בע"ה, חוה"מ פסח (תקופת מגיפת הקורונה ל"ע)
א. מהו מקור המנהג לומר הלל שלם בליל פסח בביהכנ"ס, ומה טעמו.
ב. האם יחיד צריך לאומרו?
ג. בזמן המגיפה האם יחידים המתפללים בחצרותיהם יכולים לאומרם בזמן מנייני החצרות?
ד. האם נשים חייבות בהלל זה?
♦
תשובה
א. מקור אמירת ההלל בליל פסח בביהכנ"ס
בעניין אמירת ההלל בביהכנ"ס בליל ראשון של פסח.כתב הטור (או"ח סימן תע"ג בסופו) וז"ל: "ויש מקומות שנוהגין לקרות ההלל בביהכנ"ס בציבור כדי שלא יצטרכו לברך עליו בשעת ההגדה ומה טוב ומה נעים ההוא מנהגא, ויש לו סמך במסכת סופרים (פ"כ ה"ט) דאיתא התם רבי שמעון בן יהוצדק אומר, שמונה עשר ימים ולילה אחד גומרין בהם ההלל ובגולה עשרים ואחד ימים ושני לילות. ומצווה מן המובחר לקרות ההלל בשני לילות של גלויות ולברך עליו ולאומרו בנעימה ולקיים מה שנאמר (תהילים ל"ד ד') ונרוממה שמו יחדיו וכשהוא קורא בביתו אין צריך לברך עליו שכבר בירך עליו ברבים".
והב"י כתב (שם ד"ה בעניין ברכת ההלל): ומנהג בני ספרד לקרותו בציבור ולברך עליו כדברי מסכת סופרים.
ומרן כתב הלכה זו בשולחנו הטהור בסי' תפ"ז ס"ד, מכיוון שסי' זה עוסק בסדר תפילת ערבית של פסח, וז"ל: "בליל ראשון של פסח גומרין ההלל בציבור בנעימה בברכה תחילה וסוף, וכן בליל שני של שני ימים טובים של גלויות". אך הרמ"א הוסיף בהגהה: "וכל זה אין אנו נוהגים כן, כי אין אנו אומרים בלילה בביהכנ"ס ההלל כלל".
א"כ לכאורה, המנהגים חלוקים, בני ספרד נהגו לאומרו ובני אשכנז לא נהגו לאומרו.
ויש לציין, שהטור הביא הלכה זו בהקשר לשאלה כיצד לא מברכים על ההלל שאומרים בליל הסדר בבית, והביא מחלוקת ראשונים האם מברכים על הלל זה, והסיק שכיוון שההלל מחולק לפני הסעודה ולאחריו אין לברך. ובפרט שכן ראוי לנהוג בכל דבר שיש בו ספק ברכות שנוקטים בו סב"ל. ועל זה הוסיף שיש מקומות הנוהגים לברך בביהכנ"ס על ההלל בציבור, ובכך יצאו יד"ח הברכה של ההלל בליל הסדר. וכן כתב הרשב"א בחידושיו לברכות (דף י"ד ע"ב) שעיקר התקנה לצאת יד"ח ההלל בביהכנ"ס ולא בבית, ולכן תיקנו לברך בקריאת ביהכנ"ס שהיא עיקר התקנה ומצוות הקריאה אבל לא בבית עיי"ש. אלא שהמדקדק בדבריו ייווכח שכתב שהמנהג לקרוא את ההלל בביהכנ"ס בציבור והוסיף "ולקיים מה שנאמר "ונרוממה שמו יחדיו" (תהילים ל"ד ד')". ולכאורה דין זה נוהג דווקא בציבור ולא ביחיד, וצ"ע מדוע.
♦
ב. לדעת הגר"א הטעם הוא משום פירסומי ניסא
השו"ע (באו"ח סי' תרע"א ס"ז) הביא מנהג להדליק נר חנוכה בביהכנ"ס בברכה. ובב"י (שם) הביא טעמים שונים למנהג זה - הכל בו כתב (סי' מ"ד ד' ע"א) שהטעם הוא מפני האורחים שאין להם בית ולנים בביהכנ"ס. והוסיף טעם נוסף בשם הכל בו "שהוא כדי לפרסם הנס בפני כל העם ולסדר הברכות לפניהם שיש בזה פירסום גדול להשי"ת וקידוש שמו כשמברכין אותו במקהלות." וכן הביא את תשובות הריב"ש (סי' קיא) "המנהג הזה להדליק בביהכנ"ס מנהג ותיקין הוא משום פרסומי ניסא כיוון שאין אנו יכולים לקיים המצווה כתיקונה להדליק כל אחד בפתח ביתו מבחוץ מפני שיד האומות תקיפה ומברכין על זה כמו שמברכין על הלל דר"ח אע"פ שאינו אלא מנהג, ומ"מ באותה הדלקה של ביהכנ"ס אין אדם יוצא בה וצריך לחזור ולהדליק כל אחד בביתו".ובביאור הגר"א על השו"ע בהלכות חנוכה (או"ח סי' תרע"א ס"ז ד"ה מדליקין) כתב שהמקור לדין זה של הדלקה בביהכנ"ס עם ברכה יש להביא "ראיה מהלל בלילי פסחים שנתקן על הכוס ואומרים בביהכנ"ס משום פרסומי ניסא כמ"ש בירושלמי בענין ברכה הסמוכה לחברתה והרי אשר גאלנו שניא שאם שמעה בבהכנ"ס יצא".
רואים שהבין הגר"א שהמנהג לברך על ההלל בביהכנ"ס בליל ראשון של פסח הוא מנהג שהנהיגו מפני פירסום הנס. וכמו שהנוהגים במנהג זה יכולים לברך על הלל זה, ולמרות שאינו אלא מנהג, ה"ה לנוהגים לברך בביהכנ"ס על נר חנוכה יכולים לנהוג כן בברכה.
אלא שדבריו צריכים עיון, דאמנם בנר חנוכה מובן המנהג, דמשום שפחדו מן הגויים לא העזו להדליק בפתח ביתם מבחוץ, וע"כ הנהיגו לברך על נר חנוכה בביהכנ"ס כדי לעשות פירסומי ניסא שהופסק כתוצאה מהפחד מהנוכרים. אמנם אין זה כהתקנה המקורית, וע"כ אין יוצאים בה יד"ח מצוות הדלקה, ובשעת סכנה מדליק אפילו על שולחנו ויוצא יד"ח, מ"מ הנהיגו להדליק משום פירסום הנס. ומצינו שמברכים על מנהג כמו שמברכים על הלל בר"ח.
אך מדוע ההלל בליל פסח בביהכנ"ס שייך לפירסומי ניסא?
