♦
הראשונים שסוברים שצריך ליבון לכלי חמץ
הרי"ף בפסחים ח' ע"ב הביא את הברייתא בע"ז ע"ה ע"ב: דברים שנשתמש בהן ע"י האור כגון שפודין ואסכלאות מלבנן וכו' עי"ש. וכתב הר"ן שם שמזה שהרי"ף הביא דין זה במסכת פסחים משמע דס"ל שאף לענין חמץ הדין כן, שצריך ליבון עי"ש. וכן הסכימו המאירי ומהר"ם חלאוה בפסחים ל' ע"ב בדעתו. ועי' במהר"ם חלאוה שהביא שיש שלמדו בדעת הרי"ף להיפך, דכיון שכתב דין ליבון באיסורי גוים ולא כתיב כן בחמץ בפסח אלא הגעלה לחוד [לעיל מיניה כשכתב הרי"ף נקוט האי כללא בידך וכו' עי"ש] ש"מ דס"ל דדוקא בשאר איסורין בעי לבון אבל בחמץ בפסח כיון דהתירא בלע בהגעלה סגי בכולהו אפילו בשפודין ואסכלאות. ומהר"ם חלאוה דחה דבריהם מדברי הרי"ף הנ"ל שהעתיק את הברייתא בע"ז לגבי ליבון עי"ש. וכן הרא"ש בפסחים פ"ב ס"ז העתיק את דברי הרי"ף הנ"ל, וגם הביא כמה דינים בשם ראבי"ה לגבי שיפודים ואסכלאות ומחבת שצריך ליבון ופלפל בזה עי"ש, ומבואר מדבריו שצריך ליבון לכלי חמץ. וכ"כ עוד בתשובה כלל י"ד ס"א ששפודין ואסכלאות צריך ללבנן באור היטב וכו' עי"ש[1].
ובפשטות, מי שמצריך ליבון ס"ל שחמץ חשיב 'איסורא' בלע, וכפי שנכתוב לקמן בשם הרמב"ן ושא"ר. אולם נראה שדעת הרא"ש אינה כן, אלא אף דס"ל שחמץ 'היתרא' בלע – מצריך ליבון, בשונה מקדשים, וממילא גם בדעת הרי"ף אפשר לומר כן.
♦
סברת הרא"ש ומהרי"ל שאע"פ שחמץ היתרא בלע צריך ליבון
הנה הרא"ש שם כתב [ומקורו מדברי התוס' ועוד]: ובערב הפסח קודם שעה חמישית דשעת היתר הוא מותר להגעיל אפי' בן יומו משום דהוי נ"ט בר נ"ט, החמץ נותן טעם בכלי והכלי במים וחוזר ונבלע בכלי וכולהו היתר וכו' עי"ש. והקשו האחרונים [הפר"ח ועוד] סתירה בדברי הרא"ש, דהכא ס"ל שחמץ נקרא 'היתר', אולם מדהצריך ליבון ש"מ דס"ל שנקרא 'איסור'. ועי' בכה"ח בסי' תנ"ב אות ד' בשם המאמ"ר, ובסי' תנ"א אות ט"ל בשם עוד אחרונים שכתבו 'בדעת השו"ע', שגם בו יש סתירה זו, שהשו"ע צירף סברת היתרא בלע במקום שיש עוד סברות להקל עי"ש. אולם בדעת הרא"ש לא יגהה תירוץ זה מזור, דהא הוא לא צירף סברות אלא סבירא ליה בשתיהם הדין בצורה ברורה. וע"ע בספר אפי זוטרי [פינסו, שאלוניקי תקנ"ח] בסי' תנ"ב שהביא בשם מקראי קודש [אבואלעפיה] דבשיפודים שבלעו מגוף האיסור אמר הרא"ש דבעו ליבון דשמו עליו ואיסורא מיקרי, משא"כ בהגעלה קודם שעה חמישית דלא נשאר בכלי רק טעם קלוש אחר ג' טעמים לא שייך לומר שמו עליו, ועי"ש עוד תירוצים כעין זה.אולם מדברי הראשונים האחרים מבואר שפשוט להם שלסברא שחמץ נקרא איסורא בלע – אין היתר להגעיל בן יומו קודם שעה חמישית, ולא מצאנו מי שיחלוק בסברא זו; דהנה כבר הביא הפר"ח את דברי הר"ן בפסחים שלאחר שהביא את דברי התוס' הנ"ל [שאפשר להגעיל בן יומו קודם שעה חמישית מדין היתרא בלע] כתב ואפשר לחלק קצת משום דהתם אין שם האיסור חל עליו דהיינו בשר בחלב אבל הכא מעיקרא חמץ והשתא חמץ ע"כ, וכונתו ברורה כמו שהבין הפר"ח דהיינו עפ"י הסברא של איסורא בלע. וכן מפורש בתוה"ב להרשב"א ב"ד ש"ד וז"ל ואינו מחוור כל הצורך שאינו דומה לראיה, דהתם לא חל שם איסור עליו ממילא דהיתר גמור הוא וכשנתערב אותו טעם המועט עכשיו עם החלב הרי מחמת מיעוטו אינו ראוי לקבל שם חדש דהיינו בשר בחלב, אבל חמץ הרי הוא ושמו עליו כמו שהיה אם מעט ואם הרבה יהיה, אלא שעד עכשיו לא אסרו הכתוב ועכשיו אסרו והרי הוא עכשיו כגוף הנבלה וכו' עי"ש. וכ"כ מהר"ם חלאוה בפסחים ל' ע"ב שא"א להגעיל כלי בן יומו ואע"ג דזה נ"ט בר נ"ט הוא וכו' ושלשה נ"ט נמי הן – לא אמרו נ"ט בר נ"ט מותר אלא בב"ח לבד משום דזה היתר וזה היתר ואין לאחד מהן בפנ"ע איסור לעולם אלא כשנתערבו דוקא משא"כ בשאר האיסורין ולא בחמץ בפסח דאע"ג דכשנבלע היתר היה הא אתי ליה זמן איסור בפנ"ע וכשאר איסורין דמי עי"ש. וכן מפורש ברשב"ץ במאמר חמץ שהביא את דברי ר"י דהתירא בלע ומותר להגעיל כלי בן יומו קודם זמנו דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא, וכתב שנראה שזו דעת הרמב"ם שלא הזכיר ליבון לכלי חמץ אלא הגעלה וכו', אבל הרמב"ן אומר דלא דמי חמץ לבשר חטאת וכו' דשמו עליו ואין הפרש בינו ובין שאר איסורין ולפ"ז יש לדקדק מה הועילה הגעלה וכו' עי"ש. ומבואר ג"כ מדבריו להדיא דלמ"ד חמץ איסורא בלע אין סברא להתיר להגעיל קודם זמנו מדין נ"ט בר נ"ט דהיתרא ודלא כמ"ש האחרונים הנ"ל בדעת הרא"ש, דלא מצאנו מי שיאמר כן.
