בהערה לב מציין הרב קליין לקושיות שכתבתי על דברי הגרע"י, והערתו המרכזית: "לא שת ליבו לדברי פרופ' טרופ (המובא בדברי הרב אליהו בקשי דורון בבנין אב ח"ד) על חילופי אטומים והפעלת חומצות במי פירות. חושבני כי אילו הוסיף נקודה זו לחישוביו היה עולה על כך שהוכחת פרופ' עמר בספר חמשת מיני דגן, הר ברכה תשע"א עמ' 137 עונה על קושיותיו". דבריו באו בקיצור ויתבארו מתוך תשובתי זו, שמבהירה שוב את החששות בעוגיות אלו ובמצה עשירה, ומדוע לדעתי הדברים שכתב אינם מהווים תשובה לדברי.
♦
א.
קיים חשש שעוגיה המתפחת בסודה לשתיה היא חמץ שנתחמץ מחמת דבר אחר
בגמרא פסחים כח ע"ב הובאה מחלוקת בין רבי יהודה ורבי שמעון כיצד דורשים את חזרת הפסוקים באיסור אכילת חמץ. ואמרו: "וכל מחמצת (שמות יב, כ) - מבעי ליה, לכדתניא: אין לי אלא שנתחמץ מאליו, מחמת דבר אחר מנין? תלמוד לומר: כל מחמצת לא תאכלו... ורבי יהודה, מחמת דבר אחר מנא ליה? - מדאפקיה רחמנא בלשון מחמצת".מבואר שלכו"ע הפסוק "כל מחמצת לא תאכלו" מלמד שעל "חמץ מחמת דבר אחר" יש חיוב כרת, ואינו כחימוץ מחמת מי פירות, שעליו אמרו בדף לה שאינו חייב כרת.
הפפושדו מותפח על ידי דבר שאינו מינו דהיינו ביקרמוטים ובהם סודה לשתיה. אם כן יש לשאול האם יש חשש שקמח המותפח באופן כזה ייחשב "חמץ מחמת דבר אחר" שחייבים עליו כרת. הראבי"ה (סי' תעט) כתב בפירוש "דבר אחר - "שאינו שאור", ר"ח כתב "שאור וכיוצ"ב", מהר"ם חלאווה כתב שהיינו מחמת אבנים או פירות. לפי דרכם נראה שמדובר בחומר שמחמיץ במהירות ואינו שאור. גם סודה לשתיה פועלת על העיסה במהירות שתתפח, על כן יתכן ומסתבר שחימוץ מחמת סודה לשתיה הוא ההחמצה מחמת דבר אחר שנאסרה.
והנה שיטת תוספות בדף לה קיי"ל שמי פירות עם מים אין בהם חיוב כרת, גם מי פירות עם מים יכולים להחמיץ במהירות, וצריך להבין מדוע חימוץ מחמת דבר אחר שונה מחימוץ מחמת מי פירות עם מים?
נלענ"ד לבאר זאת על פי דברי פרופ' עמר בספרו חמשת מיני דגן, שכתב שסודה לשתיה הוא נתר, ובעמ' 160 הביא שבאנציקלופדיה קדומה העוסקת בחקלאות (גאפוניקה xxx 33) כתוב "אלו המכינים לחם ללא שאור מוסיפים נתר", וכן הביא מקורות ממצרים לפני אלף שנה שהיו מכינים לחם ב"נתר הלחם", והוא סודה לשתיה. עצם הענין שהיו רגילים להחמיץ בסודה לשתיה, והדבר היה מוכר לחז"ל מחזק את הסברה שזהו החימוץ שהתרבה במילים "כל מחמצת". פרופ' עמר עסק באופן ההכנה של לחם הפנים, והתקשה איך הגיעו בכמות העיסה ששימשה ללחם הפנים ללחם בגובה המבואר בחז"ל כאשר הוא צריך להיות מצה, והביא דבר זה כדי לומר שי"ל שלחם הפנים הוכן באמצעות סודה לשתיה. אך אין בזה הוכחה לפסח שגם בו הוא ייקרא מצה, שכן בפסח יש ריבוי מיוחד מדין כל מחמצת, גם לחמץ מחמת דבר אחר, ואם תקשה מה עשו בפסח יכול להיות שבפסח אכן היה גובהו שונה, ודבר זה אנו יודעים מעצם מה שאמרו שיש ריבוי מיוחד בפסח לאסור חימוץ מחמת דבר אחר.
