א.
המשנה ומקבילתה ממסכת חלה
המשנה[1] הנידונה בסוגייתנו עוסקת בכמה דינים יחד:א. אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחיטים ובשעורים [ו]בכוסמין[2] ובשיבולת השועל ובשיפון
ב. ויוצאין בדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו ובמעשר שיני והקדש שנפדו והכהנים בחלה ובתרומה
ג. אבל לא בטבל ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ולא במעשר שיני והקדש שלא נפדו
ד. חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אין יוצאין בהן. עשאן למכור לשוק יוצא בהן:
הדין הראשון עוסק במינים הכשרים למצת מצוה לליל הסדר, ומונה את חמשת מיני דגן. אגב הדיון בחלק זה תגיע הגמרא הירושלמית אל השאלה: האם כאשר מינים אלו אינם נילושים במים בלבד, אלא או במשקין אחרים או תערובות שונות, גם יוצאים ידי חובת מצה?
הדין השני והשלישי עוסקים בשאלה אילו איסורים יגרמו לכך שהמצה לא תהיה כשרה לאכילה, ולכן לא יוצאים בה ידי חובה, ולכאורה גם הדין הרביעי. להלן נראה כי האמוראים ניסו ללמוד מהדין הרביעי לעניינו של הדין הראשון[3].
מעניין כי האמוראים הפותחים את סוגיית הבבלי הם אמוראי ארץ ישראל מהדור הראשון והשני:
אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש - אין חייבין על חימוצה כרת[4].
משנתנו[5] מהווה מקבילה מקוצרת לפתיחת מסכת חלה, הבאנו תוך ציון המספור של הדינים לעיל[6]:
א. חמשה דברים חייבין בחלה החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל והשיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה ואסורים בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר אם השרישו קודם לעומר העומר מתירן ואם לאו אסורין עד שיבא העומר הבא:
האוכל מהם כזית מצה בפסח יצא ידי חובתו כזית חמץ חייב בהיכרת נתערב אחד מהם בכל המינין - הרי זה עובר בפסח. הנודר מן הפת ומן התבואה - אסור בהן, דברי רבי מאיר וחכמ'[ים] אומ'[רים]: הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן, וחייבין בחלה ובמעשרות:
ב-ג. אילו חייבין בחלה ופטורים מן המעשרות הלקט והשכחה והפאה וההפקר ומעשר ראשון שניטלה תרומתו ומעשר שיני והקדש שנפדו ומותר העומר ותבואה שלא הביאה שליש ר' אלעזר[7] אומר תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה:
אילו חייבין במעשרות ופטורין מן החלה האורז והדוחן והפרגים והשומשמין והקטניות ופחות מחמשת רבעים בתבואה הסופגנין והדובשנין והאסקריטין וחלת המסרת[8], והמדומע פטורין מן החלה:
עיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה תחילתה עיסה וסופה סופגנין תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת בחלה, וכן הקנובקאות חייבות:
המעיסה בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין החליטה בית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין ד. חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו פטור למכור בשוק חייב:
נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה נשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור אם אין בשל אחת מהן כשיעור פטורה מן החלה:
נקל לראות כי מהמשניות בחלה תומצתה[9] משנתנו – משניות חלה מפורטות יותר, ועוסקות בשאלות עקרונית - כיצד נאסרו חלק מהאיסורים (בדינים ב-ג), ויש בהן פירוט מה נקראת עיסה מרובה המתחילה להיחשב כשל נחתום (בדין ד).
הבנה זו פותחת כיוון פרשנות נוסף למימרא שהבאנו, שמא אין מימרא זו אלא משלימה ללומד את המתברר במקור הדין. אין מימרא זו אלא נסיון לפרט את האמירה במשנה חלה "נתערב אחד מהם בכל המינים הרי זה עובר בפסח" ולחדש או להבהיר שהיא מכוונת גם לגבי החומרים הנוזליים שבעיסה, וכן להסביר כיצד מיושם דין זה לדיני מצה בפסחים.
♦
ב.
פריסת הסוגיא בירושלמי דפוס וילנא[10] והפערים הפרשניים
בסוגיית הירושלמי כמה שלבים, שלא פשוט לאחד ביניהם לרצף.תחילת הדיון בסוגייתנו בירושלמי מפנה להגדרה מדיני חלה, בעקבותיה נמסר לנו על ניסוי שבוצע בימי התנאים, מכאן דנים בשאלת חימוץ בתפוח. הירושלמי סוטה לדיון על מצה שחלו עליה איסורים שונים ומאריך בפרטי קודשים. לאחר מכן מוצעת תפיסה עקרונית, ומתוך כך מוצע הדין "שלא יהו בה [=במצה] משקין", ודין נוסף של שימור. על פניו זו סוגיא נאה ומסודרת, אלא שדיון זהיר ומיון המסקנות מגלה כי כבר מתחילת הסוגיא יש אי בהירות, והנסיון להבהיר אי בהירות זו מייצר סתירות פנימיות בדברי הירושלמי.
נראה את תחילת הדיון בסוגייתנו בירושלמי פסחים ב, ד, המפנה לדיני חלה לשם הגדרת איסור חמץ: "כתיב [במדבר טו יט] והיה באכלכם מלח'[ם] הארץ תרימו תרומה ליי' הייתי אומר יהו כל הדברים חייבין בחלה ת"ל מלחם ולא כל לחם. אם מלחם לא כל לחם. אין לי אלא לחטים ולשעורים בלבד שאר מינין מניין ת"ל [שם כ] ראשית עריסותיכם ריבה וריבה את הכל".
יש כאן דרשה מהתורה להרחבת מושג החמץ[11]. בדרשה כזו ננסה לברר: מה היתה התפיסה המקורית, לפני הדרשה, ומהי התפיסה שמחדשת הדרשה? אולם מיד נגלה כי ייתכנו שני הסברים מה התחדש.
אחרי שהתקבלה הגדרה לחמץ, מובאת הגדרה עקרונית: יש "דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ". ההגדרה נלמדת מדיני פסח לדיני חלה, על בסיס דרשה שמצמצמת את גדרי דיני חלה. אנו נשים לב לכך שכבר לפי מהלך הסוגיא חייבים לומר[12] כי יתכנו שלש נקודות מבט לפחות על השאלה: "מהו לחם"? הגדרה רחבה ומצומצמת בדיני חלה והגדרה של חמץ ומצה. על פניו, ישנו מינימום שהיה ניתן להגדירו לגבי מצה, מקסימום בדיני חלה, וניתן להגיע להגדרה אמצעית שאחידה בשני תחומים אלו של ההלכה.
בעקבות הגדרה זו נמסר לנו על ניסוי שבוצע בימי התנאים, המתואר באופנים שונים גם במסכת חלה ובסוגיית הבבלי:
רבי יוסה בשם ר"ש תני רבי ישמעאל בן רבי יונה ר' זעירא רשב"ל בשם רבי ישמעאל א"ר מנא אזלית לקיסרין ושמעית רבי אחווא בר זעירא אמר ואנא הוה אמר לה בשם רבי ישמעאל נאמר לחם בפסח ונאמר לחם בחלה מה לחם שנאמר בפסח דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ אף לחם שנא' בחלה דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ. בדקו ומצאו שאין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינין בלבד ושאר כל המינין אינן באין לידי מצה וחמץ אלא לידי סירחון.
רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה שהיא באה לידי מצה וחמץ ורבנין אמרי אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין: רבי יוחנן בן נורי אמר בדקו'[ה] ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ.