וע"כ נראה שהעיקר בדעת הרא"ש וסיעתו הוא כמ"ש העה"ש [בסי' תנ"א אות ח'] ובספרו חוקת הפסח [סי' תנ"א אות ה'] שמפורש במהרי"ל בתשובה סי' קפ"ו טעם הדבר וז"ל ומה"ט נ"ל דמנהגינן ללבן השפודים אע"ג דהיתירא בלע אלא משום דע"י הגעלה נשאר בו משהו ויפלוט בפסח עי"ש. וכונתו היא כמ"ש הריטב"א בסוף ע"ז וז"ל עוד נראה לי בו טעם אחר דאילו איסור נותר אינו אוסר אלא 'בנותן טעם' כשאר איסורי, ולאחר הגעלה לא נשאר בו 'כדי נתינת טעם', אבל גבי חמץ בפסח דקי"ל כרבא שהוא אוסר 'במשהו' בין במינו ובין שלא במינו, ראוי לחוש 'לאותו המעט שנשאר שם' כדי שלא יפלוט ויאסור ע"כ. ולפ"ז צ"ל שנ"ט בר נ"ט הוא אפילו פחות ממשהו ולכן התירוהו בפסח, וכמו שמפורש בריטב"א חולין קי"א ע"ב וז"ל ודין נ"ט בר נ"ט לא שייך בדבר של איסור כלל, ולא הזכיר אלא בבשר וחלב כי הנותנים טעמים הראשונים הם היתר גמור. ודכוותא לענין חמץ בפסח, דגים שעלו בקערה של חמץ, בין לבישול בין למליחה, קודם זמן איסורו הרי הם מותרין בפסח משום דהוי נ"ט בר נ"ט, 'דלא חשיב איסור כלל', ומש"ה אע"ג דחמץ בפסח איסוריה משהו - לית לן בה, 'דכל כה"ג לא חשיב דאיכא חמץ כלל בשלישי', וכבר נתבטל גם בשני, דחמץ לפני זמנו בטל הוא בס' וכן עמא דבר ע"כ. ואע"פ שבפסחים ל' ע"א כתוב בחידושי הריטב"א בדיוק להיפך מזה וז"ל וכתב הרי"ט ז"ל והוי יודע שדגים ובשר שנתבשלו בקדירה של חמץ מקונחת יפה קודם זמן האיסור אינו מותר לאוכלו בפסח כי אעפ"י שנ"ט בר נ"ט דהיתירא הוא לא הותר הטעם הב' הזה אלא לענין בשר בחלב כי כשבא לאוכלו בכותח חוזר להיות טעם ג' מה שנותן בכותח אבל הב' עצמו טעם בשר יש בו קצת וכיון שכן לחמץ בפסח האיך יהא מותר אבל אם כבר נתערב בשלישי קודם זמנו אותו השלישי מותר בפסח ואם נתערב בפסח גם השני אסור דהא הוה בשני שיעור משהו כדי לאסור והזהר בזה שטעו בו רבים וגדולים ע"כ. מ"מ הרא"ש הנ"ל ס"ל כסברת הריטב"א בחולין הנ"ל, דהא נראה מדבריו [ומדברי סה"ת שהוא מקור הדברים] שרק למ"ד עלו אין, נתבשלו לא - צריך להגיע לחילוק בין שני לשלישי, אבל למ"ד שה"ה נתבשלו - גם בשני מותר בפסח כמו בחמץ, ועכ"פ בשלישי מותר לכו"ע וכמו שכתב גם הריטב"א בפסחים הנ"ל.
נמצא, שהרא"ש ס"ל שחמץ היתרא בלע ואעפ"כ ס"ל שצריך ליבון לשפודים ואסכלאות מהטעם הנ"ל. וא"כ אין להביא ראיה לא מדברי הראשונים שכתבו שצריך ליבון לכלי חמץ, דס"ל איסורא בלע, ולא מדברי הראשונים שכתבו דמהני הגעלה לכלי חמץ בני יומן דס"ל שלא צריך ליבון לכלי חמץ דלא תלי זה בזה וכנ"ל.
♦
סברת שא"ר שחמץ איסורא בלע ולכן צריך ליבון
אולם שא"ר העומדים בשיטה זו שצריך ליבון לכלי חמץ – סבירא להו שחמץ איסורא בלע;כ"ד הרמב"ן בע"ז ע"ו ע"א בביאור דברי רב אשי וז"ל: ה"ק כשבלע האיסור עדיין לא היה שמו עליו שלא היה נקרא נותר ולאחר שהוא בלוע הוא שחל עליו שם זה, ואין איסור נותר חל על בלוע אלא במה שהוא ראוי לפלוט על ידי הגעלה שהיא בליעה גדולה שיהא בה נותן טעם, וכשהגעיל אע"פ שנשאר בה מעט שאינה פולטת אלא על ידי האור, אינה אוסרת. אבל חמץ בפסח כיון שהיה שמו עליו וממשו של חמץ בלע מהשתא נמי איסורא בלע ליאסר בפסח עי"ש. והמאירי בסוף ע"ז ביאר את הדברים יותר, וז"ל: שהנותר יש שנוי השם בפסולו, מעיקרא קדשים והשתא נותר, וא"כ כשבלע לא נותר בלע, 'ואין שם מתחדש לדבר הבלוע', ומפני זה דיו בהגעלה. אבל חמץ שם אחד הוא, מעיקרא חמץ והשתא חמץ אלא שעכשו נתחדש 'איסורו' ע"כ. וכן הסכימו תלמידי הרמב"ן ובית מדרשו; כ"ד ר' דוד בפסחים ל' כדעת רבו. וכ"נ דעת הר"ן בפסחים [ח' ע"ב מדפי הרי"ף]. וכן הריטב"א בסוף ע"ז העתיק את דברי הרמב"ן שם [אלא שהוסיף עוד טעם שאפילו אם נאמר היתרא בלע מ"מ נשאר משהו ולכן צריך ליבון, וכפי שהעתקנו לעיל]. וכ"ד הרשב"א בתוה"ב ב"ד ש"ד שהביא את דעת ר"י שאפשר להגעיל בן יומו קודם פסח דהיתרא בלע, וכתב שאינו מחוור כל הצורך וכו' דהכא שמו עליו וכו' ולכן צריך ליזהר שיהיה אינו בן יומו אף קודם זמן איסורו עי"ש. וכן בתשובה סי' רס"ב כתב שי"ל שאף בחמץ הוי היתרא בלע וכו'. אבל מרבותינו שמעתי שאין לומר כן וכו' עי"ש, ומבואר דסבר וקיבל דהוי איסורא בלע כדעת הרמב"ן. וכ"כ המ"מ [בפ"ה מהלכות חמץ הכ"ג] בשם הרשב"א, וכבר האריך בזה לנכון העה"ש כאן שזוהי דעת הרשב"א [ודלא כמ"ש רי"ו והכל בו] עי"ש. וכ"ד מהר"ם חלאוה בפסחים ל' ע"ב שנראין דברי הרמב"ן עי"ש. וכן האהל מועד שער איסור והיתר דרך ט' כתב שנהגו להחמיר וללבן כדעת הרמב"ן וכו' והודו מן האחרונים לסברא זו עי"ש.
וכ"ד ההשלמה בסוף ע"ז ובפסחים ל' דלא כדעת הראב"ד [דלקמן] דסגי לחמץ בהגעלה, אלא צריך ליבון. אלא שהוא לא כתב משום 'ששמו עליו' אלא משום 'שאילו היה פסח היום היה החמץ אסור' א"כ הוי איסורא בלע עי"ש. והוסיף המאירי בסוף ע"ז ביאור וז"ל: ומאחר שאלו בולעו היום אי אתה אוסרו [בהיתרא בלע, כמו בקדשים] - כשבלעו אתמול ונעשה עכשו אסור ואינו בעין, דיו בהגעלה. אבל חמץ בפסח, אלו בולעו היום - איסור הוא בולע, והרי זה כמי שבלע מן האיסור ע"כ [והמאירי שם כתב את טעם הרמב"ן וטעם ההשלמה בתור שני טעמים שונים עי"ש]. וכ"ד המאירי בפסחים ובע"ז. וכ"ד המנהיג בהלכות פסח [עמ' תכ"ח במהדורת מוה"ק] דהא דאמרינן בפסחים דסכינין ברותחין מיירי בסכינין קטנים שאין תשמישן ע"י האור, אבל בסכינין גדולים שתמשישן ע"י האור – צריכי ליבון עי"ש. וכן העיד ר' מנוח בפ"ה הכ"ד על המנהג וז"ל ולא הזכיר הרב בזה דין שפודין ואסכלאות וכו'. ומנהג העולם ללבנן, וכל מה דאפשר לאחמורי בהאי מלתא מחמרינן. ותו דהא זמנין סגיאין שצולין בו בשר על האש ומשימין עליו חתיכות לחם אחת בעודו באור לשאוב השומן והוי תשמישו בחמץ ע"י האור וצריך ללבנן עי"ש. ומה שכתב לעיל מיניה בהכ"ג שהמנהג פשוט לעשות לאלפס הגעלה ולא ליבון אפילו בשל גוים דאיסורא בלע דמלתא דלא שכיחא היא ואקראי בעלמא [שהאש שולט מבפנים עי"ש] וכ"ש גבי חמץ דהיתרא בלע דסגי בהגעלה עי"ש – זהו רק לסניף בעלמא גבי אילפס כיון שמעיקר הדין סגי לו בהגעלה גם בשל גוים, אבל בדברים שצריכים ליבון מעיקר הדין בשל גוים המנהג לעשות להם ליבון גם לפסח וכנ"ל.