נלענ"ד שלפי זה יובן שחימוץ מחמת נתר חמור יותר מחימוץ עם מי פירות, כיון שדרך לעשות כן והוא חימוץ מהיר, בעוד שבמי פירות לא היו רגילים להחמיץ. ואף אם לפעמים היו מחמיצים, י"ל שעצם הענין שרוב מי הפירות לא מחמיצים מגדיר החמצה במי פירות כהחמצה שאין חייבים עליה כרת.
לענ"ד הפירוש שחימוץ מחמת דבר אחר הוא חימוץ בנתר, יותר מתאים לאומרו מאשר בשמרי יין (כפי שכתב ריב"א המובא בתוספות), כפי שכבר העיר שכיון ששמרי יין באו מיין, יותר מסתבר שהם נכללים במי פירות, שרובם אין דרכם להחמיץ, ולכן גם בחימוץ באמצעותם לא היה ראוי להיות חיוב כרת.
אמנם יסוד הסברה לחלק בזה בין דרך להחמיץ ואין דרך להחמיץ יש לאומרו גם בדעת בעלי התוספות, אלא שהם סברו ששמרי יין מוגדרים כדבר שדרך להחמיץ בהם, ולכן כשהם המחמיצים חייב כרת.
הרב קליין הקשה על מה שכתבתי שאולי מי פירות קילי מפני שאין דרך לחמץ בהם ממה שהרשב"א (א, ד) אמר שמי פירות מסריחין, ומשמע מזה שהגריעות בהן אינה שהוא שינוי. אך היה יכול להקשות מהירושלמי פסחים ב, ד שמחשיב חימוץ במי תפוח לפי רבי יוסי כ"אין חימוצו ברור", ומשמע שזה משום שהוא מי פירות. אך ביארתי בגליון כז שהענין שהחימוץ נחשב גרוע יותר אינו רק מפני שאין דרך להחמיץ ברוב מי פירות, אלא גם מפני שבמציאות ברוב מי פירות אין מחמיצין כלל. וי"ל שכיון שרובם לא מחמיצים אנו אומרים שחימוץ של מי פירות אינו ברור, והרשב"א קרי ליה סירחון כביטוי אחר לחימוץ שאינו ברור.
והנה הרב בקשי דורון בשו"ת בנין אב ח"ד צידד לאסור חימוץ מחמת סודיום ואמוניום מהטעם שיש לחוש שאולי הוא חומר שמשפיע על חימוץ גם בלי מים, ולשיטת הביאור הלכה בסי' תסב גם שמרי יין ללא יין מחמיצים.
והגרע"י בשו"ת יביע אומר חלק ט, מב השיג עליו ותמה: "מי הנביא שאמר לו שהחומר הכימי הזה יש לו איזו שייכות כל שהיא לשמרי יין, וכבר באו לפנינו שני אנשים, יראי שמים, מן המומחים הבקיאים בדבר, והסבירו בבירור גמור שחומר זה אינו משפיע על הבצק להחמיצו כלל, ואינו אלא כמנפח במשאבה מבחוץ, שגורמת ניפוח והתפחת הבצק, וחימוץ שאסרה תורה הוא ענין אחר לגמרי, שבהתחבר קמח דגן עם המים ושוהה בו זמן מסויים משתנה ההרכב הפנימי של הקמח, ומתחיל להחמיץ". וכתב שם שהעיקר כסוברים שלפי התוספות חימוץ מחמת דבר אחר שחייב עליו כרת היינו בעיסה שנילושה במים, והוי שמרים עם מים ומי פירות.
