בירושלמי ריש ערבי פסחים איתא מהו לוכל כיסנים מהו לוכל מיני תרגימא וכו' א"ל תני ר' חייא אסור לטעום כלום עד שתחשך, א"ר לוי האוכל מצה בער"פ כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה, תני ריב"ב אומר בין חמץ בין מצה אסור ר' סימון בשם ריב"ל רב לא היה אוכל לא חמץ ולא מצה לא מצה מן הדא דר' לוי ולא חמץ מן הדא דריב"ב.
וביאור הירושלמי הוא דאיירי בג' ענינים. חדא, דאסור לטעום כלום מסמוך למנחה עד שתחשך כדי שיוכל לאכול מצה, וכמבואר במתניתין. ור' לוי חידש דמצה אסור לאכול אף קודם לזה, ולא פירש ממתי אסור. ודעת ריב"ב דאסור לאכול חמץ מתחילת היום, דסבר דכל היום כשר לשחיטת הפסח וכתיב לא תשחט על חמץ. ובראשונים הביאו את דינא דר' לוי ונפסק בשו"ע (סי' תע"א ובס' תמ"ד). ובפר"ח הביא מהרוקח שאסור לאכול מקרא ואכלו בלילה ולא קודם ולאו הבא מכלל עשה, אבל הפר"ח סיים דהרוקח אסמכיה מנפשיה.
♦
ב.
זמן האיסור
בראשונים פליגי בזמן תחילת האיסור. הבע"מ סו"פ אלו עוברין כתב דהאיסור הוא מחצות היום בזמן שאסור לאכול חמץ מה"ת, והוכיח זאת מדמדמי לארוסה, והיינו דכמו ארוסה אסורה לכל אדם ואסורה לבעלה כמו"כ אסור באכילת חמץ ומצה. והרמב"ן במלחמות שם השיג מהירושלמי הנ"ל דרבי לא אכל לא חמץ מדריב"ב ולא מצה מדר' לוי, והא לריב"ב אסור לאכול חמץ משחרית, ומבואר דמהזמן הזה לא אכל מצה. וע"כ כתב דאסור לאכול מצה משחרית, והא דמדמי לארוסה, משום שכבר התחיל בבדיקת חמץ בלילה, שהוא תחילת ביעור חמץ ומאז נעשית כארוסתו. והר"ן דחה את הראיה מהירושלמי, דשם קאי אליבא דריב"ב דסבירא ליה דאסור בחמץ כל היום, ומש"ה הוי כארוסה מהבוקר ונאסר מאז באכילת מצה, אבל לדידן שנאסר בחמץ רק מחצות, ה"ה שנאסר במצה רק מחצות. ולכאו' הוא תימא על הרמב"ן שהקשה, אכן הגר"א (סי' תע"א ס"ב) כתב על דחיית הר"ן שאי"ז מוכרח, ועי' באג"מ (או"ח ח"א סקנ"ה) מש"כ בזה. וע"ע מש"נ לקמן אי"ה.והרמב"ם סתם שאסור לאכול מצה בער"פ, ודייק המ"מ שהוא סובר שאסור לאכול כל היום, וכ"כ ברמ"א (סי' תע"א ס"ב). והמחבר כתב רק שקודם שעה עשירית מותר לאכול מצה עשירה. ובמג"א כתב דבי"ג ודאי מותר לאכול מצה, ודייק מזה החוק יעקב דבליל י"ד אסור וכתב דבר"ן כתוב להדיא דשרי, וכן משמעות הירושלמי והפוסקים. ובשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ג סכ"ז) כתב לבאר את דעת המג"א עפ"י הרמב"ן הנ"ל, דהדמיון לארוסה הוא משום שהתחיל מבערב לבדוק ולבער החמץ וטעם זה שייך כבר מהלילה. ויל"ע לפ"ז בער"פ שחל בשבת, שבודקים כבר בליל י"ג, א"כ יאסר באכילה מאז, וצ"ל דלא פלוג בזה. אמנם המשנ"ב פסק להלכה כדעת החו"י דנאסר רק מעלות השחר. וע"ע בחו"י שהביא דיש נוהגים שלא לאכול מר"ח, ובאג"מ הביא דיש נוהגים שאין אוכלים מל' יום לפני הפסח.
♦
ג.