וראיתי בהגדה של פסח פתחי אברהם לגרא"ד אוירבך זצ"ל (עמ' קכ"ח), אב"ד טבריה ת"ו, שביאר את הטעם שנהגו לפתוח את הדלת קודם "שפוך חמתך". וביאר בשם אביו הגרש"ז זצ"ל, דהנה בזמן שביהמ"ק היה קיים היה אסור להוציא מבשר הפסח חוץ לבית, כמו שהזהירה התורה (שמות י"ב מ"ו) "לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה". ומשום כך בזמן אכילת הפסח היו נוהגים לנעול את הדלת, כדי שאף אחד לא יוציא את הבשר חוצה. אולם לאחר שגמרו את אכילת הפסח, היה המנהג לצאת ולומר את ההלל על הגגות, וכפי שמבואר בגמ' פסחים (דף פ"ה ע"ב) "כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא", וביאר רש"י (שם ד"ה והלילא פקע איגרא) לקול המולת ההמון מההלל דומין כאילו הגגין מתבקעין שהיו אומרים ההלל על הפסח כדתנן לקמן (דף צ"ה ע"א) הראשון טעון הלל על אכילתו". ולכן לאחר ברהמ"ז היו פותחין את הדלת בכדי לצאת לומר את ההלל. וענין הנהגה זו נשתמר אצלנו עד היום.
בכך מבואר עניין הפירסומי ניסא שכתב הגר"א. שבזמן שביהמ"ק היה קיים היו יוצאים כולם לגגות ואומרים את ההלל בציבור, ונשמע קולם בכל העיר, ואין לך פירסומי ניסא גדול מכך. וכיום שאין ביהמ"ק ואין קרבן פסח ואין אמירת הלל ציבורית על הגגות, לכך הנהיגו זכר לאותו פירסום הנס לומר את ההלל בביהכנ"ס בליל פסח ברוב עם ובנעימה.
ועוד, הפסח עצמו היה צריך מנויין שלא יבוא לכלל נותר והיה נאכל בחבורה, וממילא אמירת ההלל עליו נאמרה בחבורה. וא"כ תמיד ההלל בליל פסח היה נאמר בציבור, וזה כיום נתבטל בגלל החורבן. וכזכר לזה הנהיגו לאומרו בציבור בביהכנ"ס, בכדי שישאר הצביון של אמירת ההלל בפירסום.
ודע דלמנהג זה יש מקור בירושלמי (ברכות פ"א ה"ה) וז"ל "שניא היא שכבר אמרו את ההלל בביהכנ"ס." ומשמע שזה דין בביהכנ"ס דווקא ולא דין בתפילת ערבית.
ואכן דברי הגר"א מדוייקים מדברי הריב"ש שהביאם הב"י (לעיל). וז"ל: "המנהג הזה להדליק בביהכנ"ס מנהג ותיקין הוא משום פירסומי ניסא כיוון שאין אנו יכולים לקיים המצווה כתיקונה להדליק כל אחד בפתח ביתו מבחוץ מפני שיד האומות תקיפה ומברכין על זה כמו שמברכים על הלל דר"ח אע"פ שאינו אלא מנהג ומ"מ באותה הדלקה של ביהכנ"ס אין אדם יוצא בה וצריך לחזור ולהדליק כל אחד בביתו".
דוק ותיווכח שדינים אלו דומים להפליא:
א. מדליקים נר חנוכה בביהכנ"ס ואומרים הלל בליל פסח בביהכנ"ס שניהם אינם דין, אלא "כיון שאין אנו יכולים לקיים המצווה כתיקונה מפני שיד האומות תקיפה". בנרות חנוכה מפני שפחדו להדליק בפתח הבית מבחוץ, וזה בעיקר בגלות. ובפסח, מאז החורבן שיד האומות תקיפה לא אומרים הלל בגגות בחוץ. ב. וכמו בחנוכה שזה מנהג, גם הלל בביהכנ"ס זה מנהג, ומצינו שמברכים על מנהג. ג. ובשניהם חוזר על כך שוב, ובביתו. כלומר, בחנוכה חייב לחזור ולהדליק בביתו, ואף בליל פסח אומר את ההלל בתוך סעודתו. וההבדל היחיד הוא שבנר חנוכה שבבית מברכים ובהלל בבית לא מברכים, אך זה בגלל סיבת המחלוקת האם לברך פעמיים בגלל החלוקה של ההלל לשנים או לא, ולכן הכריע הטור שספק ברכות לקולא.
אלא שהבדל אחד בולט ביניהם, והוא שההלל בביכ"ס יצא יד"ח לכה"פ בדיעבד. וכך משמע בירושלמי שדן אם שתה ד' כוסות ברצף יצא יד"ח, כי כבר יצא יד"ח ההלל בביהכנ"ס. משא"כ נר חנוכה של ביהכנ"ס לא יצא יד"ח. ונראה שהחילוק ברור, כי נר חנוכה נקבע להדליקו בבית דווקא, משא"כ אמירת הלל שיוצא בכל מקום שאמרו. וכמו שיוצא אם אומרו על שולחן הסדר או בגגות הבית (בזמן המקדש), ה"ה שיוצא אם אמרו בביהכנ"ס.
ואם נכונים הדברים, א"כ כל עיקרו של מנהג אמירת ההלל בליל פסח בביהכנ"ס הוא רק בכדי לפרסם את הנס ברבים. וא"כ לא שייך דין זה אלא בביהכנ"ס בתפילת הציבור. אבל יחיד המתפלל בביתו לא יאמר את ההלל, כי אין כל יסוד לאמירת הלל זו.
ואכן מדוייק חילוק זה בדברי הטור, שכתב "ויש מקומות שנוהגין לקרות ההלל בביהכנ"ס בציבור... ולאומרו בנעימה ולקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו". הרי שדווקא בציבור בביהכנ"ס ולא ביחיד. וכן משמע מדברי הגר"א כנ"ל.
אמנם הריטב"א בהלכות סדר ההגדה כתב וז"ל: "מעתה מה שנראה דרך ישרה ונוחה, הוא שגומר את ההלל בברכותיו הן ביחיד הן בעשרה, ומצווה בעשרה משום ברוב עם הדרת מלך". אך הטור חולק על כך וס"ל דדין זה הוא דווקא בציבור.
וראיה נוספת לדברי הגר"א מצינו בדברי הכל בו שהביאו הב"י לעיל. וז"ל הכל בו (סי' מ"ד ד' ע"א): "שהוא כדי לפרסם הנס בפני כל העם ולסדר הברכות לפניהם שיש בזה פירסום גדול להשי"ת וקידוש שמו כשמברכין אותו במקהלות". כלומר, עיקר העניין של הדלקה בביהכנ"ס הוא לעשות פירסומי ניסא במקהלות, כשנמנעת היכולת לעשות פירסומי ניסא בפתח הבית מבחוץ. וה"ה בהלל בביהכנ"ס בליל פסח, שהוא כדי ל"פרסם הנס בפני כל העם" כשנמנע כיום לעשותו בפירסום.