וכן מתבאר מדברי ר' שמואל שהביא האו"ז בח"ד סי' רצ"ד שצריך גם ליבון וגם הגעלה לסכינים בפסח עי"ש. וגם מהרי"ל בתשובה סי' קפ"ו [שהעתקנו לעיל] כתב שנוהגים ללבן את הסכינים עי"ש.
וכן הריבב"ן בפסחים אע"פ שכתב שהיתרא בלע וא"צ ליבון מ"מ סיים שכבר נהגו העם בליבון ואין לשנות המנהג עי"ש. וכן מתבאר מסידור רומא משנת ה' כ"ה בסדר ההגעלה [עמ' 44 בכתה"י] דאיתא שם: שפוד ואסכלה אם נשתמש בהן חמץ מטהרן כדרך תשמישן ע"כ.
וכתב בספר חוקת הפסח בסי' תנ"א ס"ה שיש נ"מ האם צריך ללבן מדין איסורא בלע או אע"פ שהיתרא בלע, משום שע"י ההגעלה נשאר משהו ויפלוט בפסח, והנ"מ היא אם בישלו 'בערב פסח' בכלי זה 'שהוגעל', שאם זה מדין איסורא בלע – המאכל אסור, וכפי שכתב השו"ע ביו"ד סי' קכ"א שאם הגעיל כלי הצריך ליבון – אסור להשתמש בו בחמין וכו'. אולם אם זה מדין היתרא בלע אלא שנשאר משהו וכו' – זהו רק אם בישל 'בפסח' שאסור במשהו, אבל בערב פסח שבטל בשישים – התבשיל מותר עי"ש.
נמצא שהראשונים הנ"ל העידו לגבי קטלוניא, פרובנס, איטליה ואשכנז שנהגו ללבן כלי חמץ להכשירם לפסח, וכך דעתם.
הראשונים שסוברים שמספיק הגעלה לכלי חמץ, דהיתרא בלע
אולם דעת ראשונים רבים דמהני הגעלה לכלי חמץ וא"צ ליבון דחשיב היתרא בלע[2], והביא חלקם בספר חוקת הפסח בסי' תנ"א אות ה'; כ"ד ר"ת שהביאו הראשונים [תוס' בפסחים ל' ע"ב והאו"ז בח"ד סי' רצ"ד ותמים דעים סי' קמ"ז ועוד[3]]. וכתב שרב אשי בפסחים שם שהצריך ליבון לסכינים - החמיר על עצמו עי"ש. וכ"ד תוס' בפסחים ל' ובפסקי תוס' שם, ובסוף ע"ז ובפסקי התוס' שם, ובחולין ח' ובפסקי תוס' שם. וכ"ד ר"פ בתוספותיו לפסחים ל' ע"ב וכמו שהביא רי"ו שהביא הב"י לקמן בסט"ו עי"ש. וכן מתבאר מדברי סה"ת סי' ע"א שהביא את דברי ר"ת עי"ש. וכ"ד הסמ"ג בלאוין ע"ח עי"ש. וכ"ד האגודה בריש חולין בשם תוס' עי"ש. וכ"ד הר"ש מפלייזא באו"ז סי' רנ"ו דסגי בהגעלה דהיתרא בלעו עי"ש. וכ"ה בסידור רש"י סי' ת' בשם ר' שמואל[4]: דאפילו בתלמוד שלנו מצינו חילוק בין כלי שנבלע בו איסור לכלי שנבלע בו חמץ, כדאמרינן בשילהי ע"ז, התם איסור בלע, הכי היתרא בלע עי"ש.
וכ"ד ראב"ן בפסחים דסגי בהגעלה, והא דהצריך רב אשי בפסחים ל' ע"ב ליבון לסכינים – זהו לפני ששמע את האתקפתא דשלהי ע"ז, אבל לאחר ששמעה ולא מצי לתרוצי אלא בהכי דהתירא בלע ולהכי סגי בהגעלה - הדר ביה מהא דאמר בפסחים פרזלייהו בנורא, ופסק הלכתא אידי ואידי פרזלא וקתא בכלי ראשון ברותחין דסגי בהגעלה דהתירא בלעי עי"ש. וכ"ד היראים במצוה נ"ב עי"ש. וכ"ד ראבי"ה בסי' תס"ד וכדעת זקנו ראב"ן וסיים שמה שנהגו ללבן את השפודים מפני שהם ארוכים יותר מדאי [וא"א להגעילם] עי"ש. וכ"ד האו"ז בח"ד סי' רצ"ה כדעת ר"ת והיראים עי"ש. וכ"כ מהר"ח או"ז בדרשותיו הלכות פסח שסכינים שאין בהם גומות סגי בהגעלה עי"ש.
וכ"ד הראב"ד בחידושיו בסוף מסכת ע"ז [והביאוהו הראשונים], וכ"ד העיטור בהלכות שחיטה דף כ"ד ע"ד וז"ל בפסח מיבעיא ליה [לרב אשי בפסחים ל' ע"ב] אי מדמו ליה לנותר וכו' א"ד כיון דחמיר איסורא לא גרע מגעולי גויים ובעי ליבון, וא"ל אביי דבעי ליבון ומשום חומרא דחמץ. ואסיקנא אידי ואידי ברותחין וכנותר אבל גיעולי גוים צריך ליבון לעולם וכו' עי"ש, וכ"כ עוד בהלכות פסח דף קכ"ג ע"א עי"ש. וכ"ד המאורות בפסחים ל' ע"ב, שהביא את דברי היראים הנ"ל, וכתב: והדין סברא משתמעא בשלהי מסכת ע"ז. ונראה דעת הראב"ד נוטה להיתר בדרשות של פסח שלו, והילכך סגי להו בהגעלה ע"כ. וכ"ד הרמ"ך בהשגותיו לרמב"ם פ"ה הכ"ד שתמה על הרי"ף והרמ"ם שלא הביאו דיני ליבון, וכתב: ונראה לנו כי שפודין דינן כסכינין כיון דהתירא בלעי כמו שתירץ רב אשי במסכת ע"ז וכו' עי"ש.
וכ"ד הרי"ד בספר המכריע סי' מ"א, והביאו שה"ל בסי' ר"ז, והביאו גם את היראים הנ"ל והסכים לזה עי"ש. וכ"ד ריא"ז בסוף ע"ז ובפסחים עי"ש.
וכ"ד תלמיד הרמב"ן בפסחים ל'. וכ"ד תלמיד הרשב"א שם שכ"נ עיקר אע"פ שיש חולקין בזה עי"ש. וכ"ד ספר צרור החיים דרך ט' סי' ג' וז"ל והנכון דהתם מיירי בסכינין של שאר איסור וע"כ בעו ליבון אבל בסכינין של פסח די בהגעלה וכו' עי"ש.
דעת הרמב"ם בענין זה
כתב המ"מ בפ"ה מהלכות חמץ הכ"ג: ושפודין ואסכלאות לא נתבאר דינן בגמ' לענין חמץ בפסח, ונחלקו בו המפרשים ז"ל. יש מי שאומר שדינן כדין שאר איסורין וצריכין לבון. ויש מי שאומר שכיון שמה שבלעו היה היתר די בהגעלה. ואפשר שזהו דעת רבינו שהזכיר כאן בסכינין הגעלה, ופרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות בלוקח סכין מן הגוי הצריכן לבון, ולא הזכיר כאן לבון כלל ע"כ. וכ"כ הרשב"ץ במאמר חמץ בדעת הרמב"ם.