בדין מצה עשירה ושלא לשמה
בתוס' ריש ע"פ הקשו דמאי נפק"מ באיסור אכילה מזמן הסמוך למנחה המבואר במתניתין, דממ"נ מה יאכל, דבחמץ כבר נאסר ומצה ג"כ אסור כמבואר בירושלמי ומיני תרגימא הא שרי. ותי' דנפק"מ למצה עשירה, דמצד האיסור המבואר בירושלמי שרי ומצד דינא דמתני' אסור מסמוך למנחה. וכתבו דכך היה נוהג ר"ת. וברא"ש מבואר שהיה נוהג כן בער"פ שחל בשבת, שאכל סעודה שלישית אחר חצות במצה עשירה. וכ"כ בשו"ע (סי' תמ"ד ס"א) שיאכל מצה עשירה קודם שעה עשירית [והרמ"א כתב דבמדינות אלו שאין נוהגים לאכול מצה עשירה יקיים סעודה שלישית במיני פירות או בשר ודגים. ובמשנ"ב כתב דיותר טוב שיחלק סעודת שחרית לשנים די"א דיוצא בזה ידי סעודה שלישית. ולכאו' מ"מ יאכל ג"כ פירות אחר חצות, לצאת ידי הסוברים שאין יוצאין בס"ג קודם חצות].והמהרש"א כתב על התוס' דאף שהתירו מצה עשירה, מ"מ בציקות של גויים י"ל שאסור, ולא דמי למצה עשירה דאין בה טעם מצה. והיינו דאין כוונת התוס' שאסרו רק מצה שיוצאין בה ידי חובה, אלא שאסרו רק בדבר שיש בו טעם מצה. וכן מבואר בשו"ע שהתיר רק מצה עשירה לסעודה שלישית. אכן בתוס' רי"ד מהדו' תניינא תי' את קושית התוס' דאיירי בבציקות של נכרים [עוד תי' דמתני' פליג על הירושלמי, וצ"ל דכוונתו דהתנאים בירושלמי פליגי המתניתין]. וכ"כ במאירי וכ"כ רבינו מנוח על הרמב"ם. וכן מבואר בריב"ש (תשו' ת"ב) שכתב דמצה שאינה שמורה משעת קצירה שאי"ז אלא חומרא ואסור לאוכלה בער"פ, ומשמע דאם המצה אינה לשמה כלל שרי. וכן נראה ממש"כ דמצה עשירה שרי שאינה כבועל ארוסתו כיון שאין עתידה להינשא לו, וא"כ ה"ה במצה שלא לשמה. אולם מהשו"ע הנ"ל שסתם דמצה עשירה שרי מבואר דמצה שלא לשמה אסור.
ומש"כ התוס' דמצה עשירה שרי כתב המהר"ל בגבורות ה' (פרק מ"ח) דדווקא שנילושה כולה במי פירות, שאינו בא לידי חימוץ ואין יוצאין בה ידי חובה אף בדיעבד, אבל כשמעורב בה גם מים, דבדיעבד יוצאין בה, אסור לאוכלה בער"פ, ומ"מ יכול לאכול מצה מבושלת דאין יוצאין בה כלל. וביאור דבריו, דבגמ' בדף לו: ת"ר לחם עוני פרט חלוט ולאשישה והיינו מצה עשירה, וסבר המהר"ל דרק ידי לחם עוני לא יצא אבל ידי מצה יצא, וכדין מנחות שבאות מצה אף שנילוש בשמן, דהלחם עוני אינו תנאי במצה אלא דין נוסף באכילת המצה, אבל כשנילושה כולה במי פירות לאו מצה היא, שאינה באה לידי חימוץ.