ואכן מצינו עניין פירסומי ניסא בליל הסדר. והיכן? הגמ' בפסחים (דף קי"ב ע"א) ביארה את המשנה בריש ערבי פסחים (דף צ"ט ע"ב) מדוע "אפי' עני שבישראל אין פוחתין מד' כוסות של יין ואפילו מן התמחוי". ושאלה הגמ' מהו ההו"א שלא יתנו לו, פשיטא שצריך לתת לעני ד' כוסות. וענתה הגמ' לא נצרכה אלא לר"ע דאמר עשה שבתך חול ולא תצטרך לבריות, וא"כ הייתה הו"א שנאמר כן אף בד' כוסות בפסח, ולכן מחדשת המשנה שהכא שאני "משום פירסומי ניסא". הרי מפורש ששתיית ד' כוסות נחשבת לפירסומי ניסא. ולכאורה מה פרסום הנס בשתיית ד' כוסות יין? אך לפי דברי הגר"א הדברים מאירים, שהרי על היין היו רגילים לומר את ההלל כוס שניה וכוס רביעית, ואת ההלל היו יוצאים לגגות ואומרים זאת בקול רם, ובכך היה "מפורסם הנס בפני כל העולם". ויש בזה פירסום גדול להשי"ת וקידוש שמו "כשמברכין אותו במקהלות".
ואף בלא האמירה בגגות, כשהיה קרבן פסח, כדי לא להשאיר נותר היו מוכרחים לאוכלו מנויין רבים בחבורה, וא"כ ליל הסדר היה נעשה בפירסום רב. אך כיום שאין המקדש בעוונותינו הרבים ולא אומרים את ההלל בגגות ואין חבורות גדולות, בד"כ, אין את פרסום הנס שבאמירת ההלל. ולכך התקינו לאומרו בביהכנ"ס ברוב עם, שבו יש "פירסום גדול וקידוש שמו במקהלות".
♦
ג. מקור הדין לשיטת השו"ע ולשיטת הרמ"א
והנה, דין זה של המנהג לומר הלל עם ברכה בליל פסח בביהכנ"ס כתבו השו"ע (או"ח סי' תפ"ז ס"ד) והרמ"א חלק עליו וכתב "וכל זה אין אנו נוהגים כן, כי אין אנו אומרים בלילה בביהכנ"ס ההלל כלל". ומה שורש מחלוקתם?הגר"א בביאורו (שם) כתב שהשו"ע מקורו הוא בשלשה מאמרי ירושלמי שהובאו בתוס' ברכות (דף י"ד ע"א ד"ה ימים שהיחיד גומר) תוספתא ומסכת סופרים, כדלקמן:
א. ירושלמי שקלים (פ"ג ה"ב), שם הגמ' שואלת "מהו לשתותן בכרך אחד (בזה אחר זה בלי הפסק ביניהם – קרבן העדה) מדאמר רבי מאיר אמר ר' יוחנן הלל אם שמען בבית הכנסת יצא (שכך היה מנהגם לומר הלל בלילי פסחים בבהכנ"ס זכר למקדש שאמרו הלל בשעת עשיית הפסח בבה"מ וקאמר ר' יוחנן אם כוון לבו לצאת בקריאה זו יצא וא"צ לאומרו עוד בביתו – קרבן העדה) הדא אמרה אם שתאן בכרך אחד יצא" (זאת אומרת, שאם שתאן בבת אחת יצא, שהרי אין הדבר מפסיק בין שלישי לרביעי - קרבן העדה). הרי מפורש שהיו נוהגים לומר הלל בביהכנ"ס בליל פסח עם ברכה.
וקרבן העדה הוסיף שאף שאומרו לפני השתיה ואכילת המצה, אעפ"כ יצא יד"ח, שאף במקדש אם כוון לצאת בהלל בשעת השחיטה היה יוצא יד"ח. וברור שגם בשחיטה היו רבים בהר הבית, והיה פירסומי ניסא.
. ירושלמי ברכות (פ"א ה"ה) הגמ' אמרה שכל הברכות פותחות בברוך, אא"כ היא ברכה הסמוכה לחברתה, שאז היא לא פותחת בברוך. ומקשה רבי ירמיה "והרי גאולה" (ברכת אשר גאלנו שאנו אומרים לאחר הלל בלילי פסח, והלא סמוכה היא לברכת הלל ואפ"ה היא פותחת בברוך – פני משה) ומתרצת הגמ' "שניא היא – אשר גאלנו, דמר ר' יוחנן הלל אם שמעה בבית הכנסת יצא" (כמו שנוהגים הספרדים לאומרו אחר תפילת ערבית, יצא ושוב אין צריך לברך עליו בבית והשתא לא הויא ברכת גאולה סמוכה, ולפיכך תיקנו אותה בפתיחה לעולם – פני משה).
וביארו התוס' בברכות (דף י"ד ע"א ד"ה ימים שהיחיד גומר) שהמנהג בזמנם היה לברך בליל הסדר פעמיים, בתחילה "לקרות" את ההלל ואחר בסעודה "לגמור" את ההלל. ולפי"ז שאל הירושלמי א"כ ברכת אשר גאלנו סמוכה לברכה הפותחת, וא"כ מדוע היא פותחת בברוך. וע"ז מיישב הירושלמי שמכיוון שאם שמעה בביהכנ"ס יצא יד"ח, לכך לא מברכים בתחילה, ולכן נתקן אשר גאלנו שיפתח בברוך, ותיקנו ברכה זו על הכוס. הרי מפורש שהיו נוהגים לברך על ההלל בביהכנ"ס בליל פסח.
ג. ירושלמי פסחים (פ"י ה"א) כהירושלמי בשקלים ששאל מהו לשתותן בכרך אחד את כל הד' כוסות וענה כנ"ל שמכך שאמר ר' יוחנן שאם שמען את ההלל בביהכנ"ס יצא א"כ אפי' שתאן בכרך אחד יצא. כנ"ל.
ד. תוספתא פסחים (פ"י ה"ה) וז"ל: "בני העיר שאין להם מי שיקרא את ההלל הולך לביהכנ"ס וקורא" וכו'. הא קמן מפורש שהיה מנהג לקרוא את ההלל בליל פסח בביהכנ"ס.
ה. מסכת סופרים (פ"כ ה"ט) וז"ל: "וגומרין את ההלל כל שמונת ימי חנוכה... דתני רבי שמעון בן יהוצדק ימים שמונה עשרה ולילה אחד יחיד גומר בהן את ההלל... ויו"ט ראשון של פסח ולילו... מצווה מן המובחר לקרות הלל בשני לילות של גלויות ולברך עליהן ולאומרן בנעימה לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו, וכשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך שכבר ברך ברבים".