האמירה "על עיקר בדיקתה הן חולקין" לכאורה אומרת שיש ויכוח מהי הגדרת "בא לידי מצה וחמץ" או היכן עובר הגבול האמצעי הנדון.
נמצא אם כן שגם בדרשה של חלה יהיו כמה נקודות עגינה סופיות, שכל אחת מהן עלולה לצאת מנקודת התחלה אחרת.
לכן, לא נופתע שהירושלמי מנסה לעסוק בדוגמא, ממנה ניתן לעגן הגדרה ורמת הכנה. הירושלמי דן בשאלת חימוץ בתפוח, תוך הצגת מחלוקת בדין זה, שעיקרו במשנה תרומות ובברייתא עליה[13]:
תמן תנינן: תפוח שריסקו ונתנו לתוך עיסה וחימצה - הרי זו אסורה. שעורין שנפלו לתוך הבור של מים אף על פי שהבאישו - מימיו מותרין. תני: ר' יוסה אומר מותר.
רבי אחא רבי אבהו בשם רבי יוסה בר חנינה מה פליגין? במחמץ במימיו אבל במחמץ בגופו דברי הכל מותר.
רבי יוסי וחכמים חולקים על עיסה שהחמיצוה בתפוח של תרומה, האם העיסה נחשבת תרומה ויש לתתה לכהן ולאסרה לישראל. לדעת חכמים דווקא אם התפוח לא מרוסק העיסה מותרת, אך לדעת רבי יוסי העיסה תמיד מותרת.
הגמרא מציעה שיש כאן תפיסה עקרונית של רבי יוסי: "רבי יוסי כדעתיה כמה דו אמר תמן אין תבשילו תבשיל ברור כך הוא אמר הכא אין חמצו חמץ ברור:.
סדר ההרצאה: קושי במציאת רף, הצגת מקרה מבחן והגדרה – הגיוני, אבל פירוש המלים קשה, ולכן גם הניסוי אינו מביא לקורא בהירות מהי שיטת רבי יוסי[14].
הירושלמי סוטה לדיון בדינים ב-ג על מצה שחלו עליה איסורים שונים, דילגנו על חלק זה, העוסק בעיקר בענייני המקדש[15].
לבסוף הירושלמי משתמש בדוגמאות (מדין ד) כדי להשפיע על פירושה של מימרא הנוגעת לשאלת מי פירות אם הן מחמיצין חמשת מיני דגן: "רבי סימון בשם רבי יושוע בן לוי אותו כזית שאדם יוצא בו ידי חובתו בפסח צריך שלא יהא בו משקין".
ניתן לפרש את דבריו בכמה אופנים:
א. פירוש "משקין" – מי העיסה, כוונתו שמצת המצוה צריכה להיות אפויה לגמרי.
ב. פירוש המילה "משקין" שם סתמי לכל מה שאינו מים, כוונתו שמצה של מצוה אין ללוש בעיסתה משקים נוספים למים.
ג. פירוש המילה "משקין" הוא שם סתמי לכל מה שאינו מים, והכוונה שיש רק משקין אחרים שאין בהם כלל מים.
ד. הפירוש של "משקין" הוא לצד המצה, כוונתו שמצת מצוה אין לאכול בצירוף משקין שבאו להקל על אכילתה.
איך שיהיה הפירוש - ישנה מחלוקת עד כמה דין זה קריטי: "רבי ירמיה אמר למצוה איתאמרת רבי אמר למצוה איתאמרת. רבי יודה בן פזי אמר לעיכוב איתאמר'. מילתיה דרבי בון בר חייה אמר לעיכוב איתאמר'".
לחלק מהדעות הדין הפוסל - שיש לדון מהו - מעכב את קיום המצוה.
לאחר מכן מובאת קושיא ובעקבותיה דיון. הקושיא מתחילה מהדין של חלות תודה, שהובא במשניות לעיל, אולם ממהלך הדיון ניתן לסייע לכל אחת מההבנות האפשריות לעיל. נציע את ההבנה הכי פשוטה בכל שורה ולאיזו הבנה היא מסייעת: "התיב רבי בון בר חייה: והתנינן "חלות תודה", אית לך מימר חלות תודה שאין בהן משקין?!".
הפירוש של המשפט הוא: האם יתכן חלות תודה, שאין לפחות לצדן שמן?! זה מתאים להבנה של משקין לצד הלחם (פירוש ד). ומהבנה זו ברורה הקושיה: איך המשנה אמרה שיוצאים ידי חובה בחלות תודה, שהרי צריך למרוח אותן בשמן, ויש איתן משקין? "אמר רבי יוסה: תמן רביעית היא, ורביעית מתחלקת לכמה מינין".
התשובה היא שהכמות המחוייבת אינה מספיקה להיחשב אכילה על ידי משקין, או כי יש מעט מאד, או כי אפשר למצוא מצה כזית שאינה עם שמן. מתחזקת מכאן ההבנה שהשמן חיצוני למצה, ומגיע אחרי גימורה. "והיידא אמרה דא? יכול יצא ידי חובתו ברבוכה? ת"ל [שמות יב יז] "ושמרתם את המצות" מצה שצריכה שימור, יצאת זו שאינה צריכה שימור".
משפט זה נסוב על חלות תודה, המקור[16] מסביר: איך יודעים שיוצאים ידי חובה בחלות תודה? מכך שהברייתא סברה שבחלות רבוכות של תודה יוצאים ידי חובה, ולימדה שהיא פסולה – ניתן ללמוד שחלה רגילה של תודה היא כשרה. לפי זה, השאלה "היידא אמרה דא" רוצה לעמוד על דיוקו של דבר, מנין ניתן ללמוד שחלות אלו כשרות לפסח או שמשקין מועטין אינם פוסלים. עוד מוסיפה הגמרא דיוק: "מפני שאינה צריכה שימור. הא אם היתה צריכה שימור יוצאין בה".
זהו סיום ההוכחה שמצות שבתודה כשרות למצת פסח. אולם הוא מתאים דווקא לפירוש (ב), שהמשקין מוספים לעיסה עצמה, שהרי אחרי חליטה אין חימוץ[17]. הדבר יוצר מעט בלבול: מתי מוסיפין שמן למנחה רבוכה? להלן נראה בדברי הראשונים, שתשובת שאלה זו אינה פשוטה כלל. מכל מקום, בהבנה פשוטה הירושלמי עובר מהבנה אחת לאחרת מבלי להודיע. הירושלמי מקשה: "והא תני: יוצאין במצה מתובלת, אף על פי שאין בה טעם דגן, והוא שיהא רובה דגן".
ברייתא זו סותרת ההנחה שהשימור הוא הבעיה ולא הטעם, ואת ההבנה שמעט שמן יכול להיות נושא לדיון, הרי אפילו תיבול אינו עומד לדיון! "סברין מימר: מתובלת משקין".
ואז יש בעיה של שימור. ממשפט זה עולה הפירוש שהמשקין הם בנוסף למים ובתוך העיסה כשהיא עדיין יכולה להחמיץ (פירוש ג). המעבר מפירוש ב לפירוש ג הוא הכי נוח, כי הם פירושים קרובים והמעבר יכול להיות מעוגן בטקסט, אבל עדיין נותר פער קשה: גם אם נפרש את הברייתא לעיל בהתאם להבנה שמשקין של מצה רבוכה נוספו לה בזמן הכנת העיסה (והרישא מתפרשת כפירוש ב), לאחר הסטייה (לפירוש ג) מה עושים עם ההוכחה מהברייתא בתחילת הדיון?
