נחלקו רבותינו הפוסקים אם השיבולת שועל שלנו היא הש"ש שדברו בה חז"ל, ויש בזה נפק"מ להרבה דינים, כגון: הפרשת חלה, ברכה ראשונה ואחרונה, איסור חמץ, ומצות אכילת מצה (בפרט לאנשים הרגישים לגלוטן הרוצים לצאת יד"ח במצות העשויות מש"ש שאינה מכילה גלוטן). אשר על כן מן הראוי לברר סוגיא זו לדעת את המעשה אשר יעשה ישראל, בעזרת השי"ת שמו.
הנה רבים מרבותינו הראשונים זיהו את השבולת שועל של חז"ל עם השבולת שועל שלנו, הנקראת בלע"ז אבנ"ה Avena Sativa. כ"כ רבינו גרשם (מנחות ע:) שבולי תעלא. אֲבִינָא: וכן פירש רש"י (שם) אווינ"א. ובפסחים (לה.) כתב: שיבולת שועל - אביינ"א, שיבולת שלה עשוי כזנב שועל. וכ"כ הערוך (ערך שבל) בכוסמין ובשבולת שועל פי' סיגאלא (הוא השיפון של ימינו, וכמו שפירש המאירי שהובא להלן שיגי"ל), וי"א, וינה העשויה כזנב השועל. וכ"כ המאירי (פסחים לה.) ושבולת שועל הנקראת בלשון לעז אבינ"א ושיפון הנקרא בלשון לעז שיגי"ל.
בימינו יש מחלוקת בין אנשי המדע. פרופ' מרדכי כסלו במאמרו הנדפס בספר מנחה לאי"ש הציע לזהות את השיבולת שועל עם השבולת שועל של ימינו Avena Sativa, וכפי שכתבו הראשונים הנ"ל. הוא מסתמך על ממצאים בוטניים ארכיאולוגיים ועל המקורות מתקופת המשנה והתלמוד. לעומתו, פרופ' פליקס ז"ל בספרו הצומח בתורה, זיהה את השיבולת שועל עם השעורה הדו-טורית Hordenum distichum. לדעתו, הזיהוי עם Avena Sativa מוטעה[1] משום שתנאי האקלים בארץ אינם מתאימים לגידול שיבולת שועל תרבותית. כמו כן, המשנה בכלאים (פ"א מ"א) קובעת ששעורים ושיבולת שועל הם מין אחד לעניין כלאים, אך ההשוואה בין השעורה לשיבולת שועלAvena Sativa מראה שהם שונים מאד זה מזה וקשה להתיחס אליהם כמין אחד. קושי נוסף עולה מהירושלמי במסכת חלה (פ"א ה"א) רבי שמואל בר נחמן שמע כולהון (למד דכולהו חמשת המינין בלבד הן שקרויין לחם מן הפסוק הזה. פני משה) מן אהן קרייא (ישעי' כח כה) וְשָׂ֨ם חִטָּ֤ה שׂוֹרָה֙ וּשְׂעֹרָ֣ה נִסְמָ֔ן וְכֻסֶּ֖מֶת גְּבֻלָתֽוֹ, ושם חיטה אלו החיטים, שורה זו שבולת שועל, ולמה נקרה שמה שורה שהיא עשויה כשורה[2]... ע"כ. השיבולת שועל Avena Sativa אינה עשויה כשורה, ואילו השעורה הדו-טורית אכן עשויה כשורה ישרה. כחיזוק לדבריו הביא ראיה מפירושו של אחד החכמים, שהובא בספר רבינו נתן אב הישיבה[3] למסכת כלאים פירוש אחר לאחד החכמים-השעורים ושבולת שועל "אלשע'ר" "וסנבלה אלתעלב" מותר לזרעם יחד שכולם שעורים אלא שזה מחודד משני צדדים וזה מארבעה צדדין. עכ"ל. והסכים לדברי פרופ' פליקס הרב שרגא קריזלר במאמרו שנדפס בקובץ שערי ציון (הוצאת כולל אמרי יושר תורת כהנים, אלול תשמ"ח).