אולם ר' מנוח ביאר אחרת בדעת הרמב"ם [אע"פ שהוא עצמו כתב לעיל מיניה שחמץ מקרי היתרא בלע] וז"ל בירושלמי במסכת ע"ז אמרינן דסכין ארוכה צריכה ליבון, משמע דמלתא דשכיחא היא לצלות בו בשר וכו'. שאני התם גבי גיעולי גוים דבלע טובא, אבל גבי חמץ דמשהו הוא, שאין דרך להכניס בו פת באש, הלכך לא חיישינן להכי וכו'. וכ"נ דעת הרב, דהא בהכשר כלי גוים כתב שצריכה לבון, וכאן כתב דסגי לה בהגעלה וכו' עי"ש. ומבואר דלא אתי עלה מדין היתרא בלע ואיסורא בלע, אלא שאין דרך להכניס פת באש ולכן לא הצריך אלא הגעלה, אבל בשאר דברים אפשר שמודה הרמב"ם שצריכים ליבון. וכ"כ ר' מנוח לקמן בהכ"ד וז"ל ולא הזכיר הרב בזה דין שפודין ואסכלאות. מיהו בהלכות מאכלות אסורות מביא הכל. ואפשר דס"ל דבהגעלה סגי להו כיון דהיתרא בלעי. ועוד שהרי אין צולין בו פת ובצק וכו' עי"ש, ואלו הם ב' הטעמים הנ"ל. וא"כ אין הכרח בדעת הרמב"ם מה ס"ל לענין ליבון בפסח.
♦
פסק השו"ע והאחרונים בענין זה
הב"י בסי' תנ"א ס"ד הביא את דברי הרי"ף והרא"ש ועוד שמצריכים ליבון, ואת דעת הרמב"ם שלא מצריך, וסיים: וכתב רי"ו שדעת רוב הפוסקים כדעת הרמב"ן להשוות חמץ לגיעולי גוים. והגמ"י הזכירו סברות אלו, וכתבו שהעולם נהגו כדברי האוסרין ע"כ. וכ"פ בשו"ע שם: כלים שמשתמשים בהם על ידי האור כגון שפודים ואסכלאות וכיוצא בהם צריכים ליבון ע"כ. וכן נקטו האחרונים בפשיטות, אלא שכתבו לצרף את דעת המקילים בכמה מקרים לענין דיעבד – עי' בכה"ח באותיות ס"ה וס"ט, ועוד.
♦
היתר הכשרת כלי חמץ בליבון קל
אולם נראה שאפשר להתיר להכשיר כלי חמץ ב'ליבון קל', ולדונו 'כליבון חמור', וכפי שנבאר בס"ד;
בגמ' בע"ז ע"ו ע"א איתא: עד כמה מלבנן. א"ר מני עד שתשיר קליפתן. ובירושלמי שם איתא: והליבון צריך שיהו ניצוצות מנתזין הימנה. וכתב הרשב"ץ במאמר חמץ: וקרובין אלו השיעורין להיות שוין ע"כ. וכ"נ מדברי שאר הראשונים. והשו"ע בסי' תנ"א ס"ד כתב כדברי הירושלמי, עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם.
ובב"י שם הביא מחלוקת ר' אביגדור כ"ץ [המובא בהגמ"י פי"ז ממאכלות אסורות אות ה', וממנו הוא בפסקי ר' מנדל קלוייזנר בע"ז ס"ה ע"ב עי"ש] עם המרדכי [ע"ז סי' תת"ס] בגדר ליבון עד שהקש נשרף עליו, האם הוא ליבון 'חמור', דמהני גם להיכא דאיסורא בלע, או שהוא ליבון 'קל', דמהני רק להיכא דהיתרא בלע. דראכ"צ כתב: דכשמלבנן עד שאם ישים עליו קש יהיו ניצוצות ניתזין ממנו סגי בהכי, דאל"כ אותה טירפ"א בלעז שאופין פשטידא תחתיה ומלבנין אותה כדי לאפות תחתיה פלדו"ן, אם היה צריך ללבנה עד שיהיו ניתזין ניצוצות ממנה - היתה לגמרי מתקלקלת ע"כ. ואע"פ שהוא דיבר על הכשרה מחלב לבשר שזה היתרא בלע, מ"מ סברתו שהכלי יתקלקל – שייך גם בהכשרה מאיסור להיתר. ועוד שהגמ"י הביאו על דברי הרמב"ם שם דמיירי בגיעולי גוים. אולם המרדכי כתב: דכלים הבלועים מאיסור בעו נשירת קליפה, אבל הבלועים מהיתר כגון חלב או בשר אין צריכין ליבון גדול דנשירת קליפה אלא רק עד שתהא יד סולדת בו משני עבריה. וגם רגילין לבדוק על ידי נתינת קש עליה מבחוץ לראות אם הקש נשרף בהכי סגי, דא"כ שליט הליבון מעבר אל עבר, אע"פ שלא תסיר קליפתו, ומ"מ די בכך, דכיון דהיתרא בלע – א"כ די להם בהגעלה, ואע"ג דתשמישם על ידי האור, כדמשמע בשמעתין, והא לא גרע ליבון זה מהגעלה, ואותו ליבון מפליט יותר מהגעלה עכ"ל. והשו"ע פסק כדעת המרדכי דצריך ליבון חמור.
אולם הרדב"ז בח"ח יו"ד סי' ק"ז כתב בפשיטות כדעת ראכ"צ הנ"ל, וז"ל ואם על ידי ליבון זה תשיר הקליפה - ודאי סגי. או אם ניצוצות ניתזין ממנו או אם תשים קיסם באחורי הכלי ונדלק - בכל חד מהני סגי עי"ש. הרי שהשוה ניצוצות ניתזין לקיסם שנדלק באחורי הכלי. ובאמת שדבריהם מסתברים מאוד, שהרי גדר ליבון – כבר כתב הרא"ה בבד"ה ב"ד ש"ד [דל"ז ע"ב] בזה"ל: אבל ליבון בשום מקום אינו מפליט כל איסור שבו אלא כלוי הוא, שהוא מכלה איסור שבתוכו עי"ש. וכ"כ מדנפשיה הפמ"ג בסי' תנ"א א"א אות ל' וז"ל: ואם שימש על האש בלי משקה - צריך באיסור וחמץ שיהו ניצוצות נתזין. אע"ג דשימש באין ניצוצות במחבת וכיסוי זה, אע"ג דכבולעו כך פולטו וכו' מ"מ האי לאו מטעם גיעול היוצא, רק שורף בעינן, וכל שאין ניצוצות - אין שורף עי"ש. ולפ"ז, אם הקש שמחוץ לכלי נשרף, או לחילופין חלה או עוגה שמשאירים זמן רב בתנור והיא נהפכת לפחם שחור שאין עליו שם אוכל – בודאי שהבלוע בתוך הכלי כבר נשרף ונהפך לפחם וסגי בהכי, ומה צריך עוד יותר מזה?
ובפרט לפי מה שכתב הרא"ם בתשובה סי' מ"ג: שמה שאמרו רז"ל שצריך שיהיו נצוצות נתזות לא אמרו אותן אלא באותן שתשמישן על ידי האור שאין הכשרן אלא על ידי האור דכבולעו כן פולטו, וכיון דבולעו על ידי נצוצות צריך שיוכשרו ע"י נצוצות נתזות עי"ש. הרי דלא ס"ל כסברת הפמ"ג הנ"ל, אלא מה שצריך ניצוצות זה בגלל שבלע ע"י ניצוצות. ולפ"ז תבניות או תנור או אפילו שיפודים ואסכלאות בזמננו שלא בולעים ע"י ניצוצות – פליטתם וליבונם הוא כדרך בליעתם, באותו חום שמשתמשים בהם.
