הקרבת קרבן פסח ללא ציץ

פתיחה

כשעם ישראל יצא ממצרים ונוצר כעם של עובדי ה', הוא הצטווה על קרבן הפסח. קרבן פסח הוא מצד אחד קרבן שכל יחיד מחויב בו ומצד שני קרבן שכל הציבור מקריב ביום אחד. כלומר, בקרבן הפסח כל יחיד מכניס את עצמו בברית של עם ישראל והקב"ה.
ברית זו נוצרה ביציאת מצרים, חוזקה שנית בכניסת עם ישראל לארץ בזמן יהושע, והתחזקה עוד בזמנו של יאשיה, שכחלק מתהליך ההתעוררות הרוחנית שהוא הוביל בעם, ערך אירוע של הקרבת קרבן פסח בשמחה וברוב עם.
לצערנו הרב, שנות הגלות הארוכות שעברו על עם ישראל הובילו למצב שרוב עם ישראל איננו שומר תורה ומצוות.
לכן, עם כל שמחתנו הגדולה שהקב"ה קיים את דבריו ביד עבדיו הנביאים והשיב אותנו לארצנו, בנס מופלא שאין כדוגמתו בתולדות העמים, שמחתנו איננה שלימה כל עוד שמצבו הרוחני של עם ישראל לא שב להיות כבעת יציאת מצרים, דבקים בבוראם ושמחים בכניסה לבריתו.
לפיכך, ייתכן שאחד השלבים הבאים בגאולת ישראל הוא הקרבת קרבן פסח, במאורע של חידוש ברית המוני כמו שהיה בזמן יאשיהו, אם לא למעלה מכך.
לשם כך יש לדון, בין היתר, בהלכות קרבן הפסח.
אחת הבעיות המשמעותיות שהועלו כמונעות את עשיית הפסח בזמננו היא הצורך בריצוי ציץ. ולפיכך יש לדון בסוגיה נכבדה זו.
♦

הקרבת קרבנות ציבור בטומאה

הסוגיא במסכת פסחים (ע"ו-ע"ח) דנה בקורבנות ציבור הבאים בטומאה: "חמשה דברים באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה: העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, וזבחי שלמי צבור, ושעירי ראשי חדשים. הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה... סברוה דלכולי עלמא טומאה דחויה היא בציבור, ובעיא ציץ לרצות, דליכא תנא דשמעת ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא רבי יהודה. דתניא ציץ, בין שישנו על מצחו ובין שאינו על מצחו מרצה, דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר עודיהו על מצחו מרצה, אין עודיהו על מצחו אינו מרצה. אמר לו רבי שמעון כהן גדול ביום הכפורים יוכיח, שאינו על מצחו ומרצה אמר לו הנח ליום הכפורים, שטומאה הותרה בציבור. מכלל דרבי שמעון סבר טומאה דחויה היא בציבור. ודכולי עלמא אין הציץ מרצה על אכילות. דליכא תנא דשמעת ליה דאמר הציץ מרצה על אכילות אלא רבי אליעזר. דתניא, רבי אליעזר אומר הציץ מרצה על אכילות. רבי יוסי אומר אין הציץ מרצה על אכילות. נימא מתניתין דלא כרבי יהושע, דתניא ועשית עלתיך הבשר והדם, רבי יהושע אומר אם אין דם אין בשר, אם אין בשר אין דם. רבי אליעזר אומר דם אף על פי שאין בשר, שנאמר ודם זבחיך ישפך… השתא לימא מתניתין דלא כרבי יהושע, דכיון דאמר בעינן תרתי, וציץ אאכילות לא מרצה היכי אתי בטומאה... אלא, קסבר רבי יהושע, הציץ מרצה על העולין ועל האכילות... אלא, לעולם רבי יהושע היא מתניתין, ולא קשיא, כאן לכתחלה, כאן דיעבד. כי אמר רבי יהושע לכתחלה, דיעבד לא. ומנא תימרא דשני ליה לרבי יהושע בין לכתחלה לדיעבד, דתניא: נטמא בשר, או שנפסל, או שיצא חוץ לקלעים – רבי אליעזר אומר יזרק, רבי יהושע אומר לא יזרק. ומודה רבי יהושע שאם זרק הורצה. חדא דפסולה דיעבד משמע, ועוד, חמשה דברים באין לכתחלה משמע. אלא לא קשיא, כאן ביחיד כאן בציבור".
ביאור הסוגיה: הגמרא מציבה ארבעה הנחות שאינן יכולות להסתדר אחת עם השנייה. א. המשנה אומרת שגם קורבנות ציבור שאינן נאכלין בטומאה קרבין בטומאה. ב. ההנחה הפשוטה היא שטומאה דחויה בציבור. ג. ההנחה הפשוטה היא שציץ לא מרצה על אכילות. ד. דעת רבי יהושע היא שאם אין בשר אין דם.
ארבעת ההנחות הללו אינן מתיישבות אחת עם רעותה, כי אם ציץ לא מרצה על אכילות פירוש הדבר הוא שהבשר לא נאכל, כי אין ריצוי ציץ על הבשר. אם הבשר לא נאכל והטומאה לא הותרה אלא רק דחויה, אז לשיטת רבי יהושע שבלי בשר הדם לא נזרק, אינו מובן כיצד המשנה אומרת שהדם של קרבנות הציבור נזרק אף שהבשר שלהם לא נאכל.
בבעיה זו עוסקת הגמרא לאורך כל הסוגיה.
למסקנה, הגמרא סותמת ואומרת 'אלא לא קשיא כאן ביחיד כאן בציבור'.
♦

שיטת רש"י ותוספות והרמב"ם

ובביאור מסקנת הגמרא כתב רש"י שטומאה הותרה בציבור, אך התוספות הקשו עליו וביארו שהטעם הוא משום שציץ מרצה על אכילות: "פירש בקונטרס דסבירא לן טומאה הותרה בציבור וקשה דה"ל למימר אלא קסבר רבי יהושע טומאה הותרה בציבור כדמסיק לעיל דקסבר ציץ מרצה על אכילות ועוד היכי קאמר בסמוך נימא דלא כרבי יוסי דאמר אין הציץ מרצה על אכילות מהאי טעמא גופיה דטומאה הותרה בציבור דאוקימנא כרבי יהושע אתי נמי כר' יוסי כדקאמר נמי לבסוף. ונראה לר"י דלעולם סבירא ליה טומאה דחויה אלא דסבירא ליה דהציץ מרצה על אכילות וביחיד לכתחלה לא יזרוק מדרבנן ופסולה דקתני היינו לכתחלה הלכך בציבור באין לכתחלה ואם תאמר ומאי איכא בין ציבור ליחיד הואיל ומדאורייתא ביחיד נמי זורק לכתחלה יש לומר טומאת הגוף איכא בינייהו דבציבור דחיא ביחיד לא דחיא".
אבל הרמב"ם בהלכות ביאת המקדש פ"ד הט"ו סובר שטומאה דחויה בציבור, ובה"ז הוא סובר שאין הציץ מרצה על האוכלין: "וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין שנאמר והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים, אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין, ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה, אלא אם כן היתה הטומאה הדחויה בציבור שהציץ מרצה עליה".
ובהלכות פסולי המוקדשין פ"א הל"ד פסק שבציבור מקריבין: "כל הזבחים של יחיד, בין שנטמא בשר והחלב קיים בין שנטמא חלב והבשר קיים, זורק את הדם, נטמאו שניהן לא יזרוק, ואם זרק הורצה, שהציץ מרצה על הטומאה, וכן אימורין או איברי עולה שנטמאו והקטירן, הציץ מרצה כמו שביארנו, וכל קרבנות הצבור שנטמא הבשר והחלב כולו הרי זה זורק את הדם".
♦