נאמר מתובל'[ת] שומשמין מתובלת אגוזים. והיידא אמרה דא? יכול שאינו יוצא בפסח אלא בפת הדראה [ללא תיבול]? מניין אפילו כמצת שלמה תלמוד לומר [שמות יב יח] תאכלו מצות – ריבה. אם כן מה תלמוד לומר: [דברים טז ג] לחם עוני? פרט לסורסין, ולחלת המסרת ולאשישה [כנראה שמדובר במצות מתוקות ממינים שונים[18]].
יוצאין במצה עבה עד טפח כלחם הפנים יוצאין במצה נא כדי שתיפרש ולא תיעשה גידין גידין.
לפי סיום זה יש להציע שמדובר במצב המצה מבחינת אפייה (פירוש א), שאין משקין לא אפויים. אמנם, ההקשר לעיל אינו ברור, אבל ההקשר להמשך חזק: "מצה הישנה תפלוגתא דבית שמאי ובית הלל. אמר רבי יוסה דברי הכל הוא מכיון שלא עשאה לשם הפסח דבר ברי שלא דיקדק בה".
הגמרא מביאה ראיה ממחלוקת לגבי סוכה ישנה ועשייה לשם מצוה בסוכה, לגבי מצות מצוה, ומציעה שכאן בפסח דרושה הקפדה גדולה יותר. לכן גם האפייה צריכה להיות יותר זהירה, ואסור שיישארו בה משקין.
יוצאין בסריקין בין מצויירין בין שאינן מצויירין אף על פי שאמרו אין עושין סריקין מצויירין בפסח.
תני אמר רבי יודה שאל בייתוס בן זונין את רבן גמליאל וחכמים ביבנה מהו לעשות סריקין המצויירין בפסח אמרו לו אסור מפני שהאשה משתהא בהן והן באין לידי חמץ. אמר להן אם כן יעשו אותן בטפוס? אמרו לו יהו אומרין כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס בן זונין מותרין.
זו יכולה להיות ראיה לדעה שאין המצה במשקין מעכבת, או לדעה שכן מעכבת. לאחר מכן הגמרא חוזרת להנחה שהציעה לעיל ומצמצמת אותה: "תני רבי יוסה אומר עושין סריקין כרקיקין ואין עושין רקיקין כגלוסקאות".
לסיכום, כל חלק של הסוגיא מתיישב יותר לפי פירוש אחר למשפט הפותח של הסוגיא, ואין לדעת במה עוסקת הסוגיא.
אפריורית היה ניתן להציע כי כל חלק עוסק בפירוש אפשרי אחר לדברי רבי סימון בשם רבי יושוע בן לוי. אולם, הסבר זה אינו סביר, הן משום שפירוש א מיקל ביותר לגבי הגדרת חמץ, וסותר את המהלכים לקראת סוף הסוגיא על עשיה בטפוס ועובי המצה וכשרותה לענין נא, אם קוראים אותם לאור הפירושים האחרים. כמו כן, המהלך העובר בין הפירושים אינו רציף, והגמרא מעירה על המעבר הכי לא מפתיע ולא מעירה על מעברים קשים יותר.
♦
ג.
נקודות משמעותיות ממעשה חלת התודה בדברי הראשונים לגבי חלות תודה.
מהרמב"ם בהלכות חמץ ומצה עולה הבנה מצומצמת ביותר של מושג השימור בהקשרנו בהלכות חמץ ומצה ו, ט: "חלות תודה ורקיקי נזיר שעשה אותן לעצמו, אין יוצאין בהן: שנאמר "ושמרתם, את המצות" (שמות יב, יז)--מצה המשתמרת לעניין מצה בלבד, היא שיוצאין בה; אבל זו, משתמרת לעניין הזבח. ואם עשין למכור בשוק, הרי זה יוצא בה ידי חובתו: שהעושה למכור בשוק, בדעתו שאם לא יימכרו יאכל אותן; ונמצא בשעת עשייתן, שמרן לשם מצה".פירוש זה כל כך מינימליסטי, ואינו קושר את השימור באופן מובהק לחימוץ, כך שהוא יוצר טריז נוסף בין שלבי הסוגיא. לצערי, לא מצאתי גירסא מתאימה לכל חלקי הסוגיא[19].
כמו כן יש לתת את הדעת לפירוש המשנה לרמב"ם מסכת מנחות ט, ג, שם אגב דיון במדות שהיו מצויות במקדש הוא מנסה לשחזר מהי מצה רבוכה: "כבר בארנו בפרק השביעי מעשה לחם תודה ולחם נזיר, ושחצי לוג של תודה ורביעית של נזיר אשר בשמן זה מושחין את הלחם הוא הלכה למשה מסיני... וממה שאתה צריך לדעת כי שתי מדות אלו כלומר רביעית וחצי לוג לא נעשו כלי שרת ונמשחו בשמן המשחה בגלל מי מצורע ומי שוטה, לפי שדברים אלו אינם מעניני העבודה, וגם לחם תודה ולחם נזיר בשחיטת זבח מתקדשין לא בשמן שהחלות נמשחות בו... ו...יהיה מן השמן רביעית לכל חלה, ודבר זה ממה שמחזק ענין בדעתי שלא מצאתי בו לשון לסמוך עליו, והוא מה שנאמר בחבתי כהן גדול מרבכת תביאנה, וכך נאמר בתודה וסלת מרבכת והוא שקורין אותו רבוכה, ומלה זו אין לה גזרה כלל במה שיש בידינו מן השפה, אבל מתחזק בדעתי בענין רבוכה שהוא רבוי השמן, לפי שמצאתי שהשמן מרובה בחבתי כהן גדול ובמין הרבוכה מבין מיני התודה כפי שבארנו לעיל".
הרמב"ם מסביר בעצם, שהמסורת לגבי חלה רבוכה לא רציפה, ואין מקור חותך להסיק כיצד מכנים אותה. הוא לא נמנע מלהציע רעיון: "ולפי דעתי שהיותר קרוב בענין רבוכה שהיא מטוגנת בשמן כטגון הלביבות, כלומר שהיא צפה בשמן שהיא מתטגנת בו, ובשביל כך הוצרכנו רבוי השמן וזהו ענין אמרו בשמן תעשה, ואשר הביאני לזה אמרם בספרא בפירוש ענין תיבת מורבכת מלמד שכל מעשיה ברותחין, ואין ענין זה אלא שיהא כל שמן הנעשה עמה רותח, ואם הדבר כן הרי אמרם רביעית לכל אחת לטגנה בו".
למרות זאת, בהלכות מעשה הקרבנות (ט, יט) הרמב"ם פסק אחרת: "וכיצד היא המורבכת - חולט אותה ברותחין, ואופה אותה מעט, ואחר כך קולה אותה בשמן על הלפס וכיוצא בו, כדרך שקולין הסופגנין; ומרבין בשמנה. וזה הוא הריבוך האמור בכל מקום".
בפשטות, וכך הבין בכסף משנה, הכוונה בפירוש המשנה היא שחולטין אותה בשמן רותח, בעוד במשנה תורה הכוונה היא שחולט אותה במים רותחין, כפי הקשר הדיבור על חלות[20], ורק אחר כך מרבה שמן. ולפי זה, בפירוש המשנה ההבנה היא שרבוכה מתאימה לתפיסה (פירוש ג) שהשמן הוא חלק מהעיסה, בעוד במשנה תורה ההבנה היא (כפירוש ב או ד) שהשמן משמש בנוסף למים, והשאלה אם הוא חלק מהעיסה תהיה תלויה בהבנת הגדרת עיסה לעניין חמץ. בכסף משנה ניסה למצוא לתפיסה שהמשקין באים עם מים מקור בספרא, אולם ברור שמקור זה עמד לפני הרמב"ם כבר בעת כתיבת פירוש המשנה, ולכן אינו יכול להוות סיבה להכרעת הרמב"ם. ויתכן שהרמב"ם במילה "רותחין" הותיר פער מובנה לפרשנות[21].