כמו כן יש לציין שיש מרבותינו הראשונים שלא זיהו את השבולת שועל עם האבנ"ה. דהנה איתא במשנה (כלאים פ"א מ"א) החטים והזונין אינן כלאים זה בזה. השעורים ושבולת שועל הכוסמין והשיפון הפול והספיר הפורקדן והטופח ופול הלבן והשעועים אינם כלאים זה בזה. וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה וז"ל: ושבולת שועל, "סנבל אלת'עלב" והיא השעורה המדברית. וכוסמין מיני החיטים והיא חטה המדברית. ושיפון, מין שעורה מדברית. וצורת שניהם שוה, כלומר צורת הכוסמין והשיפון, לפיכך אינו כלאים זה בזה... והפורקדן, "אלג'לבאן". והטופח, גרגרים לבנים
עגולים קשים להשבר קרוב בטבעו לטבע השעורים ונקרא אצל הרופאים "אלקרטמאן". ע"כ. וכ"כ עוד הרמב"ם במסכת פאה (פ"ה מ"ג) וטופח, שם מין ממיני הזרעים דומה מאד לשעורים בפעולתו וקורין אותו הרופאים "קרטמאן". וכ"כ במסכת טבול יום (פ"א מ"ב) וכבר פירשנו טופח שהוא "אלקרטמאן" והוא ממיני השעורים ולדעת הרופאים פעולת שניהם קרובה זה לזה.
וכדברי הרמב"ם כן מצאנו בתשובות הגאונים (אסף מכת"י, שבגנזי קמברידג', עמ' 179 שורה 13): "שבולת שועל סנבל אלתעלב... הטופח הרטמאן". וכ"כ בספר כפתור ופרח (פרק נו) וז"ל: הטופח הוא הרטמאן והוא נודע אצל הרופאים. ואמר עליו בן סינא, הרטמאן הם גרגרים חזקים ככח השעורים אבל הוא ממוצע בין השעורים והחטה. עכ"ל.
ובשו"ת תפארת יוסף (ח"א סי' ק, קא) כתב הרב יוסף זליכא זצ"ל להוכיח מדברי הרמב"ם ששבולת שועל שלנו היא הטופח, שהרי הרמב"ם פירשה אלקטמאן ופירושו שבולת שועל שלנו, וכמו שמצא כן במילונים ערביים. ואם כן יוצא שהשבולת שועל שמוזכרת במשנה לפני כן היא מין אחר. ומה שפירש הרמב"ם "סנבל אלתעלב" הוא פירוש מילולי של שיבולת שועל ולא זיהוי של מין זה, שהרי אין שם זה ידוע בקרב הערבים.
אולם יש שפקפקו בראיה זו מן הרמב"ם, וכמש"כ פרופ' זוהר עמר הי"ו בספרו הצומח והחי במשנת הרמב"ם (ערך טופיח עמ' 92) שאף שהרמב"ם כתב ששמו קרטומא"ן, ולעיתים הוא דגן האוונ"ה (היינו שיבולת שועל שלנו), מ"מ כאן אין זה סביר שכך פירושו, היות ומבואר כאן שהרמב"ם התכוין למין קטנית ולא למין דגן. דאל"כ איך הותרה בכלאים עם הפורקדן שהיא מין קטנית, וכמו שזיהה אותה הרמב"ם שהיא אלג'באן והיא הטופח התרבותי. ואילו האוונ"ה היא דגן, לכל הפחות מבחינה הגדרתית אף שלא נחשיבה כחמשת מיני דגן. וכן מוכרח מתיאורו של הרמב"ם בכלאים (א, א) לטופיח בזה"ל גרגירים לבנים עגולים קשים להשבר קרוב בטבעו לטבע השעורים ונקרא אצל הרופאים אלקרטמאן. עכ"ל. הרי שכונתו למין קטנית, שהרי זרע השבולת שועל הוא מאורך. נמצא א"כ שמש"כ הרמב"ם אלקרטמאן אין פירושו לפי המקובל בדרך כלל שיבולת שועל שלנו אלא למין אחר. וכן הסכים גם מורו פרופ' פליקס, על אף שמסקנתו היתה ששיבולת שועל של חז"ל היא השעורה הדו-טורית וכנ"ל. והסכים לדבריהם הרב אסי הלוי שליט"א בקובץ שמחת חתנים (סי' ב).
אלא דאכתי לא איפרק מחולשא, שהרי גם תשובות הגאונים והכפתור ופרח כתבו שהטופח הוא הרטמאן, וקשה לומר שגם הם התכונו להרטמאן אחר. עוד יש להעיר ממש"כ הרמב"ם בפירושו לשביעית (פ"ט מ"ד): "כמו הטופח במין השעורים", שזה מורה על מין דומה מאד לשעורים. וכ"כ בפירוש למסכת פאה (פ"ו מ"ז) וז"ל: וכבר ביארנו שטופח הוא מין זרעונים הידוע בשם "קרטמאן" ויבולו מועט, ומקום גדול הזרוע ממנו מוציא זרעונים מעטים והרוב יוצא תבן וקשין. עכ"ל. תיאור זה תואם לשיבולת שועל שלנו שיבולה מעט והיא מין ממיני הזרעונים ולא ממין הקטנית. אלא דאכתי קשה מתיאור הרמב"ם שכתב שהם עגולים, אא"כ נאמר דלאו דוקא נקט. ומה שאינם כלאים עם הפורקדן שהוא מין קטנית, אולי יש לומר דס"ל לרמב"ם שכל שאינו נכלל בחמשת מיני דגן אין דינו כדגן אלא קטנית (וכמו שנוהגים לכנות היום את האורז בפסח קטנית, על אף שהוא מוגדר כדגן בשפה המקצועית). וכנראה שיש קירוב ביניהם, וכמו שמצאנו כעי"ז במשנה כלאים הנ"ל שכוסמין ושיפון ושבולת שועל אינם כלאים זב"ז, אע"פ שהכוסמין מין חיטים ושיפון ושבולת שועל מין שעורים.
