שאלה
אדם המשכיר את דירתו לישראל אחר לכל השנה, והשוכר מכניס שם את חמצו, ואינו מבער את החמץ כדין, ויש המחזיקים חמץ בפסח רח"ל, האם על המשכיר מוטלת חובת ביעור חמץ מהדירה, משום דחשיב כרשותו.♦
תשובה
הנה ודאי החמץ עצמו אינו בבעלות המשכיר אלא של השוכר, אלא הנידון הוא האם מקרה זה נחשב שיש חמץ ברשות המשכיר, וא"כ הוא יעבור עליו באיסור בל יראה.ראשית, יש לברר מה הדין בחמץ של ישראל אחר שנמצא ברשותו ולא קיבל עליו אחריות, האם עובר עליו. והנה בשו"ע סי' תמ"ג ס"ב כ' ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר בפקדון וכו' ואם לא מכרו חייב לבערו בזמן איסורו אפי' אם אינו חייב באחריותו. ובמ"ב שם ס"ק י"ד כתב בשם הב"ח והמג"א דאע"ג דהוא אינו עובר עליו מ"מ צריך לבערו כדי שלא יעבור עליו המפקיד דכל ישראל ערבים זה בזה, וכ"כ עוד אחרונים. אלא דכתב דדעת הגר"א היא דיש עליו חיוב מן התורה לבער אף שהחמץ אינו שלו כיון שהחמץ בביתו והוא של ישראל, וכן דעת הצל"ח ובית מאיר. דהיינו דלא דמי לחמץ של נכרי שאם לא קיבל עליו אחריות אינו עובר, וכן בחמץ של הפקר או שנתבטל ע"י הבעלים אינו עובר, אבל בחמץ של ישראל אחר עובר אף בלא אחריות, כיון שהוא ברשותו.
ובבית מאיר שם כתב דעובר על בל יראה בב' אנפי, בחמץ שלו אף שאינו ברשותו ובחמץ של ישראל שברשותו אף שאינו שלו, דהיינו שיש ב' אפשרויות לחיוב, וכ"כ בס' תורת חיים פסחים. ולכאורה הוא חידוש גדול. ועי' גם בצל"ח פסחים דף כ"ט שמצדד דהנפקד עובר [ודלא כמ"ש בדף ה'], ע"ש. והיה מקום לומר דהדבר מתאים יותר לשי' הרמב"ן דישראל שהפקיד חמצו אצל אחר, המפקיד אינו עובר משום שהחמץ אינו ברשותו. א"כ לפי"ז י"ל דכל איסור בל יראה תליא ברשות, וברשותו עובר על כל חמץ של ישראל, וברשות אחרת אינו עובר כלל. אבל לשי' הרא"ש ועוד דגם בחמצו המופקד אצל אחר עובר עליו, יצא דאיכא ב' סיבות לחיוב, חמץ שלו וחמץ שברשותו וכנ"ל.
והנה בשעה"צ שם כתב דכדברי הגר"א כתב בהלכות גדולות ובהל' רי"ץ גאות, וכלשון הש"ס הכל מצווים עליו לבערו. אמנם עי' בצל"ח שם שכתב דמלשון הגמ' אין הוכחה שהנפקד עובר, ויתכן דהוא משום להציל את הבעלים מלעבור. וכן בהלכות גדולות (הל' פסח) ורי"ץ גיאות (הל' פסחים) שם כתבו רק דהמפקיד שורפו משום שהכל מצווים עליו לבערו. ולכאורה צ"ע, דכלל לא מבואר בדבריהם שהשומר יעבור על בל יראה, ואדרבה יתכן שמשמע דאינו עובר ורק יש חיוב לשרפו, דו"ק בדבריהם [ובהל' גדולות ובהל' פסוקות, וכ"ה בשאילתות פר' צו שאילתא עח]. וכן בהג' בן אריה (על הבה"ג) ובהעמק שאלה (על השאילתות) מדייקים מדבריהם דהנפקד אינו עובר, והוא רק משום המפקיד. ואפשר דהמ"ב פי' כן גם בדעת הגר"א דרק יש חיוב לשרפו אך אינו עובר עליו. וצ"ע, דהבית מאיר והצל"ח כתבו להדיא דהנפקד עובר. ועכ"פ מדברי הבה"ג וריצ"ג אלו לכאורה אין ראי' לזה כלל, וכן מלשון הגמ'. ולקמן נביא עוד קמאי שכ' להדיא דשוכר אינו עובר על חמץ של המשכיר. וע"ע בסי' ת"מ ס"ה במ"ב סק"כ בשם האחרונים, דמי שהפקידו אצלו חמץ, הנפקד עובר רק משום האחריות. וע"ש באחרונים שדנו דכיון דבזמן איסור חמץ האחריות נפקעת, ע"כ שהנפקד לא יעבור, ע"ש ברע"א ובפמ"ג שהביא מהלבוש וכו', וחזינן דבלא אחריות אינו עובר. ועי' שם דעת הפר"ח דאינו עובר אלא בחמץ שלו וברשותו.