הרשב"א[22] נשאל על מעשה זה של חלות תודה ויש לו דרך אחרת:
שאלת עוד: כתב הרב הלוי אבן מגש ז"ל בפרק שני שבועות[23] גבי חלות תודה. נמצאו שתי איפות יש בהן עשרים עשרון. עשרה מהם שהוא מחצית הכל לחמץ חוץ מעשרון אחד שהוא לחלה וכו' עד והחמץ יש בו עשרה עשרונים חוץ מחלה. ולא ידעתי מה טיבו של עשרון זה ושל חלה זו ע"כ.
תשובה: באמת נראה כטעות ידי סופר בפירושיו. ובפירושין שבפנינו יש והחמץ יש בו תשעה עשרונין חוץ מחלה וזה יותר נכון. אבל מה שנסתפק לך בעשרון זה וחלה זו מה טיבן. כבר ידעת שלחמי תודה שיעורן שתי איפות שהם עשרים עשרון והן מחצה לחמץ ומחצה למצה. דכתיב (ויקרא ז) על חלות לחם חמץ כנגד חמץ הבא מצה. עשרה עשרונין לחמץ ונותן עשרון לכל חלה. דגמרינן לחם לחם משתי הלחם מה להלן עשרון לחלה אף כאן עשרון לחלה כדאיתא בריש פרק התודה (דף ע"ז ב). ומחצה של מצה עושה מהן שלושה מינין חלות רקיקין ורביכין. ועושה מכל מין ומין עשר חלות שלוש חלות לעשרון. נמצאו כולן ארבעים חלות.
ראשית, הרשב"א טוען שהכמות המנויה שונה מזו שהציעו הר"י מגאש והרמב"ם.
ומיהו לאו עכובא הוא אלא לכתחילה ולמצוה וכדאיתא בפרק קמא דנדה (דף י"ב) ונוטל מהן ארבע חלות ונותנן לכהן. דכתיב (ויקרא ז) והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'. אחד שלא יטול פרורין. והשאר נאכלין לבעלים.
לאחר מכן טען, שאין הכמות מעכבת, מה שמתכתב יפה עם דברי גמרתנו שהדברים אינם לעיכוב בהגדרת חלה ומצה. מסתבר שגם סדר העשייה אינו מעכב כל כך, כמשתקף מתחילת הסוגיא "אית לך מימר חלות תודה שאין בהן משקין?!" משמע שההקפדה היא רק על המצאות שמן. אכן בסיום דבריו ינסה הרשב"א ללמוד שהשיעור גמיש ובעיקר צמוד לדיני תרומת חלה, מדיון בבבלי:
וכל חלה וחלה שהוא נוטל מכל מין ומין תרומה הוא שיהא בה אחד מעשר שבאותו מין. וכדתניא והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' איני יודע מכמה היא הרי אני דן. נאמר כאן תרומה ונאמר בתרומת מעשר תרומה מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה. נמצא שבחלת החמץ שהוא נותן חלה לכהן שהיא התרומה שאמרה תורה היא חלה אחת שיש בה עשרון.
לפי תפיסה זו, אין הגדרה חותכת מהי חלה לענין תודה, והרבוכה המוזכרת בסוגייתנו גם היא למדה מפתיחת הסוגיא מהי חלה, ויש מקום למעט גמישות בענין זה.
לאור ההבנות השונות מהי חלה רבוכה, ניתן לצייר מדברי הראשונים שתי אסטרטגיות פרשניות לניתוח סוגייתנו. הראשונה – לקרא אותה בצורה מדוקדקת עד דווקנית, באופן שחלק מההבנות שהצענו כפשוטות נסתרות מדיוק, ופרטים נוספים פרשניים ממלאים את הפערים, וכך לפרק אותה לרסיסים ולנסות להתאימה לדרך הרמב"ם בפירוש המשנה או בהלכות מעשה הקרבנות, ולפרק עוד קצת כדי שיתאים לנאמר בהלכות חמץ ומצה. השניה - לטעון כי הציר המרכזי של הירושלמי אינו לעיכובא, ולכן גם המעברים פחות חדים, כדרך הרשב"א.
לסיכום -
מהן משקין?
עיסה לא אפויה
עיסה ללא מים
מים עם משקין
שמן אחרי המים
קטעי גמרא מהם נראה דווקא כפירוש זה
יוצאין במצה עבה עד טפח כלחם הפנים יוצאין במצה נא כדי שתיפרש ולא תיעשה גידין גידין.
מפני שאינה צריכה שימור. הא אם היתה צריכה שימור יוצאין בה.
סברין מימר: מתובלת משקין.
אית לך מימר חלות תודה שאין בהן משקין?!
שורות מסייעות
הדיון בסריקין ורקיקין
מחמץ בגופו של תפוח
מחמץ במימיו של תפוח
חלוקת הרביעית, הוכחה מרבוכה ב"היידא אמרה דא"
חיזוק מהראשונים
רמב"ם חמץ ומצה
רשב"א
כסף משנה לגבי רבוכה
הערות
הבדל עצום בהגדרת חימוץ
המעבר בין פירוש ב וג יחסית "חלק"
ממהר להחמיץ
בחליטה בעקרון אין חשש חמץ
♦
ד. הצעות קרבן העדה ופני משה
דרכו של קרבן העדה – לאמץ את דברי הרמב"ם מתוך תחילת הסוגיא, ואת פירושים ב-ג
קרבן העדה מביא את דברי הרמב"ם לגבי הגדרת שימור למצה, באופן שדוחה את היכולת להציע שמצה שהיא "נא" אינה חמץ: "דכיון שלא עשאה. להמצה לשם פסח דבר ברור הוא שלא דקדק בה כראוי ויש לחוש לקצת חימוץ." את הקושי מדוע שימור למצת פסח שונה משימור למצת תודה הוא מסביר כבר בחלק שדילגנו עליו בסוגיא: "כי עבדה - לאו לשם מצה הראויה לשבעה איתכוין אלא שתיפסל ליום ולילה עבדה ואנן בעינן שמור לשם מצה הנאכלת כל שבעה הלכך אפילו עבדה לשם מצה ולשם תודה לא נפיק בה". צריך מצה שהיא גם לא חמץ וגם תישאר טעימה לשבוע.על ידי ההגדרה הקולינרית החדשה הוא משייף את הקושי במעבר בין פירושים ב, ג, האם העיסה כוללת משקין או שהם צורפו מן החוץ - הוא תולה במהלך הסוגיא, לגבי חלות תודה, מתוך הבנה ככסף משנה כיצד נעשית חלה זו: "ברבוכה. חלות שנעשין במחבת בשמן וחלוטה ברותחין ורבוכה, היה בה שמן הרבה שאינה צריכה שימור מחמץ, שלאחר שנחלטה העיסה בחמין - אינה מחמצת".
לפי זה, משתנה מעט מהלך הסוגיא לגבי רבוכה, העובר בין הפירושים ב, ג: "והיידא אמרה דא? יכול יצא ידי חובתו ברבוכה? ת"ל [שמות יב יז] "ושמרתם את המצות" מצה שצריכה שימור, יצאת זו שאינה צריכה שימור".
