים כהלכתם, פ"ד סעיף י הרחבה בראיות אלו. [והוסיף עוד מהמבואר בברכות ד, א שמשה אמר לפרעה כחצות שמא יטעו, וא"נ שהוא חצות הדיני ודאי יטעו, ויעו"ש. ושו"ר בגליון שערי ציון (כולל אמרי יושר), א, עמ' 11 מהגר"ש אויערבאך, כן][4].
ועיקר דברי הגרש"ז יש בהם מהדוחק, כיון שנראה שחצות היום הוא אמצע היום מהנץ החמה לשקיעתה מסתבר שה"ה חצות הלילה יהיה באותם זמנים. ובפרט שבתלמוד הוזכרו שני זמני חצות היום והלילה, ולא הוזכר כלל שיש שינוי ביניהם.
אלא שצ"ע, כפי שהעיר הגרש"ז שלילה נראה שהוא מצאה"כ לעלות השחר. אמנם אם נוכיח שיש משמעות ללילה גם משקיעת החמה לנץ החמה, מסתבר שכך נחשב גם את זמן חצות הלילה.
הנה בירושלמי בברכות א, א, ובויק"ר כו, ד אמרו: ותני באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין. וכ"נ בבבלי נדה סה, ב ראה רש"י שם. וי"ב שעות שוות ביום ובלילה שייך במציאות רק כשנמנה משקיעה לנץ החמה. ומבואר שיש משמעות ללילה משקיעה לנץ החמה. [ומה שמונים י"ב שעות מנה"ח לדעת הלבוש והגר"א, אינו מוכרח שהוא הגדרת יום, דמנין השעות י"ל שעניינו הסכמי, ודרך למנות שעות, והדרך היותר אפשרית היא למנות מהנץ לשקיעה שיש שמש, ואפשר על ידה לראות את הזמן. (ובדיני התורה לא נתפרשו שעות כמדו', וזמן ק"ש תליא בשכיבה ובקימה שתורגמו ע"י חכמים לשעות. וכן תמיד של שחר נראה מבבוקר, כברכות כז, א. ושו"ר הכי בתומים ל, יג, באות ג, והו"ד באו"ש עדות א, ד, ועיי"ש. וע"ע חזו"א או"ח יג, במכתב, א)]. וגם בברכות ח, ב נקטו לשון לילה לעניין עלות השחר. (ואולי רק כלפי ק"ש, שיש משמעות לשכיבה, ועיקר השכיבה בלילה).
והביאור הוא שמלבד היום והלילה הדיני יש משמעות ליום והלילה הטבעיים, והיינו שמשקיעת החמה שהחמה מסתלקת עד הנץ החמה שאורה הממשי חוזר הוא מוגדר כלילה הטבעי, אלא שכלפי הדין אמרו שאפשר לקיים את דיני היום כבר מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. וכעת ראיתי כעין דברינו בהליכות יצחק – פסחים, סי' ב בהרחבה. וכ"כ הגרש"א, שם, וע"ע בס' מגילת ספר, שבת לט, ד (עמ' ריא). ובחי' רא"ל מאלין ב, כה.
ונראה להוסיף עוד שבאמת מה שאפשר לקיים את המצוות כבר מעלות השחר, הגדרת הדבר היא שאפשר לקיים כבר עוד לפני שהתחיל היום הגמור, אבל היום הגמור הוא בנץ החמה, וכדלהלן.
♦
עיקר היום הוא נץ החמה
הנה בטעם שלכתחילה יש לעשות את המצוות מעלות השחר, כמבואר במגילה כ, א כתב רש"י שם: וכולן שעשו כו' - דמעלות השחר יממא הוא אבל לפי שאין הכל בקיאין בו צריכין להמתין עד הנץ החמה. ושם: עד הנץ החמה - שיצא מספק לילה[5]. וכ"ה ברמב"ן מלחמת ה' ברכות ב, ב: דבר שהוא ברור לכל[6].אמנם ברא"ש ברכות פרק א סימן ט כתב: מ"מ לכתחלה אין לעשותה משום דנראה כלילה. ומבואר שיש בעלות השחר משמעות ללילה.
וברבינו יונה מסכת ברכות דף ב, א: פעמים שאדם קורא ק"ש שני פעמים בלילה. אף על פי שאחר שעלה עמוד השחר יוצא ידי חובה מק"ש של יום קורא אותו לילה מפני שעיקר היום אינו אלא אחר הנץ החמה ואילך וכל דבר שמצותו ביום לכתחלה צריך לעשותו מהנץ החמה ואילך וכיון שלכתחלה אינו יום אף על פי שבדיעבד יוצא מק"ש של יום קורא אותו לילה. ובבית הבחירה למאירי מסכת פסחים דף נה, א: ... ובית הלל מתירין להם עד הנץ החמה שהרי מצינו בתענית שהלילה חלוק בו מן היום, ובמקום שאין עיקר גדול לאיסורו די להם קביעות איסור משעת הנץ החמה שהוא תחילת יום גמור.
ובגליוני הש"ס מגילה, כאן: נ"ב ע' רש"י כאן, וע' רש"י תענית כה, ב ד"ה קודם הנץ החמה לא ישלימו דמשמע דקודם הנץ החמה אינו יום גמור עדיין ומש"ה לגבי תענית דרבנן מקלינן למיחשב שלא חל עדיין התענית דחלותו הוא ביום עש"ה. וז"ל רש"י שם: קודם הנץ החמה לא ישלימו - דאכתי לא חל עלייהו תענית, כי נחתי גשמים.