ולענ"ד יש להקשות על מה שכתב שהחימוץ של הסודיום הוא חיצוני, כי האמת היא שפעולת ההתפחה והחימוץ נעשית על ידי חילופי אטומים עם החומציות שבמי פירות, וגם בחיטה עצמה יש חומציות, וא"כ משתנה ההרכב הפנימי של הקמח. והבאתי שכך אמר והבהיר ד"ר ליכט.
אמנם מה שאמר הרב עובדיה שהחימוץ הזה שונה מחימוץ במים הוא נכון, אך זה גופא מחזק את טענתי, דדוקא מפני שהוא שונה י"ל שאף אם לענין קרבנות לא יחשב חמץ, אבל בפסח, שיש בו ריבוי מיוחד, שפיר יקרא גם חימוץ כזה חימוץ שחייבים עליו כרת.
ועוד קשה על דברי הגרע"י - אם הכל תלוי רק בזה שההרכב הפנימי של הקמח משתנה, כשהוא משתנה צריך להיות חימוץ גמור, וכל שכן כאשר הוא משתנה במהירות, ואם כן למה אמרו שעל חימוץ במי פירות אין חיוב כרת, והרי יש אופנים שהם יתסיסו במהירות עוד יותר ממים.
והנה לטענת הרב קליין בדברי פרופ' טרופ שהביא הרב בקשי דורון בבנין אב ח"ד עמ' קטז יש תשובה לדברי, שכן הוא כתב על חילופי אטומים והפעלת חומצות בענין החימוץ מחמת מי פירות. לכן אביא את לשון פרופ' טרופ: "אמוניום וסודיום מתפרקים בחום גם בלי מים ומשחררים גז דו פחמני. החומרים האלו גם מגיבים עם החומצות החופשיות הנמצאות במיצי פירות ומשחררים גז. בעיסה שנילושה במי פירות בודאי שהבצק פועל כמסך לגז שמשתחרר ממלחי הקרבונט".
הוא לא כתב על חילופי אטומים והפעלת חומצות בחימוץ מחמת מי פירות, אלא על חילופיהם בחימוץ עם אמוניום וסודיום. אמנם אפשר להבין מדבריו שהחומרים גורמים לשחרור הגז בלי השתתפות העיסה, כפי שהבין הגרע"י מדברי שני החוקרים ששאל, אבל איך זה משיב על מה שהקשיתי מדברי ד"ר ליכט שבאמת גם החומציות שבחיטה משתתפת בתהליך?
הרב קליין כתב שפרופ' עמר כתב הוכחה שמיישבת את קושיותיי בעמ' 137. בעמ' 137 לא מצאתי שעסק בזה, וכנראה כוונתו למה שכתבתי לעיל מדבריו בעמ' 160, אך גם זו לא "הוכחה" שמיישבת את קושיותיי. אדרבה, מדבריו למדתי לחזק את דברי כמבואר לעיל.
על כן נראה שיש לחוש שפפושדו הוא בכלל איסור 'כל מחמצת לא תאכלו', ויש להתייחס אליו כחמץ גמור.
♦
ב.
