וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת: וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר ה' צְבָאוֹת: כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם (מלאכי ג, ד-ו).
הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי (שם, י).
♦
א.
מהי תכלית הבריאה המופלאה?
אם (אין) [נמצא] חרש וחושב חכם לב ואמיץ כח נפלא ומפורסם, ועשה מלאכה חודש ימים, או שנים, ועיניו לא יגרע מעבודת מלאכתו כל ימי עשותו, ובעיניים פקוחות ובלב מלא עשתונות, בוודאי לא יעלה ספק בליבנו אולי שיח או שיג ומקרה הוא לו במלאכתו אשר הוא עושה, אך נענה ונאמר כי בוודאי לתכלית נפלאה ומיוחדת מלאכתו אשר עשה מיודעת, שיהי' התכלית ראוי והגון לפי ערך האומן והמלאכה והזמן אשר עשה, ואם התכלית יהיה מעינינו מכוסה, ולא יראה ולא ימצא לנו, אזי בלי ספק בכל לב ובכל נפש נחקור ונדרוש בכדי שיראה ויגלה לנו התכלית הלזה מה הוא?אמיתת הקודם מבואר, בעשות ה' אלוקים אשר לו החכמה וה[ת]בונה והגבורה אמיץ כח, מלא כל הארץ כבודו, ממזרח שמש עד מבואו, ארץ ושמים תבל ומלואה וכל יושבי בה וכל היצורים שנכלל בהם כל חכמה וכל תבונה עד אין חקר, ונפלאות בהם עד אין מספר, ולא יום אחד ולא יומיים נמשך יצירתם ובריאתם רק בששת ימים עשה הצור מלאכתו, בוודאי לא יעלה ספק בליבנו כי לא לכוונה ותכלית מיוחדת ברא כל אלה, אם לא נס[ת]פק זאת על אָמָּן חכם בשר ודם, על אחת כמה וכמה (יתעלה (היצור) [היוצר] עילוי רב ורב) על הבורא יתברך מקור החכמה והבינה, בוודאי בפה מלא נודה כי לששה כל ברואים ועומדים (מהיצור) [מהיוצר] לתכלית כוונה מיוחדת, לכן יִמָּצֵא חובה על כל אדם לחקור ולדרוש עד מקום שִׂיכלו מגעת, שיגלה ויראה לפניו מה הוא התכלית מהבריאה כולה, ארץ ושמים תבל ומלואה.
♦
ב.
האדם נפש העולם
ובכן ניתן תודה לרבותינו חכז"ל שגילו לנו טפח מחכמתם הנפלאה, אשר במקרא הראשון ממעשי בראשית, שמה נרמז כל תכלית בריאת העולם, והוא באמרו ית' בתורתו התמימה (בראשית א, א): 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים', ודרשו חז"ל (רבה א, א הובא ברש"י שם), 'בראשית' - בשביל התורה שנקראת 'ראשית', ובשביל ישראל שנקראו ראשית (שם רבה א, ה).ונאמר בכוונתם אחרי כי ידוע מחכמי חרשים, כי כל הבריאה כולה נקרא עולם גדול, והאדם בכלל נקרא עולם קטן (תנחומא פקודי, ג)[1], וכל מה שנמצא בזה יש בה, ובאדם נאמר בו שתי יצירות, כמאמר (בראשית ב, ז): 'וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים', ודרשו חכז"ל (ברכות סא, א) מלמד שברא בו שתי יצירות, והיינו גשמי ורוחני וכמבואר בכתוב עפר וגו' יסוד גשמי, ונשמת חיים, הוא יסוד רוחני - בת השמים, כן לעומת זה בעולם הגדול הוא הבריאה כולה, גם בה נמצא שתי יצירות הללו גשמי ורוחני, הגשם הוא חומרי - כל העולם כולו, והרוחני הוא נפש כל הבריאה, כאמרם (חולין ס, א): 'יהי כבוד ה' לעולם וגו' - שר העולם אמרו', והוא נפש העולם כולו.
אמנם אין נפש העולם כולו בערך אחת עם נפש האדם, כי המחקרים הסכימו כי נפש העולם הוא שכל הפועל שתחת גלגל העשירי[2], ונפש האדם הסכימו המקובלים שבאו בסוד ה', כי היא אצולה ואחוזה מתחת כסא הכבוד, וכינו אותה בשם חלק אלו-ה, וכאשר האריך הרמב"ן על כתוב זה 'יפח באפיו', וז"ל: [אמר כי הוא נפח באפיו נשמת חיים, להודיע כי לא באה בו מן היסודות כאשר רמז בנפש התנועה (לעיל א, כ)], גם לא בהשתלשלות מן השכלים הנבדלים, אבל היא רוח השם הגדול, מפיו דעת ותבונה, כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו. וזהו שנאמר (איוב לב, ח) ונשמת שדי תבינם", ע"כ.
וידוע כי כל פעולות שנעשים לתכלית מה, התכלית במדרגה גבוה היותר ויותר מהפעולות הנעשים להתכלית, וא"כ בוודאי אין פלא אם נאמר כי הרוחני - נשמת האדם הוא התכליתי לנפש רוחני העולם כולו, כי באמת היא במדרגה יתירה אין ערך מנפש העולם כי היא אפילו למעלה משכלים הנבדלים וכהרמב"ן, ונפש העולם הוא משכל הפועל אשר הסכימו המחקרים אשר הוא למטה משכלים הנבדלים.