♦
לאור הנ"ל יוצא לכאורה שיש מקום לחשוש לחומרא בשבולת שועל שלנו, אך לא להקל לגבי ברכות כגון המוציא מזונות והפרשת חלה מדין סב"ל. אלא שאעפ"כ נראה לענ"ד שלענין הלכה יש להכריע ששבולת שועל הוי מין דגן לכל דבר וענין אף לקולא, וכפי שנבאר:
דהנה היה אפשר לפקפק בשבולת שועל שלנו ולומר שאינה הש"ש של חז"ל משום שהיא מותרת לחולי צליאק, שהרי אין בה גלוטן, וידוע שהגלוטן הוא זה שגורם לעיסה להחמיץ כי הוא לוכד את בועות הפחמן הדו-חמצני שלא יצאו מן העיסה. ואם כן יוצא ששבולת שועל אינה יכולה להחמיץ, וזה עומד מנגד למה שאמרו חז"ל שבכל חמשת מיני דגן שייך חימוץ. אך אליבה דאמת טענה זו בטעות יסודה, דהנה בספר אמונת עתך להרב הלפרין כתוב ששבולת שועל שיפון וכוסמין מכילים 11% גלוטן, שעורה 10%, חטה 12.5%, דוחן 9.3%, אורז 8.4%. ולכאורה קשה, כיצד יתכן ששבולת שועל מותרת לחולי צליאק בגלל אחוז הגלוטן הנמוך שבה, ומאידך שיפון וכוסמין, שיש בהם את אותו אחוז גלוטן, אסורים להם, וקל וחומר שעורה שיש בה פחות גלוטן? התשובה לכך היא פשוטה, חולי צליאק רגישים לחלבונים בשם פרולאמינים, שהם אחד המרכיבים של הגלוטן המצויים גם בחלבונים של דגנים אחרים, גלאידין בחיטה, סקלין בשיפון, הורדאין בשעורה. אך בשבולת שועל מרכיב הגלוטן נקרא אבנין ואליו הם לא רגישים, אם כי מקצת חולי צליאק רגישים גם לחלבון אבנין.
ולפ"ז יוצא שגם אם השבולת שועל שלנו אינה הש"ש של חז"ל, מ"מ יש לנו להחשיבה מחמת כמות הגלוטן שבה שמחמיצה את העיסה, שהרי חז"ל קבעו את חמשת מיני דגן ע"פ יכולת ההחמצה שלהם ע"פ בדיקה שעשו. וכמש"כ בירושלמי (פסחים פ"ב ה"ד) בדקו ומצאו שאין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינין בלבד ושאר כל המינין אינן באין לידי מצה וחמץ אלא לידי סירחון. רבי יוחנן בן נורי אמר קרמית[4] חייבת בחלה שהיא באה לידי מצה וחמץ ורבנין אמרי אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין. רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ. ע"כ. וע"ע במאמרו של הרב יוסף אפרתי שליט"א שנדפס בהליכות שדה (57, עמ' 11-15) שכתב שעשה בדיקה עם ד"ר משה זקס וראו שהתפיחה של עיסת ש"ש היתה ממש כמו של חיטה.
נמצא א"כ שמכיון שבשבולת שועל יש גלוטן כשיעור שיש בכוסמין ושיפון, ויותר משעורה, ודאי שיש לנו להחשיבה כדגן גם אם נאמר שאינה שבולת שועל של חז"ל. וה"ה לכל שאר מיני דגן שישנם בימינו, כגון השעורה הדו-טורית הנ"ל ועוד. וכאן יש לציין שהשבולת שועל לא מוזכרת במקרא כלל אלא רק מתקופת המשנה והלאה, וכנראה שזה משום שמזמן המקרא עד חז"ל נולד מין חדש הנקרא שבולת שועל או שמא מין זה שהיה בתקופת המקרא היה תחת השם שעורה ובזמן חז"ל נתנו לו שם בפני עצמו. אך העיקר הוא הכלל שקבעו חז"ל דכל מין שיכול להחמיץ דינו כחמשת מיני דגן.
והנלע"ד כתבתי והשי"ת שמו יעב"א.
♦ ♦ ♦