החשש שחומר ההתפחה הוא כמים
טעם נוסף שכתבתי לחוש בזה הוא מחמת שהחומר הזה נוצר בדרך כלל בתמיסת גז במים והוא נהפך למים, ולכן יתכן שדינו כמים, ומים עם מי פירות מחמיצים. גם בענין זה הרב קליין מפקפק על דברי.הרב קליין הביא שלגבי עוגיות מצה עשירה שהוסיפו בהן מלח כתב הגרע"י (שם סי' מג) להקל בדיעבד מטעם ספק ספיקא "יש לנו בזה ס"ס להקל, שמא גם המלח שלנו דינו כדין מי פירות, כמסקנת המג"א והפמ"ג והמקו"ח, ואת"ל שדין המלח שלנו כמים, שמא כיון שהמלח מועט ביותר אין לחוש לשמא יחמיץ, כמ"ש המאירי והפר"ח וסיעתם. ועוד שגם במי פירות עם מים דעת הרי"ף והרמב"ם שאין ממהרים להחמיץ, אלא דינם כעיסה שנילושה במים בלבד, ואפילו לפי מה שפסק בש"ע (סי' תסב ס"ב), שממהרים להחמיץ, אינו אלא חמץ נוקשה, ואינו אסור אלא מדרבנן. וכמ"ש כל זה במטה יהודה עייאש (סי' תסב דין ב, עמוד רנו)." ובאשר לחשש האיסור מצד שהמלח מחמם כתב שלא חשו לזה אלא לכתחילה.
והערתי בירחון האוצר כז עמ' צו שיש קושי בדבריו, איך הספק שכתב הוא ספק מתהפך, כי לכאורה שני הספקות הם שמא המלח אינו מחמיץ כמים. ודעת הרי"ף והרמב"ם לא תועיל, כי בעוגיות אלו אין עושים להם שימור כמצה הנילושת במים. וגם מה שכתב שהאיסור במי פירות עם מים הוא רק דרבנן אינו מוסכם. והרב קליין בא ליישב ולבאר את כוונת הגרע"י "אם המלח כמי פירות הכל מותר, ואם המלח כמים שמא בצורה הנעשית בעיסה זו במיעוט ומהירות אינו מחמיץ. ולצד השני, אפילו אם צורה זו של מיעוט ומהירות אינה שימור – שמא אין צריכין שימור דהכל מי פירות. וה"ועוד" שכתב הוא לצד אחד של הס"ס כדי שיתהפך (והשווה למטה יהודה עייאש שציין, ראה בדין א ובדין ב ותראה שזו כוונתו)".
והוסיף הרב קליין לחדש שספק ספיקא זה מועיל גם להיתר החשש השני שיש בחימוץ על ידי הסודה לשתיה שנוצר בסביבה מימית. והעיר על מה שכתבתי שסודה לשתיה שונה ממלח, כי סודה לשתיה גרע שנוצר מהחומר מים, ונוצר הוא עצמו במים, שמלח בישול יעשיר מים ויהפוך אותם לכבדים בצורה די דומה לזו שבה סודה לשתיה תייצר מים בסיסיים, וכתב שכבר העיר כן הרב ללוש.
ולענ"ד אכתי יש לתמוה על הס"ס, שהצורה הנעשית כאן של מיעוט ומהירות אינה צורה של שימור. העניין שמדובר במיעוט הוא חלק מההגדרה שחומר זה אינו מחמיץ כי אף שכשיש מים כלשהו יש החמצה, מלח שהוא דבר מוצק כשהוא מועט אינו משפיע, ובגלל זה לא הוי כמים ומי פירות. המהירות אין קיימת כלל שכדי שייקרא שימור של מהירות צריך לפחות מהירות שעושים כשלשים במים, וכאן לא שומרים את העיסה מתפיחה כפי ששומרים מים, וגם מורחים על העיסה במברשת חומרים ששהו לילה שלם. גם לא ראיתי במטה יהודה שהוא עשה ס"ס בצורה כזו, לא בדין א ולא בדין ב.
ועל מה שכתב שגם בסודה לשתיה יש צד ספק שאינה כמים, שאולי היא אינה כמים, ואת"ל כמים אולי באופן שהיא נעשית במיעוט ומהירות אין חימוץ, יש להשיב - שכן במלח יש צד לומר שאינו כמים אלא כמי פירות, כפי שהביא הגרע"י מהאחרונים האומרים כך, אבל כאן אין כל מקור לומר שאינה כמים. ומסתמא היא נעשית ממים כי כך הדרך לעשותה היום, ואין השגחה שלא יהיה כך. ועוד, שכבר כתבתי בירחון האוצר כז שם דבאמת לענין החשש מהמלח בלבד יש מקום להקל כדברי הגרע"י, מפני שאנו יודעים שלפי האמת מלח אינו גורם להתפחה, אבל כאן החומר ידוע כמתפיח.