כמו שפירשנו, משפט זה נסוב על חלות תודה, איך יודעים שיוצאים ידי חובה בחלות תודה? אמנם, אין הוכחה ממשפט זה הנסוב על המקור שמצה מסויימת לא כשרה למצת פסח, על מה מדובר. בקרבן העדה מסביר שהשאלה היא מנין שמצה שיש לה משקין נוספים הקרויה "מצה עשירה" פסולה למצת פסח. מחד גיסא, לפירוש זה דרושה הנחה מוקדמת שמצה עשירה אינה מחמיצה, ומאידך גיסא, ניתן גם לקריאתנו לגזור מסקנה דומה מעצם מהלך הגמרא, שרבוכה בשמן אינה כשרה, כי המשקין הם בתוך המצה ולכן אין צורך בשימור. לשם כך דרושה הנחה לגבי הכנת חלות תודה שהן רבוכות בשמן לפני גמר אפייתן, מה שיסביר את הדיון ב"נא" לגישה זו. כל זה להסברו יוצא מהבנתו לגבי "חלוטה ברותחין", שאז אינה מחמיצה. לפירוש קרבן העדה, הגמרא מדגישה מה היא למדה ממקור זה: "מפני שאינה צריכה שימור. הא אם היתה צריכה שימור יוצאין בה".
ומעתה המשך הדיון יהיה בהנחה ששימור זה באמת דבר כה מצומצם.
את החידוש הוא מחזיר אחורה לתחילת הסוגיא ומפרש: "צריך שלא יהא בה משקין. חוץ ממים דה"ל מצה עשירה ולחם עוני כתיב שתהא מצה ענייה". והוא כולל את שני הפירושים, כאשר את נושא החימוץ הוא מכניס לדיון בסוף הגמרא.
אם כן, מתודת הפירוש היא לצמצמם את מושג השימור לשם מצה, ולהרחיב את משמעות המצה שנוספו לה משקין. לשם צמצום מושג השימור קרבן העדה מגייס את תחילת הסוגיא, ואת הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה, ולשם ליטוש המעבר בין הפירושים הוא מגייס את הבנת הכסף משנה בדרך ייצור הרבוכה.
את המינים הנידונים בסוף הסוגיא הוא מפרש כל אחד לפי פירוש אחר לגבי משקין: "סורסי. והוא עיסה שבלילתו רכה וחולטין אותו ואח"כ אופין אותו בתנור דחשיבות הוא וסירסין נמי פירושו שר וחשוב: וחלת המסרת. חלה שנעשית במחבת תרגום של מחבת מסרת".
ולבסוף הוא מסביר הסבר מצומצם את המושג "נא" – "יוצאין במצה נא. שאינה נאפית כל צרכה" אלא "כדי שתיפרש. שאם תשבר ולא יהיו כעין גידין נמשכין ממנה". כך הוא נמנע מהצורך (בפירוש ד) להכניס את הדיון בסוף הסוגיא כנובע מהמילה "משקין", שהוא פירש לענין אחר. סוף הסוגיא הוא השלמה של נושא השימור שהועלה בשקלא וטריא.
♦
דרכו של פני משה – לרכך את הסוגיא, ולנתק את המעברים זה מזה
הפני משה מציע שתי נקודות מרכזיות. קודם כל, שינוי בפיסוק "היידא אמרה? דא!" כלומר מי אמר מה שחשבנו? המקור הבא. אין זו קושיא אלא בירור בעלמא: "והיידא אמרה. ומעתה מאיזה דבר שמעינן אם מותר לעשות מצה בפסח במשקין או לא. דמחלות תודה איכא למידחי ולא שמע מינה מידי. דא. מזו הברייתא שמע מינה דאסור דתניא".השימוש פעמיים בשמע מינה נועד לרכך את המהלך ולומר שזהו בירור כללי[24].
"יכול יצא ידי חובה ברבוכה. שעשויה משמן וכיוצא בו".
ולאו דווקא שהמצות הן כמו קרבן[25].
"יצאת זו שאינה צריכה שימור. (ו)שאינה באה לידי חימוץ".
אין קשר הכרחי ביניהם. והוא מפרט: "אלא טעמא מפני שאינה צריכה שימור כלומר כמו רבוכה שנעשית כולה או רובה בשמן".
הוא אינו סבור שיש לדקדק כל כך לא בדרך הייצור ולא בחמץ. ומפרט עוד במראה הפנים: "בשאר הימים אפי' יש בו משקין עם המים יכול ללוש בהן וכדעת הרי"ף ז"ל... וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' מצה הל' כ' ובפ"ו הל' ה' ומ"ש הראב"ד שם דבזריזין מיירי זהו דוחק...".
לבסוף הוא מציין את הדוגמאות בצורה כללית למדי: "פרט לסורטין. כמו איסקרטין והמשרת והאשישה שהן עשוין מיין ומשאר מיני משקין: יוצאין במצה עבה עד טפח. שכן מצינו בלחם הפנים שהי' עוביו טפח וקרוי לחם".
הגדרתו לנא היא - כל שאינו מתפרק כתוצאה מפריסה: "יוצאין במצה נא. שאינה אפויה כל צרכה אם היא כדי שתפרס ולא תעשה גידין גידין".
נראה אם כן שפירושו הבסיסי הוא למשקין, מצה שאינה אפויה כל הצורך, וכתוצאה מכך אין לו קושי לדון באפשרויות של פירושים ב, ג ככיוונים שונים להרכב המצה. המהלך תואם לאסטרטגיה שהצענו לאור דברי הרשב"א, ונובע מתפיסת רביכה ורקיקין לאו דווקא בהקשר לקרבנות.
בעלי תמר רואה בגישה זו סיבה לפסוק כרשב"א[26] לגבי מצה שנילושה במי פירות, המתיר שימוש במצה עשירה בפסח, אך לא למצת מצוה, תוך הסבר לשורה שלא פירשנו: "עיין בלבוש סימן תס"ב והעתיקו הרב מלאדי בשו"ע שלו וז"ל, קים להו לחז"ל שאין נקרא חמץ בלשון הקודש אלא עיסה שנילושה במים והניחוה בלא עסק עד שנתחמצה. אבל עיסה הנעשית במי פירות לבדן בלא מים אפילו שהתה כל היום כולו ונתפחה אין זה חמץ עכ"ל. ולפמ"ש אין כאן רק שינוי שם אלא גם שינוי מהות, וכמ"ש בירושלמי שאין חימוצו חימוץ ברור".
קצת קשה לקבל את פירושו שחימוץ ש"אינו ברור" זו סיבת היתר, אבל לגישתו שדרושים סימני חימוץ כדי לאסור – יש לזה מקום.
♦
ה.
המינים שבניסוי והסברים מדעיים לחימוץ
שתי נקודות בתחילת הסוגיא בהן מתווכחים קרבן העדה ופני משה שופכות אור על הבעייתיות שבשתי האסטרטגיות הללו: מהן המינים בניסוי ותוצאות הניסוי, ומה הקשר לחלה[27]?בדרך הריבוי של המינים האסורים קרבן העדה חושש להכריע ומביא שתי גישות כיצד לדרוש: "וריבה את הכל. דדמי לפרטא בכל צד שהן מחמיצין לאפוקי שאר מינים לא דמיין לפרטא שהן מסריחין א"נ הני תלתא הן מינים של הפרט ממש".