ובמג"א דחה את דבריו, וכתב שאף כשמעורב בה מים אין יוצאין אף בדיעבד. ועי"ש, שהקשה דאם איירי בגמ' במצה שנילושה כולה במי פירות, א"כ למ"ל לטעמא דלאו לחם עוני הוא, תיפוק ליה שאין מחמיצין. אכן באמת נתבאר דאף למהר"ל הגמ' שם איירי במצה שמעורב בה מים, אלא דמ"מ יוצא בה ידי מצה. [ושמעתי שבדבר שמואל הקשה למהר"ל, דא"כ מה הק' התוס' דהא אסור לאכול קודם מנחה דהא מצה עשירה שנילושה כולה במי פירות וברכתה מזונות שרי לאכול קודם שהתפלל. וע"ע בתוס' מרדכי שתי' על קושיתם דסעודה קטנה שרי, ושמא לא חשו כ"כ להאריך. אבל יש להוכיח ממש"כ דבמצה עשירה איירי מתני' דאסור לאכול בער"פ אחר חצות, והא כת' בדף קז: דמה שאמרו דמותר לאכול מיני תרגימא היינו אף מיני מזונות, וא"כ מצה שנילושה רק במי פירות דברכתה מזונות מותר וא"א לאוקמי מתני' בזה, וצ"ע.] וע"ע במג"א שהק' מהגמ' בדף לח: דיליף שאין יוצאין בחלות תודה משום שאינה נאכלת לז' ימים, ומקשי' ותיפוק ליה דהוה ליה מצה עשירה, ומשני דרביעית ומתחלקת לכמה חלות. ומבואר דדווקא כשמעורב קצת יוצא, ובלא"ה אינו יוצא כלל דאל"כ הא בעינן לקרא שאינו יוצא כלל. ויתכן לומר דקושיית הגמ' היא דאמאי מבואר במשנה דעשאן למכור בשוק יצא ומשמע דיצא אף ידי לחם עוני, ודוחק. עוד הוכיח המג"א מהר"ן בסוכה פ"ב, דהקשה למ"ל למצות מצה, דבלא"ה צריך לאכול משום יו"ט, ומתרץ דנפק"מ דבליל פסח אין יוצא במצה עשירה. ואם איירי שכולה נילושה במי פירות, א"כ אף ביו"ט אין יוצא בה דזה מזונות. וי"ל דאה"נ דאיירי כשהמצה מעורבת במים, ואף שיוצא בה ידי מצה, מ"מ זה גופא הנפק"מ - דבמצוות מצה איכא עוד דינין, דבעינן לחם עוני. ואף שאין מעכב במצווה, כש"כ המהר"ל, מ"מ י"ל שאי"ז מצווה בפנ"ע לאכול לחם עוני, אלא שבמצוות מצה נתחדש עוד דין דלחם עוני, ולכך נאמרה מצוות אכילת מצה.
ולהלכה כת' המשנ"ב (סי' תע"א סק"י) כדעת המג"א, וקצ"ע ממש"כ (בסי' תמ"ד סק"ו) דהיינו שנילושה במי פירות לבד, וצ"ל דלאו דווקא אלא כל שנרגש בה טעם מי פירות כש"כ (בסי' תע"א).
ומש"כ התוס' דמותר לאכול מצה עשירה בער"פ, כתב בבי' הגר"א (סי' תמ"ד) דלרמב"ם י"ל שאסור. דהרי ראיית התוס' היא דאל"כ במה איירי מתני' דאסור לאכול סמוך למנחה דמיני תרגימא בלא"ה מותר, ולרמב"ם הרי אסור להרבות במיני תרגימא וע"ז קאי מתני'. והוכיח כן מהזוהר דמבואר דסעודה זו בטילה, דסובר הזוהר דבעי דווקא פת ומצה עשירה אסור. וכתב דה"ה דאסור לאכול מצה מבושלת. וכעי"ז כתב בגבורת ה' שם.
אולם השו"ע, אף שנקט כדעת הרמב"ם דיאכל רק מעט פירות, מ"מ כתב דמותר לאכול מצה עשירה וה"ה שמותר מצה מבושלת. וכ"כ במשנ"ב (סי' תע"א סק"כ) דמותר לאוכלה בער"פ וכדין מצה עשירה. ולפ"ז נפק"מ לסעודה שלישית לער"פ שחל בשבת, דהרמ"א כתב שאין נוהגין לאכול מצה עשירה, דמ"מ אפשר לאכול מצה מבושלת. ובשעה"צ (ס"ק יט) כתב דאפ' כשיש חתיכות כזית דמברכין ע"ז המוציא שרי, משום שאין לזה טעם מצה. ויל"ע לבי' הגר"א דאסר מצה מבושלת, אם הוא מודה כשאין בה חתיכות כזית דשרי.
♦
ד.