וכ"ז בחמץ של ישראל הנמצא ברשותו. ולפי"ז יל"ד בהשכיר את רשותו לישראל אחר האם עדיין חשיב רשותו לענין זה. ויל"ד ע"פ הסוגיא פסחים ו' א' בנכרי שהפקיד חמץ אצל ישראל דאם יחד לו בית אין זקוק לבער. ושי' רש"י דר"ל שלא קיבל אחריות אלא אומר לו הרי הבית לפניך, אבל אם קיבל עליו אחריות אף אם יחד לו בית חייב בביעור. ושי' תוס' בשם ר"ת דגם בקיבל אחריות אם יחד לו בית אין זקוק לבער, כיון דלא חשיב מצוי אצלו. ובשו"ע סי' ת"מ ס"א פסק כשי' רש"י. וע"ש במ"ב סק"ג דכתב דאפי' אם השכיר לו מקום לא מהני, משום דקיי"ל שכירות לא קניא, וע"כ נחשב ברשותו, וכיון שקיבל עליו אחריות עובר עליו. ובדיעבד אם השהה סמכינן על שי' ר"ת.
וראיתי בכמה ספרים [ס' חוט שני פסח ועוד] שיצאו לדון עפי"ז, דלדעת הגר"א הב"מ והצל"ח הנ"ל דבחמץ של ישראל אחר שברשותו עובר אף בלא קיבל עליו אחריות, א"כ גם במשכיר את ביתו לישראל אחר והשוכר מניח שם חמץ, עובר אף המשכיר, לשי' רש"י הנ"ל דמשכיר מקום לנכרי עדיין חשיב כרשותו ועובר עליו בקיבל אחריות. וא"כ לשי' הגר"א הנ"ל דבחמץ של ישראל אחר אף בלא אחריות עובר בבל יראה, א"כ לא מהני השכרה, ומחויב בביעור. וגם המשכיר אינו יכול לבטל דהא אינו שלו כלל. וכתבו עוד דאף לשי' ר"ת אפשר דהא דמהני יחד לו בית זהו רק בחמץ של גוי, דאז חשיב כשל גוי בבית גוי, אבל בשל ישראל לא יהני, כיון דהא שכירות לא קניא. ורק בגוי התחדש דאינו עובר משום דאינו מצוי, וכדאיתא בגמ' ו' א'.
אמנם בסברא, לדעת ר"ת יש מקום לומר דכ"ש הוא, דבחמץ של גוי הרי קיבל אחריות והחיוב הוא משום האחריות, ואעפ"כ ביחד לו בית אינו חייב, מבואר בגמ' שסיבת הפטור היא משום דאינו בכלל לא ימצא, דחשיב אינו מצוי בידך. וא"כ כ"ש בשל ישראל יש יותר סברא דיהני, דהא לא קיבל אחריות כלל וכל החיוב הוא משום שהוא ברשותו, ובהשכיר הרשות יחשב אינו מצוי בידך, דמאי שנא. וכן ברמב"ן בסוגי' שם ועו"ר כתבו דההיתר הוא משום דחשיב אינו ברשותו, וגם בחמץ שלו אינו עובר בזה [דס"ל דגם בחמץ שלו עובר רק אם הוא ברשותו]. אמנם לשי' רש"י, וכ"פ השו"ע, דלא מהני יחד לו בית בגוי, יל"ד מה יהא בשל ישראל וכנ"ל.
והנה במ"ב שם כתב טעם שיטה זו משום דקיי"ל שכירות לא קניא, ובשעה"צ סק"ג כתב דכן מוכח מגמ' לשי' זו. ולכאורה יל"ע, דהא בגמ' איתא דיחד לו בית מהני, והקשו ע"ז דהא לענין עבודה זרה שכירות לא קניא, ותי' הגמ' שאני הכא דאפקיה רחמנא בלשון לא ימצא מי שמצוי בידך יצא זה שאין מצוי בידך. ועפי"ז פי' ר"ת דגם בקיבל אחריות חשיב בכה"ג אינו ברשותו, אלא דרש"י פי' דכ"ז רק בלא אחריות, אך לא נתפרש דהוא משום דשכירות לא קניא. ולפו"ר הא בגמ' איתא דלענין חמץ מקום המושכר לאחר חשיב אינו מצוי בידו וכאינו ברשותו, ושפיר אפשר דדעת רש"י היא דאע"פ ששכירות מהניא, אעפ"כ עובר עליו כיון שקיבל אחריות וחשיב כשלו. ולא דמי לקבל אחריות על חמץ גוי בבית גוי, דאז חשיב כקבלת אחריות בלא שמירה כלל, והוא כעין ביטוח בעלמא. אך כ"ז שייך דוקא בקיבל אחריות.