ביאור הלחם משנה

ותמה שם הלחם משנה, אם כן איך הרמב"ם יסביר את הסוגיא. ותירץ שהרמב"ם סובר שרק בציבור ציץ מרצה על האכילות: "וא"כ כיון דאית ליה דאין ציץ מרצה על אכילות וטומאה דחויה היא בציבור א"כ אמאי כתב כאן דבציבור יקרבו לכתחילה דליכא שום חד מטעמי שפירש רש"י והתוס' ז"ל. וי"ל דמ"ש רבינו ז"ל בהל' ביאת מקדש אלא א"כ היתה הטומאה הדחויה בציבור אחרי דינים שהזכיר קודם קאי וה"ק דכשהיא ציבור הציץ מרצה אפילו על האדם שנטמא וכן על האכילות וא"כ טעמא דציבור דזורק את הדם לכתחילה הוא משום דהציץ מרצה על אכילות של ציבור אף על פי שאין מרצה על אכילות דקרבן יחיד. וא"ת א"כ היכי אמרינן התם מתני' דלא כר' יוסי משום דאמר אין הציץ מרצה על אכילות נימא דכי קאמר ר' יוסי היינו ביחיד אבל בציבור הציץ מרצה על אכילות. וי"ל דכיון דר' יוסי קאמר סתמא אין הציץ מרצה על אכילות משמע בין בציבור בין ביחיד אבל ר' יהושע לא אמר לשון זה בהדיא אלא מפקינן מכללא דאית ליה הכי כדאמרינן בסוגיא דהתם".
ויש לעיין בדבריו.
הרי הסיבה שהגמרא אמרה שלר' יהושע אין הציץ מרצה על אכילות היא משום שאין תנא שמצינו שאמר כך חוץ מר"א, ור"א נחלק על רבי יוסי, וממילא מה שאפשר לפרש בדעת ר"י אפשר לפרש בדעת רבי יוסי (ונראה שזו כוונת רעק"א על הגיליון, שסיים שצריך 'לדחוק כתירוץ הלח"מ').
ועוד תמה החזון איש בקדשים קמא סימן כ"ו סק"ג: "מיהו קשה דלא מצינו תנא דסבר הכי ועו"ק הא דפסק הר"מ שם בלחמי תודה שאם נטמא אחת הטהור יאכל ואמאי כיון דנטמא גרע מיוצא ואין זריקה מועלת לטמא וגם ריצוי ציץ ליכא ביחיד ועו"ק הא דפסק בהלכות מעילה דהטמא יצא מידי מעילה ואמאי, גם גוף דברי הלח"מ קשה דאטו בקרא דונשא אהרון עון הקדשים ק"צ כתיב הלא סתמא כתיב".
ואם כן צריך להבין כיצד ביאר הרמב"ם את הגמרא.
♦

שיטת הרמב"ם בריצוי ציץ

שאלה נוספת שיש לשאול על שיטת הרמב"ם היא בעיקר דין ריצוי ציץ.
בתחילת הסוגיה מובאת מחלוקת התנאים בין רבי שמעון לרבי יהודה: "תניא ציץ, בין שישנו על מצחו ובין שאינו על מצחו מרצה, דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר עודיהו על מצחו מרצה, אין עודיהו על מצחו אינו מרצה. אמר לו רבי שמעון כהן גדול ביום הכפורים יוכיח, שאינו על מצחו ומרצה אמר לו הנח ליום הכפורים, שטומאה הותרה בציבור. מכלל דרבי שמעון סבר טומאה דחויה היא בציבור".
מבואר בגמרא במפורש שמי שסובר טומאה דחויה מוכרח לומר שא"צ שהציץ יהיה על מצחו. ואם כן, הרמב"ם שפסק שטומאה דחויה, אינו מובן איך פסק בביאת מקדש פ"ד ה"ח שהציץ חייב להיות על מצחו?
ותירץ המהר"י קורקוס שהרמב"ם פסק כר"י כי הלכה כמותו לגבי ר"ש, והוקשתה לו קושיית התוספות שהרי בטומאת האדם לא מועיל ציץ ובכל זאת מקריבים, וא"כ מה הוכיח ר"ש מכ"ג ביו"כ, הרי כמו שטומאת האדם אינה מעכבת, כך ביו"כ. ואף שר"ש הקשה לר"י מיו"כ, הרמב"ם לא סבר שהקושיא הכרחית.
דברי המהר"י קורקוס הובאו בכס"מ, אך תמה עליהם השאגת אריה בסימן ל"ח 'ואיני יודע כיון דר"י ור"ש חשבוה לקושיא מאן חשיב ומאן ספין ומאן רקיע לומר שאין זו קושיא מוכרחת'.
ותירץ האור שמח שהגמרא דנה לפי שיטת ר"י שטומאה הותרה ולא צריך ציץ: "בכסף משנה בשם הר"י קורקוס ז"ל ותירץ שסובר רבינו שאותה קושיא אינה מוכרחת. פירוש דהכי דריש והיה על מצח אהרן ונשא את עון הקדשים, כשנושא עון הקדשים, לא המקדישים, כמו דדייק בזבחים (דף כ"ג ע"ב) אז אינו נושא רק כשהיא על מצח אהרן, אבל בדברים דגלי קרא במועדו אפילו בטומאה, דחזינא גבי קרבנות צבור מרצה ציץ על טומאת המקדישים, דכיון דטומאה דחויה בציבור בעי ציץ לרצויי, כדאמר בפסחים (דף ע"ז ע"א) סברוה דלכו"ע טומאה דחויה כו' ובעי ציץ לרצויי, אם כן מרצה ציץ בציבור גם עון המקדישים, בזה מרצה גם אף אם אינו על מצח אהרן, וזה נאות בפשט הכתוב. רק לר' יהודה דסבר טומאה הותרה בציבור, ולא בעי ציץ לרצויי א"כ מוכרח דעל מצח מורה שרק על מצחו, ולדבריו שקיל וטרי מכה"ג ביוהכ"פ, דאז כי מרצה על הטומאה אינו על מצחו. ונכון זה לפי שיטת רבינו".
מבואר מדברי האור שמח שבקורבנות ציבור לא צריך ציץ כי התורה אמרה "במועדו" - אפילו בטומאה.
אך צריך להבין, מדוע הגמרא לא אומרת את סברתו של האור שמח, שבעצם כל הדיון על ציץ ביום הכיפורים אינו מתחיל, כי מדובר בציבור?
♦

שאלות נוספות בסוגיה

ועוד יש לשאול על עיקר הסוגיה, שהגמרא שאלה שתי שאלות - הראשונה שפסול משמע דיעבד והשנייה שבאין משמע לכתחילה, ולפי רש"י ותוספות הגמרא תירצה רק את השאלה הראשונה, כי לפי התירוץ פסולה משמע לכתחילה, כמו שכתבו התוספות, ונמצא שהגמרא התעלמה מהשאלה השנייה ולא הזכירה זאת כלל.
ועוד יש לשאול על ההנחה של רבי שמעון ורבי יהודה וכל הנחת הסוגיה שצריך ציץ גם בקרבנות ציבור, שבהם עוסקת הסוגיה, הרי התורה אומרת "במועדו", ודרשו חז"ל אפילו בטומאה. מי שסובר טומאה הותרה בציבור מפרש כפשוטו שבציבור מקריבים בטומאה. מי שסבור טומאה דחויה סובר לכאורה שרק ע"י ציץ. והדבר פלא, אם התורה אומרת "במועדו" שקרבן ציבור תמיד קרב בזמנו ואין טומאת מת מבטלת אותו, מנין לחז"ל שהיינו דווקא ע"י ריצוי ציץ, שבעיקרו נאמר בקרבן יחיד. הרי אם הציץ הכרחי, אז כשאין ציץ מתבטל "במועדו", והרי התורה לא חילקה?
ועוד קשה, שהרי ההגדרה של טומאה דחויה בציבור היא שצריך לחזר אחר טהרה. כפי שמשמע בגמרא ביומא ו' שהנפק"מ בין מ"ד הותרה לדחויה זה האם צריך לחזר אחרי טהורין באותו בית אב. וכך כתב רש"י שם: "אף על פי שהקרבן ציבור דוחה אותה - בקושי הותרה, ולא היתר גמור, וכל מה דמצינו להדורי מהדרינן שיעשה בטהרה".
וכן הוא לשון הרמב"ם בביאת מקדש פ"ד הט"ו: "ומפני מה מחזירין על הטהור מבית אב אחר, מפני שהטומאה לא הותרה בציבור אלא באיסורה עומדת ודחויה היא עתה מפני הדחק, ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות עליה".
ואם כן קשה, איך ייתכן שבלי ציץ אין הקרבה, הרי אם אין דוחין אלא במקום שאי אפשר, אז כשאין ציץ אי אפשר, ולא צריכה להיות נפק"מ בין מ"ד דחויה או הותרה, ולכו"ע כשאין ציץ יש להקריב?
ועוד קשה, הרי לטומאת האדם לא מועיל ציץ ובכל זאת מקריבים. וכבר הקשו כן התוספות בפסחים ע"ז: 'תימה לר"י דבשמעתין משמע דלמאן דאמר טומאה דחויה אינה דחויה אלא על ידי ריצוי ציץ ואמאי הא טומאה דגברא דדחויה בציבור אף על פי שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף'.
ובמנחות ט"ו כתבו כן התוספות בניחותא: 'ובפרק שני דזבחים (דף כג.) נמי אמרינן בהדיא דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף והא דאמר בפ' כיצד צולין (פסחים עז.) דלמ"ד טומאה דחויה בעיא ציץ לרצויי היינו לטומאת בשר דמהני ציץ אבל לטומאת הגוף דלא מהני ציץ אפי' בלא ציץ'.
וקשה, אם לגבי טומאת האדם מצינו שהתורה אומרת שאפשר להקריב למרות שהציץ לא מועיל, למה לגבי שאר דברים הציץ מעכב?
♦