ולפי הנ"ל נראה, דבכלי חמץ ודאי שאפשר לסמוך לכתחלה על מה שמוגדר 'ליבון קל', דהא דעת רבים מהפוסקים שחמץ היתרא בלע ומהני אפילו הגעלה, וכ"ש ליבון קל שהוא חמור יותר מהגעלה. וגם אם חמץ איסורא בלע – דעת ראכ"צ ודעימיה שמה שמוגדר 'ליבון קל' – דינו כליבון גמור, וכך מסתבר וכפי שכתבנו. ואע"פ שהשו"ע פסק בשתי המחלוקות לחומרא (גם בהצטרפם יחד), כיון שהוספנו ראשונים רבים שסוברים שמהני הגעלה לכלי חמץ, ונראה שכך דעת רוב הראשונים, וכן בענין ליבון קל הוספנו את דעת הרדב"ז והרא"ם ומשמעות דברי הרא"ה, וכן הסברא והמציאות בזה – יתכן מאוד שגם השו"ע היה מורה להיתר בזה, ובפרט לפי מה שנביא לקמן בענין בליעה בכלים בזמננו.
♦
שיעור ליבון חמור וליבון קל במעלות
בשיעור ליבון חמור במעלות, נחלקו חכמי זמננו, וכפי שסיכם הרב מנחם פרל ב'תחומין' מ', תש"פ, שבספר יסודי ישורון [ח"ו עמ' קנ"ז] כתב שהוא 482 מעלות [וכעי"ז דעת הרב יצחק לוי הלפרין – עי' ב'מוריה' תל"ג, תשע"ט, שהוא 450-480 מעלות]. ובספר הגעלת כלים כתב בשם הגר"מ פיינשטיין שהוא כ370 מעלות. ובספר דבר חברון [או"ח ג' ג'] כתב שדי ב300 מעלות, שמכלה את כל החומר האורגני והופכו לאפר עכ"ד. ושיעור ליבון קל כתב שם ע"פ נסיונות שעשו שהוא ב 190 מעלות - כחצי שעה, וב 260 מעלות – כרבע שעה עי"ש. וע"ע באורך בירחון האוצר גיליון ע"ו [מאמר הרב בניהו שנדורפי].ולפי הנ"ל נראה שאפשר להכשיר כלי חמץ לפסח בהכנסת הכלים לתנור וכדומה בחום של כ250 מעלות [שזה החום המצוי בתנור רגיל] למשך כ20 דקות עד חצי שעה, ומותר לשימוש בפסח.
♦
היתר הכשרת כלי חמץ בהגעלה וכלי איסור בליבון קל בזמננו
וגדולה מזו, נראה שבזמננו אפשר להקל בזה כדעת רוב הראשונים דסגי בהגעלה, ולהגעיל רשתות צליה, שיפודים, תבניות אפיה, ושאר כלים שמשתמשים בהם בחמץ ביבש, ולסמוך על דעת הפוסקים שחמץ היתרא בלע, וזאת משום שהכלים בימינו לא בולעים, ומעיקר הדין לא היינו צריכים להכשיר כלים כלל, וכפי שנבאר בס"ד, אלא שאין לנו לבטל דיני הגעלת כלים לגמרי. אולם ניתן לסמוך על הפוסקים המקילים בכל מחלוקת, שבזה אין אנו חולקים ומבטלים דברי חז"ל, אלא נוקטים כדעות חשובות של הפוסקים גם בדעת חז"ל. ובפרט שהמחלוקת היא בדרבנן, דהא כלי שאינו בן יומו אין איסורו אלא מדרבנן, ובד"כ השימוש בפסח נעשה לאחר יותר מיום שלם מהשימוש האחרון בחמץ לאחר שהטעם נפגם, וע"כ נראה שאפשר להתיר בהגעלה וכנ"ל.
וכמו כן, נראה שאפילו באיסורא בלע ממש מהני ליבון קל, דאפשר בהחלט לצרף דעת ראכ"צ וסברתו הברורה לכלים בזמננו שאינם בולעים, וכפי שנבאר בס"ד;
♦
האם הכלים בימינו בולעים
בענין זה דנו כמה מתלמידי החכמים בזמננו [ועי' מה שכתבתי בתורת הקדמונים ח"א סי' קי"ט בקצרה], ואציין לכתב העת 'תחומין' ל"ד [תשע"ד] מאמרם של הרב ד"ר דרור פיקסלר והרב יאיר פרנק מבחינה מדעית עיש"ב ובמה שציינו שם, וכן את המאמר בירחון 'האוצר' ל"ח [הרב בנימין הלוי]. ואכתוב את עיקרי הדברים העולים מדברי הפוסקים התואמים את המציאות בצורה פשוטה שניתנת לבדיקה ביתית רגילה.לפני שנדון האם הכלים בולעים או לא, יש לנו לדון האם יש לנו 'אפשרות' לדון על בליעת כלים, או שאין בכוחנו להחליט, וצריכים לחוש לכל הכלים שהם בולעים. ונראה שנחלקו בזה השו"ע והרמ"א [ע"פ דברי הראשונים] לענין כלי זכוכית, דהב"י בסי' תנ"א סכ"ו הביא כמה מחכמי אשכנז שהחמירו בכלי זכוכית שאע"פ שהם שיעי – דינם ככלי חרס ושכך נהגו שלא להשתמש בכלי זכוכית ישן בפסח, אולם הב"י כתב שנהגו כדעת הרשב"א והר"ן שכלי זכוכית לא בולעים משום דשיעי, ומשתמשים בהם ללא הגעלה, וכך פסק בשו"ע שם. והרמ"א פסק כדעת תה"ד ומנהג אשכנז שלא משתמשים בכלי זכוכית ישן בפסח עי"ש.
והנה בדעת הפוסקים המתירים כלי זכוכית יש שני טעמים; טעם אחד ע"פ אבות דר"נ פמ"א דאיתא שם להדיא שזכוכית אינו בולע ואינו פולט. וטעם שני כיון שהם שיעי – לא בלעי. והמעיין ברשב"א בתשובה ח"א סי' רל"ג [שהזכיר הב"י שם] יראה דלא אתי עלה מטעם אבות דר"נ אלא מטעם הסברא של שיעי, וז"ל מה ששאלת בכלי זכוכית שנשתמש בהן בחמין אם צריכין שום הכשר לפי מה שאמרו בפרק אחרון של אדר"נ תניא כלי זכוכית אין בולעין ואין פולטין. תשובה כן נראה פשוט שאין צריכין שום הכשר. חדא דשיעי טובא וכל דשיע טובא לית ביה קרטופני משמע דלא בלע. ועוד דחזיא להו דלא מדייתי ע"כ. הרי שהוא לא התייחס וסמך על אדר"נ אלא על 'שיע ולא בלע' [פסחים ע"ד ע"ד גבי לב עי"ש], ועל 'חזינן דלא מדייתי' [פסחים ל' ע"ב גבי מאני דקוניא דשיעי, דכיון דחזינא להו דמידייתי, אלמא בלעי ואסירי עי"ש, משמע שאם לא מידייתי, והם שיעי מותרים]. ובביאור 'מידייתי' יש שני ביאורים; מזיעין, פולטין המשקה מדופנן החיצון [רש"י]. משחירין מבחוץ לשון דיו [מאירי]. ושני ענינים אלו אינם בכלי זכוכית, ועל כן התירם הרשב"א. וכן מתבאר יותר מדברי הרשב"א במשמרת הבית [ב"ה ש"ו] שכתב: עוד בודאי טועה [הרא"ה] במה שאמר דכלי זכוכית צריכה עירוי, 'שהעין תעיד' שאינן בולעין אפילו בחמין כ"ש בצונן ע"כ. וגם המדקדק בדברי הר"ן בפסחים ט' ע"א [שהזכיר הב"י שם] יראה שהתיר מסברא, שכתב: נ"ל להתיר כלי זכוכית אפילו במכניסן לקיום, דשיעי וקשים ובליעתם מעוטה מכל הכלים. ומצאתי כתוב דהכי איתא באדר"נ וכו' עי"ש. הרי שהוא התיר מחמת הסברות הנ"ל, וסיים שמצא כתוב שכך הוא באדר"נ, כלומר שזה 'מסייע' לסברתו.
נמצא שחכמי ספרד סבירא להו שיש לנו את 'הכלים' לבדוק האם כלי בולע, ע"פ דברי חז"ל, והם: שיעי ולא מידייתי. אולם חכמי אשכנז לא סמכו על סברות אלו, ואסרו כלי זכוכית. ולשיטתם נראה שגם בכלים בזמננו לא ניתן להתיר ללא הגעלה, דלא עדיפי מכלי זכוכית.