וכן בזיהוי של קרמית הוא מביא כמה דעות: "קרמית. קצח שקורין נייל"א והוא כעין דוחן ושיחור וי"מ שהוא מין שנמצא בשיפון ובערוך פירש שהוא מין עשב".
ישנו הבדל רב בין ההצעות. ההצעה השניה לזיהוי קרמית מתאימה לגישה הראשונה של הדרשה, שלבסוף רק חמשת מיני דגן נאסרים מהתורה, ההצעה השלישית לזיהוי בעצם מותירה את ההגדרה של חמץ לא פתורה ומתאימה לאפשרות השניה לדרוש. ההצעה הראשונה היא דרך ביניים שיתכן שקובעת גבול, והיא המובאת בפני משה: "ראשית עריסותיכם ריבה. לאלו שאר ג' מינין... ר' יוחנן בן נורי אומר קרמית. זה הקצח ניל"א בלע"ז: שהיא באה לידי מצה וחימוץ. כלומר שהיא כשאר חמשת המינין שהן ניכרין בין מצה לחמץ לפי שבאות לידי חימוץ וסבירא ליה לר' יחנן בן נורי דאף קרמית כן".
על הניסוי הוא מסביר: "ר' יוחנן בן נורי בדקה והיה נראה לו שבאת לידי חימוץ ולרבנן שבדקוה לא מצאו אותה כך".
בעלי תמר לעומת זאת מעדיף הגדרה מצומצמת מאד של החימוץ ומנסה לבסס טיעון לפיו ניתן לומר כי לגבי כל המינים הקיימים תהליך האפייה הוא שונה משל חמשת מיני דגן האסורים, ולכן אין חשש החמצה: "יצאת עיסת אורז שאינה באה לידי מצה וחימוץ. ופירוש ושאר כל המינים אינם באים לידי מצה וחמץ אלא לידי סרחון היינו ששאר כל המינים המצה נשחתה ונפסדת ביחס למצה של חמשת המינים וכן החמץ. כי המושג סרחון בא בגמרא בכל מקום גם בהוראה של השחתה והפסד ולא רק במובן של ריח רע, ראה בערוך השלם ערך סרח. ובאורז ודוחן פליגי ריב"נ וחכמים אם במצה וחמץ שלהם יש המהות של מצה וחמץ כראוי או לא".
בעוד הפני משה טוען כי ישנה מהות של "חמץ" ששאר המינים לא מגיעים אליה, בעלי תמר טוען כי ישנה מהות של אוכל לא מעובד "מצה" ומהות של אוכל מעובד "חמץ[28]". זו סקלה כללית, ולגביה "שאר כל המינים המצה נשחתה ונפסדת ביחס למצה של חמשת המינים וכן החמץ". כלומר, חמשת המינים מגיעים לרמה גבוהה יותר של "מצה" בסקלה כללית וכן של "חמץ" בסקלה כללית. לא זו אף זו, גם בסקלה פרטית רואים בעיסת אורז שהיא באה לידי "השחתה והפסד" מנסיון ההתפחה. כלומר: מאכל שהוא פחות משובח לאחר ההתפחה לעולם לא נחשב חמץ, ואורז נשחת – קל וחומר למינים אחרים. משמעות הטיעון היא שחמשת מיני דגן הם מיני הפת הכי משובחים בפוטנציה וגם בפועל[29].
גישה זו מתאימה לדרשה המצמצמת שבפירוש פני משה, ולזיהוי של קרמית בקרבן העדה כמין שיפון דווקא, שאם הזיהוי נכון אז יוצא מהגמרא שאפילו על חמשת מיני דגן יש לדון באיכות ההחמצה, ושאר המינים כלל לא כלולים בדרשת הריבוי מהכתוב[30]. אמנם, תיאורטית, ללא הדרשה של פני משה ורק מתוך דברי העלי תמר – יש מקום לומר כי מין חדש יכול תיאורטית להיאסר, אם איכותו בחמץ ובמצה תעמוד בסטנדרט כללי, והוא ישופר משמעותית בהתפחה. עם זאת, הכיוון הכללי של עלי תמר לצמצם לגמרי את חלות איסור החמץ לחמשת מיני דגן ולהתפחה איכותית, מה שיאפשר את החופש הפרשני בסוגיא. מאידך, לאור דבריו קצת קשה להבין מהי ההוא אמינא שתבלין יגרום לאיסור, ולכן דוקא מובנת החלטת הפני משה להכריע כשיטת הביניים של קרבן העדה.
כאן נכנסת הדרשה לגבי חלה. לדעת הפני משה הדרשה יציבה ולא מסובכת, ובאמת הוא מסביר שזה רק דיון צדדי בנסיון ריבוי שנדחה בסמכות גבוהה: "וקאמר ר' יוסי בשם ר"ש וכו'. ור' מנא אמר כשהלכתי לקיסרין שמעתי זה בשם ר' אחא ואבא אמר לה בשם ר' ישמעאל וכו' כך הוא במסכת חלה דאבא גרס והוא ר' יונה שהוא אביו של ר' מנא דגמר לחם לחם ממצה וכו' כדפרישית במתני'".
כלומר המסקנה היא ללמוד ממצה לחלה ולא להיפך. אולם בקרבן העדה תופס את זה כחידוש שדורש חבר לבססו: "ושמעית רב אחווא בר זעירא אמר. משמיה דנפשיה הך גזרה שוה דלחם לחם דבסמוך. ואנא וכו'. ואני הייתי אומר דבר זה בשם ר"י".
והחידוש המפתיע הוא שכמו שמרחיבים את הגדרת לחם מחלה בענייני פסח, כך מצמצמים את הגדרת לחם בחלה מענייני פסח, ולבסוף יש לנו גדר אחד רחב מעט.
נמצא אם כן שקרבן העדה מסתפק בין שלש הגדרות לחימוץ. האחת – חימוץ הוא תהליך שעובר על חמשת מיני דגן, השניה – חימוץ הוא תהליך כללי, כאשר לכל הידוע רק חמשת מיני דגן מחמיצין, השלישית – חימוץ הוא תהליך שניתן לבדוק ולהתיר לגבי מינים מסויימים, אבל לא ברור איזה מין בדקו חכמים והוא מותר. לשאלה זו קשרים בסברא ובטקסט לפרשנות הסוגיא, ומתוך כך מגיע קרבן העדה לגישה מינימליסטית שרק מה שנשמר במיוחד לאכילה לפסח יוצאים בו ידי מצת מצוה, ותבלינים ומשקין שונים מסכנים בחימוץ. עלי תמר מעדיף את הגישה הראשונה, אבל אינו מסביר איך היא מתפרטת מלבד בשורה אחת בגמרא, ויש למתוח על הצעה זו ביקורת. מראה הפנים מעדיף את ההצעה השניה, ועל הקשיים הטקסטואליים הוא מגשר בכלים פרשניים של ריכוך משמעות המינוחים בסוגיא, ושל דיני רבוכה ורקיקין. לדעה זו יש להתיר הוספת משקין לעיסה בתנאי שאין סימני חימוץ.
לא מפתיע כי להגדרות אלו מקבילות מודרניות. מנחם ברונפמן[31] ניתח וסיווג את הגישות המגדירות את החמץ לשתים:
הקבוצה האחת – שאני נוטה להניח... שמייצגת את הכיוון השמרני יותר (=שמרני לא במובן של מקילים או מחמירים, אלא במובן של הגישה הפסיקתית) שבין חכמי התורה סבורה שאת הגדרת החימוץ, את "היסוד המחמיץ", יש למצוא באמצעות המשגה תורנית...