סיכום השאלות

לסיכום, יש שתי שאלות גדולות על שיטת הרמב"ם בסוגיה זו.
א. איך הוא פירש את מסקנת הגמרא 'כאן ביחיד כאן בציבור', הרי לפי פסיקותיו הוא לא יכול לפרש לא כמו רש"י ולא כמו תוספות.
ב. איך הוא פסק שציץ מרצה רק על מצח הכהן ובכל זאת פסק שטומאה דחויה, הרי בדברי רבי שמעון ורבי יהודה מבואר שהסובר שצריך שהציץ יהיה על המצח מוכרח לסבור שטומאה הותרה.
מלבד השאלות על שיטת הרמב"ם, יש כמה שאלות על עיקר הסוגיה.
ג. הגמרא שואלת שתי שאלות ומתרצת רק את הראשונה.
ד. אם התורה אומרת במועדו ואפילו בטומאה, מניין לחז"ל לומר שבמועדו אפילו בטומאה דווקא על ידי ריצוי ציץ ואם אין ציץ אז לא מקריבים בטומאה ובטל דין במועדו?
ה. אם הנפק"מ בין דחויה להותרה היא האם צריך לחזר אחרי טהורים, איך ייתכן שאם טומאה הותרה אז מקריבים בלי ציץ אך אם דחויה לא מקריבים בלי ציץ, הרי כשאין ציץ, כלומר שאי אפשר לחזר, לא צריכה להיות נפק"מ בין דחויה להותרה?
ו. כפי שהקשו התוספות בפסחים, מדוע לגבי טומאת האדם היא דחויה למרות שאין ציץ, ואילו כאן הגמרא סוברת שבציבור הדחייה היא רק ע"י ציץ?
♦

ביאור חדש בדברי הגמרא ובדעת הרמב"ם

וכדי ליישב כל זה נראה לבאר בס"ד, ששתי השאלות על הרמב"ם מיושבות אחת בחברתה.
הרמב"ם מפרש לא כמו רש"י ולא כמו תוספות^[1], אלא הוא מבין ששיטת רבי יהושע היא שיטה שלישית בתנאים, שונה משיטת רבי שמעון ושיטת רבי יהודה.
לשיטת רבי יהושע כלל אין שאלה מיום הכיפורים, כי בציבור הציץ לא מעכב. גם אם טומאה דחויה בציבור, בכל זאת כיוון שבציבור התורה אמרה להקריב, נמצא שפעולת ההקרבה היא בהיתר. וכל מהות הציץ היא ריצוי על פעולת ההקרבה בטומאה. ולכן כיוון שהתורה אמרה שמקריבים בטומאה, ממילא ההקרבה היא בהיתר ולכן הציץ לא מעכב. אם יש ציץ משתמשים בו כדי לצמצם את הטומאה ולא להגיע למצב שצריך לדחות את הטומאה מפני צורך הקורבן של הציבור. אך אם אין ציץ אין נמנעים מהקרבה^[2].
הגמרא פתחה ב'סברוה', כלומר היתה הנחה מסוימת, שלא נשארה (עיין רשב"ם ב"ב ע' ע"ב 'ולא גרס סברוה דמסקנא נמי הכי ס"ל' וגם לפי תוספות בדף ב' שמצא סברוה שנשאר למסקנה זה בוודאי לא המקרה הפשוט).
ההנחה לפי הצעתנו היא שהציץ הכרחי.
אך למסקנה הגמרא אומרת שכל הדיון נשען על הנחה על מוכרחת, כי רבי יהושע דיבר ביחיד ואלו בציבור ציץ לא יכול לעכב.
הגמרא שללה במהלך הדיון את כל האפשרויות האחרות ולכן היא אומרת שבציבור הציץ כלל לא מעכב.
אמנם ההכרח הוא לא מלשון רבי יהושע עצמו, אבל כיון שדין המשנה ברור שאין בשר ק"צ נאכל בטומאה, ולשיטתו של רבי יהושע יוצא שהפסוק במועדו לא מתיר הקרבה בטומאה כי ציץ לא עוזר, אם כן ממילא מוכרח שרבי יהושע לא דיבר על ציבור.
זו כוונת הגמרא שמחלקת בין יחיד לציבור.
ממילא הרווחנו יישוב מרווח לשתי השאלות על הרמב"ם.
א. הרמב"ם פירש שלמסקנה בקרבן ציבור הציץ לא מעכב לשיטת רבי יהושע. לכן המשנה מתיישבת עם שיטתו, כי המשנה עוסקת בקורבנות ציבור, שבהם הציץ לא מעכב.
ב. הרמב"ם פסק כשיטת רבי יהושע שסובר שאף אם טומאה דחויה, כפי מהלך כל הסוגיה שהבינה בדעת רבי יהושע שהוא סובר שטומאה דחויה, בכל זאת בקרבנות ציבור של יום הכיפורים הציץ לא מעכב. תמיד צריך ציץ על המצח, אך בציבור לא צריך ציץ על המצח. כלומר, ביום הכיפורים קרבנות פנים מוקרבים ללא ציץ, אף שטומאה דחויה. לא מפני שלא צריך על המצח ולא מפני שטומאה הותרה, אלא כי מדובר בקרבנות ציבור. זו שיטתו השלישית של רבי יהושע, שכמותה פסק הרמב"ם, ונמצא שפסק הרמב"ם הוא כשיטה ברורה בתנאים שהגמרא מעמידה את המשנה בפסחים כמותה. וכן מהכרע חשבון הסוגיות מוכרח שהלכה כמותה, כי רבי יהושע נחלק עם ר"א, ובמחלוקת ר"ש ור"י הלכה כר"י, ובמחלוקת על טומאה דחויה מוכח בסוגיה בפסחים, וכן בסוגיה ביומא, שרוב האמוראים סוברים שטומאה דחויה^[3].
ולפי ביאור חדש זה במסקנת הגמרא בפסחים, יש ליישב גם את שאר השאלות.
ג. אכן לפי פירוש רש"י ותוספות הגמרא שואלת שתי שאלות ומתרצת רק אחת, אך לפי הרמב"ם שתי השאלות מתורצות, וכבר כתב כן הרב משמרות כהונה במקום על פי פרשנות הלח"מ בדעת הרמב"ם: "אבל לשיטת הר"מ בפ"א מה' פסה"מ ניחא שפיר דבצבור הציץ מרצה על האוכלין והיינו מתני' וביחיד אין מרצה על האוכלין אפי' בדיעבד והיינו ברייתא דקתני פסולה אבל על העולין ביחיד דוקא דיעבד והיינו ברייתא דאם זרק הורצה וא"ש הכל".
ד. אכן חז"ל לא אמרו שמוכרחים ריצוי ציץ כדי לקיים "במועדו". אם אפשר לרצות ע"י ציץ אז אין צורך לדחות, כמו שאם יש טהורים אין צורך להשתמש בהיתר של במועדו. אך אם אין ציץ, אז אכן מקרא מלא של "במועדו" אפילו בטומאה מתקיים כפשוטו.
ה. אכן כיוון שזו הנפק"מ אז באמת מניעת הציץ לא מעכבת את ההקרבה, רק מצריכה לחזר אחר טהורין או אחר ציץ. אך לדינא חסרון הציץ לא מעכב את ההקרבה, וכפי שלמ"ד הותרה אין ההקרבה נמנעת כך למ"ד דחויה אין ההקרבה נמנעת, כי הנפק"מ ביניהם היא רק בשאלה האם צריך להתאמץ. מי שסובר שטומאה הותרה סובר שבקורבנות ציבור התורה ביטלה את הטומאה. אך מי שסובר טומאה דחויה אומר שאין אפשרות לבטל טומאה. אם יש טומאה היא קיימת ולא מתבטלת. התורה רק אמרה שהחשיבות של קרבן ציבור גוברת על הטומאה. כמו עשה דוחה לא תעשה, שהעשה גובר ודוחה כך ההקרבה גוברת ודוחה את הטומאה. ממילא ברור שכיון שיש טומאה, אז אם יש אפשרות לטהר אותה ע"י הציץ יש לעשות כן, ורק כשהציץ לא מועיל או כשאין ציץ מקריבים בלעדיו.
ו. אכן לפי שיטת הרמב"ם באמת אין הבדל. כמו שטומאת האדם לא מעכבת את ההקרבה כך טומאת הקרבן לא מעכבת אם אין ציץ. כל הנידון הוא כשיש ציץ. הייתה לגמרא בפסחים הנחה שבלי ציץ אין הקרבה, אך הנחה זו לא נשארה למסקנה, וממילא אין קושיה מדין טומאת אדם.
♦