טעם האיסור
הנה בירושלמי מדמה לבועל ארוסתו, שלוקין ע"ז מכת מרדות. ויל"ד אם רק מדמי לבועל ארוסתו או דזה טעם האיסור. ולענין איסור כלה בלא ברכה חקר האגר"מ (או"ח ח"א סי' קנ"ה) אם האיסור הוא משום דחשיבא קצת כפנויה, או דאדרבה, משום שקנויה לו קצת ויכול לכונסה בברכה אסרו עליו לכונסה בלא ברכה. וכתב להוכיח כהצד הזה בדעת הרמב"ם דסובר דאין איסור בפנויה, וע"כ דארוסה גרע. ובב"ש אבה"ז דן אם כלה בלא ברכה היינו בלא חופה או אפי' בלא ברכה, והביא מהמרדכי דאף בלא ברכה אסורה. ומבו' שאף שאין בזה צד פנויה, מ"מ אסורה. ולענין איסור אכילת מצה כתב האג"מ דתליא בזה, דאם האיסור הוא מצד שיש בזה צד פנויה, א"כ זה לא שייך במצה, דכל השנה שרי. וצ"ל דהוא רק דמיון בעלמא. אבל אם האיסור הוא משום שחייב לכונסה או לברך ז' ברכות הואיל והיא כבר ארוסה לו, י"ל דזה ג"כ הטעם במצה. וכדרך זו מבו' בתוס' הרשב"א משאנץ, דכתב שהאיסור הוא שלא יהיה נראה כגרגרן שאוכל קודם זמנה. וכעי"ז כת' בלבוש (סי' תע"א) וז"ל דכמו בועל ארוסתו לוקה על שמראה גודל תאותו ושהוא להוט ושטוף בזמה ולא יוכל להתאפק עד שמכניס לחופה שמברכים עליה ז' ברכות כן הוא באוכל מצה בער"פ שמראה תאותו וגודל רעבתנותו שאינו יכול להתאפק עד שיברך עליה ז' ברכות.אמנם הרמב"ם (פ"ו ה"ב) כתב דטעם האיסור הוא כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב [ועי"ש ברבינו מנוח שכתב דכל ענין הלילה הוא משום היכרא ומשום פרסומי ניסא]. ובפמ"ג (משבצ"ז סק"א) ר"ל דלפ"ז אסור אף בפחות מכזית, ועי"ש שדן אם לוקה ע"ז, ונפק"מ לפסולי עדות.
ובמאירי בדף יג כתב דטעם האיסור הוא משום שיאכל המצה לתאבון, וכ"כ הטור בסי' תמ"ד בדעת רש"י, ועי"ש בב"ח. וכן מבואר בטושו"ע (סי' תע"א), וכ"כ שם הרמ"א. ולפ"ז צ"ל דאי"ז שייך לבועל ארוסתו, אלא דרק מדמי ליה לענין מלקות, ועיין באבודרהם.
אמנם המהר"ל כתב דמדמי לארוסה דכשם שארוסה אסורה לכל ואסורה לבעלה, ה"נ בער"פ אסור במצה ואסור בחמץ. ומש"ה כתב דבערב סוכות מותר באכילה בסוכה, משום שאין איסור לאכול חוץ לסוכה ולא דמי לארוסה, עי"ש ובמהרי"ו דמדמה לארוסה שאסורה עד שיברכו עליה ז' ברכות [ועיין בפמ"ג (משבצ"ז סק"א) שכתב דתליא במה שדן הב"ש הנ"ל אם כלה בלא ברכה היינו בלא חופה או בלא ז' ברכות]. ומבואר דאיכא נפק"מ במה דמדמי לארוסה, ואם הטעם הוא משום היכר או משום תאבון אינו ענין למה שאסורה לכל או שאסור עד שיברכו ז' ברכות. וצ"ע.
וכמו"כ צ"ע במה שכתבו הבעה"מ והמלחמות שאסרו מזמן שהתחיל איסור חמץ או ביעור חמץ דאז הוי כארוסה, ומבואר דשייך האיסור למה שהיא ארוסה.
♦
ה.