ובדברי הרמ"א שכתב שאין אנו נוהגים לומר הלל בביהכנ"ס כתב הגר"א שמקורו בתוספתא פסחים הנ"ל (פ"י ה"ה), שכתוב בה "בני העיר שאין להם מי שיקרא את ההלל היו הולכין לביהכנ"ס וקוראין פרשה ראשונה ובאין ואוכלין ושותין וחוזרין וגומרין את כולו. ואם אי אפשר להם כן גומרין את כל ההלל". וכתב הגר"א (שם) "כי לא נתקן לבקיאים". כלומר, מהתוספתא רואים שכל הסיבה שקראו בביהכנ"ס היה מפני שהיו אנשים שאינם בקיאים בקריאה בבית, והרי לא היו לפניהם הגדות מודפסות. ואם יכלו ללכת פעמיים ולקרוא את ההלל חציו לפני הסעודה ולשמוע בביהכנ"ס וחציו לאחר הסעודה מה טוב, ואם לאו – שמעו את כל ההלל בביהכנ"ס לפני הסעודה. הרי מפורש שהבינה התוספתא שכל הסיבה של הקריאה בביהכנ"ס היא בגלל כאלה שאינם בקיאים ולא יודעים לקרוא את ההלל בע"פ בביתם.
והוסיף הגר"א שכן משמע בירושלמי, שכתב "דאמר ר' יוחנן אם שמען בביהכנ"ס יצא". כלומר, זה לא היה מנהג קבוע, אלא רק "אם שמען", כגון שאינו יודע בע"פ ועל כן נצרך לשמוע בביהכנ"ס, אז יצא.
ואם לא נתקן לבקיאים, כנראה בזמן הרמ"א, או שהיו הכל בקיאים בקריאת ההלל, וע"כ לא נצרכו לאותה התקנה, או שהיו להם הגדות כתובות וידעו לקרוא ולא נצרכו. ולכן פסק שהאידנא לא נוהגין כן. ולקמן נוכיח שדבריו קשים.
ואם הירושלמי לדברי הרמ"א נאמר רק על דיעבד, א"כ כיצד השו"ע פוסק כן לכתחילה?
וצריך לתרץ כמו שכתב קרבן העדה בירושלמי פסחים (שם ד"ה בהלל) "אם שמעה בביה"כ שכך היה מנהגם לומר הלל בלילי פסחים זכר למקדש שאמרו הלל בלילי עשיית הפסח וקאמר ר' יוחנן אם כיוון לבו לצאת בקריאה זו יצא וא"צ לאומרו עוד בביתו".
א"כ רואים בדבריו שהתקנה לומר ההלל בביהכנ"ס היתה תקנה לכתחילה "זכר למקדש", ומה שנאמר בלשון דיעבד "אם שמעה בביהכנ"ס", הכוונה היא שאם כיוון ליבו לצאת יצא יד"ח ההלל, אך לכתחילה לא נהגו להתכוון לצאת אלא אמרוהו בבית על הכוס ורק הוסיפו בביהכנ"ס, זכר למקדש.
ונראה בדברי קרבן העדה במה שאמר "זכר למקדש שאמרו הלל בלילי עשיית הפסח" כוונתו לעשיית הסדר שהיה בלילה, וא"כ מה צריך לעשות "זכר למקדש" בביהכנ"ס, והרי כולם אומרים את ההלל בביתם בסדר עצמו?
אך לפי דברי הגר"א לעיל (בהלכות חנוכה) ברור פרושו, שכשביהמ"ק היה קיים היו יוצאים לגגות לומר את ההלל במקהלות, או שהיו חבורות גדולות, וכיום אין את זה, ולכן עושים "זכר למקדש" אמירת הלל במקהלות בליל פסח בביהכנ"ס.
ונסתפקתי בלשון קרבן העדה, שכתב "בלילי עשיית הפסח", שמא כוונתו לאמירת ההלל בשעת שחיטת הפסח. וכן משמע בספר המכתם פסחים (דף קט"ז ע"ב) ובהמאירי בפסחים (דף קי"ז ע"ב). אלא ממה שכתב "ליל" נראה יותר שכוונתו בלילה, וראה לקמן.
א"כ יוצא עפ"י הגר"א שמחלוקת השו"ע והרמ"א תלויה בהבנת הירושלמי מדוע נהגו לקרוא את ההלל בליל פסח בביהכנ"ס. השו"ע ס"ל דזהו משום פירסומי ניסא זכר למקדש, שכיום לא קיים, ולכן עושים זכר לכך בביהכנ"ס. והרמ"א ס"ל שהתקנה בירושלמי (כפי שמובא בתוספתא) הייתה רק לכאלה שלא ידעו לקרוא ההלל בביתם, וכיוון שכיום הכל יודעים, ואף אם לא בע"פ הכל יודעים לקרוא מהכתב, א"כ אין צורך במנהג זה, ולכן לא נוהגים כן.
♦
ד. כמי פסק הגר"א
והנה בדברי הגר"א יש לכאורה סתירה, שהרי בהלכות פסח (בסי' תפ"ז) כתב מקור לדברי מרן השו"ע ומקור לדברי הרמ"א ולא דחאה. ולכאורה משמע שהוא מסכים עם מנהג בני אשכנז היוצאים ביד רמ"א ונמנעין מלומר כיום הלל בליל פסח בביהכנ"ס, דס"ל דכל התקנה לא נתקנה לבקיאים וכיום הם בקיאין.לעומת זאת, בהלכות חנוכה (בסי' תרע"א) בדברי מרן השו"ע הנוהג להדליק נר חנוכה בביהכנ"ס עם ברכה הביא ראיה מאמירת הלל עם ברכה בביהכנ"ס בליל פסח משום פירסומי ניסא. ושם הרי ודאי פסק הגר"א להדליק נר חנוכה בביהכנ"ס בברכה. וא"כ אם הבין הגר"א שהמקור לכך הוא אמירת הלל בליל פסח בביהכנ"ס, א"כ פשוט שאם הדין של נר חנוכה נוהג כיום, כ"ש שדין אמירת הלל בביהכנ"ס עם ברכה ינהג כיום.