ומעתה נעבור לבדוק בכלי זמננו האם מתקיימים בהם ההגדרות הנ"ל דשיעי ולא מידייתי.
כלי הבישול [סירים ומחבתות], עשויים בד"כ מנירוסטה, או אלומיניום בציפוי טפלון. התבניות בד"כ מברזל בציפוי אימייל. רשתות ושיפודים בד"כ מנירוסטה. צלחות וכוסות ודומיהם בד"כ מחרסינה [פורצליין]. הכלים הנ"ל הם חלקים ולא מידייתי, וכפי 'שהעין תעיד'. וא"כ לפי כללו של הרשב"א אין הם בולעים ומותרים ללא הגעלה כלל.
עוד בדיקה לבליעת הכלים היא 'הטעם', שהרי בזמן חז"ל היו מטעימים לקפילא והיה מרגיש ויודע איזה טעם יש במאכל, אפילו בלי לומר לו. וזה מראה שבאמת הכלי היה בולע ופולט. וכבר עשה ניסוי ובדיקה זו 'אחד המורים' בקובץ 'כנסת הגדולה' [ורשא תר"נ] ח"א עמ' מ"ג [הובא בשד"ח אס"ד מערכת ה' אות כ'] וז"ל על כלי ברזל המצופים בקוניא (גלאזור): לקחתי כלי ברזל גלאזירט חדש הנקרא פענדיל משחתי השוליים בחמאה סרוחה ובנפט וכן עשיתי בכל הדפנות מבחוץ ואחרי כן כפיתי את הכלי על המנורה (לאמפע) הבוער להחם היטב מבפנים כדי שיבלע היטב את החמאה ואת הנפט שעל השולים מלמעלה. וכן בשלתי בתוך הכלי זפת ונפט במוקף צמיד פתיל דברים שריחם רע מאד. ואח"כ קנחתי את הכלי היטב ורחצתיו בצונן ונתתי בתוכו מים להרתיח ולא נשתנה טעם המים וריח רע לא היה להמים כאילו לא נתבשל בהכלי מאומה. נראה מזה שהכלים הללו אם רק הם חלקים ואין בהם קרטופני אינם בולעים אם כן דין כלי זכוכית יש להם. לכן קולי אקרא בכח כי המצוה וגם חובה היא המוטלת על כל רב ומו"ץ לעמוד על המבחן בכלים הללו למען ידע את טבעם ואז רק אז ידע מה להורות אם נשפך תחתם דבר האסור או זיעה מבחוץ, והוא בכלל כל אבדת אחיך שלא לאסור את המותר וכו'. וכן גם הכלים המצופים מבפנים ומבחוץ, הן אותם שצבועים בצבע בלא"ה [כחול], והן הצבועין בצבע אחר, בכולם עשיתי הבחינות ויצא לי שלכולם טבע אחד, ולכולם יש על פי זה דין כלי זכוכית, וכן הסכים על ידי חכם אחד בחכמת הכימיא. ומי לנו גדולים מהחכמה והנסיון אשר עליהם בנו חז"ל את יסודי הוראותיהם בכלים במסכת פסחים ונודע לי שהמו"ץ בווארשא נוהגים היתר בכלי מתכות שהם גלאזירט מבית ומחוץ הנעשים בווארשא מתירים אותם על חג הפסח וגם אם נשפך תחתם דבר האסור מתירים את הכלים בהגעלה כי נתברר אצלם שאין הגלאזור ככלי חרס, אבל לא נסו לעשות את הנסיונות שעשיתי אני. ולדעתי אם תבא שאלה מבחוץ על הכלים האלה בערב שבת או בהפסד מרובה יכולים המורים להורות כפי שהורה לי הנסיון בתנאי שיסכימו עמדי עוד רבנים כי אולי הוא כדבר שנהגו בו איסור עכ"ל: וכתב על זה השד"ח: והנה המובחן שעשה הרב הנ"ל יצ"ו הוא נכון עי"ש. [וע"ע לקמן]. וגם בזמננו אף אחד לא מרגיש שום טעם בכלי שבושל בו איזה דבר ונוקה היטב ובישלו בו באותו היום משהו אחר, וזה גם מראה שאין שום בליעה ופליטה בכלים.
עוד דרך לבדוק אם הכלים בולעים או לא, כתב הרדב"ז בתשובה ח"ג סי' ת"א, שדן לגבי כלי 'צין' דהיינו חרסינא [חרס – סין], וז"ל אבל מה שנראה לי אחר הנסיון שהוא בולע, ואין בליעתו גדולה כשאר כלי חרס. וזה דרך הנסיון כי לקחתי ממנו חתיכה והכנסתי אותה באש ויצא ממנה שלהבת כדרך הכלים הבלועים. עוד הלבנתי אותה יפה ודקדקתי משקלה והשלכתי אותה לתוך קדרה של תבשיל עד חצי שעה ורחצתי אותה וניגבתי אותה יפה והשבתי אותה במשקל והוסיפה על משקלה הראשון כל דהו וזה ודאי מורה שהוא בולע עי"ש. והשד"ח שם הביא את דברי הרדב"ז וכתב: וזה הנסיון שייך גם לכלי ברזל הנ"ל [שהביא החכם הנ"ל בקובץ 'כנסת הגדולה']. ומשמע דאם אחר המבחן לא היה שלהבת יוצא ממנה (כדרך הכלים הבלועים) ולא הוסיפה על המשקל - היה סמוך לדון אותם ככלי זכוכית דשיעי ולא בלעי. ומזה סעד ותמך גדול לדברי הרב אחד המורים הנ"ל יצ"ו לסמוך על הניסיון, ויועיל לנו הספרדים הנגררים אחר פסק מרן בהוראות איסור והיתר, ופסק בסוף סי' תנ"א דכלי זכוכית אין צריכים שום הכשר, וכן עמא דבר זולת השרידים המהדרים כמו שכתב מרן החבי"ב בשכנה"ג שם ובכנה"ג יו"ד סי' קכ"א, אבל לגבי האשכנזים אשר נמשכים אחר הוראות הרמ"א שהביא דעת המחמירין דכלי זכוכית אף הגעלה לא מהני להו והעיד שכן המנהג באשכנז ובמדינות אלו וכן נמשכו הבאים אחריו כל ישרי לב הלא בספרתם - לא יספיק להם לומר שדין כלים הללו כדין כלי זכוכית אלא צריכים לומר שכלים הללו עדיפי מכלי זכוכית וכו' עי"ש.
והנה מה שכתב הרדב"ז שהכלים הבולעים יוצא מהם שלהבת - זהו כעין מה שכתוב בירושלמי ע"ז פ"ה הט"ו: הליבון צריך שיהו ניצוצות מנתזין ממנה ע"כ. ויש לידע שהניצוצות והשלהבת אינם מחמת 'המתכת' עצמה, שהרי רק בחום גבוה מאוד [כ700-800 מעלות] שלא מצוי ולא נצרך ואף מעוות את הכלי לגמרי – המתכת עצמה מוציאה ניצוצות, אלא הם מחמת 'המאכל' שבלוע בין חלקיקי המתכת, כמו שומנים וכדומה שכשהם נשרפים הם מוציאים שלהבת או ניצוצות. אולם כלים שאינם בולעים – לא מוציאים את הניצוצות הנ"ל. וזוהי כונת ובדיקת הרדב"ז, שאם יוצא שלהבת – זה אומר שהכלי בולע, ואם לא – אינו בולע. ובכלים דידן, גם כשמגיעים ל450 מעלות שזה לכל הדעות אמור לשרוף את השומנים ושאר הדברים הבלועים – אין ניצוצות ושלהבת, וזה מראה שאין בליעה בכלים דידן.
וגם לגבי משקל הכלים - בבדיקה שעשיתי אני, וכן ראיתי אחרים שכתבו שעשו בדיקה זו – הכלים שלנו לא מוסיפים במשקלם לאחר הבישול, וזה מראה שאינם בולעים.