שיטת שאר הראשונים לדינא

נמצא שמשיטת הרמב"ם, שלדברינו יש לה מקור נאמן בדברי חז"ל ולא עוד אלא שפרשנותו מיישבת גם שאלות נוספות שיש על הסוגיה, מוכרח שהציץ לא מעכב, שהרי כל עבודת יום הכיפורים לשיטתו נעשית שלא ע"י ציץ, שהרי ציץ מרצה רק על מצחו ומוכרחים ציץ כי טומאה דחויה, ובכל זאת ניתן לעבוד. ומוכח שכיון שטומאה דחויה לכן עדיף ע"י ציץ, אבל אין הציץ מעכב את העבודה בקרבן ציבור.
כמו כן, לשיטת רש"י שלמסקנה טומאה הותרה בציבור, נמצא שהציץ לא מעכב כי טומאה הותרה בציבור.
כמו כן, בשו"ת עין יצחק ח"א סימן ט"ו אות ל"ב הוכיח גם מדברי התוספות שהציץ לא מעכב, וכתב שהסברא מכריעה כמו תוספות כי בפסוק של "מועדו" לא הוזכר ריצוי ציץ: "והנלע"ד לתרץ זה בפשיטות ע"פ מה שנתבאר בעז"ה והוא כי התוס' ביומא (ד' ז' ע"ב) ד"ה מכלל דר"ש סבר טומאה דחויי' כו' כתבו לא ידענא מאי ראי' מייתי ר"ש מיוה"כ דלמא לעולם אינו על מצחו אינו מרצה ויוה"כ ה"ט דכיון דא"א להיות על מצחו דחי טומאה כיון דק"צ אתי בטומאה מידי דהוי אטומאת גברי דלא מרצי ציץ ודחיא הטומאה כו' אפי' יש אחרת אין אומר לו הבא אחרת תחתי' כו' וכיון דאיכא תרתי ריצוי ציץ וק"צ לא מייתי אחריתי דאי אין עודהו על מצחו אינו מרצה לימא לי' הבא אחרת תחתי' כיון דטומאה דחויי' היא כו' עכ"ל התוס'. ומוכח מדברי התוס' הנ"ל דס"ל דאף למ"ד טומאה דחויי' ובעי ציץ לרצות עכ"ז אם נשבר הציץ וכה"ג אין זה מעכב ונדחה טומאה גבי ציבור. אך כשישנו להציץ אז מרצה הציץ אבל כשאינו לפנינו נדחה טומאה אף בלא ריצוי ציץ. וכן הדעת נותנת דהא כיון דיליף מקראי דק"צ דוחה טומאה מן במועדו וכה"ג במנחות (דף נ'). והא בקראי לא הוזכר שם ריצוי הציץ אלא כתיב סתמא במועדו ודרשי אף בטומאה וכן תעשה אף בטומאה וע"כ הסברא נותנת ומכרעת כהתוספות".
וכך גם שיטת הסמ"ג בל"ת ש"ה, שכתב שצריך ציץ על מצחו וטומאה דחויה, ומוכח שהציץ לא מעכב: "וכן הציץ מרצה על טומאת הדברים הקרבים שנאמר והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים, אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין לרבי יוסי בפרק הקומץ רבה (מנחות כה, ב), ולא על טומאת אדם שנטמא בטומאה ידועה אלא אם כן היתה הטומאה דחויה בציבור שהציץ מרצה עליה, וקיימא לן כרבי יהודה שאומר בסנהדרין (יב, ב) וביומא פרק קמא (ז, ב) שאין הציץ מרצה אלא על מצחו שנאמר והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה' (ע"פ הל' ז, ח), ולשון תמיד שלא יסיח דעתו ממנו, דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה כדאיתא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מו, ב)".
♦