ומה שכתב שמלח בישול הופך מים לכבדים, לענ"ד אינו מועיל להחליט שהוא שוה למלח ולא חמור יותר, שכן בסופו של דבר רק חומר זה נוצר ממים והופך למים בסיסיים, ובסופו של דבר מלח בישול אינו דומה למים ולפעולתם כמו סודה לשתיה.
♦
ג.
דין מצה עשירה שלא הוחמצה בסודה לשתיה (כבמצות יהודה)
כתבתי שמצה כזו תהיה עכ"פ אסורה לשיטת הרמב"ם לאחר החזרה שהעיד עליה בנו. הרב קליין תמה איך אני כתבתי "לפסוק לרבים" לקבל את חזרת הרמב"ם לאסור מי פירות.אך אני לא כתבתי פסק של איסור לרבים. לענ"ד אכן רבים נהגו בזה היתר אצל הספרדים בעבר, אך למעשה גם לספרדים ראוי להימנע ממצה עשירה גם כאשר אין בה סודה לשתיה, בגלל הפוסקים האוסרים. ומה שכתבתי שראוי להחמיר אינו רק מפני שהרמב"ם חזר בו, אלא שכך עולה גם מרב האי ור"ח ועוד ראשונים שכל מצה שנילושה עם מי פירות אסורה.
ובהערה ד כתב הרב קליין שהרשב"א לא קיבל את סמכות עדות זו, אך יש להבהיר שהרשב"א לא פקפק בעדות שהרמב"ם חזר בו, אלא שהוא לא הסכים לדייק ממה שנאמר "אין חייבים כרת", שעכ"פ איכא איסור. וגם אני לא כתבתי להחמיר בגלל עצם הדיוק, אלא מפני שרב גובריה של הרמב"ם ודעמיה, וחזינן שהרשב"א מסכים שהרמב"ם חזר בו.
♦
ד.
בביאור סוגיית הירושלמי
בביאור כללות הסוגיה כתב הרב קליין דברים שאינם נראים לענ"ד. לעצם הענין שהוא רוצה להסיק מביאורו לכך שאפשר לצמצם את החשש לחמץ על ידי בדיקה, אכן משמע מהגמרא שאפשר לקבוע הלכות בענין חמץ לפי בדיקה, ועמדתי על זה בהקדמה לספרי מה עשירה, אך גם אם בימי חז"ל יכלו לבדוק וכתוצאה מזה להסיק בודאות מה אינו חמץ, קשה לומר שאנו יכולים לבדוק, מפני שלא ברור לנו כמותם מה בדיוק צריך לבדוק. אמנם מצינו פוסקים שהחליטו להקל במי ביצים על פי מה שנראה להם בהגיון, אך הכל תלוי בשאלה מה צריך לבדוק ואין כל ראיה להחליט שרק התפחה שבה העמילן הופך לגאז היא חימוץ ולא להתחשב בהתפחה על ידי החומציות של גרעין החיטה.ומכל מקום אכתוב את הנלענ"ד בביאור הסוגיה.