ואם כדברינו, יש ליישב את הסתירה, שבהלכות פסח הביא את המקורות לדעת מרן השו"ע ולדעת הרמ"א, שיסוד מחלוקתם הוא האם ההלל שנהגו בירושלמי בביהכנ"ס הוא מטעם פירסומי ניסא או מטעם ללמד את שאינם בקיאים. אך בהלכות חנוכה שפסק להדליק בביהכנ"ס נר חנוכה עם ברכה למד זאת מטעם אמירת הלל בביהכנ"ס בליל פסח שהוא מטעם פירסומי ניסא. א"כ מוכח שהגר"א סבר שהטעם העיקרי לאמירת הלל בביהכנ"ס בליל פסח הוא פירסומי ניסא, כדעת מרן השו"ע, וע"כ יש לאומרו בביהכנ"ס בברכה, כפי שפסק להדליק נר חנוכה בביהכנ"ס בברכה.
זאת ועוד, אף במנהג הדלקת נר חנוכה בביהכנ"ס בברכה ישנם ראשונים אחרים הסוברים שזה מטעם ללמד את שאינם בקיאים. הכל בו (הובא לעיל בב"י) כתב את ב' הטעמים, וז"ל: א. "שהוא כדי לפרסם הנס בפני כל העם". ב. "ולסדר הברכות לפניהם", דהיינו ללמדם כיצד מדליקים ומה מברכים בכל יום. וכן משמע בשו"ת מן השמים לרבי יעקב ממרויש (סי' כ"ה). ואעפ"כ לא הביא הגר"א טעם זה. מוכח דס"ל להגר"א שהטעם העיקרי הוא משום פירסומי ניסא ברבים וכנ"ל. ובלא שורש אין ענפים, ואם הוא סובר בענפים (הדלקת נ"ח בביהכנ"ס בברכה), כ"ש שהוא יסבור בשורש (שיש לברך את ההלל בביהכנ"ס בליל פסח בברכה).
ויש לציין, שלמרות שהמקור לשו"ע עיקרו בדברי הריב"ש שכתב "הנהיגו להדליק בביהכנ"ס לקיים פירסומי ניסא" וכינה זאת "מנהג ותיקין הוא משום פירסומי ניסא כיוון שאין אנו יכולים לקיים המצווה כתקנה". ולא הזכיר שהמקור למנהג הוא אמירת הלל בברכה בליל פסח בביהכנ"ס, אלא למד זאת מהלל בר"ח שמברכים "כמו שנהגו לברך על ההלל של ר"ח ואע"פ שאינו אלא מנהג", רבינו אליהו מווילנא בגאונותו ס"ל שיש מקור מפורש מהגמ' ירושלמי להאי טעמא של פירסומי ניסא ברבים, מעבר לעניין שיש כח לחכמים שבכל דור לתקן מנהג ולברך עליו כהלל בר"ח. וכפי שכתב על הגר"א החזו"א (אגרות חזו"א אגרת ל"ב) "והוא נחשב כאחד מן הראשונים, ולכן חולק עליהם בכמה מקומות". כ"ש הכא שהוא לא חולק, אלא מביא מקור בהיר יותר לפסק השו"ע. וא"כ פשיטא שס"ל להגר"א כהאי טעמא.
זאת ועוד, בשו"ת חכם צבי (סי' פ"ח) הקשה על מרן השו"ע, שלכאורה הוא סותר את דבריו, שהרי בהלכות ר"ח פסק מרן (סי' תכ"ב) שאין לברך על ההלל בר"ח. ואם ראיית הריב"ש שאפשר לברך על נר חנוכה בביהכנ"ס היא כפי שמברכים על ההלל בר"ח, כדעת ר"ת (שהובא בתוס' בברכות דף י"ד ע"א), א"כ בהינטל השורש יבשו הענפים, ומכיוון שפסק מרן לא לברך על הלל בר"ח, כיצד הוא יכול לפסוק לברך על נר חנוכה בביהכנ"ס?
והחכם צבי (שם) ענה "אא"כ נאמר שסמך (הב"י) על מה שכתב הכל בו, שכאן יש בזה קידוש שמו יתברך לברכו במקהלות, וכמו שכתב בב"י, אך זהו דוחק, שמכיוון שאין ראיה לדבר היכי מברכינן"?
אך בהגלות נגלות דברי הגר"א מוכח שיש ראיה מהגמ' ירושלמי לדין זה, ו"לברכו במקהלות" היינו מטעם פירסומי ניסא. וא"כ אין זה דוחק. וכמו שמצינו בהלל בברכה בליל פסח בביהכנ"ס. ולכן אין סתירה בפסקי מרן השו"ע, ועבדינן "פלגינן דדיבורא" בדברי הריב"ש. סיבת ההדלקה בביהכנ"ס היא מטעם פירסומי ניסא, כפי שכתבו הריב"ש והכל בו, והיכולת לברך על כך בשם ומלכות, מרן השו"ע לא לומד זאת משיטת ר"ת בהלל בר"ח, שהרי מרן ס"ל כהרמב"ם שאין לברך על הלל בר"ח, אלא את זה הוא לומד מאמירת הלל בברכה בליל פסח בביהכנ"ס, שגם שם הטעם היה משום פירסומי ניסא. וכפי שבהלכות פסח (בסי' תס"ז) פסק מרן השו"ע לברך בביהכנ"ס על ההלל בליל פסח, ה"ה שמברכים על נר חנוכה בביהכ"ס, ושוויא דינן אהדדי.
עוד תירוץ יש ליישב את דעת מרן, שבפסקי רבינו ישעיה מטראני על סוכה (דף מ"ד ע"ב) כתב שכל דבר שהוא חובה ונהגו להוסיף עליו, כגון הפטרה שנוהגת שחרית מתורת חובה, והוסיפו לנהוג כן גם במנחה, יש לברך על אותו מנהג. מה שאין כן ערבה שאינה חובה כלל בגבולים. וא"כ ה"ה בהדלקה בביהכנ"ס, אע"פ שאינה אלא מנהג, כיוון שיש לה עיקר, שכל אחד חייב להדליק בביתו בברכה, יכולים לברך ג"כ על התוספת של אותו היום, דהיינו על הדלקת נרות חנוכה בביהכנ"ס. וכן כתב בספר חתן סופר (ח"ב דף קע"ג ע"ב, הביאו החזו"ע חנוכה עמ' מ"ד).
וכן כתב במפורש בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ב סי' צ"ד) "הנוהגים בשיטת הגר"א אומרים הלל בביהכנ"ס בלילי פסחים". וכן הביא בפסקי תשובות ח"ה (מהדורה מורחבת שנת תשע"ט) סי' תפ"ז ס"ה (הערה 49) בשם הגר"ש דבליצקי זצ"ל ששמע בשם הגר"ש כהן מוילנא זצ"ל שבביהמ"ד של הגר"א זיע"א בוילנא היו אומרים הלל בליל פסח ובברכה.