בביאור המחלוקת אם מותר לאכול מצה שלא לשמה
הנה עלו בידנו ג' שיטות בטעם האיסור. דהרמב"ם כתב דהטעם הוא משום היכרא, והמאירי והשו"ע כתבו כדי שיאכל לתאבון, והתוס' הרשב"א והלבוש כתבו משום שמראה גודל תאותו. ולכאו' תליא בזה, דלטעם המאירי והשו"ע משום תאבון ודאי אסרו כל שיש בו טעם מצה. וא"כ מצה שלא לשמה ודאי אסור. וכן נראה לדעת הרמב"ם דטעם האיסור משום היכרא. אבל לטעם הלבוש י"ל דדוקא מצה שיוצא בה ידי חובה אסרו. ועי"ש בלבוש שכתב דלטעמו אתי שפיר הא דשרי מצה עשירה, דדוקא מצה שיוצא בה אסרו, אבל אם משום תאבון מאי שנא. וא"כ לכאו' הה"נ של"ש. ובעיקר ראית הלבוש ממצה עשירה כתב המהרש"א (ריש ע"פ) לחלק דמצה עשירה אין בה טעם מצה. וכן י"ל לטעם דמשום היכרא, דמצה עשירה אין בה צורת מצה, שאי"ז לחם עוני.אולם צ"ע, דהמאירי כתב בפרקין דמותר לאכול בציקות של גויים, והא המאירי בדף יג כתב שהטעם הוא משום תאבון. והנה שם הביא את השיטות שאסור לאכול מצה מחצות, וסיים מ"מ לדעתנו אכילת מצה בכל היום מכוער הדבר משום תאבון ואחר שמילא כריסו ממנה האיך יאכלנה לתאבון. ונראה דבאמת אי"ז עיקר האיסור אלא דין נוסף. וכן מבואר בב"ח (סי' תמ"ד), דבטור הביא מרש"י שכתב שהטעם משום תאבון, וכתב ע"ז הב"ח דסובר הטור דאף דדינא דכבועל ארוסתו הוא מחצות, כדעת הבעה"מ, מ"מ אין לאכול כל היום כדי שיאכל את המצה לתאבון. והביא סמך מהירושלמי דרבי לא אכל כלל בער"פ כדי שיאכל בלילה לתאבון. ולפחות שכל אדם לא יאכל מצה. וסיים הב"ח שאי"ז עיקר הדין אלא שרש"י הנהיג כן. וע"ע בדרישה (סי' תע"א) דר"ל דקודם חצות יש איסור אבל אין לוקה ע"ז. אלא דמתרוה"ד והר"ן מבואר שמותר.
ונראה לומר עוד דבאמת אין אלו שני טעמים חלוקין, דבאמת טעם האיסור הוא משום תאבון, אלא דחז"ל קבעו והגדירו את האיסור כבועל ארוסתו, ומש"ה לוקין ע"ז מחצות. אבל טעם האיסור שייך כל היום. ולפ"ז אתי שפיר דמש"ה סובר המאירי דגדר האיסור הוא רק במצה שיוצא בה ידי חובה ולא בבציקות של גויים.
ולפ"ז י"ל דמש"ה אסרו רק בזמן שאסור בחמץ. ולכן בערב סוכות לא אסרו, כש"כ במהר"ל. וכן אסרו עד שיברך ז' ברכות. אבל הא גופא צ"ע, אמאי תקנו חז"ל את האיסור כבועל ארוסתו. ועיין.
♦
ו.
באיסור לאכול עד שיברך ז' ברכות
ובמש"כ המהרי"ו והלבוש שאסור לאכול מצה עד שיברך ז' ברכות, הנה מדבריהם היה אפש"ל דכוונתם רק דמש"ה מדמי לארוסה, כיון שהמצה באה אחר ז' ברכות. אבל בפמ"ג (משבצ"ז סק"א) כתב להדיא שאסור. והנה הלבוש כתב דהיינו ברכת היין קידוש זמן נט"י בפה"א דירקות והמוציא ועל אכילת מצה, ולא חשיב ברכת אשר גאלנו. ובחו"י (סק"ו) כתב דטעמו הוא דיש בכלל מאתים מנה, דאף שיש יותר מז' ברכות מ"מ קאמר ז' ברכות כדי להשוות ולדמות לארוסה דיש בכללם ז' ברכות. וכ"כ בפמ"ג שם. ומדבריו משמע דאמרו ז' ברכות רק כדי לדמות לארוסה, ואין איסור לאכול קודם הברכות. וי"ל שרק מה שאמרו ז' ברכות הוא כדי לדמות לארוסה, ובאמת יש איסור לאכול עד שיברך על המצה. וכתב עוד הפמ"ג לפרש בדרך אחר, דמהרי"ו לא חשיב זמן, דאומרו אפי' בשוק, ולא חשיב טיבול דחיובא לדרדקי, וחשיב אשר גאלנו וברכת היין דכוס שני. ולרא"ש דאין מברכים הגפן בכוס שני יש להחשיב אשר גאלנו לשני ברכות.ויל"ע מהגמ' בדף מ. דבציקות של גויים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. ואמאי אין איסור קודם ז' ברכות, דהיינו ג"כ ברכת המוציא. ובשלמא אם שרי לאכול בציקות של גויים ניחא, אבל להלכה שאסור לאכול מצה שלא לשמה, צ"ע. ואפש"ל כש"כ הרשב"ם לקמן קי"ט דכזית דאפיקומן הוא הכזית דיוצא בה ידי חובה, ומ"מ מברך בתחילה, וכדאמר ר"ח בדף קטו לענין מי שאין לו ירקות חוץ מחזרת דאוכל חזרת לכרפס ומברך אז על אכילת מרור דא"א לברך אחר שמילא כריס. וא"כ ה"נ מברך על המצה על הבציקות של נכרים. אכן בתוס' שם ביארו מדמי להפסק אחר תחילת המצוה כיון שאכל קצת מרור אף שאין יוצא בזה, ולכאו' אי"ז שייך בבציקות של גויים. עוד יש להוכיח מהתוס' בדף ק. שכתבו לר' יוסי דסובר דאם התחיל לאכול בער"פ אי"צ להפסיק וגומר סעודתו ויקדש דיאכל מצה ואח"כ יעשה כוס של ברכהמ"ז ואחר קידוש. ומבואר שלכתחילה יכול לאכול קודם ז' ברכות. וצ"ע.