הקבוצה השנייה תסבור שהמידע שמעניקים לנו הממצאים האמפיריים, מאפשר לנו לא רק לזקק ולהגדיר את "היסוד המחמיץ", אלא גם לראות עד כמה הגדרות חז"ל – שכמובן לא היו חשופים למידע אודות המנגנון הכימי של הדגן ושל הקטנית... מדויקות באופן מעורר השתאות.
מייצג שם את הגישה הראשונה הרב שבתי רפפורט שליט"א[32], המפרש את דברי הרב פיינשטיין[33] זצ"ל: "הגדרת החמץ אינה פיזיולוגית אלא נובעת מן התפיסה האנושית של שיפור טעם הבצק על ידי התססתו והחמצתו או שיפור הדגן על ידי ניפוחו. כל מקום ששייך שיפור כזה נחשבת עצם ההשהיה חימוץ. אבל אם אין השהיה ואין שיפור טעם, דהיינו אין סימני חימוץ ועובדים בבצק או בגרעיני הדגן, אין כאן חימוץ".
הגדרה זו מתאימה לדעת הפני משה. סבא מארי זצ"ל ביד פשוטה בפתיחה לפרק ה' ברמב"ם חמץ ומצה, מסביר שחומרה מיוחדת יש בחמשת מיני דגן, שחייבין עליהן כרת כי הן עיקר אכילת האדם[34]. והגדרה זו תתאים לעלי תמר. את הגישה השניה במאמר מייצג הרב הלפרין, שהובא כקובע שהגלוטן הוא מהווה הסיבה העיקרית לחימוץ, ולא העמילן. גם אם הכרעה זו לא תתקבל, הגישה מתאימה לשיטת הקרבן העדה.
מרן רבי עובדיה זצ"ל נקט בגישה דומה יותר לשיטת הפני משה, והתיר שימוש בסודה לשתיה מאחר שהוא ראה בפעולתה המהירה לא רק יסוד של שימור, אלא שוני מהותי בפעולת התפיחה: "חימוץ שאסרה תורה הוא ענין אחר לגמרי... בנידון דידן ההתפחה אין לה כל שייכות עם חימוץ כלל וכלל, אלא רק מראה שהשתחרר הגאז שבא מבחוץ וגרם להתפיח, מבלי שישנה במאומה את הבצק ממש".
כלומר כאשר אין סימן החימוץ "התפחה" בא לידי ביטוי כלל בבצק עצמו – אין לחשוש מחימוץ[35]. בדרך דומה[36] הגיע למסקנה שיש להתיר שימוש בחומצת לימון המופקת מחיטה בשלב מוקדם של התפתחותה בפסח, לכל הפחות בדיעבד. ודוק: לדעתו, החומצה כשרה אף על פי שלא שייך לגביה מושג של שימור שכן מופקת היא מחיטה.
מעניין לציין לדברי הפרי חדש (אורח חיים סימן צח, ז) הדן בחימוץ במי תפוחים, ופוסק שאוסרים הם, למרות שיין או שמן לא אוסרים.
"העיקר כמו שכתב [הרא"ש] בריש פרק אלו עוברין, וברור הוא... לדברי המחבר... שמי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל. וכי תימא: סוף סוף לא גרע מתפוח שרסקו ונתנו לתוך עיסה וחמצה, שהרי זו אסורה, אף על פי שהחימוץ אינו ברור אלא חמוץ גרוע? הכי נמי ליתסר מיהא כחמוץ גרוע!" הוא מציע הבחנות כימיות בין החימוצים ובהלכות פסח (אורח חיים תסב) כתב כי מכל מקום "ניחא לי מה שכתבו המפרשים שבמי ביצים היה מסתפק רש"י אם מחמיצין, כלומר אם היה נכנס בכלל מי פירות שאין מחמיצין כלל, או דלמא היה צריך לשומרה כמו עיסה של מים לפי שהיה רואה שהעיסה היתה נעשית עבה", כלומר שיש מצבים שצירוף חומרים יוצר תחושת חמץ ניכר לעין ולחך גם ללא מים.
מדברי הפרי חדש עולה כי כל מין יש לדון בו באופן ספציפי, כפי שהציע בעלי תמר, אך הוא מציע כי הדיון במי תפוחים בירושלמי שלנו מסקנתו שיש לאסור כי אין הכרעה ברורה. מעתה סלולה הדרך לדיון בגישות שונות לגבי הגדרת חימוץ בתבלינים וצורות אפיה שונות[37].
ו.
תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק ב הלכה ד על פי מאגרים
תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק ב הלכה ד על פי מאגרים[38] [השלמות למלים מקוצרות, בד"כ עפ"י וילנא]. בין הפסקאות נעיר הערות פרשניות (לעתים אלו דקויות בעלמא).הל' ד' כת'[יב] "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לי'י" הייתי או'[מר] יהו כל הדברים חייבין בחלה ת"ל "מלחם" ולא כל לחם. אם "מלחם" לא כל לחם. אין לי אלא לחטים ולשעורים בלבד. שאר מינין מניין ת'ל ראשית עריסותיכם ריבה. וריבה [גניזה: רבי] את הכל.
שתי הגירסאות ניתנות להבנה כשתי השיטות. אין הבדלים משמעותיים בקטע זה.
רבי יוסה בשם ר' שמעון תני רבי ישמעאל בן [גניזה: כן]. רבי יונה ר' זעורא ר' שמעון בן לקיש בשם ר' ישמעאל. אמ' ר' מנא. אזלית לקיסרין ושמעית רבי אחווא בר זעורא אמר ואנא [אולי כתוב: ואבא] הוה אמר לה בשם ר' ישמעאל. נאמר "לחם" בפסח ונאמר "לחם" בחלה. מה "לחם" שנאמ'[ר] בפסח דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ. אף לחם שנאמ'[ר] בחלה דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ.
גיר' כתב יד ליידן נוטה כדעת קרבן העדה שיש נסיון סבוך לאשש את דברי ר' ישמעאל התנא. גיר' הגניזה ניתנת לקריאה ככל אחת מהשיטות.
ובדקו ומצאו שאין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינין בלבד ושאר כל המינין אינן באין לידי מצה וחמץ אלא לידי סירחון.
תוספת הוא"ו נוטה לדעות שהבדיקה יוצאת היישר מההגדרה, דלא כפני משה.
ר' יוחנן בן נורי אמ'[ר] קרמית חייבת בחלה. (ר' יוחנן בן נורי אמ'[ר]) שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי. אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקוה [גניזה: ויבדקוהא]. על עיקר בדיקתה הן חולקין. ר' יוחנן בן נורי אמ'[ר] [גניזה: או'] בדקוה ומצאו אותה [גניזה: ומצאוה] שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרין. בדקוה [גניזה: בדקוהא] ולא מצאו אותה [גניזה: מצאוה] שהיא באה לידי מצה וחמץ.
גירסאות אלו מצביעות על כך שר' יוחנן בן נורי וחכמים חולקים בסברא.
תמן תנינן תפוח [גניזה: הפסח] שריסקו ונתנו לתוך עיסה וחימצה הרי זו אסורה שעורין שנפלו לתוך הבור של מים א'עפי [אף על פי] שהבאישו מימיו. מותרין. תני ר' יוסי או'[מר] מותר [גניזה: יוסה מתיר].
הגירסא "הפסח" אינה מופיעה במשנה המצוטטת. הגירסא "ר' יוסה מתיר" יכולה להיות נסובה על סוף המשנה, ואם כן יש כאן רק דעה אוסרת. אולם ברייתא מקבילה בבבלי מנחות נד, א מביאה שיש תנא שחולק ומתיר בתפוח שחימצו במימיו, וכן עולה מהמשך הגמרא.