וכן מבואר עוד בספר העיבור לראב"ח מאמר א שער ח, ובאבן עזרא הפירוש הארוך שמות פרק יב, לא: ... והנה היו מישראל שיצאו בתחלת עמוד השחר ועודנו לילה בדרך התורה עד זרוח השמש. ושם, יח, יג[7]. וב'שיעור זמן ציצית ותפילין' נת' בהכי שיטת הרשב"א וראבי"ה, ואכ"מ.
ובלבוש או"ח, תרנב, א: אבל גבי לולב ביום כתיב, ואין עיקר יום אלא אחר זריחת החמה. וביורה דעה רסב, א כתב: זמן מילה ביום שמנה ללידתו דכתיב (ויקרא יב, ג) ביום השמיני ימול וגו'. ומדכתיב ביום, משמע ולא בלילה. וסתם יום הנאמר בתורה הוא משתנץ החמה, ומשם ואילך כל היום הוא זמנה, אלא שזריזין מקדימין למצות ומלין בבקר מיד כשתנץ החמה. אבל מעלות השחר קודם שתנץ החמה לא ימול לכתחלה, ובדיעבד אם מל משעלה עמוד השחר יצא, שמצינו בקרא גם כן שהוא נקרא יום, דכתיב בנחמיה (ד, טו) ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר עד צאת הכוכבים, וכתיב (שם, טז) והיה לנו הלילה למשמר והיום למלאכה, שמע מינה דמעלות השחר עד צאת הכוכבים נכלל גם כן בכלל יום.
ומבואר בדבריו שכוונת המקראות שהובאו במגילה כ, ב היא שמעלות השחר כבר נכלל בכלל היום, אבל עדיין אינו עיקר היום. ובפרי מגדים תרנב, מ"ז, א: עיין לבוש (סעיף א), משמע קצת מן התורה עיקר יום זריחת שמש (יום כינוי לשמש), יע"ש. והוסיף: ופרק ג' דיומא (כח, א) תמיד האיר השחר, היינו בזריזים לא חיישינן לטעות כל כך, משמע כפירוש רש"י ז"ל (פסחים ד, א ד"ה נבדוק מצפרא) עכ"ד. [וראה לבוש, שם מאברהם]. ומש"כ שיום כינוי לשמש, ראה רש"י בראשית ג, ח (ועמר נקא, שם), צפניה ב, ב מלאכי ג, יט. ושה"ש ד, ו. ועוד. וע"ע דברי הלבוש או"ח תקפח, א[8] ופמ"ג, א"א, שם, א. [ובשולחן ערוך הרב תפח, ג: ולכתחלה לא יקראו אותו קודם נץ החמה לפי שעדיין הוא כלילה בעיני הבריות ואם עבר וקרא יצא].
ובחי' חתם סופר מסכת שבת דף כד, ב: והנותר ממנו עד בקר וכו' במכילתא איכא תנא דדרש ליתן בקר לבקרו של בקר היינו עמוד השחר. וצ"ל דהאי תנא ס"ל דקודם מתן תורה לא הי' להם דין ישראל ויום מתחיל בהנץ החמה לכך הוצרך כאן לפרש בפסח מצרים שיתחיל בקר מעמוד השחר. מבואר שיש חי' שמתחיל היום מעלות השחר, ולפני מתן תורה הדין היה לדונו כלילה[9].
ובתלמוד ירושלמי ברכות א, א עמדו לבאר המקור שמעלות השחר דינו כיום: דרבנן בעי כמה דאת אמר בערבית נראו שלשה כוכבים אף על פי שהחמה נתונה באמצע הרקיע לילה הוא. ומר אף בשחרית כן. א"ר אבא כתיב השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה, וכתיב ובא השמש וטהר, מקיש יציאתו לביאתו מה ביאתו משיתכסה מן הבריות אף יציאתו לכשיתודע לבריות. [ע"כ השאלה, וכ"ה בפנ"מ. וע' רשב"א שבת לד, ב]. אמר רבי בא כתיב הבוקר אור התורה קראה לאור בוקר. תני רבי ישמעאל בבקר בבקר כדי ליתן תחום לבוקרו של בוקר.
ומהלימודים הללו נראה שהכוונה שג"ז נחשב מן היום ואינו עיקרו של יום. ושם להלן הוסיפו עוד: אמר רבי הונא נלפינה מדרך הארץ שרי מלכא נפק אף על גב דלא נפק אמרין דנפק שרי עליל לא אמרין דעל עד שעתה דייעול. וגם מזה נראה כמבואר שאינו נחשב העיקר.
ולאור כל המבואר שעיקר היום הוא מהנץ החמה, והוא היום הטבעי מסתברא שי"ל גם לעניין חצות לקבוע לפי זמן זה, וזמן חצות הלילה הוא כחצות היום[10].
לסיכום
זמן חצות הלילה לעניין מצה אפיקומן ושאר דינים, הוא כפי המצוי בלוחות שחישובו משקיעת החמה לנץ החמה, וא"צ לחוש לחישוב משקיעה לעלות השחר.♦ ♦ ♦