♦
ה. המנהג ביום בא"י
והנה למרות שנחלקו בעניין השו"ע והרמ"א, כיום המנהג בא"י לומר הלל בביהכנ"ס בליל פסח עם ברכה, וכן מנהג החסידים וכן מנהג הפרושים תלמידי הגר"א (עיין ספר א"י להגרי"מ טיקוצ'ינסקי זצ"ל סי' י"ז אות ה'). ובספר עיר הקודש והמקדש להגרימ"ט (ח"ג פכ"ד אות ט') שכן נתפשט המנהג אצל כל האשכנזים יוצאי ירך אנשי הישוב הישן שבא"י, אלא ששם כתב "מלבד יחידים שאינם נוהגים כן עפ"י הגר"א". ודבריו סותרים את האג"מ והגר"ש דבליצקי שהביא ראיה שהגר"א נהג לברך, וצ"ע. ואף אם נאמר שהגר"א בחו"ל נהג כהרמ"א, בא"י יש לנהוג עפ"י הגר"א כמרן השו"ע מרא דאתרין, וכפי שנסביר לקמן. וכתב מרן החיד"א בברכ"י (סי' תפ"ז סי' ט') "שאף בבתי כנסיות שלא נהגו בזה טוב ויש לדבר על לב ראשי הקהל להנהיג ולומר ההלל בערבית, וכך עשו הרבנים מהר"ר בנימין הכהן ומהר"ר ישראל הנזכר ואיזה רבנים בעריהם". וכ"כ בשו"ת מהרש"ג (כ"א סי' ל') ושכן נהגו אצל המהר"ם שיק תלמיד החת"ס.והוסיף החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' י"א) שחכמי הקבלה כתבו שיש באמירת ההלל בביהכנ"ס בליל פסח סוד גדול על דרך האמת.
♦
ו. הטעם למנהג א"י שאף בני אשכנז נוהגים כמרן
ונראה להסביר את טעם מנהג א"י שכמעט כל קהילות ישראל נהגו לברך על ההלל בביהכנ"ס בליל פסח, אף יוצאי אשכנז שנהגו בחו"ל כדעת הרמ"א מהטעמים דלקמן:א. כשעלו הפרושים לא"י, רוב היהודים בארץ היו יוצאי ספרד שנהגו כדעת מרן, וע"כ התבטלו העולים למנהג הרוב. בייחוד שהגר"א ס"ל כדעת מרן. וא"כ אדרבא, בארץ זה היה מנהג המקום כדעת הגר"א, ומשם ואילך קמא קמא בטיל.
ב. אף מי שלא נהג כן בגלות, אין לו לחשוש מדין ספק ברכות לקולא, שהרי הרמ"א פסק שמברכים על מנהג אפי' קל, ולכן מברכים על הלל בר"ח. וזאת, בניגוד לדעת מרן השו"ע שרק על מנהג מורחב, או מנהג מטעם פירסומי ניסא מברכין, וא"כ אין לחשוש לסב"ל כלל וכלל. ולכן אין בעיה לנהוג ולברך בשופי. ויוצאי אשכנז נוהגים אף לברך על קריאות מגילה בשבת חוה"מ (קהלת בסוכות ושיר השירים בפסח) ואפי' ברכת שהחיינו. וכן כתב בלוח א"י להגרימ"ט. וזהו מנהג שאין לו עיקר בחז"ל (אלא במסכת סופרים). א"כ כ"ש במנהג שיש לו עיקר בחז"ל, וכנ"ל.
ג. אם נוהגים לברך על נר חנוכה בביהכנ"ס, גם כיום בא"י, שבטל עיקר הטעם שכתב הריב"ש "שאין אנו יכולים לקיים המצווה כתיקונה... מפני שיד האומות תקיפה", וב"ה הקב"ה הוליכנו קוממיות לארצנו ויד ישראל תקיפה, ומדליקין בפתח הבית מהחוץ, ואעפ"כ מדליקים בביהכנ"ס בברכה. וצריך ליישב כדברי העיטור (ח"ב הלכות חנוכה דף קי"ד ע"ד) בעניין הדלקה בתוך הבית כשאין סכנה "ואחר שנהגו על הסכנה נהגו", אינו בטל מאליו (עיין בספרנו מבשן אשיב ח"א סי' מ"ו ס"ק ח'). א"כ דון מיניה ואוקמיה באתרין, כ"ש בזמננו שטעם המנהג של "פירסומי ניסא" עדיין קיים בא"י, כיוון שעוד לא זכינו לומר את ההלל בחצרות וגגות הבתים בירושלים לאחר אכילת קרבן הפסח, א"כ כ"ש שיש לנהוג לברך על ההלל בביהכנ"ס מטעם פירסומי ניסא.
ד. כיוון שהמקור לאמירת ההלל בביהכנ"ס הוא מהירושלמי ובבבלי לא מצינו מקור לזה, א"כ בני אשכנז בחו"ל נהגו לא לאומרו, אך בא"י אתרין דהירושלמי נהגו כמנהג האתרין לומר הלל בברכה. וע"כ בני אשכנז שעלו לא"י הנהיגו לאומרו בביהכנ"ס בליל פסח.
ה. כיוון שבעל קרבן העדה הגדיר מנהג זה כ"זכר למקדש" א"כ בא"י, אתרין דהמקדש, וכל א"י נקראת ציון ע"ש המקדש, הכא יש יותר מקום לנהוג במנהגים "זכר למקדש".
ו. אמירת ההלל בברכה בליל פסח בביהכנ"ס מובאת בגמ' ירושלמי ובמסכת סופרים ובתוספתא, והסיבה שהרמ"א כתב לא לאומרו בזמן הזה, כי כיום כולם בקיאים (כך הסביר הגר"א). אך זהו טעם קשה, כי זאת מניין, הרי זמן לא רב לפני הרמ"א עדיין לא היה דפוס ולא לכולם היו הגדות. ואף בדורנו מצינו אנשים בשואה שלא היו להם הגדות, וכשהתפללו בציבור יצאו יד"ח. א"כ מדוע למנוע מנהג זה.