ר' אחא ר' אבהו בשם ר' יוסה בר חנינה. מה פליגין [תיקון: מפליגין]. במחמץ במימיו. אבל במחמץ בגופו דברי הכל מותר. רבי יוסי כדעתיה. כמה דו אמר תמן. אין (חימוצו חימוץ) [תבשילו תבשיל] ברור כך הוא אמר הכא אין (תבשילו תבשיל) [חמצו חמץ] ברור.
משורה זו עולה שיש קשר בין תבשילים ככלל לבין חימוץ.
ר' סימון בשם ר' יושוע בן לוי. אותו כזית שאדם יוצא בו ידי חובתו בפסח צריך שלא יהא בו משקין. ר' ירמיה אמ'[ר] למצוה איתאמרת [גניזה: את-אמרת]. ר' בא אמ'[ר] למצוה איתאמרת. ר' יודה בן פזי אמ'[ר] לעיכוב איתאמרת. מילתיה דר' בון בר חייה אמ'[רה] לעיכוב איתאמרת.
ללא שינוי.
התיב רבי בון בר חייה. והתנינן חלות תודה. אית לך מימר. חלות תודה שאין בהן משקין? אמ'[ר] ר' יוסה. תמן רביעית היא. ורביעית מתחלקת לכמה [גירסא: לשני] מינין.
הגירסא "לשני מינין" מזכירה את הנקודה שהרמב"ם בפירוש המשנה רואה בה נקודה מכרעת. הגירסא "לכמה" מסתברת כי יש ארבעים חלות. יתכן שיש מקום לדון בשאלה האם מצות תודה כשרות כחלק מקרבן התודה, מפרשי הבבלי דנים בזה.
והיי דא [גניזה: ויידה] אמרה דא. יכול יצא ידי חובתו ברביכה. ת'ל "ושמרתם את המצות". מצה שצריכה שימור. יצאת זו שאינה צריכה שימור. מפני שאינה צריכה שימור. הא אם היתה צריכה שימור יוצאין בה.
שינוי הגירסא מסייע לפני משה, ובמיוחד גירסת הגניזה ש"היי דא" שאלה ו"אמרה דא" תשובה, וכן נוטה לעזרתו העובדה שהמשפט "מפני שאינה צריכה שימור הא אם היתה צריכה שימור" מובא כסוף המהלך. לבסוף יש לבדוק האם המילה "רביכה" מופיעה בהקשר של קרבנות? אם לא - זו ראיה לפני משה. אבל מכל מקום מהגניזה ניתן לטעון גם כקרבן העדה שמינוח של קושיא ותירוץ "אמרה דא" יש כאן.
גירסת כתב יד ליידן מסתייעת אם כן מעדות הרמב"ם בפיהמ"ש על התלבטויותיו מהי רביכה, ומאפשרת להציג פירוש סביר לסוגיא. תפיסת קרבן העדה שישנה הגדרה ניתנת לבדיקה של המצה נתמכת מתחילת הסוגיא, אמצע הסוגיא מדבר על איכות ההחמצה, והקטע על רבוכה תוך בתפיסה שניתן להוסיף משקין אם אין סימני חימוץ ניכרים, כפני משה. ממשיכה הסוגיא:
והא תני. יוצאין במצה מתובלת א'עפ [אף על פי] שאין בה טעם דגן. והוא שיהא רובה דגן. סברין מימר. מתובלת משקין. נאמר. מתובלת שומשמין. מתובלת אגוזים.
ללא שינוי. לפי ההסבר שנקטנו מהפני משה, יוצא שזוהי דוגמא של מצה שצריכה שימור[39]. יש לשים לב שבלשון הירושלמי אפשר להבין את כל הקטע כקושיא וכאיסור, או כהיתר פשוט. האיר עיניי הרב משה בוטון שליט"א שבירחון האוצר נא דן הרב דניאל אדר בדין מצה מתובלת[40], וציין כי על פי התוספתא (פסחים ב, כא) משמע שדווקא כאשר הבישול סמוך מאוד לזמן הוספת התבלינים, יהיה מותר להוסיף אותם[41].
והידא [גניזה: ויידא] אמרה דא. יכול שאינו יוצא בפסח אלא בפת (חררה) הדראה. מניין אפילו כמצת שלמה. ת'ל "(לא) תאכלו מצות" ריבה. אם כן מה ת'ל "לחם עוני". פרט לסורסין ולחלת המסרת ולאשישה.
הגירסא "פת חררה" מכוונת לפירוש שהדיון בתבלין הוא בגרימתו החמצה, כשיטת קרבן העדה. גם במילה "הידא" הגירסא נוטה כקרבן העדה שיש כאן מינוחים - קושיא ותירוץ. הגירסא "לא תאכלו מצות" תמוהה במבט ראשון, אך לשיטתו תוכל להציע כי לפי האיסור מוגדר ההיתר. הגירסא "הדראה, תאכלו מצות" אומרת לנו שהגדרת לחם רחבה היא, ולכן הגדרת לחם עוני אף היא לא מצומצמת לגמרי. המשך הסוגיא מתיישב לפי תפיסה זו יפה, יש כאן קביעות של גבולות בטחון לחימוץ:
יוצאין במצה עבה עד טפח כלחם הפנים.
יוצאין במצה נא כדי שתיפרש ולא תיעשה גידין גידין.
מצה הישנה תפלוגתא דבית שמי ובית הלל. אמ'[ר] ר' יוסה. דברי הכל היא. מכיון שלא עשאה לשם הפסח דבר בריא שלא דיקדק בה.
יוצאין בסרוקין בין מצויירין בין שאינן מצויירין. א'עפ [אף על פי] שאמרו. אין עושין סריקין מצויירין בפסח.
ההצגה היא כדיון בכשרות לפסח, כקרבן העדה.
תני. אמ'[ר] ר' יודה. שאל בייתוס בן זונין את רבן גמליאל וחכמים ביבנה. מהו לעשות סריקין המצויירין בפסח. אמרו לו. אסור. מפני שהאשה משתהא בהן והן באין לידי (מצה ו)חמץ. אמ'[ר] להן. אם כן יעשו אותן בטפוס. אמרו לו. יהו אומ'[רין] כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס בן זונין מותרין. תני. ר' יוסה או'[מר] עושין סריקין כרקיקין. ואין עושין רקיקין כגלוסקאות:
ההצגה היא כדיון בכשרות לפסח, כקרבן העדה.
נמצא אם כן, שגירסת כתב יד ליידן מתאימה היא לשיטת הפרי חדש שישנו איזשהו טווח בו ניתן להכיר את החימוץ[42]. לא כל מי הפירות אינם מחמיצים, אך מאידך אין צורך להמנע מלהכין מצות שאין בהן סימני חימוץ, לאחר שמירת טווח בטחון סביר. לגישה זו, רק מינים מסויימים צריכים שימור.
אם דברי הירושלמי מתקבלים להלכה – הנחה שהראינו כמה פוסקים בגוף המאמר שלכאורה מקבלים[43], ואם נכונה גישה זו באשר לסוגיית הירושלמי, יש מקום לקבל ביתר שאת את דיוני ההיתר של הרב עובדיה בסימני חימוץ ובמינים שאינם צריכים שימור מחד, ומאידך לצמצם את רוחב ההיתר של מי פירות, אפילו לנוהגים בו למעשה.
♦ ♦ ♦