הדיון הוא על הירושלמי פסחים פרק ב הלכה ד:
"מתני'. אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחיטי' ובשעורים ובכוסמין ובשיבולת שועל ובשיפון.... חלות תודה ורקיקי נזיר (שנילושות במים ושומרים שלא יתחמצו) עשאן לעצמו אין יוצא בהן (לפי ששמרם לקרבן ולא חשב לאוכלם בפסח. כך דעת רבה בבלי), עשאן למכור לשוק יוצא בהן (אף שיש בהן גם שמן):
גמ' כתיב והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה ליי'. הייתי אומר יהו כל הדברים חייבין בחלה? ת"ל מלחם ולא כל לחם. אם מלחם לא כל לחם, אין לי אלא לחטים ולשעורים בלבד שאר מינין (כוסמין שיפון ושבולת שועל) מניין? ת"ל ראשית עריסותיכם – ריבה. וריבה את הכל (אם כבר ריבה שירבה כל דבר שיקראו לו לחם?) רבי יוסה בשם ר"ש תני רבי ישמעאל בן רבי יונה ר' זעירא רשב"ל בשם רבי ישמעאל א"ר מנא אזלית לקיסרין ושמעית רבי אחווא בר זעירא אמר ואנא הוה אמר לה בשם רבי ישמעאל נאמר לחם בפסח ונאמר לחם בחלה מה לחם שנאמר בפסח דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ, אף לחם שנא' בחלה דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ. בדקו ומצאו שאין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינין בלבד, ושאר כל המינין אינן באין לידי מצה וחמץ אלא לידי סירחון (לגבי פסח דרשו במכילתא בא פרשה ח "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות. לא אמרתי אלא דבר הבא לידי מצה וחמץ". ובמכילתא דרשב"י יב כ נפק"ל דרשה זו ממקרא אחר "עוגות מצות כי לא חמץ מצה הבאה לידי מצה וחימוץ". ולענ"ד הכוונה שאין נעשית בהם החמצה טובה כי אין בהם את הרכב האנזימים התואם לחלבון שעוצר את הגז שמשתחרר. ולכן כשהם שוהים עם מים ונאפים אין חימוצם יוצר את הטעם הטוב החמצמץ של הדגן שתפח, וזה נקרא שאין חימוצם טוב. וממילא הם גם לא מצה, שלמדים מהפסוק שהיא צריכה להיות מדבר שיכול להיות חמץ. בעלי תמר פירש שאינם באים לידי מצה טובה וגם אינם באים לחמץ טוב. אך לענ"ד משמע שהדרשה היא ממה שהתורה מקשרת את המצה לחמץ, והיסוד הוא שאינו חמץ טוב).
רבי יוחנן בן נורי אמר קרמית (בפסחים לה אמרו שהיא שיצניתא ופירש רש"י שהוא קצח, ובערוך כתב מין עשב) חייבת בחלה שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה על עיקר בדיקתה הן חולקין. רבי יוחנן בן נורי אמר בדקו' ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ ורבנין אמרין בדקוה (החכמים הקדומים שעליהם אנו סומכים שידעו כיצד לבדוק. מהר"א פולדא) ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ.
(מביא ענין דומה שהוזכר בו חימוץ שאינו ברור) תמן תנינן תפוח (של תרומה) שריסקו ונתנו לתוך עיסה (הראשונים האומרים שמי פירות לבד בלי מים לא מחמיצים מפרשים שהעיסה כבר נילושה במים) וחימצה, הרי זו אסורה... תני ר' יוסה אומר מותר. רבי אחא רבי אבהו בשם רבי יוסה בר חנינה מה פליגין במחמץ במימיו, אבל במחמץ בגופו דברי הכל מותר (כי חימוץ מגוף התפוח הוא השפעה קלושה כריח, ואין זה כוח שאוסר). רבי יוסי כדעתיה כמה דו אמר תמן (בשבת לענין בישול שלא על האור) אין תבשילו תבשיל ברור כך הוא אמר הכא אין חמצו חמץ ברור...