♦
ז. הלל בליל פסח ביחיד
דא עקא, כיוון שכל היסוד לומר הלל בביהכנ"ס בליל פסח בברכה מיוסד על דין של פירסומי ניסא שיש בו משום קידוש שמו הגדול, א"כ אין דין זה שייך אלא בביהכנ"ס ובתפילה בציבור. וכפי שדייקנו בדברי הטור (או"ח סי' תע"ג) עפ"י הירושלמי ומסכת סופרים. וכן מדוייק בדברי השו"ע (סי' תפ"ז ס"ד), שכתב "בליל ראשון של פסח גומרין ההלל בציבור בנעימה". וא"כ בתפילת יחיד לא שייך האי טעמא. וע"כ נראה, שאין ליחיד לאומרו, וכפי שפסק הגרא"ד אוירבך שליט"א אב"ד טבריה ת"ו בפתחי אברהם (הגדה של פסח עמ' רכ"ב), ודלא כמו שפסק הפסקי תשובות (ח"ה הוצאת תשע"ו סי' תפ"ז כ"ח ה'). וכן כתב הגרי"ש אלישיב זצ"ל בהגדה של פסח שלו. וכעת ראיתי שכך כתב בשו"ת בית יהודה, עיי"ש (ח"ב סי' ל"ג).ח. יש לאומרו בנעימה
ולפי דברינו, שכל עניינה של אמירת הלל בביהכ"ס בליל פסח הוא משום פירסומי ניסא, א"כ יש לאומרו בנעימה, לקיים מה שנאמר "ונרוממה שמו יחדיו", וכפי שכתב המסכת סופרים. דכל עניין הפירסומי ניסא הוא להזכיר כיצד היו נוהגים בזמן המקדש לומר את ההלל בגגות שפקע איגרא "לקול המולת ההמון" (רש"י), א"כ ה"ה הכא שעושים "זכר למקדש" יש לשיר אותו ולזמר אותו בנעימה. ונראה שהדין של ציבור ושל נעימה תליא הא בהא.♦
ט. אמירת הלל ביחיד בחצר בזמן מגיפת הקורונה
בפסח בשנת תש"פ התחוללה מגיפת קורונה, ירחם ה', בכל רחבי ארצנו (ובשאר העולם) ואי אפשר היה להתפלל בביהכנ"ס, מפאת סכנת התדבקות מהנגיף, וחלק גדול הצליח לקיים מנייני חצרות עפ"י הוראות משרד הבריאות. ומכיוון שהם נחשבים לתפילה בציבור ויש פירסומי ניסא, א"כ פשיטא שיכולים לומר את ההלל בתפילת ליל פסח עם ברכה.דא עקא, שהיו אנשים מבוגרים שלא יכלו לקיים "מנייני חצרות" כי אין בסביבתם הקרובה עשרה, ונשאלנו מה יעשו יחידים אלו באמירת ההלל בתפילה בליל פסח.
וחשבנו, שמכיוון שכל המניינים מתקיימים בחוץ בחצרות ונשמע קולם של המזמרים את ההלל, א"כ הדרא דינא, ויכולים היחידים להצטרף לאמירת ההלל עם ברכה. כיוון שאדרבה, זה היה מנהג המקורי, שהיו עולים לגגות ויוצאים לחצרות ואומרים את ההלל בקול רם ובנעימה, ואין לך פירסום הנס גדול מכך. וא"כ הרי זה דומה למנהג המקורי שהתקיים בירושלים בזמן המקדש.
ומו"ר הגר"י אריאל שליט"א אף הוסיף מנהג בזמן מגיפת הקורונה, לצאת בתחילת הסדר ולומר בחצרות ובמרפסות "מה נשתנה" בקול רם בכדי לעודד את הזקנים שנאלצו לקיים את הסדר בבדידות מפאת המגיפה. ואף הגר"י זילברשטיין שליט"א קרא לקיים יוזמה זו, והזכיר שבזה אנו מקיימים כעין "זכר למקדש", שהיו נוהגים לשיר על גגות הבתים בירושלים את ההלל.
♦
י. האם אפשרי להקדים את אמירת ההלל בביהכנ"ס לפני צה"כ
לפי מה שאמרנו בשם הגר"א שאמירת ההלל היא זכר לפירסום הנס שהיה בזמן אמירת ההלל על הגגות בירושלים, א"כ כשם ששם היה נאכל הפסח רק מצה"כ והיה אסור לאוכלו קודם לכן, א"כ ברור שגם את ההלל היו אומרים בלילה, וא"כ אין מקום לאמירתו קודם צה"כ.וגם לפי הטעם של מסכת סופרים שאמירתו נועדה להוציא את מי שאינו יודע לאומרו, פשיטא שצריך להיות בלילה דווקא.
וכן לטעם הטור (סי' תע"ג) שכתב שהוא בכדי לפטור מברכה את ההלל שאומרו בביתו בסדר, א"כ פשיטא שצריך להיות לאחר צה"כ.
אך בשו"ת דברי יציב (ח"ב או"ח סי' ר"ז) הקל בשעת הדחק, כגון לזקנים וחולים וכיוצ"ב להקדים את אמירתו קודם צה"כ, בהסתמך על ספר המכתם (פסחים דף קט"ז ע"ב) והמאירי (שם דף קי"ז ע"ב) שכתבו שהטעם של אמירת ההלל בביהכ"ס הוא לזכר פירסום הנס שנעשה באמירת ההלל בשעת שחיטת הפסח, וזה היה מבעו"י. וא"כ בשעת הדחק יש לסמוך על ראשונים אלו ולאומרו קודם צה"כ. וכן הקל בשו"ת יחו"ד (ח"ה סי' ל"ד).
♦
יא. חיוב נשים בהלל זה
ולפי מה שכתבנו יש לדון בחיוב נשים בהלל זה, שהרי נשים חייבות בכל מצוות הלילה מצה מרור וד' כוסות, וד' כוסות נאמרות על ההלל וההגדה, א"כ הנשים חייבות אף בזה (עיין תוס' פסחים דף ל"ח ע"א ד"ה מי). א"כ האם יהיו הנשים חייבות גם בהלל זה של התפילה?ונראה לומר, שאם הטעם הוא משום פירסום הנס "זכר למקדש", כפי שכתב הגר"א, א"כ כמו שאשה אלמנה החייבת להדליק נר חנוכה בביתה מ"מ לא חייבת להיות נוכחת בהדלקה בביהכנ"ס, שזה מנהג לפרסם את הנס החל על הציבור ולא על היחיד, א"כ ה"ה לאשה שאינה חייבת בהלל זה אא"כ היא מתפללת בביהכנ"ס.
אך אם זה מטעם לצאת יד"ח הברכה על ההלל בליל הסדר, א"כ לכאורה תחוייבנה גם הנשים לומר הלל זה עם הציבור. ואכן כך כתב בשו"ת יחו"ד (ח"ה סי' ל"ד) שגם הנשים צריכות לגמור את ההלל בברכותיו בליל פסח קודם הקידוש.
