תלמיד חכם עצום הסתלק מאיתנו, הגאון רבי אהרן צבי קרפט זצ"ל, בעל 'שער הקרבן' על הלכות קרבן פסח ועל הלכות עבודת יום הכיפורים וספרים נוספים. עוד לא הגיע לגיל ארבעים, וכבר העניק חמה בגדלו. היום יש אינפלציה לתארים כמו 'גאון' ו'שקדן', שבהם חשבתי להשתמש כדי לתאר אותו. היכרותי עם הרב קראפט החלה מהעיסוק בספריו, 'שער הקרבן' על הלכות קרבן פסח ועבודת יום הכיפורים, שפורסמו בעילום שם תחת הכותרת של מכון תורת הקרבנות. אלמלא הייתי מגיע עד לביתו לקנות את הספרים, ספק אם הייתי יודע עד היום מי המחבר. לא אשכח את תחושת ההפתעה שאחזה בי למראה גילו הצעיר, והענווה והפשטות שהוא שידר. חבל על דאבדין ולא משתכחין!
התוודעתי לספריו אחרי עיסוק ממושך שלי בהלכות קרבן פסח בעיון במשך שנים, והתחושה שקיבלתי מהם – ומלווה אותי עד היום – היא שמה שלמדתי אינו אלא טיפה מן הים. בגאונותו זכה הרב קראפט להקיף בספריו אינספור דינים, ובכלל זה 'לשדך' כדבעי בין מצבים מעשיים שונים בעבודת המקדש שמעוררים מורכבות הלכתית, ובין מקורות קדומים שהתייחסו אליהם, לעיתים במפורש ולעיתים מכללא. 'שידוכים' אלה לא נעשו בקלות – הם דרשו עיון למדני ממושך מצד אחד וחשיבה ריאלית-פרקטית מצד שני, תכונות שלא תמיד מתמזגות באדם אחד. דוגמה אחת לכך היא התייחסותו של הרב קראפט לדין הקובע שכאשר כלי השרת שבמקדש טמאים, חל דין 'טומאה דחויה בציבור' וקרבן הפסח נעשה בטומאה. הרב קראפט (שער הקרבן פרק י"ב הערה 31) עמד על כך שכאשר כהן טהור נוגע בכלי שנטמא ישירות מהמת ('חרב כחלל'), הכהן עצמו נטמא. מכך פיתח דיון שלם, תוך שהוא מביא התייחסות ישירה לכך העולה מדין ארוך בהקשר אחר של ר' אליהו רגולר בשו"ת יד אליהו, שכותב שהדבר הותר כחלק מהיתר טומאה בציבור, ולעומת זאת מקורות מהראשונים שמסייגים את הדין לכלי המקדש שנטמאו מטמא מת ולא ממת עצמו, והכל בתמציתיות ובבהירות. חבל על דאבדין ולא משתכחין!
הענווה התבטאה גם בסגנון הכתיבה של הרב קראפט: במבט שטחי ניתן היה לחשוב שעבודתו בספריו היא ליקוט בעלמא. בעיון מעמיק יותר היה ניתן למצוא בדבריו חידושים רבים מספור, עמקות נפלאה ומסקנות של עיון עמוק, ממושך וחודר, המוגשות במעין 'תום לב' כאילו מדובר במקורות טריוויאליים. זכיתי להתברך רבות מחידושיו. חבל על דאבדין ולא משתכחין!
אעתיק כאן תשובה שהשיב (בו ביום) לשאלה שנשאלתי והעברתי אליו, בקיץ תשפ"ג. שאלה: 'כאשר חלב מתחמם הוא ניתך והופך לשמן נוזלי לכאורה, בימים שיש הרבה חלבים על המזבח (לדוגמה: קרבן פסח) החלב הנוזלי אמור להישפך מחוץ למערכה ולהפוך ל"בריכה" של שמן על המזבח. אך אולי בגלל שהאש גדולה היא מצליחה לאכל את כל החלב עוד כשהוא בתוך תחומי המערכה, וגם אם הוא נוזלי, הוא ספוג בעצי המערכה ובאברים שעל המזבח. האם יש מי שעסק בשאלה זו?'
תשובת הרב קראפט: 'שלום רב. לכאורה לא קשה, כיון שכתוב ביומא כא: שהאש של המערכה היתה אוכלת לחים כיבשים, ומסתבר שזהו הטעם שאש זו היתה אוכלת גם לחים, משום שתכליתה היא לעכל את הקרבנות שיש בהם דברים לחים כגון החלבים וכדומה. אכן עדיין יש מקום לשאלתכם לגבי מקדש שני, שבו האש של שמים לא היתה מסייעת לעכל את הקרבנות, והאש הבאה מן ההדיוט לא היתה בה סגולה זו שאוכלת לחים כיבשים. ויתכן באמת שבמקדש שני לא היה כל כך כפי המצב הרצוי, וכיון שלא זכו לאש של שמים היו צריכים לעשות השתדלויות מיוחדות שלא ישפכו החלבים, אבל בימים כתיקנם במצב השלם והראוי, אכן לצורך כך היתה אש של שמים, וכמו שנתבאר. בענין חלב שנבלע בתוך העצים, האם הדבר נחשב להקטרה ראויה, עי' מנחות כג. קומץ שמיצה שמנו על גבי עצים, ובמפרשים שם. בברכה רבה, אהרן צבי קרפט'.
אעתיק כאן גם הערה בשמו ששלח לי הרב שמעון הכהן ארנטרוי, במענה לדבריי בספרי פסח לה', סי' יד עמ' שצו: 'בסי' י"ד בשולי הדברים הביא את דברי ס' שער הקרבן שהסתפק בנדה בשביעי שלה אם שוחטין וזורקין עליה כיון שתוכל לטבול בערב, ותמה מעכ"ת שמ"מ עדיין היא טבולת יום, וכשהרציתי הדברים בפני מחבר הספר ידידי הרב אהרן קרפט שליט"א השיב על אתר שהנידון שם הוא רק בפסח הבא בטומאה שאז טבול יום מותר למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ'.
אעתיק כאן גם התייחסות שכתבתי לשאלה בעלון 'משמרת המקדש' של מכון תורת הקרבנות, שפורסם במייל באביב תשפ"א, וזה לשון השאלה: 'איך מקיים איש עיתי שילוח שעיר לעזאזל, האם צריך למושכו דווקא'. על כך כתבתי למערכת העלון: 'אמנם בד"כ לא ראינו אינה ראיה, אך יצא מן הכלל ידידנו הגרא"צ קראפט, שמה שלא ראינו אצלו - הוי ראיה. ואחר שפי"ב של שער הקרבן אין שום זכר לצורך במשיכה, אזי גם אם היה מקום לדון בזה (מה שמצד עצמו אינו ברור לי כל כך), דומני ששתיקותיה דמר בספרו מחזקת את הצד לומר שאין צורך במשיכה'.
♦ ♦ ♦