רש"י ורשב"ם ותוס' (ד"ה עד) פירשו שפרפרת הפת היא המרור. ועיין בתוס' שביארו למה כינו את המרור כך. אך עדיין צ"ע למה לא כתוב בהדיא 'מרור', כלשון התורה, או 'עד שמגיע לטיבול שני'. וכי רצה התנא לחוד לנו חידה? ועוד תימה, שלכאורה הוא זילותא לקרוא למצוה דאורייתא 'פרפרת הפת', כאילו זה כל עניינה.
והר"ן פי' בשם הרמב"ן שהמצה עצמה נקראת 'פרפרת הפת' כיון שהיא רקיקים, וכן פי' מהר"ם חלאוה והמאירי. והקשה בחידושי רבינו דוד שהמצות אינן צריכות להיות דוקא רקיקין. ועוד צ"ע, היכן עוד מצינו שהמצה נקראת 'פרפרת הפת'.
והר"ח פירש שהוא עת אכילת המצה, וכ"כ הערוך ערך פרפרת, וכ"כ הראב"ן "פירוש עת אכילה". וגם זה צ"ע, היכן מצאנו שאכילה נקראת פרפרת.
והרע"ב גרס 'לפרפר את הפת', ופירש שהיא אכילת המצה, וביאר התוס' יו"ט שהוא מלשון פירורים. וצ"ע למה לא נקט התנא לשון ברור יותר, כמו 'אכילת מצה'.
והתפארת ישראל גם כן גרס 'לפרפר את הפת', ופירש שהכוונה לבציעת המצה כדי שתהיה לחם עוני, כמנהגינו. וזה לשון התפא"י: "עד שמגיע לפרפרת הפת. נראה לי דמלת 'עד' לשון טרם הוא, כמו עד שאתה מזהירני על בני, הזהיר בני עלי [ספרי פרשת פנחס] וכ"כ עד שתשאלני וכו' [ב"ק נ"ה א'], והכא נמי בבא אחריתא הוא, והכי קאמר, טרם וסמוך שיגיע לפרפר את הפת [כך הגירסה נכונה] , רצה לומר קודם שרוצה לשבר הפת, כמו שנוהגין לשבר מצה האמצעית מדנקראת לחם עוני, ודרכו של עני בפרוסה [כפסחים קט"ו ב'], אז הביאו לפניו וכו'".
אמנם הגירסא "לפרפר את הפת" היא נגד כל הראשונים. ועוד יש להעיר, שמעיקר הדין אפשר מלכתחילה להביא רק שתי מצות ומחצה [ולשיטת הגאונים והרי"ף והרמב"ם מצה ומחצה] ואין צריך דוקא להביא שלש מצות שלימות ולבצוע אחת מהן. ומה שאנו נוהגים להביא ג' שלימות ולבצוע אחת מהן, הוא מנהג בעלמא שהנהיגו במשך הדורות, אך לא שמענו שנהגו כן כבר בזמן המשנה.
ועוד יש להעיר, שפירוש התפארת ישראל שייך רק לפי מנהגינו שבוצעים את המצה לפני ההגדה, כדי לומר את ההגדה על לחם עוני. אולם הרמב"ם (חמץ ומצה פ"ח ה"ו) כתב שבציעת המצה היא אחרי קריאת ההגדה, ולפי זה אין כל טעם לציין שאכילת החזרת היא לפני בציעת המצה.
ובהגהות הרש"ש כתב לפרש את הגירסא 'לפרפרת הפת' כעין דברי התפא"י, וביאר ש'פרפרת הפת' הוא כינוי לפרוסה של המצה, ופרפרת מלשון פירורים. אך צ"ע, דבכמה מקומות במשנה ובברייתות כתוב פרוסה, ולא מצאנו בשום מקום שפרוסה נקראת 'פרפרת'. ועוד קשה, למה לא אמר התנא לשון ברורה, כנ"ל.