♦
ז.
בדין אכילת מרור וחרוסת בער"פ
הרמ"א (סי' תע"א) כתב ויש נוהגין שלא לאכול חזרת בער"פ כדי שיאכל מרור לתאבון. והמשנ"ב כתב ואין למנהג הזה טעם [אחרונים]. ובשו"ת רב פעלים הנ"ל כת' די"א שאין לזה טעם דאדרבה ענין המרור שיהיה מרירות ולא טעם. וכת' ע"ז דבאמת ענין התאבון אינו שיאכל בטעם טוב אלא שמראה שאוכלו משום המצה, וזה שייך אף במרור. ולכאו' לטעם הרמב"ם שמשום היכרא אין טעם לחלק בין מצה למרור, וכן לטעם הלבוש שמראה גודל תאותו. ועיין.והרמ"א הוסיף דיש נוהגין שלא לאכול חרוסת ואין לחוש למנהג. ופי' הלבוש שאין החרוסת באה לאכילה אלא להפיג ההרס שבמרור ואדרבה מורידין מהחרוסת כדי שיהיה נרגש טעם המרירות.
♦
ח.
בדין אכילת מצות דלחמי תודה ולחם הפנים בער"פ
בצל"ח הקשה מהמבואר בגמ' שאסור להביא תודה בער"פ משום חמץ שבו, והא אסור אף משום מצה שבו. ובשלמא אם שרי מצה שלא לשמה אתי שפיר, אבל לשאר השיטות קשיא. ויש להוסיף עוד דלמש"כ הרב פעלים דאסור לאכול מצה כבר מליל י"ד, א"כ נפק"מ ג"כ שיהיה אסור להביא תודה בי"ג. והנה למש"כ הלבוש הטעם משום שמראה גודל תאותו, זה בודאי לא שייך בלחמי תודה. אבל לטעמא דהיכרא או משום תאבון קשיא. ובפמ"ג (סי' תמ"ח משב"ז סק"ז) כתב דלשיטות שאסור רק מחצות יש ליישב. עוד כתב הפמ"ג דבתודה לא שייך כבועל ארוסתו, וכ"כ הצל"ח. ושמעתי להק' כעי"ז האיך יחלקו לחם הפנים בער"פ שחל בשבת וצ"ל כנ"ל.♦
ט.
באיסור להאכיל תינוק מצה בער"פ
בתרוה"ד דן אם יש בזה איסור ספייה להאכיל קטן מצה בער"פ, והביא מהמהר"ם דאין איסור ספייה במצות עשה. והק' ע"ז מהא דאסור להאכיל תרומה טמאה לקטן, וכתב לחלק בין איסור עשה למ"ע. ומבואר שאין גדר האיסור כל"ת אלא כמצוות עשה, שהוא חסרון באכילת מצה. וזה אתי שפיר לטעם דתאבון ולטעם דהיכרא, אבל ללבוש שכתב את הטעם שמראה תאותו יל"ע. [וכתב דמ"מ אם יודע לספר ביצי"מ אסור להאכילו משום והגדת לבנך בעבור זה, ואם ימלא כריסו במצה האיך יאמר בעבור זה. והובא ברמ"א. וכתב ע"ז המג"א דאין חילוק בין קטן לקטנה. והוכיח מזה מו"ז הגאון הרב"צ פלמן שליט"א דיש חיוב לספר יצי"מ לבת. והקשה אמאי אינו מתמעט מדכתיב והגדת לבנך ולא לבתך, וכשם שממעטים ולמדתם את בניכם ולא בנותכם וכן כל בכור בנך ולא בנותיך. וצ"ע].♦ ♦ ♦