מסקנת הדין וטעמו

עלה בידינו שאף שלפי פשטות הברייתא של רבי שמעון ורבי יהודה יוצא שאם טומאה דחויה בציבור מוכרחים ציץ, מכל מקום לפי כל הראשונים יוצא שחסרון ציץ לא מעכב הקרבת קרבן.
לפי רש"י כי טומאה הותרה בציבור, לפי תוספות והסמ"ג כי הציץ לא מעכב, ולפי הרמב"ם בגלל הדרשה במועדו שמלמדת שמקריבים אפילו בטומאה, אלא שאם יש ציץ עדיף ע"י ציץ, אך אין חיסרון הציץ מעכב הקרבת קרבן ציבור.
וטעם הדבר נראה, שכל מהותו של הציץ הוא לרצות על פעולת ההקרבה בטומאה. האיסור הוא להקריב בטומאה, ואיסור זה מתכפר על ידי הציץ. ממילא, בקורבנות ציבור שהתורה אמרה שמותר להקריב בטומאה כפי שמותר להקריב בשבת, אז גם אם אין ציץ, סוף סוף פעולת ההקרבה היא לא באיסור אלא בהיתר כפי שציוותה התורה, ולכן אין חיסרון הציץ מונע הקרבה.
ויה"ר שנזכה עוד השנה לחדש את הברית בין עם ישראל לקב"ה, לאחר שנות הגלות הארוכות שיצרו ריחוק וניתוק וחילון של חלקים נרחבים בעם ישראל, ולהקריב קרבן פסח במועדו, בקדושה ובטהרה, בדיצה ובצהלה.
כדי להוסיף ולבאר יותר את הרעיון של ריצוי ציץ, יש לעיין בדין טומאת התהום.
הגמרא בפסחים פ' ע"ב אומרת: "הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא הציץ מרצה. נטמא הגוף אין הציץ מרצה. מפני שאמרו הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף. נטמא טומאת התהום הציץ מרצה... בעי רמי בר חמא כהן המרצה בקרבנותיהן הותרה לו טומאת התהום או לא מי אמרינן כי גמירי טומאת התהום בבעלים, בכהן לא גמירי. או דילמא בזבחא גמירי, לא שנא בכהן ולא שנא בבעלים אמר רבא תא שמע, דתני רבי חייא לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד. מת למעוטי מאי לאו למעוטי טומאת התהום דשרץ ובמאי עסקינן, אי נימא בבעלים, ובמאן אי בנזיר מי מהני ביה כי ימות מת עליו אמר רחמנא. אלא בעושה פסח, הניחא למאן דאמר אין שוחטין וזורקין על טמאי שרץ. אלא למאן דאמר שוחטין וזורקין על טמאי שרץ, השתא טומאה ידועה הותרה לו טומאת התהום לא כל שכן אלא לאו בכהן, ושמע מינה הותרה לו טומאת התהום אמר רב יוסף לא, לעולם בבעלים, ובפסח, ולמעוטי טומאת התהום דזיבה...בעי רב יוסף כהן המרצה בתמיד, הותרה לו טומאת התהום או לא אם תמצא לומר כהן המרצה בקרבנותיהן הותרה לו טומאת התהום, כהן המרצה בתמיד מאי מי אמרינן כי גמירי טומאת התהום בפסח, בתמיד לא גמירי. או דילמא יליף תמיד מפסח...אלא אמר רבא יליף מועדו מועדו מפסח. וטומאת התהום גופא היכא כתיבא אמר רבי אלעזר אמר קרא וכי ימות מת עליו במחוורת עליו. אשכחן נזיר, עושה פסח מנלן אמר רבי יוחנן אמר קרא בדרך רחוקה לכם במחוורת לכם. רבי שמעון בן לקיש אמר כדרך, מה דרך בגלוי אף טומאה נמי בגלוי. מיתיבי אי זהו טומאת התהום כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם, הכיר בה אחד בסוף העולם אין זה טומאת התהום. לרבי אלעזר דאמר במחוורת עליו עד דידע הוא, לרבי יוחנן דאמר לכם במחוורת לכם - עד דידעי בה תרין, לרבי שמעון בן לקיש דאמר כדרך עד דידעי כולי עלמא. אלא טומאת התהום הלכתא גמירי לה, וקרא אסמכתא בעלמא. אמר מר בר רב אשי לא שנו אלא שנודע לו לאחר זריקה, דכי איזדריק דם שפיר איזדריק. אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה. מיתיבי המוצא מת מושכב לרחבו של דרך, לתרומה טמא, לנזיר ועושה פסח טהור, וכל טמא וטהור להבא הוא. אלא אי איתמר הכי איתמר אמר מר בר רב אשי לא תימא נודע לו לאחר זריקה הוא דמרצה, אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה, אלא, אפילו נודע לו לפני זריקה מרצה. גופא המוצא מת מושכב לרחבו של דרך, לתרומה טמא, לנזיר ועושה פסח טהור. במה דברים אמורים - שאין לו מקום לעבור, אבל יש מקום לעבור - אף לתרומה טהור".
ובנזיר ס"ג ע"א: "נזיר שגילח ונודע לו שהוא טמא, אם טומאה ידועה סותר, ואם טומאת תהום אינו סותר אם עד שלא גילח, בין כך ובין כך סותר... מאן תנא א"ר יוחנן ר"א היא, דאמר תגלחת מעכבת".
ובתוספתא בנזיר פ"ו ה"ב ובפסחים פ"ו ה"ה: "כל קרבנות הצבור והיחיד הציץ מרצה על טומאת אדם ועל טומאת הגוף חוץ מנזיר ועושה פסח שמרצה על טומאת אדם ואין מרצה על טומאת הגוף ואם נטמא טומאת התחום הרי זה מרצה כיצד היה הולך לשחוט את פסחו ואמרו לו מת היה עמך בבית שנכנסתה בו או תחת אבן שישבת עליה ונודע לו בין משעשה פסחו ובין עד שלא עשה פסחו צריך לעשות פסח שיני אבל אמרו לו קבר התהום היה עמך בבית שנכנסת לו או תחת אבן שישבת עליה ונודע לו עד שלא עשה פסחו צריך לעשות פסח שיני משעשה פסחו אין צריך לעשות פסח שני וכן נזיר שהיה הולך להביא קרבנותיו ואמרו לו מת היה עמך בבית שנכנסת לו או תחת אבן שישבת עליה ונודע לו בין משהביא קרבנותיו ובין עד שלא הביא קרבנותיו צריך להביא קרבן טומאה אבל אמרו לו קבר התהום היה עמך בבית שנכנסת לו או תחת אבן שישבת עליה ונודע לו עד שלא הביא קרבנותיו צריך להביא קרבן טומאה משהביא קרבנותיו אין צריך להביא קרבן טומאה".
הקושי בסוגיא של טומאת התהום הוא דברי מר בר אשי, שאומר שאם נודע לבעלים לפני זריקה מרצה.
וקשה על כך בתרתי.
ראשית, שהרי התוספתא אומרת שאם נודע לו עד שלא עשה פסחו צריך לעשות פסח שני. שנית, שבגמרא בנזיר ס"ג משמע שמה שמעכב מונע ריצוי ציץ בטומאת התהום.
נראה שרש"י פתר את השאלה הראשונה בכך שחילק בין שחיטה לזריקה, וכתב בדף פ"א ע"ב (ד"ה שאין) 'אף על גב דטומאת ודאי היא, כיון דההיא שעתא דעבר עליה טומאת התהום הואי, שלא היה שום אדם יודעו שם, ואף לזה לא נודע עד שנשחטו קרבנותיו - הלכה למשה מסיני היא שזורקין עליו את הדמים'.
מבואר שאם נודע לו לפני שחיטה הוא נדחה לפסח שני, ואם נודע לו לאחר שחיטה וקודם זריקה חידש מר בר רב אשי שיש ריצוי.
וטעם הדבר נראה, שהבעלים שייך בשחיטה. הדין של הבעלים כמביא פסח שייך בשחיטה. לכן אם הבעלים יודע קודם שחיטה הוא נדחה לפסח שני, אך אם נודע לו רק לאחר שחיטה, אף אם עוד לא נזרק הדם, אין הבעלים צריך להידחות לפסח שני.
לשאלה השנייה התייחסו התוספות בנזיר ס"ג: "מאן תנא א"ר יוחנן ר"א היא דאמר תגלחת מעכבת - מלשתות ביין דלרבנן דאמרי דתגלחת אינה מעכבת א"כ אחר שנזרק הדם אין [עליו] עוד תורת נזיר וכן שנודע לו עד שלא גילח כמי שגילח תימה דבפ' כיצד צולין (גם זה שם) אמר מר בר רב אשי טומאת התהום מרצה אפילו נודע לו קודם זריקה והשתא [אי] אליבא דר"א אפילו לאחר זריקה סותר קודם גילוח ואי אליבא דרבנן הא קודם זריקה לרבנן מעכבת כקודם גילוח לר"א דהכא משמע דדבר המעכב סותר לכ"ע י"ל דלגבי עושה פסח מיירי שאין טעון גילוח ואתיא בין לרבנן בין לר"א דכיון שנשחט הפסח א"כ הוי הדם עומד ליזרק וכל העומד ליזרק כזרוק דמי ולכך אין סותר כיון שנשחט אבל תגלחת מצוה באפי נפשה היא ועוד י"ל דהא דאמרינן התם טומאת התהום מרצה היינו ע"י ריצוי הציץ ולכך מרצה אף קודם זריקה אבל על התגלחת לא שייך רצוי ציץ".