ועוד תימה לפי כל הפירושים שהפרפרת שייכת לעניינה של המצה, לשם מה צריכה המשנה לומר לנו שבזמן אכילת החזרת עדיין לא אכל או לא חצה את המצה, הרי מיד אחר כך כתוב במשנה "הביאו לפניו מצה וחזרת וחרסת ושני תבשילין". הרי שבשעת אכילת החזרת עדיין לא מונחת המצה לפניו, ואיך יאכל או יבצע אותה.
ולולא שאיני כדאי היה נראה לענ"ד להציע פירוש פשוט מאוד במשנה ללא שום דוחק, ותמיהני שעדיין לא ראיתי מי שפירש כן.
♦
מנהג הקדמונים לאכול פרפראות לפני הסעודה
הנה ידוע שבימי קדם היו רגילים לאכול פרפראות לפני הסעודה כדי להמשיך את תאות המאכל, וכמו שנזכר במשנה (ברכות מב.) "ברך על הפרפרת שלפני המזון", ופירש רש"י שם (ד"ה ברך על היין): "ומביאין לפניהם פרפראות להמשיך אכילה, כגון פרגיות ודגים, ואחר כך מביאין השלחן". ולשון המאירי שם: "שהיה מנהגם כשהיו עושין סעודת כבוד, כגון שבתות וימים טובים והדומים להם, שהיו מביאים קודם סעודה יין (כפרפרת) [ופרפרת][1], ר"ל פת הבאה בכסנין והדומה לו קודם ברכת המוציא, ואחר כך מביאין סעודתן ומברכין המוציא, ואחר גמר סעודה חוזרין ליין ופרפראות הנזכרות קודם ברכת המזון".ובתוספתא (ברכות פ"ד) תניא: "כיצד סדר סעודה אורחין נכנסין ויושבין על ספסלים ועל גבי קתדראות עד שיתכנסו, נתכנסו כולן נתנו להם לידים כל אחד ואחד נוטל ידו אחת, מזגו להם את הכוס כל אחד ואחד מברך לעצמו, הביאו לפניהם פרפראות כל אחד ואחד מברך לעצמו". וכעין זה בירושלמי (ברכות פ"ו ה"ו).
♦
מנהגי אכילת פרפראות לפני הסעודה בארצות המזרח
ומנהג זה היה קיים בארצות המזרח עוד דורות רבים, כמו שהעיד עליו רבינו עובדיה מברטנורא באגרת דרכי ציון, וז"ל: "וזה דבר הסעודה שרגילין בה היהודים בכל ארץ ישמעאל ביום השבת, יושבין כעגולה על הטפיד"י והמשקה עומד עליהם על המפה הקטנה הפרוסה על אותה טפיד"י, ומביאין כל מיני פירות הנמצאים בעת ההיא ומשימים על המפה, ולוקח בעל הבית כוס יין ומקדש ושותהו כלו, ולוקח המשקה הכוס מיד הבעל הבית ובו משקה כל המסיבה כסדר זה אחר זה, וכל אחד שותה כוס מלא יין, ואחר כך לוקח הבעל הבית שנים או שלשה גרגרים מן הפירות ואוכל ושותה כוס שני, וכל המסובין אומרים רפואה וחיים, וכן לכל המסובין אחד לאחד, ואחר כך לוקחין מין שני של פירות ומוזגין עליו כוס אחר ועושין כסדר הזה, עד שישתו לפחות ו' או ז' כוסות, ולפעמים שותין על הריח שמביאין דודאים... ואחר ששתו הכוסות הנראה בעיניהם מביאים קערה גדולה מליאה תבשיל ובשר, וכל אחד ואחד משים ידו ולוקח מן הקערה ההיא מה שרוצים, ואוכלין בחפזון ואין מרבין באכילה".וכן בפירוש החרדים לירושלמי (ברכות פ"ו ה"ד ד"ה כשהיה) כתב: "מתניתין בפירות שאוכלין לפני סעודה, כמו שנוהגין גם היום בארץ ישראל קדמוני הארץ המסתערבים"[2].