נמצא שיש ארבעה סוגי בדיקות להבחנה שהכלי אינו בולע; חלק [לאפוקי מחוספס] ולא מידייתי [היינו שאינו משחיר עם השימוש, והמשקה החם לא עובר דרכו ליד]. לא מרגישים את טעם האוכל הקודם. כשמשליכים אותו לאש לא יוצאים ניצוצות ושלהבת. כששוקלים אותו לאחר השימוש לא עולה במשקל. וכולהו איתנהו בכלים דידן.
♦
כלי פורצלן האם בולעים ופולטים
כתב בספר שכנה"ג סי' תנ"א הגב"י אות ל': מנהג העולם להשתמש בכלי פרפורי"ש [הם כלי הפורצלן, וכפי שכתב בספר מו"ק בסימן הנ"ל] כשהם שלמים, אפילו נשתמשו בהם כל השנה חמץ, מפני שמחזיקין אותם ככלי זכוכית, כל שהוא שלם ואין בו סדק. וכן משתמשין בהם בבשר וחלב. וכן אם נשתמשו בהם בדבר איסור, משתמשין בו בדבר התר. אבל כשהם שבורים או סדוקים, אם משתמשים בו חלב אין משתמשים בו בשר, וכן להפך. ואם משתמשים בו דבר איסור, אין משתמשין בו דבר היתר, וכל שכן אם נשתמשו בו חמץ, אין משתמשים בו מצה. ומכל מקום מנהגי שלא להשתמש בפרפוריש ישנים בפסח, אע"פ שהם שלמים, אם לא בחדשים ממש, או אפילו ישנים שלא נשתמשו בהם חמץ. וכתבתי בתשובה חא"ח סימן צ"ט, שהמנהג הזה בא אלי, מפני שראיתי בימי נערותי בהיותי בקושטא יע"א תשובה אחת להרדב"ז ז"ל [ח"ג סימן ת"א] שאסר הפרפוריש הישנים להשתמש בפסח מפני הנסיון, שלקח פרפורי אחד ושקל בפלס כמה היה שוקל, ואחר כך השליכו לקדרה של מרק, והוציאו וחזר ושקלו, ומצאו שהיה שוקל יותר ממה שהיה שוקל קודם שהשליכו במרק, ומן אז חדלתי את עצמי שלא להשתמש בפרפורי"ש ישנים שנשתמשו בהם חמץ אפילו הם שלמים, כי אם בחדשים או בפרפורי"ש קבועים מפסח לפסח. וכל זה לעצמי, אבל לאחרים איני מורה להם איסור, שפשט המנהג להקל, ואפילו יבא אליהו ויאסור אותם אין שומעין, ומוטב שיהיו שוגגין ע"כ. הרי דעיקרא דמילתא מנהג העולם להקל בזה שדינם ככלי זכוכית, אלא שמשום תשובת הרדב"ז החמיר בזה הכנה"ג ' לעצמו לענין חמץ', אולם לענין שאר איסורים נראה שלא החמיר גם לעצמו, וגם לענין חמץ לא מנע אחרים מלהשתמש, וכפי שדייק לנכון בשו"ת תבואות שמש [שפירא, קידן תרפ"ט] סי' נ"ג [אות ז'], וביאר, משום שמהנסיון של הרדב"ז לגבי המשקל מבואר שהוסיפה על משקלה 'כל דהו', והוספה זו אוסרת רק לענין חמץ שאיסורו במשהו, אבל לענין שאר האיסורים שאוסרים עד שישים – אין בבליעה זו כדי לאסור [ועדיף טפי מהא דאיתא בשו"ע יו"ד סי' צ"ט ס"ז עי"ש]. ומה שלא אסר גם לענין פסח להמון העם, כתב לבאר משום שמבואר בר"ן בפסחים ט' ע"א שגם כלי זכוכית בולעים אלא שבליעתם מעוטה מכל הכלים עי"ש, וכונתו, שכיון שבולעים מעט מאוד – אינם פולטים 'כלל', ולכן מותרים גם בפסח. וא"כ ה"ה בבדיקה שעשה הרדב"ז שבליעתן מועטת, וכפי שכתב 'כל דהו' – עדיין אין ראיה שהם פולטים, ומעיקר הדין הם ככלי זכוכית, את"ד הנכונים של שו"ת תבואות שמש הנ"ל. ובספר ילקוט מעם לועז פרשת בא הביא גם את דברי הרדב"ז והכנה"ג ועוד, וז"ל: והקומקומים והצלחות של פארפורי, אע"פ שהם חזקים ובריאים מאד, אין להשתמש בהם בפסח כי זו שבימי קדם היתה עדינה בלי שום פגם ולכן היה דינם ככלי זכוכית אע"פ שמשתמשים בהם הרבה שנים אינם בולעים, אבל אלו שעושים כיום בולעים וכבר עשו שני נסיונות וכו' [העתיק את דברי הרדב"ז, וסיים], ומזה מוכח שהוא כחרס ואין להשתמש בהם בפסח עי"ש. וגם מדבריו רואים שעיקרא דמילתא כלים אלו אם אין בהם פגם וכו' הם מותרים, אלא שע"פ נסיונות הרדב"ז אסרם 'לפסח'. וגם בספר מו"ק בסי' תנ"א נקט בפשיטות כמנהג העולם שהביא השכנה"ג, וז"ל: ופשוט שכלי זכוכית לבנה, הבאה מארץ הודו (שקורים פרצליין ובארץ תוגרמה פרפוריש) דין אחד להם עם כלי זכוכית, אע"פ שאינם צחים וזכים כמוהם ולא נראים מעבר אל עבר. ועיין שאילת יעבץ (סי' ס"ז) ובהגה שם ע"כ. וע"ע בשו"ת בני אהרן [וילנא תרס"ב] בסי' כ"א שדן בכלי הפורצלן וכתב בסוף התשובה כיון דילפינן דדמי למתכות במה שנראין כל מה שבתוכן מגבן, מזה מוכח דלא בלעי, דאם היה בולע היה נראה הבליעה בדופן מבחוץ וכו' היוצא מדברינו דפורצלן שלנו אינם בולעים וכו' עי"ש.ובעיקר בדיקתו של הרדב"ז – כבר כתב לנכון בשו"ת חמדה גנוזה [שלוש] ח"א סי' ט"ז אות י"ב, שאין בדיקתו מדוייקת, שהרי הוא לקח 'חתיכה' של פורצלן, ובמקום החתך אין 'ציפוי', שהרי הציפוי הוא חיצוני, ודרך מקום זה נכנס מעט אוכל והעלה במשקל, אבל אם היה לוקח כלי 'שלם' לא היה מעלה במשקל כלל.
אלא שהרדב"ז שם הביא תשובת גאון בלשון ערבי בענין זה, ולא תרגמה, וגם יש בה שיבושי לשון, וידידי הרב דוד יוסף תרגמה בקובץ 'בית אהרן וישראל' כסלו תשפ"ה עמ' כ"ו הערה 13, וז"ל: על כלי החרסינה [אל צין] האם מותר לאכול בהם המצה בפסח למרות שאכלו בהן חמץ או לא, והאם יש הבדל בין כלי החרס לענין מגע נכרי או לא. תשובה. אין הבדל בכלי החרס כולם שאסורה ההשתמשות בהם בפסח אלא מה שהשתמשו בו בשאר ימות השנה בצונן בלבד, אבל מה שהשתמשו בו לחמץ באוכל חם הרי אסורה ההשתמשות בהם, ועל זה אמרו חזינא להו דמדיתו, והתורה אמרה והעידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם, ואין הבדל בזה בין החמץ ומגע נכרי ע"כ. והמחב"ר בסי' תנ"א אות י' [הובא בכה"ח שם אות ש"ה] הביא את דברי הרדב"ז, וכתב: ואחד הרואה בעיניו יראה דאייתי בידיה תשובה לקמאי כדבריו. וכבר הרב פרי חדש הזכיר דבריו יעו"ש. וכל זה בפארפור"י אמיתי, וכ"ש דהיום מזייפים כמ"ש ז"ל. וכבר נתפשט המנהג לשוויינהו לכלי הפארפור"י כמאני דפחרא נחשבו לנבל"י חרס ע"כ.