תוספות מחלקים שני חילוקים בין נזיר לפסח.
ונראה שגם הם מוכרחים לקבל את החילוק העולה מלשון רש"י, כי בתוספתא מבואר שאם נודע לו לפני שעשה פסח נדחה לפסח שני.
נמצא שלדעת רש"י ותוספות גדר טומאת התהום הוא שאם אדם נטמא במת ולא נודע לו שנטמא עד לאחר שחיטה ולאחר מכן זרקו עליו את הדם, הציץ מרצה על טומאה זו והוא פטור מפסח שני.
מעתה יש לעיין בדעת הרמב"ם.
בהלכות נזירות פ"ו הט"ז-י"ט כותב הרמב"ם: "נזיר שגלח תגלחת טהרה ואחר כך נודע שטמא היה בתוך ימי נזרו, אם בטומאה ידועה נטמא סתר הכל, ומביא קרבנות טומאה ומגלח תגלחת טומאה ומונה נזירות אחרת ומביא קרבנות טהרה, ואם בטומאת התהום נטמא אינו סותר, ודבר זה הלכה מפי הקבלה. ואם עד שלא נזרק עליו אחד מן הדמים נודע שהוא טמא, בין בטומאה ידועה בין בטומאת התהום סותר הכל, נודע לו אחר שנזרק אחד מן הדמים אף על פי שלא גלח הואיל וטומאה שאינה ידועה היא אינו סותר. אי זו היא טומאת התהום, כל שאין אדם מכירה אפילו בסוף העולם, ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד אבל הרוג לא שהרי יודע בו זה שהרגו".
ובהלכות ביאת מקדש פ"ד ה"ו: "כהן שעבד ואחר כך נודע שהיה טמא, אם היא טומאה ידועה כל הקרבנות שהקריב פסולין שהרי עבודתו חולין, ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה, וכל הקרבנות שהקריב נרצו, ואפילו נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה, שהציץ מרצה על טומאת התהום אף על פי שהוא מזיד וכבר ביארנו טומאת התהום בנזירות".
ובהלכות קרבן פסח פ"ד הי"ב: "נטמאו הבעלים אחר שנשחט לא יזרוק את הדם ואם זרק לא הורצה, לפיכך חייבין בפסח שני שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא אם נטמאה בטומאת התהום כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש".
ושם בפרק ו' ה"י-י"ב: "מי שחופר בגל לבקש על המת אין שוחטין עליו שמא ימצא שם המת בגל והרי הוא טמא בשעת שחיטה, שחטו עליו ולא נמצא שם מת הרי זה אוכל לערב, נמצא שם מת אחר שנזרק הדם, אם נודע לו בוודאי שהיה טמא בשעת זריקת הדם כגון שהיה גל עגול הרי זה חייב בפסח שני, ואם ספק הדבר ושמא לא היה עומד על הטומאה בעת זריקה ולא נטמא אלא אחר זריקה הרי זה פטור מפסח שני. מי שעבר בדרך ומצאו מת מושכב לרוחבה של דרך, אם היה המת טומאת התהום אף על פי שהוא טמא לתרומה הרי זה טהור לפסח ושוחט ואוכל פסחו ואף על פי שאפשר שנגע, הואיל והיא טומאת התהום טהור לפסח, ואף על פי שהמת שלם והוא מן הקצה אל הקצה הרי זה עושה פסחו עד שידע בוודאי שנטמא בו, במה דברים אמורים כשהיה מהלך ברגליו שהרי אפשר שלא יגע אבל אם היה רוכב או טעון משא הרי זה טמא אף על פי שהיא טומאת התהום, לפי שאי אפשר שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל, וכבר ביארנו טומאת התהום בהלכות נזירות. מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור ואחר כך נודע לו שהיה טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני ודבר זה הלכה מפי הקבלה, אבל אם נודע לו שהיה טמא בטומאה ידועה חייב בפסח שני. מי שנטמא במת והוזה עליו שלישי ושביעי ובשביעי שלו נטמא בקבר התהום ולא ידע ועשה פסח בחזקת שהוא טהור ואחר כך נודע לו שהוא טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני, שכיון שטבל בשביעי פסקה טומאה הראשונה, אבל אם נטמא בטומאת התהום בששי לטומאתו ולא ידע עד שעשה הפסח, הרי זה חייב בפסח שני שחזקת הטמא טמא עד שיהיה טהור ודאי שרגלים לדבר".
הקושי ברמב"ם הוא שבהלכות ביאת מקדש הרמב"ם פסק את מר בר רב אשי וכתב לגבי הכהן שאפילו נודע לו שהוא טמא קודם זריקת הדם וזרק הורצה, ואילו בהלכות ק"פ פ"ו כתב 'מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור ואחר כך נודע לו שהיה טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני'. ומשמע שרק אם אחר כך נודע פטור מפסח שני, אבל אם נודע לו קודם לכן חייב בפסח שני, ושלא כמו שכתב בהלכות ביאת מקדש שגם בנודע לו קודם זריקה הורצה?
הבינו מכך האחרונים כגון מרכבת המשנה והקרן אורה בנזיר ס"ג והחסדי דוד על התוספתא בנזיר, והשפת אמת בק"פ פ"ו ה"ב, והחזו"א בנשים סימן קל"ט סק"א והחזון יחזקאל בפסחים, שהרמב"ם מחלק בין כהן לבעלים, ואם כן קשה מה ההבדל ביניהם. וכך כתב הגר"ח מבריסק: "וקשה מאי שנא בעלים מכהן, דבכהן אם זרק הורצה אף בנודע לו קודם זריקה, ובבעלים לא מתכשר אלא בנודע לו לאחר זריקה, והא תרווייהו חד הילכתא נינהו דטומאת התהום טהור לנזיר ועושה פסח, וכמבואר בסוגיא דפסחים דף פ' ע"ב שם דטהרת טומאת התהום בזבחא גמירי לא שנא בכהן ולא שנא בבעלים, וא"כ מאי שנא כהן מבעלים, ולא עוד אלא דהיתרא דכהן בנודע לו לפני זריקה הא מייתי לה הגמ' מהמוצא מת מושכב לרחבה של דרך דטהור לעושה פסח, ושם הא מיירי בטומאת בעלים, וא"כ הרי להדיא דגם בטומאת בעלים טהור אף בנודע לו קודם זריקה, ואף על גב דהרמב"ם מוקים לה בטומאת ספק, אבל אכתי קשה איך מפסקינן ההילכתא למילף מינה לכהן אף בטומאת ודאי ולחלק בבעלים בין ודאי לספק, וצ"ע".
כדי ליישב זאת מביא הגר"ח את קושיית התוספות בנזיר, ועל תירוצם שלחכמים הכל הולך אחר שחיטה הוא מקשה מהירושלמי שאומר במפורש שלחכמים צריך שלא ייוודע עד לאחר זריקה (ועוד כתב שהרמב"ם פסק את התוספתא שרש"י מחמתה חילק בין שחיטה לזריקה, והרמב"ם חילק מחמתה בין כהן לבעלים).
ומתרץ הגר"ח שיש שני דינים בטומאת התהום: "והנראה מוכרח מזה, דתרי דיני איכללו בהלכה דטומאת התהום, חלות שם טומאת התהום דחלה על הטומאה, שיוצאת מכלל שאר טומאות מת ודין טומאת התהום עלה, ושנית היתרה של טומאת התהום, שהותרה בנזיר ועושה פסח, והא ודאי דגם בנודע לו שנטמא, מ"מ כל שלא נודע לו בשעת נגיעתו וטומאתו בהטומאה דין טומאת התהום עלה, ואין הידיעה מועלת למפרע להפקיע שם טומאת התהום שבה, ורק דההיתר של טומאת התהום, שטהור לנזיר ועושה פסח זהו רק בלא נודע, ומשום דכך היא עיקר ההלכה, דהיתר טומאת התהום וטהרתה תלוי רק בלא נודע. אשר לפ"ז שפיר חלוק נזיר מעושה פסח, דאע"ג דעיקר היתרא דטומאת התהום הוא בלא נודע, אבל מ"מ מהני על זה ריצוי ציץ, וע"כ בפסח דהיתרו הוא ע"י ריצוי ציץ, וכדתנן בפסחים דף פ' שם נטמא טומאת התהום הציץ מרצה, ע"כ שפיר הותרה טומאת התהום שבו גם בנודע, משא"כ בנזיר דלא שייך ביה כלל דין ריצוי ציץ, דהרי סתירת הטומאה אינה על קרבנותיו רק