וראה גם כן בשו"ת צדקה ומשפט (להג"ר צדקה חוצ'ין ראב"ד בגדאד, או"ח סי' א'): "ראיתי לברר ענין אחד שהוא מעשים בכל יום שנוהגים פה בגדאד יע"א. כשעושים סעודות חתונה וברית מילה ושאר סעודות כשנאספים העם נותנים לפניהם שולחנות ומסדרין עליהם מיני פירות ומגדים כאשר תשיג יד בעל הבית, אחד המרבה ואחד הממעיט, וקובעים עצמם לאכול פירות ולשתות שכר זמן מה, ואומרים שירים ותשבחות. ואחר כך מסלקים הפירות ומביאים לפניהם פת ונוטלים ידיהם ומברכים המוציא ומביאים לפניהם תבשילין וכו' ומברכין ברכת המזון"[3].
ואחרון חביב הוא מנהג בני תימן עד היום, שלפני כל סעודה מסעודות השבת אוכלים מיני פירות וצימוקים שקדים אגוזים בוטנים וכדו' ושותים משקה חריף ומריחים מיני בשמים, ויחד עם זה אומרים דברי תורה ומשוררים פיוטים, וקוראים לזה בערבית ג'עלה[4].
סדר הג'עלה מתואר בספר אוצרות תימן (עמ' 18) בזה הלשון: "כך היה זה גם בסעודות הגדולות, אחד מברך המוציא וברכת המזון לכולם. סעודות אלו היו נערכות בסדר נאה ומכובד עד להפליא, כמעט כסדר שהיה נהוג בזמן התלמוד. תחילה היו מגישים לפני הקרואים פירות ומיני קטניות, בשר צלי ויין שרוף, וכל זה בחדר אחד גדול כשהם יושבים סביב שולחנות רבים. כולם יושבים וממתינים עד שיגיע הרב שהוא המנהל ועורך את המסיבה. הרב לוקח בידו איזה פרי ומברך בקול רם "בורא פרי העץ", וכולם עונים "אמן" בקול רם. אחר כך לוקח הזקן שבמסיבה איזה פרי ומברך בקול רם, וכולם עונים "אמן", וכן על זה הדרך עד שכולם מברכים. כך עושים גם בשאר המינים, "בורא פרי האדמה" ו"שהכל". ממשיכים קצת באכילה ושתייה, כשכל העת נשמעות רק ברכות ועניית אמן מפי הקרואים. אחר כך מתחיל הרב בשירה, ומיד כולם פוסקים מהאכילה ומקשיבים קשב רב לשירה שהיתה נאמרת בהתרוממות נפש. שוב פוסקים מהשירה וממשיכים באכילה, כשכל הזמן כמעט ולא נשמע שום דיבור, ושוב פוסקים וממשיכים בשירה. אחר כך ממשיכים מעט באכילה, ומיד מצוה הרב לפנות את השולחנות ולהגיש את עיקר הסעודה".
מנהג זה נזכר גם בשתילי זיתים (סי' רפ"ח סקי"ג), שכתב: "ומנהגינו לקדש אחר יציאה מבית הכנסת וקובעים עצמם שם לאכול מיני פירות עם יין שרף או יין ואומרים שירות ותושבחות לכבוד היום, ויש נוהגים לעיין באיזה ספר ואחר כך סועדים, וכל זה הוא כבודו של שבת".