והנה על טענת הזיוף – כבר כתב בספר תבואות שמש הנ"ל שכיום שעושים בבתי חרושת גדולים יש כלל שאין אומן מרע אומנותיה עי"ש. וכעי"ז כתב בשו"ת רב פעלים ח"ג סי' כ"ח שאין לנו להחזיק איסור מדעתינו בחששות כאלה לאסור במידי דרבנן, ומה גם דאנחנו רואים כי מראה אחד ותכונה אחת לכל מיני כלים אלו הבאים ויוצאים מכל מקום ומקום שיש בו פאברי"ק שעושין כלים אלו, והוא ודאי מלאכתם שוה, עי"ש. ובפרט שיש לנו כמה סוגי בדיקות, ורואים בעליל שכלי הפורצלן לא מידייתי והם שיעי, ושאר הבדיקות הנ"ל, וא"כ אין לחוש למידי.
ולענין דברי הגאון – מלבד שהגאון לא עשה את הבדיקות של הרדב"ז, ולא רק זה, אלא שכתב: ועל זה אמרו חזינא להו דמדיתו וכו', והרי אדרבה אנן חזינן דכלים אלו לא מידייתי, ואולי הכלים שלו היו מידייתי, אולם לא נראה כן, דא"כ מה שאלו השואלים, וצ"ע. אולם ברוך שלא השבית לנו גואל, ובקובץ בית אהרן וישראל הנ"ל פרסם ידידי הרב דוד יוסף קטע חדש מדברי ר"א בן הרמב"ם מספר המספיק, שבו כותב להדיא שכלי החרסינה לא בולעים וכפי שאנו רואים. ואמנם יש שם חיסורי מילים, אולם הענין ברור מאוד, וז"ל: ונעתיק הלכה למעשה, שהכלים הנקראים ציני בלשון ערבי אין דינם כן [ככלי חרס] אלא כדין כלי מתכות וכיו"ב .. וכן דנו בו אנשים חכמים ונבונים .. מה שלא ידמה בו לכלי חרס המצופין הידועים. הלא תראה שהתלמוד לא רצה לחלק בין הלבנים והשחורים והירוקים כזהב וככרתי .. להתיר מה שהוא קשה הצפוי מהם, ולאסור מהם מה שהוא רך, ולא עלה זה במסקנא מחמת עדות מי שהעיד ..חות חמין.. להתיר, והמים נזחלים מדופנותיו .., וכלי הציני אין בהם זה בשום אופן עכ"ד. ואם כי מדבריו בתחלה שכתב שהם 'ככלי מתכות' – נראה שהם צריכים הכשרה, ורק שאינם ככלי חרס שלא מועיל להם הכשרה, מ"מ מדבריו בסוף ומראייתו מהגמ' בפסחים מבואר שלא בולעים כלל, וא"כ אינם צריכים הכשרה. וא"כ עד שנסמוך על דברי הגאון שהביא הרדב"ז, שאינם מובנים – נסמוך על דברי ר"א שכתב דברי טעם, וכתב שכך דנו אנשים חכמים ונבונים.
וע"כ נראה, שכלי פורצלן דינם ככלי זכוכית לכל דבר. לא מיבעיא בשאר איסורים ולשאר ימות השנה, שאף לדעת הרדב"ז הוא כן לפי נסיונותיו שעשה, וכפי שמתבאר גם מדברי השכנה"ג לאחר ראותו את דברי הרדב"ז. אלא אפילו לענין חמץ בפסח – כלי פורצלן שלנו שמצופים בגלאזורה, שהיא זכוכית ממש, והם חלקים ונשארים נקיים לאחר השתיה והשטיפה – דינם ככלי זכוכית, שמותרים בשימוש גם בפסח. וכן העלה בשו"ת חמדה גנוזה הנ"ל עי"ש.
אולם, נראה שכל זה לענין כלי פורצלן שהם באמת מצופים בזכוכית, וכבר פשט המנהג שכלי זכוכית אין בהם בליעה ופליטה כלל, כדעת השו"ע בסוף סי' תנ"א, וכל מה שהוצרכנו להאריך זה לבסס את העובדות שאכן דינם ככלי זכוכית, ודלא כמו שכתבו האחרונים בדורות האחרונים. אבל לענין כלי מתכות לסוגיהם [נירוסטה או ציפוי טפלון וכדומה] נראה שאין להקל ולהתירם ללא הכשרה כלל, מכמה וכמה טעמים. אולם אפשר וניתן לסמוך על דעות חשובות בפוסקים, על אף שלא פסקו כמותם השו"ע והאחרונים, דכיון שדעות אלו קיימות גם בכלים שבולעים ממש – נסמוך עליהם אנו בכלים שלנו שאינם בולעים ממש, אלא שאין אנו יכולים להתירם ללא הכשרה כלל, אלא בהגעלה או בליבון קל וכפי שכתבנו.
♦
סיכום
נחלקו הראשונים האם הכשרת כלים שהשתמשו בהם בחמץ ביבש יכולה להיות בהגעלה בלבד או שצריך ליבון. ראשונים רבים סוברים שמספיק הגעלה משום שהחמץ נקרא 'היתרא בלע'. אולם רבים מהראשונים סוברים שצריך ליבון מתרי טעמי; או משום שהחמץ 'שמו עליו' וחשיב 'איסורא בלע'. או משום שגם אחרי ההגעלה נשאר בו 'משהו', ובפסח אוסר אפילו במשהו.
השו"ע פסק כדעת המחמירים בזה, שכ"ד הרי"ף והרא"ש, וגם המנהג היה כן. אולם נראה שאפשר להקל במה שמוגדר 'ליבון קל', דהיינו חום של 190 מעלות לחצי שעה או 260 מעלות לרבע שעה, שבזה הקש נשרף מבחוץ, וכ"ש שהבלוע שבפנים נשרף, וכדעת ר' אביגדור כ"ץ ועוד פוסקים שזה מהני גם 'לאיסורא בלע' כדין ליבון גמור. ואע"פ שגם בזה השו"ע פסק להחמיר, מ"מ כיון שמצאנו פוסקים רבים שהתירו בליבון קל, וסברתם מסתברת מאוד, נראה שגם השו"ע היה מורה להתיר בזה, בצירוף כל הנ"ל.
גדולה מזו, נראה שבזמננו ניתן להקל בהגעלה משום שהכלים בימינו לא בולעים, וזאת אנו יודעים ע"פ כמה בדיקות שכתבו הפוסקים, והם טעימת התבשיל, שקילת הכלי, אינו מוציא ניצוצות בליבון, חלק וקשה ולא עוברים הנוזלים דרכו וגם נשאר נקי וצלול לאחר השימוש. ולכן אע"פ שא"א להתיר לגמרי ללא הכשרה – מ"מ אפשר לסמוך על הפוסקים המקילים בהגעלה. וכ"ש בליבון קל וכנ"ל. וע"פ סברא זו אפשר להתיר גם ליבון קל בשאר איסורים ולא רק בהיתרא בלע.
ועל כן הרוצה להכשיר טוסטר, תנור, תבניות, רשתות צליה, שיפודים וכדומה – נראה לענ"ד דסגי בהדלקתם על החום הגבוה [200 מעלות ויותר] למשך כחצי שעה, ומותרים בין לפסח ובין לאחר בליעת איסור.
אולם יש להדגיש שכל הנ"ל הוא לדעת פוסקי ספרד, שאפשר לסמוך על בדיקות שלנו לדעת אם כלי בולע, מה שאין לדעת פוסקי האשכנזים. וגם לפוסקי הספרדים אין לשנות המנהג בלא הסכמת חכמי הדור, והנלע"ד כתבתי.
כלי פורצלן מזוגגים בחומר זכוכיתי מבית ומחוץ ודינם ככלי זכוכית לכל מילי, הן לענין בליעה, שאינם בולעים כדין כלי זכוכית, והן לעני טבילת כלים שדינם ככלי זכוכית ומטבילים אותם בברכה. והנלע"ד כתבתי.
♦ ♦ ♦