רבי סימון בשם רבי יושוע בן לוי אותו כזית שאדם יוצא בו ידי חובתו בפסח צריך שלא יהא בו משקין (כי צריך לחם עוני) רבי ירמיה אמר למצוה איתאמרת (ואינו מעכב), רבי אמר למצוה איתאמרת, רבי יודה בן פזי אמר לעיכוב איתאמר'. מילתיה דרבי בון בר חייה אמר לעיכוב איתאמר' (כפי שנראה להלן מקושיתו). התיב רבי בון בר חייה והתנינן חלות תודה אית לך מימר חלות תודה שאין בהן משקין? (הרי המשנה לא דברה ברקיקים שעליהם רק מושחים שמן, אלא בחלות, ומשמע שיוצא גם באלו שבלול בהם שמן, וחזינן שאינו לעיכובא, ואיך אמרת שהוא לעיכובא. ומזה חזינן שהוא סבר שזה לעיכובא)? אמר רבי יוסה תמן רביעית היא ורביעית מתחלקת לכמה מינין (י"ג לשני מינין, והכוונה שג' המינים של מצות התודה היו מאיפה סולת, כמבואר במשנה במנחות עז ע"א, ושמים עליהן חצי לוג שמן, רביעית לרבוכה, ורביעית לבלולות ורקיקים, כמבואר בדברי ר"ע בברייתא מנחות פט ע"א, נמצא שרביעית מתחלקת ל20 הבלולות והרקיקים שהם ביחד 2/3 איפה, ובבלולות יש רק שמינית הלוג שמן - 54 סמ"ק, וזו כמות מועטת ביחס לשלישית האיפה שהיא סאה 6912 סמ"ק קמח, ולכן אין להתחשב בה, ראה האוצר גליון ע על דיוק המידה). והיידא אמרה דא (ומה המקור שבו כן תמצא דין זה כאחת מהשיטות?) יכול יצא ידי חובתו ברבוכה ת"ל ושמרתם את המצות מצה שצריכה שימור יצאת זו שאינה צריכה שימור (הברייתא אומרת שברבוכה אין יוצאים מפני שהיא חלוטה, וחלוט מוגדר כדבר שאינו צריך שימור מחימוץ. ראה דברי הנצי"ב בהרחב דבר שמות כט ב). מפני שאינה צריכה שימור. הא אם היתה צריכה שימור יוצאין בה (אף שברבוכות יש פי שנים שמן מהבלולות, ומדלא פסלה מחמת השמן אלא מחמת שחלוט אינו צריך שימור, משמע שלדעת ברייתא זו יוצאין במצה שיש בה משקין).
והא תני (ועוד ברייתא שממנה אפשר ללמוד) יוצאין במצה מתובלת אף על פי שאין בה טעם דגן והוא שיהא רובה דגן. סברין מימר מתובלת משקין (סברו הלומדים שכוונת הברייתא שיוצאין במצה שיש בה משקין שמפיגים את טעם המצה, וא"כ דברי ריב"ל שלא יוצאין נאמרו רק לכתחילה). נאמר מתובל' שומשמין מתובלת אגוזים (הגמרא דוחה שאפשר להעמידה במתובלת באגוזים, שזה לא נקרא מצה עשירה אף שהאגוזים מפיגים קצת את הטעם, כי האגוזים אינם מתאחדים עם גוף המצה). והיידא אמרה דא (ואיזה ברייתא אומרת שלא יצא דבעינן לחם עוני) יכול שאינו יוצא בפסח אלא בפת הדראה. מניין אפילו כמצת שלמה תלמוד לומר תאכלו מצות ריבה, אם כן מה ת"ל לחם עוני, פרט לסורסין ולחלת המסרת ולאשישה (שיש בהם משקין). (ועתה מוסיף עוד הלכות על מצה שיוצאים בה ואינם נוגעות למצה עם משקין) יוצאין במצה עבה עד טפח כלחם הפנים. יוצאין במצה נא כדי שתיפרש ולא תיעשה גידין גידין".
החידוש בביאור זה הוא הביאור לקושיה "אית לך מימר חלות תודה שאין בהן משקין", שאין הכוונה להקשות מהרקיקים, דאין הם מצה שיש בה משקין כי השמן חיצוני ורק ליד המצה, אלא הקושיה היא מהחלות הבלולות בשמן.