וכן הזכירו מהר"י צאלח (מהרי"ץ) בסידורו הנקרא תכלאל עץ חיים (ערבית לשבת), וזה לשונו: "ואחר הקדוש נהגו לשהות בשתייה ובאכילת פירות, וזהו מכלל העונג לכבוד השבת, והגע עצמך אלו מקלעי ליה גוברי כרב אמי ורב אסי מי הוה יהיב להו נהמא למיכל מיד, האם עכנא ח"ו בבטניה דדין ליתן לפניו פת תיכף ומיד, אין זה מהכבוד, רק יציע לפניהם מיני מעדנים ופירות [כך קבלתי ממורי זקני מהר"ץ]. ואם מהרמ"א בסי' רע"ג ס"ב כתב וצריך לאכול אחר הקדוש לאלתר וכו' כבר השיבו הר"א הלוי בספרו גינת ורדים כלל ג' סי' ך' בראיות מוכיחות ומסיק שם דלעולם לית לן למקפד שיהיה תיכף ולאלתר יעו"ש". עכ"ל.
וחזינן מדבריו כמה היה מנהג זה מושרש אצל בני ארצות המזרח, עד שהיה נחשב אצלם חוסר כבוד להתחיל את הסעודה באכילת פת, בלי להקדים לה שתיה ואכילת פירות.
וכן כתב שם אחרי נוסח הקידושא רבא: "ושותה מלא לוגמיו, וישב מעט לאכול מיני פירות ושותה יין שרוף מעט לשמחת שבת וסועד".
וכן כתב עוד מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק (ח"ב סי' רל"ב): "המנהג בכאן מימות קדמונים דקדמונים, כשבעל הבית מזמין קרואים לסעודה, כגון בתי חתונה ומילה ופדיון הבן וכיוצא, אזי כשמתקבצין לסעודה קובעין תחלה לשתות יין שרוף ואוכלין פירות קרוב לשעה אחת ויותר, ואחר כך מביאין להם הסעודה".
וראה גם בספר סערת תימן (לר' עמרם קורח, עמ' קיט): "כל סעודות שבת וי"ט נוהגים בהם כמו סעודת נישואין ושמחה. אחרי היציאה מביהכ"נ ערבית מקדשין על הכוס, ומביאין קליות ואגוזים ומיני פירות ומחליקין לפני כל אחד מבני הבית, ומי שיש לו יין שותה, ואומרים שירות ותשבחות מעין היום, ואחר כך מביאים השולחן וסועדים".
ואחר שראינו כמה היה מנהג זה מושרש בנימוסם של בני ארצות המזרח, והיה זה אצלם לדבר ברור מאליו שלא יתכן לערוך סעודה חשובה בלי להגיש תחילה שתייה ומיני מגדים. הלא לכאורה הדברים קל וחומר שהיו צריכים לנהוג כך בליל הסדר, שבו יש לנהוג בדרך כבוד וגדולה כבני חורין יותר מכל השנה. ואם כן פלא גדול למה לא שמענו על מנהג זה בליל הסדר.
♦
בהגדות ארץ ישראל מבואר שאכלו פרפראות אחרי הקידוש
אמנם הנה בדורות האחרונים יצאו ונגלו לאור עולם מטמוני הגניזה הקהירית, ונמצאו שם כמה קטעי הגדות של פסח כנוסח ארץ ישראל בזמן הגאונים, ובהם כתובים אחרי הקידוש הרבה ברכות הנהנין [שחלקן לא היו ידועות משום מקור אחר][5]. כדלהלן:ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם בורא פרי האדמה.
בא"י אמ"ה בורא פרי העץ.
בא"י אמ"ה אשר ברא הרים ובקעות ונטע בהם עץ כל פרי. בא"י על הארץ ועל פרי העץ.
בא"י אמ"ה בורא מיני מעדנים[6].
בא"י אמ"ה אשר ברא מיני מעדנים לעדן בהם נפשות רבות. בא"י על הארץ ועל מעדניה.
בא"י אמ"ה בורא מיני נפשות.
בא"י אמ"ה אשר ברא נפשות טהרות להחיות בהם נפש כל חי. בא"י חי העולמים.
בא"י אמ"ה בורא מיני מזונות.