ויש להביא ראי' לזה מדברי קמאי. בסוגית הגמ' פסחים ד' א' איתא 'בעו מיניה דרנב"י המשכיר בית לחבירו בי"ד על מי לבדוק על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא או דלמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה קאי'. ומסקנת הגמ' היא דתלי בזמן מסירת המפתח, אם כבר נתחייב המשכיר. וכתבו שם הראשונים, רבינו דוד, חי' הר"ן, מהר"ם חלאוה והמאירי, דמדאורייתא שניהם לא עוברים, המשכיר משום שאינו ברשותו והשוכר משום שאינו שלו.
והנה במה שכתבו שהשוכר אינו עובר על החמץ שהשאיר המשכיר מבואר דס"ל דלא כשי' הגר"א הנ"ל, ובמ"ש דהמשכיר אינו עובר חזינן דהשכירות שמשכיר לאחר מהניא להחשיב אינו ברשותו. ואף שכאן החמץ שלו, הם ס"ל כשי' הגאונים ורמב"ן דאף בחמץ שלו מהני הפקדה. אבל נפ"מ בזה לנד"ד בחמץ של ישראל אחר אלא דהוא ברשותו, דלשי' הגר"א הנ"ל עובר עליו, דיהני השכרה ליחשב אינו ברשותו. וכן מפורש בדבריהם דמהני מדין לא ימצא האמור גבי גוי, וחזינן דאמרינן שכירות קניא לענין חמץ וגם בחמץ של ישראל. ונראה מדבריהם דזה אינו תלוי בפלוגתא דרש"י ור"ת בקיבל אחריות על חמץ של נכרי [ובסוגיא דהתם ו' א' הביאו את הפלוגתא בזה]. וע"כ דפי' דגם לשי' רש"י האוסר בקיבל אחריות אינו משום ששכירות לא קניא, אלא דכיון שקיבל אחריות חשיב כשלו ואינו נפטר כשמוציאו מרשותו. ואף דודאי אם קיבל אחריות על חמץ של נכרי בבית הנכרי אינו עובר, מ"מ בכה"ג חשיב רק כעין ביטוח וע"כ אינו כשלו, אבל בהפקיד הנכרי אצלו, לא יהני להוציאו. [אמנם ברש"י ותוס' בסוגי' שם משמע דגם המשכיר עובר אם לא ביטל, וכ"ה להדיא בתו' רבינו פרץ, אך י"ל דזה משום שהחמץ שלו, וס"ל כשי' הרא"ש דבחמץ שלו עובר בכל מקום, ודלא כשי' רמב"ן. ובפרט דכאן השוכר אינו שומר ע"ז כלל. וכ"ה בתו' ר"פ דף ו' דבחמץ שלו עובר אף ברשות אחרת].
עוד יל"ד דלענין חמץ של השוכר עצמו יותר נראה כן, דהא השוכר עובר עליו אף שהבית רק שכור אצלו. ואפי' לשי' רמב"ן דחמצו שברשות אחרת אינו עובר, כאן חשיב רשותו, עי' חזו"א או"ח סי' קכ"ד לדף ו'. א"כ י"ל דהמשכיר לא יעבור בכה"ג, משום דלא נחשב שיש לו קשר לזה כלל, ולא מסתבר לומר דחשיב ברשות שניהם לעבור בבל יראה.
ולמעשה, אחר דלרוב הפוסקים בחמץ שאינו שלו אינו עובר כלל אף שהוא ברשותו, וגם אליבא דהגר"א דעובר, אבל בהשכיר רשותו, לשי' ר"ת ודאי חשיב אינו רשותו [כ"ה שי' הרבה ראשונים וכ"פ הפר"ח, ולענין דיעבד סמכינן עלה]. ואף לשי' רש"י שפסק כן בשו"ע, לכאורה נראה בראשונים דבמשכיר הבית חשיב אינו ברשותו, ע"כ לכאורה אין לחוש לאיסור בל יראה. ואם השוכר מבטל, אין נידון כלל לענין בל יראה, ומשום חיוב בדיקה דרבנן ודאי החיוב על השוכר, כדאיתא בגמ' במשכיר קודם י"ד ניסן. ועדיין צ"ע בסוגי'.
♦ ♦ ♦