אך פוק חזי מאי עמא דבר, דלא מצאנו ברוב הקהילות שהנשים מקפידות לומר ההלל בברכה קודם ליל הסדר. וע"כ צריך לומר, שעיקר אמירתו היא משום פירסומי ניסא כזכר למקדש, וע"כ זו חובת הציבור, ולכן נתקן רק בביהכנ"ס. ומתוך כך כתב הטור, שמי שנכח בביהכנ"ס יצא יד"ח הברכה "ואין צריך לברך עליו שכבר בירך עליו ברבים". אך גם לדבריו, יחיד שהתפלל בביתו לא יאמר את ההלל, כי עיקר הסיבה לאומרו הוא משום פירסומי ניסא וזה בציבור דווקא. וא"כ יחיד לא יאמר את ההלל מטעם ספק ברכות לקולא. וכך נראה מדוקדק מלשון הטור. ובכך יישבנו את מנהג העולם שנשים לא מקפידות באמירת ההלל בתפילה. ומדלא מצינו שכתב השו"ע חיוב הלל זה גם על הנשים אלא שכתב "גומרים ההלל בציבור בנעימה", מוכח כהגר"א שעיקר הטעם הוא פירסומי ניסא, וזו חובת הציבור ולא חובת הנשים. וע"כ גם בנות ספרד פטורות מלאומרו, ודלא כהיחו"ד הנ"ל.
ו"עת צרה היא ליעקב וממנה יושע", וראה איך מתוך דוחק השעה, ומתוך מכאובי המגיפה, התחדשו לנו כמה הלכתא גבירתא.
ואנו תפילה להשי"ת שיסיר את המגיפה מעמנו ומנחלתנו ונזכה לגאולה שלמה בבנין ביהמ"ק במהרה, ונזכה לומר שיר חדש בנעימה על גגות ירושלים בהודאה על גאולתנו ופדות נפשנו בב"א.
♦
יב. לסיכום
א. המנהג לברך על ההלל בליל פסח בביהכנ"ס, יסודתו בהררי קודש, ומובא בירושלמי בתוספתא ובמסכת סופרים, ובעל הטורים כינה מנהג זה "מה טוב ומה נעים המנהג ההוא" (או"ח סי' תע"ג).ב. בסיבת אמירת הלל זה נאמרו ב' טעמים:
א. כדי להוציא יד"ח את מי שלא יודע לומר בביתו את ההלל בע"פ, ואין בידו סידור או הגדה.
ב. משום פירסום הנס, להלל את ה' במקהלות.
ג. מדברי הגר"א משמע שהטעם העיקרי הוא משום פירסום הנס.
ד. בביאור דברי הגר"א שהטעם העיקרי הוא משום פירסום הנס, ביאר הגרא"ד אוירבך זצ"ל, אב"ד טבריה ת"ו, שבזמן המקדש היו עולים לגגות לאחר אכילת הפסח, והיו קוראים את ההלל בציבור, בנעימה ובקול רם, כמובא בגמ' בפסחים (דף פ"ה ע"ב). ולאחר חורבן הבית התקינו שיאמרו את ההלל בביהכנ"ס בליל פסח ברבים ובפירסום הנס, זכר למקדש.
ויש מבארים שזה זכר לחבורה הגדולה שהיתה בימי הקרבן פסח, שהיו חייבים מנויים רבים לאכילת השה.
ובמאירי מבואר שזה זכר לאמירת ההלל שנאמרה בשעת שחיטת קרבן פסח.
ה. אמירת ההלל בליל הסדר מחולקת, חציה לפני אכילת המצה וחציה לאחריה, ויש מחלוקת האם יש לברך ב' ברכות על ההלל או ברכה אחת, ומידי ספק לא יצאנו. וע"כ הכריע הטור שספק ברכות לקולא.
וכתב הרשב"א שע"כ תיקנו לקרוא את ההלל בליל פסח בביהכנ"ס, דבכך יוצא יד"ח אמירת ההלל עם ברכה בשופי, וכן כתב הטור.
ו. המנהג לומר את ההלל בברכה בליל פסח בביהכנ"ס הובא בשו"ע (סי' תפ"ז ס"ד) והרמ"א חלק וסבר שאין לאומרו (שם). בהבנת שיטתם כתב הגר"א, שהשו"ע ס"ל כהירושלמי ומטעם פירסומי ניסא וכנ"ל, ואילו הרמ"א ס"ל שהטעם הוא ללמד את העם שלא ידעו לקרות. וכיום הכל בקיאין בקריאתו, ולכן לא שייך דין זה.
אך דברי הרמ"א קשים: מנין שכיום הכל בקיאין? וגם בדורות האחרונים היו שעשו סדר בהיחבא וללא הגדות (כך עשה אבי מורי שליט"א במחבוא בימי השואה). ולכאורה, אם היה ביכולתם להתפלל בציבור, מן הסתם היה אחד שיודע בע"פ והיה יכול להוציאם יד"ח. וא"כ טעמו קשה ויל"ע.
ז. לפי הבנת הגר"א, שהטעם העיקרי הוא לפרסם את הנס, א"כ מנהג זה שייך לקיימו רק בתפילה בציבור ולא ביחיד, וכן מדוייק במסכת סופרים. וכן כתבו הטור, וכן מדויק בדברי מרן השו"ע.
ח. מנהג כל העדות בא"י לברך על ההלל בביהכנ"ס בליל פסח, ואף בני אשכנז נוהגים כן. וכן ראוי להורות אף לבני אשכנז שנהגו בחו"ל לא לאומרו – בא"י יש להם לנהוג כמנהג המקום.
ט. כיוון שכל עניין אמירתו הוא משום פירסום הנס בפני כל העם, זכר לשירת ההלל שהיו שרים בגגות ירושלים בלילי פסח, לכן יש לאומרו בנעימה ובזימרה, וכפי שכתוב במסכת סופרים. ובליל פסח יש להקפיד בדין זה יותר משאר אמירות ההלל.
י. לפי הטעם שכתב הגר"א, אין ליחיד לומר את ההלל, כי אין פירסום הנס אלא ברבים. וכן פסקו הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגרא"ד אוירבך זצ"ל.
יא. בזמן מגיפת הקורונה, שהתפילות הציבוריות נערכו בחצרות הבתים, אף המתפללים ביחידות בחצרם, יכולים היו לברך על ההלל לקול שמיעת ההלל של הציבור, ואדרבה זה דומה לתקנה המקורית וכנ"ל.
יב. לכתחילה יש לומר את ההלל בציבור בצה"כ דווקא, כי טעמו כנגד ההלל שנאמר על הפסח בלילה.
ובשעת הדחק, כגון זקנים וחולים, יכולים לאומרו קודם לכן, בהסתמך על דעת המכתם והמאירי.
יג. נשים שאינן באות לביהכנ"ס, פטורות מאמירת הלל זה, וכן משמע מדברי מרן השו"ע מרא דאתרין (או"ח סי' תפ"ז ס"ד) שהלל זה נאמר דווקא בציבור.
ויש שחלקו (הרמ"ע מפאנו וסיעתו) והורו שתקפיד לברך אף ביחיד לפני עריכת הסדר, וכן נהגו חלק מיוצאי ספרד, וכן הורה הגר"ע יוסף זצ"ל ביחו"ד.
אך מדברי מרן משמע שפטורות כנ"ל ופוק חזי מאי עמא דבר.
♦ ♦ ♦