[בא"י אמ"ה אשר ברא מיני מזונות להזין בהן נפשות רבות]
בא"י אמ"ה על מחיית כל דת וברית וצבי מלכות צלע ומרבה טובו עמנו. בא"י על הארץ ועל מזונותיה.
בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו.
ומובן מאליו שהברכה הראשונה, שהיא ברכת בורא פרי האדמה, נאמרה על אכילת הכרפס. ולאחריה בירכו ברכה ראשונה ואחרונה על שאר מיני פירות ומיני תרגימא שהוגשו לפניהם. הרי לפנינו שמנהג בני ארץ ישראל בזמן הגאונים היה לאכול פרפרת אחרי הכרפס.
ומעתה נראה ברור שכך היה המנהג בארץ ישראל גם בזמן המשנה, שגם בליל פסח נהגו לאכול פירות ומגדים לפני הסעודה, כפי שעשו בכל השנה. אמנם תקנו חז"ל שבליל הסדר יעשו שינוי מכל השנה, שבכל סעודות השנה היו טועמים בתחילה פירות ומיני מתיקה ותרגימא, אך בלילה הזה טועמים בתחילה חזרת [או ירק אחר], ורק אחר כך פנו לאכילת הפרפרת הנהוגה בכל השנה.
♦
ביאור דברי המשנה
הלא מעתה מבואר היטב לשון המשנה "מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת", כלומר, תחילה מטבל בחזרת, ורק אחר כך מגיע לאכילת פרפרת הפת, דהיינו אכילת הפירות ומיני תרגימא הנהוגה תמיד לפני כל סעודה [ו'עד' הוא לשון טרם, כמו שכתב התפארת ישראל הנ"ל].ופשוט שאין לתמוה למה אין אנו עושים כמנהג זה, שלפי דברינו הוא נזכר במשנה, שהרי אין בזה שום חיוב מדינא, וגם המשנה לא הזכירה אותו אלא דרך אגב, ובפרט מי שלא נוהג בזה כל השנה אין טעם שינהג כך בליל פסח.
♦
איך נשכח מנהג זה מכל הקהילות
ובאמת יש לתמוה כיצד נשכח מנהג זה לגמרי מכל הקהילות בעולם. אמנם על קהילות אירופה אין תימה, כי בארצותיהם לא היה מקובל מנהג זה כלל, אך פלא כיצד נשכח המנהג גם מכל קהילות המזרח, לרבות קהילת בני תימן ששימרה מנהגים קדומים רבים כצורתם. ולא נראה שהוא משום שנמשכו אחרי הרמב"ם, כי ענין זה אינו הלכה אלא מנהג בעלמא. וגם בסידור רס"ג אין שום רמז לאכילת פירות וכדומה אחרי הכרפס.ולכן מסתבר שבמשך הדורות חדלו קהילות רבות במזרח ממנהג זה בליל הסדר. ויתכן שהסיבה לכך היתה שרצו למהר בעריכת הסדר כדי שלא ישנו הילדים לפני ההגדה ואכילת מצה, כדאמרינן בפסחים (קט.): "תניא רבי אליעזר אומר חוטפין מצות בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו", ולפי פירוש אחד ברש"י היינו שממהרים לאכול מצה (וכן פירש מהר"ם חלאוה בשם הראב"ד, וכן פירשו הראב"ן והראבי"ה ועוד). ועוד תניא התם "אמרו עליו על רבי עקיבא מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים, בערב פסח בשביל תינוקות כדי שלא ישנו", הרי שלכולי עלמא יש למהר בעריכת הסדר כדי שלא ישנו התינוקות. ואפשר גם שרצו להספיק את אכילת האפיקומן לפני חצות. ועל כן ראו רבים לנכון לדלג בזה הלילה על מנהג אכילת הפירות והמגדנות לפני הסעודה, שעלול לקחת זמן רב מלילה גדול זה, ואין בו כל חיוב מצד הדין.
♦ ♦ ♦