על עצם נזירות טהרה שלו, דלא שייך על זה כלל ריצוי ציץ, ע"כ אינה ניתרת רק בלא נודע, ומשום דהיתרא דטומאת התהום שלא ע"י ריצוי ציץ הוא רק בלא נודע, וזהו דקאמר הירושלמי דלרבנן תליא בזריקת הדם, כיון דבעינן שיהא לא נודע עד לאחר השלמת נזירותו, א"כ הלא הוא תלוי בזריקה דהיא גמר השלמת נזירותו. ועיין ברמב"ם בפ"ו מנזירות שפסק כהירושלמי דבעינן לא נודע עד לאחר זריקה, והיינו כמו שנתבאר דבנזיר ודאי דהכל תלוי בזריקה. אשר לפ"ז יתבאר היטב טעמו של הרמב"ם שחלק בדין טומאת התהום דפסח בין טומאת בעלים לטומאת כהן, וכבר הקשינו על זה דמאי שנא כהן מבעלים, והא תרוייהו בחדא הילכתא נאמרו, ומעתה מתבאר טעמו היטב, דהנה בפסח הבא בטומאת בעלים הלא צריכינן ביה להיתרא דטומאת התהום לענין תרי דיני, חדא על עצם הדין עשיית פסח דאינו קרב בטומאה וצריכינן בזה להיתרא דטומאת התהום, ושנית על דין אכילתו, דהרי אנן קי"ל דאכילת פסחים מעכבא, וכיון דהבעלים טמאים א"כ הא מיחסרא אכילה, וגם על זה מהניא ההילכתא דטומאה התהום, או שתותר אכילתו גם בטומאה, או דהקרבן יוכשר עם חסרון אכילתו, אשר לפ"ז כל קרבן פסח הבא בטומאת התהום, נהי דלענין הכשר עשייתו והקרבתו מהני על זה ריצוי ציץ, שיחול ביה היתרא דטומאת התהום אף בנודעה טומאתו, אבל אכתי אית ביה פסולא דחסרון הכשר אכילתו, דבזה לא שייך כלל דין ריצוי ציץ, וכל הכשרו הוא רק מההילכתא דטומאת התהום שבלא ריצוי ציץ, דבזה בעינן דוקא לא נודעה טומאתו עד לאחר גמר עשייתו, משא"כ בטומאת כהן, דכל פסולו הוא רק משום עבודה בטומאה, דמהני בזה ריצוי ציץ, ע"כ שפיר חייל ביה היתרא דטומאת התהום אף בנודעה טומאתו לפני זריקה".
כלומר, הגר"ח מסביר שהחידוש של מר בר רב אשי שייך רק לגבי כהן, כי בכהן יש רק בעיה של עבודה בטומאה ועל עבודה בטומאה מועיל ריצוי ציץ. לכן גם בנודע לו קודם זריקה מרצה הציץ. אבל לגבי הבעלים לא מספיק היתר של הקרבת הפסח, כי צריך גם שהבעלים יוכלו לאכול, ולגבי האכילה לא מועיל ריצוי ציץ. וממילא צריך שהטומאה תתגלה רק לאחר גמר עשייתו. וכן לגבי נזיר, שאין ציץ לא מועיל אם נודע לו קודם זריקה.
אמנם קשה, הרי הקשו על מר בר אשי מדין הבעלים, ואם כל דבריו הם רק בכהן מה הקשו?
הגר"ח מפלפל ליישב זאת, אבל הדברים נראים רחוקים שזו כוונת הגמרא, ופשטות הגמרא נראה שמר בר רב אשי דיבר גם על בעלים, כי הקשו עליו מכך.
ועוד, שמר בר רב אשי אומר 'לא שנו', ובפשטות כוונתו למשנה ושם מדובר כשנטמאו בעלים. וגם אם הגר"ח יתרץ שמר בר רב אשי הולך על דברי רמב"ח שדיבר על כהן המרצה, זה לא יתיישב עם הירושלמי בפסחים שמביא הגר"ח בעצמו, ושם מובאים דברי מר בר אשי לפני דברי רמב"ח. ומכל מהלך הירושלמי והבבלי משמע בבירור שחילוקו של מר בר אשי נאמר גם על הבעלים.
וראה לשון המאירי בנזיר ס"ג, שמביא בתחילה את הגדרת הרמב"ם ואח"כ כותב: "כך היא הלכה בנזיר שאין טומאת התהום סותרת ולא מזקיקתו לקרבנות טומאה אחר שלא נודעה לו עד לאחר התגלחת אלא שבגמרא הוסיפו עליה עושה פסח שאם עשה פסח בחזקת טהרה ונודע לו שהיה טמא אם בטומאה ידועה חייב בפסח שני ואם בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני שכל טומאה שהנזיר מגלח עליה דוחה בקרבן פסח וכשם שאם נודעה לו בתוך הנזירות נזיר מגלח עליה ואם לא נודעה לו עד שגלח אינו סותר כך בפסח אם נודעה לו קודם עשיית הפסח חייב בפסח שני ואם לא נודעה לו עד שעשה פסחו אינו חייב בפסח שני מ"מ כך היתה הלכה שאינה דוחה קרבן פסח כלל ולא סותרת בנזיר כל שלא נודעה לו עד לאחר התגלחת ואם נודעה לו קודם התגלחת אף בטומאת התהום סותר ופירשוה בגמרא דוקא לר' אליעזר דאמר תגלחת מעכבא אי נמי אף לרבנן כל שנודעה לו קודם הבאת הקרבנות הא משהביא הקרבנות כל שנזרק עליו אחד מן הדמים אינו סותר וכן הלכה".
ולא נראה כלל מלשונו לחלק בין כהן לבעלים, ומסתבר שהוא לא הבין כך גם בדעת הרמב"ם.
ולכן נראה שהרמב"ם סובר כשיטת רש"י והתוספות ולא מחלק בין כהן לבעלים, אלא בין שחיטה לזריקה ובין נזיר לפסח.
וכן כתב אבן האזל: "אני תמה על האור שמח שלא הזכיר דברי הרמב"ם בהל' קרבן פסח פ"ד הל' ב' שכתב וז"ל נטמאו הבעלים אחר שנשחט הפסח לא יזרוק את הדם, ואם זרק לא הורצה לפיכך חייבין בפסח שני שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא אם נטמא בטומאת התהום כמו שבארנו בהל' ביאת מקדש עכ"ל, ומבואר להדיא דאפי' נודע לו לפני זריקה דהא הכא בנודע לו הוא שכתב לא יזרוק את הדם ואם זרק לא הורצה, ומ"מ כתב אלא אם נטמא בטומאת התהום, ועוד דכיון שכתב כמו שבארנו בהל' ביאת מקדש ושם הא כתב להדיא דאפי' נודע לו קודם זריקה מרצה, ומוכח דאין חילוק בין בעלים לכהן דאפי' בטומאת בעלים הורצה אפי' בנודע לו לפני זריקה, ומה שכתב הרמב"ם בהל' י"ב מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור ואח"כ נודע לו שהי' טמא וכו', דלכאורה משמע דדוקא בכה"ג, צריך לומר דכונתו דכיון דזה כבר כתב בפ"ד דין טומאת התהום דאפי' נודע לו קודם זריקה וזרק הורצה, וציין שם לדבריו בהל' ביאת מקדש דהוא בהלכה שלפנינו שמבואר היטב דין זה, אלא משום דבפרק ו' איירי בדין מי הם החייבין בפסח שני ומי הם הפטורים מפ"ש ולפי שהי' מקום לומר דאף דאם נודע לו קודם זריקה דלכתחלה לא יזרוק ואם זרק הורצה מ"מ היה אפשר לומר דזה דוקא אם כבר ידע וזורק, אבל אם לא נודע לו עד אחר זריקה שאם היה יודע לא הי' זורק את הדם כיון דאינו יכול לאכול הפסח והו"א דבשביל זה יהי' צריך לעשות פסח שני, לכן כתב דמ"מ פטורין מלעשות פסח שני ואף דלכאורה הוא ק"ו וכן מבואר בגמ' דנודע לו לאחר זריקה יותר צ"ל דמרצה דהא הכי סבר מר בר"א בלישנא קמא מ"מ כתב זה הרמב"ם כשכתב החייבין והפטורין מפסח שני אבל דין דנודע לו קודם זריקה לא הוצרך לכתוב כיון שכבר כתבו בפ"ד וכאן בהל' ביאת מקדש. ונראה להוסיף דאף דסובר הרמב"ם דאפי' נודע לו קודם זריקה הציץ מרצה מ"מ אם נודע לו קודם שחיטה ודאי אין הציץ מרצה דכיון שנודע לו שהוא טמא וכבר נדחה לפסח שני אינו מרצה הציץ ודוקא אם כבר נשחט הפסח קודם שנודע אז מרצה הציץ על הזריקה, וא"כ מה שכתב הרמב"ם מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור יש לפרש על תחלת עשיית הפסח דהיינו השחיטה אלא דמ"מ בלשון עשה הפסח משמע כל עשיותיו, ובזה לא דייק הרמב"ם כיון דכבר כתב בפ"ד שאם זרק הורצה, וכאן אשמעינן דין זה שאינו חייב בפסח שני וכנ"ל".
ומה שתמה הגר"ח שם שכבר נדחה לפסח שני, יש ליישב בפשיטות שמי שנדחה לפסח שני הוא מי שמופקע מפסח ראשון, ואם הציץ מרצה עליו ומועיל לו ממילא הוא לא נדחה. וכעין זה ביאר הגר"ח בדעת רש"י ותוספות.