המשך הסוגיה עוסק בדין מצה עשירה ואינו נוגע לאיסור חמץ, דמדובר שאפה באופן שאין בו חשש חמץ, כפי דעת רוב התנאים שמצה של מי פירות עם מים אינה בהכרח חמץ, וכל שכן כשהמשקה הוא שמן, שבמציאות אינו מחמיץ כלל. וכן הדיון במצה מתובלת שמסיק שיש לפרשה באגוזים וכדומה, למדנו מכאן שעכ"פ מצה שאפה אותה עם אגוזים כשרה מדין חימוץ. אך לא התבאר בירושלמי להדיא אם היא כשרה לכתחילה לצאת בה ידי חובה בלילה הראשון.
ובמנחות כג ע"ב איתא: "תיבלה בקצח, בשומשמין, ובכל מיני תבלין - כשרה, מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת", ומשמע מהלשון "מצה היא" שלכל ענין היא כשרה לכתחילה. ואגודה פסחים פ"י ביאר הטעם "דתבלין מועטים הן", כלומר שאינו יוצא בגלל שינוי טעם במצה אלא בשינוי טעם גדול ולכן תבלין לא נחשבים כמבטלים טעם מצה. וכן נראה מדברי הרמב"ם. אך הרס"ג בסידורו עמ' קלד אמר לא לעשות כך למצת מצוה, ודן בזה הרב דניאל אדר בירחון האוצר נא, והוא מצדד להתיר לתת לכתחילה מלח ותבלין עכ"פ כשאינו מצת מצוה, ובעמ' קפח כתב מה שציינתי שכיום ידוע שמלח אינו מחמיץ כלל.
ויש להעיר שלפי זה שמדינא צריך שינוי טעם גדול כדי לא לצאת בליל פסח הוא קולא לענין מצה בליל פסח (ולמעשה נהוג להחמיר), אך יכול להיות גם סיבה להחמיר בהצעה כיום שעולה בערב פסח שחל להיות בשבת, לנהוג כהצעת המ"ב בסי' תעא ס"ק כ שדי בבישול המצה בכלי ראשון שאינו עומד על האש, ובכך לא יצטרכו להשאיר חמץ לשבת ויוכלו לקיים סעודה שלישית. והעירו על זה שהמשנה והרמב"ם והשו"ע לא הציעו לבשל את המצה. ולפי האמור יתכן שצריך לחוש שבישול מפקיע את המצוה רק בבישול משמעותי, ובכך כבר לא יקיים עונג שבת.
וכבר כתבתי את הוראת הרב מרדכי אליהו לא לקנות מהם גם לפני פסח ואחריו, כדי לא לחזקם.
וכן ציינתי שהגרע"י לא ידע שחומרי ההתפחה נעשים במים, ובגלל זה הוא לא הורה על השגחה שיכינו רק מחומרים שלא נעשו במים, וגם לא נודע לו שהחומציות של החיטה משתתפת בתהליך, על כן גם להולכים על פי שיטתו יש בעיה בזה.
♦
סיכום
א. יש חשש שעוגיות פפושדו הן בכלל חמץ שנתחמת מחמת דבר אחר, היות והן מותפחות בסודה לשתיה, ופעולת חומר זה היתה מצויה וידועה לחז"ל.ב. יש חשש שחומר זה דינו כמים היות ובדרך כלל הוא נוצר במים, ובאפיה נהפך למים.
ג. טוב להמנע ממצה עשירה גם אם אין בה חומרים מתפיחים היות והרמב"ם ודעמיה מחמירים בזה.
ד. בערב פסח שחל להיות בשבת אין להשתמש בעוגיות פפושדו. ויש גם מקום לפקפק בהצעה לבשל את המצה מערב שבת על ידי נתינתה בכלי ראשון.
♦ ♦ ♦