וכדי לבאר טעמם של שיטת רש"י והתוספות והרמב"ם נקדים לשאול על עיקר דין טומאת התהום.
תוכן ההלכה למשה מסיני שבטומאת מת אם אדם נטמא ובזמן שנטמא הטומאה לא הייתה ידועה, אז גם אם לבעלים נודע שהוא נטמא עוד לפני הזריקה, הציץ מרצה.
וצ"ב בדין זה, מה מוסיפה הידיעה? למה ציץ מרצה על טומאה שלא נודעה? מדוע גם אם בוודאות האדם נטמא (עיין שב שמעתתא ש"ה פ"ג שהוכיח שטומאת התהום זה גם בוודאי, ועיין שם מה שדן בדעת הרמב"ם), בכל זאת הידיעה קובעת את הדין?
ונראה, שבהלכה למשה מסיני של טומאת התהום למדנו יסוד גדול, שריצוי ציץ אינו פועל בדרך של טהרת הקורבן או הכשרו.
ציץ לא מטהר ולא מכשיר, ציץ מכפר על החטא של האדם. "ונשא אהרן את עוון הקדשים". לשאת זה להרים, להתגבר, לכפר על הפגם.
לאדם אסור להקריב בטומאה.
הפסול בקרבן נובע מהעוון. יש עוון להקריב בטומאה או להקריב דבר טמא. אם דבר טמא עולה למזבח הוא לא יורד, כמבואר בזבחים פ"ד 'אלו אם עלו לא ירדו הלן והיוצא והטמא'. לכתחילה אין לאדם להעלות דבר טמא למזבח. על העוון הזה של הקרבה בטומאה הציץ מרצה. על טומאת האדם אין הציץ מרצה, כי האדם לא אמור להיכנס למקדש כלל. טמא לא אמור לרצות להתקרב לה'. אבל אם האדם נכנס בהיתר והוא יכול לשהות במקדש, רק הדם נטמא ויש עוון בלהקריב אותו, על כך הציץ מרצה. הציץ מצהיר שהכל קודש לה'. כיוון שהמטרה של האדם בהקרבתו היא קודש לה', לכן התורה נושאת לו את עוון ההקרבה בטומאה על ידי הציץ.
וממילא מובן מדוע הקב"ה אמר שאם הטומאה לא ידועה אין האדם אשם. לכן הציץ מכפר על עוונו. הוא פעל שלא באשמתו, כי הטומאה לא הייתה ידועה. לא הייתה לו דרך לדעת שהוא טמא.
לכן אומר מר בר אשי שגם אם נודע לבעלים לאחר זריקה הציץ מרצה, כי הבעלים שייך בשחיטה. קודם שחיטה הבעלים צריך להימנע ולעבור לפסח שני. אך אחר שחיטה הוא סיים את תפקידו ולכן אין בו עוון. לכן הציץ מרצה עליו.
ולפ"ז אין חילוק בין כהן לבעלים, אלא בין שחיטה לזריקה ובין נזיר לפסח, כפי שיטת רש"י ותוספות. בין שחיטה לזריקה החילוק הוא שאם קודם שחיטה נודע לו עליו להימנע מפסח, אך אם כבר נשחט חסה עליו התורה, שכיון שנטמא בטומאה כזו שהוא לא ידע הציץ מכפר על עוונו. בין נזיר לפסח החילוק הוא שציץ לא מועיל בנזיר.
לכן גם סובר הרמב"ם שבציבור ציץ מרצה על טומאת הגוף, והקשו עליו הרי מפורש בגמרא שציץ לא מועיל לטומאת האדם, אלא שהרמב"ם מבין שביחיד אין לו היתר להקריב. הוא לא אמור להיות כאן. לכן לא שייך שציץ ירצה עליו. אבל בציבור, כיון שמותר לו להקריב לכן אין בו עוון כי הציץ מרצה עליו. כלומר, ריצוי הציץ בציבור הוא הוא הדין "במועדו" שטומאה דחויה בציבור.
לכן גם הרמב"ם סובר שנזיר לא מגלח על ספק טומאה ברה"י, כמו שכתב הגרי"ז בנזיר ס"ג: "מתני' נזיר שגילח ונודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר וכו' כיצד ירד לטבול במערה ונמצא מת צף עפ"י המערה טמא, משוקע בקרקע המערה וכו' ירד להקר טהור ליטהר מטומאת מת טמא. ופי' בתוס' דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא, והר"מ בהל' נזירות (פ"ו הל"כ) כתב מפני שחזקתו שנגע בזה שהוא צף, והוא משום דס"ל דלסתירת נזירות אינו מגלח על ספק טומאה ברה"י כנ"ל בדברינו, ע"כ מפרשה מטעם שחזקתו שנגע שדינו שטמא ודאי אף ברה"ר, אלא דטומאת התהום הותרה, כיון דהמשנה מיירי לענין סתירת נזירות וזה דוקא משום שאין כאן ספק, כי אם חזקה שנגע".
וטעם הדבר, שאף שדינו טמא, בו אין אשמה.
לסיכומן של דברים נמצא, שהגר"ח מכריח את סברת הרמב"ם שבבעלים לא מועיל לזרוק אם נודע שנטמא, כי בבעלים יש פגם של אי יכולת האכילה. דבריו מתיישבים מאד בסברא, אך קשה מאד להכניסם בלשון הבבלי והירושלמי, שמהם משתמע בבירור שהדין שקודם זריקה מרצה נאמר גם על בעלים.
ולכן נראה כהבנת אבן האזל שגם הרמב"ם צועד בשיטת רש"י ותוספות, ובאמת לאחר מכן מביא הגר"ח את שיטת רש"י ותוספות, וכדעתם הוא מוכיח מן הירושלמי שמועיל ציץ בטומאת התהום, גם אם נודע שנטמא שאפשר לזרוק, ואפילו בקרבן פסח שהבעלים צריכים להיות ראויים לאכילה.
אך הגר"ח לא מבאר מה טעם הדבר שהציץ מועיל.
מדברי החזו"א באה"ע סימן קל"ט משמע שאכן הבעלים יכול לאכול, אך לענ"ד לשון הירושלמי לא משמע כך, כי הירושלמי בפסחים פ"ז ה"ז אומר: 'קל שאת מיקל ביחיד שאם נתוודע לו לפני זריקה יעשה כמי שנטמא לאחר זריקה בשביל שלא ידחה לפסח שני. את מחמיר עליו בצבור שאם נתוודע לו לאחר זריקה ייעשה כמו שנטמא לפני זריקה בשביל שלא יאכל הבשר'. משמע שבציבור הנקודה היא אכילה וביחיד אכילה בוודאי שאין, אלא רק דחייה לפסח שני.
ולכן נראה שיש עוון להקריב על מי שלא ראוי לאכול, וגם על עוון זה הציץ מרצה, והיינו שהציץ מתגבר על החיסרון שאין בשר והוי כמו שיש בשר, כלומר שאין בכך עוון. וכן משמע מדברי אבן האזל, שכתב: "ונראה בדעת הרמב"ם דציץ מרצה מהני לזה דליכא חסרון בהפסח במה שאינו ראוי לאכילה, ומקור לזה הוא ממנחות דף ט"ו בהא דתנן נטמא אחת מן החלות דר' יהודה אומר שניהם יצאו לבית השרפה וחכמים אומרים הטמא בטומאתו והטהור יאכל דאוקמה ר"א לפני זריקה, ואמר ר"פ בציץ מרצה על אכילות קא מיפלגי, ופירש"י דלא מהני ציץ מרצה אלא למשוי קרבן מעליא אבל לא משתרי באכילה, וכן כתבו בתוס' דמהני ציץ מרצה דלא הוי האי טמא כאבוד ושרוף, ואף דנדחה טעמא דר"פ וטעמא דר' יהודה הוא לפי שאין קרבן צבור חלוק, אבל בטעמא דרבנן ע"כ צריך לומר כדאמר ר"פ דלענין זה הוי ציץ מרצה דלא הוי כאבוד דאי הוי כאבוד כולם נפסלו, וכן מצינו בעיקר דין ציץ מרצה בטומאת דברים הקרבים דאף דבלא ציץ קיי"ל מקרא דועשית עולותיך הבשר והדם דאם נטמאו הבשר והאימורין לא יזרוק את הדם מ"מ אם זרק הורצה כדתניא בפסחים דף ל"ד ומבואר שם דהוא משום ריצוי ציץ וחזינן דהציץ מרצה כאילו יש בשר ואימורין אף דבאמת לא יקטיר האימורין ולא יאכל הבשר, ולכן גם לענין פסח הדין כן דאף דאכילת פסחים מעכבא מ"מ דין הציץ מרצה עושה דהוי כמו שיש בשר, דכמו דבכל הקרבנות אם אין בשר או אימורין אינו זורק את הדם ה"נ בפסח תליא לגמרי בבשר, וכמו דבכל הקרבנות מהני רצוי ציץ למשוי כמו שיש בשר או אימורין ה"נ בפסח מהני ריצוי ציץ למשוי כמו שיש בשר, ומה דאינו יכול אח"כ לאכול הפסח הוי כמו שנטמא אחר זריקה דאין אכילת הפסח מעכב".
ולפי כל זה ברור שהציץ מכפר על איסור ההקרבה בטומאה, וממילא בקורבן ציבור שמותר לאדם להקריב, אם אין לו ציץ יכול להקריב. כי אם הציץ מטהר ומכשיר אז בלעדיו אי אפשר. אין כאן קורבן. אבל אם הציץ מכפר על העוון והתורה התירה להקריב, אז אין עוון. רק אם אפשר לעשות ע"י ציץ, אז אין צורך לעשות עוון וממילא התורה לא התירה.
♦ ♦ ♦