♦
ג.
מצד חומר האדם הוא החלש בחומרו ומשום תורתו קונה את מעלתו
אמנם זה לכאורה יפלא, איך יהיה גשמי האדם תכלית לגשם העולם כולו, ויהיה יוצא מזה כי גם גשם העולם הוא נמוך במדרגה מן גשם האדם, וזה לא יצויר לכאורה בשכל כי נראה לעיניים ובחוש כי כמה חומרי מיצירת בעלי החיים חזקים ומוצקים יותר ויותר מחומר האדם, וכן בוודאי חומרי הגלגלים והשמים מזהירים ומאירים יותר ויותר מחומר האדם. ואיך נאמר כי (חומריו) [חומרו] הפחות, יהיה תכליתי לחומר וגוף העולם כולו הנכבד.לכן בהיתר ספק זה אמרו: 'בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו', אשר גם בה נמצא חומריות ורוחניות, חומריות התורה הוא כל מעשי המצוות הנכללים בתורה, ורוחניות התורה, הוא הסודות ורזי דרזין של התורה כידוע. והנה נפש האדם המעלה ישיג סודות ורוחניות התורה אשר מלבד נפש האדם תור המעלה לא יוכל להשיגם, וכאמרם (רבה חוקת יט, ו): 'לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה', ובוודאי לא למשה רבינו בלבד נאמר לך אני מגלה, אלא לכל ישראל וישראל אשר יתדמה במעשיו למשה רבינו, אבל לאחרים זולתם המה להם חוקה.
ולא על פרה אדומה בלבד נאמר (-חוקה), כי אם על כלל כל התורה כולה, ככתוב: 'זאת חוקת התורה', דבפשוטו קאי על כל התורה כולה, כן כל חומריות הבריאה כולה, מרמש ועד עוף השמים בהמות וחיתי יער, גם חומריות הגבוהים וגלגלים הקבועים אין [ב]אחד בהם כח סגולה מיוחדת אף לקיים מצוה אחת ממצוות העשויות לעשות נחת רוח ליוצרם, כי על כל מצוות המעשיות אשר הקרבנות חלק אחד מהם, נאמר בהם: 'ריח ניחוח אשה לה", ורק בחומריות וגשמיות האדם יש לו סגולה מיוחדת לקיים מצוות המעשיות החקוקים בתורת ה', וא"כ בזה רצוני גם בחלק הנמוך הוא גשם האדם, הוא גם כן גבוה מכל חומריות כל העולם כולו והיינו בעשותו כל מצוות תורת ה', וא"כ נתבאר היטב היטב, כי האדם בשתי יצירות שבו ובהתורה שבה ג"כ שתי יצירות כאמור למעלה, הוא תכלית כל העולם כולו.
♦
ד.
שביתת הבורא בשלימות - רק לאחר קבלת התורה
אמנם כמו החרש אומן נפלא למעלה ראש, אשר יעשה מלאכתו בשקידה נפלאה שנה או שנתיים והוציא עליה הוצאה רבה, במלאכת חרש וחושב, ארגמן ותכלת, זהב וכסף אודם פטדה וברקת, ושבעה עינים על אבן אחת[3], יביט על התכלית שיוולד מזה בוודאי, כל עוד אשר לא יצא תכליתו בוודאי לא נאמר עליו כי שבת ממלאכתו ומצא לו מנוחה, אחרי כי בספק הוא עודנה אולי יוכרח לחדש מלאכתו עוד הפעם, עד אשר ימצא תכליתו, אולם אם מוצא הוא התכלית אשר קיווה עליה, אז בעת מוצאו את התכלית נאמר עליו כי שבת ממלאכתו אשר עשה.כן בדמיון ההוא נאמר על הבורא ית' כביכול (מה שאין הפה יכול לדבר) כשברא העולם להתכלית אשר יִוָּלֵד מהבריאה, והוא בשביל ישראל שיקבלו התורה, ובאמת אין הקבלה עיקר, אלא הקיום - והיינו לימוד התורה ומעשי המצוות, והנה כל זמן שלא מצא כביכול התכלית לא נוכל לומר ששבת ממלאכתו אשר עשה, כי כל זמן שלא בא התכלית לא בא מנוחה, כי התכלית הוא השבתון והמנוחה ואלה לא יהיו כי אם בהמצא התכלית.
ואם כן כשאנו רוצים לומר שהבורא ית' שבת ממלאכתו, הוא בזמן שקבלו ישראל את התורה כשיצאו ממצרים, וכאמרם ז"ל (שבת פח, א): 'יום הששי', תנאי התנה הקב"ה עם מעשי בראשית אם יקבלו ישראל את התורה מוטב, ואם לאו אחזיר את העולם לתוהו ובוהו, הרי עד קבלת התורה היתה [בריאת] העולם תלויה ברפיון, אם יהיה לה קיום, ואם לא יקבלו יחריב, ובוודאי הכוונה שיבנה העולם באופן אחר [ש]יוולד התכלית אשר רצה, וא"כ בוודאי אינו שייך לומר קודם קבלת התורה, שהקב"ה שבת ממלאכתו, כיון (היתה[4]) [שהבריאה] עודנה בספק אם יתקיים העולם וכו', אבל בעת קבלת התורה אז בוודאי נאמר כיון שבא התכלית שרצה הבורא ית' אז היתה השבת האמיתי אשר שבת מכל מלאכתו אשר עשה.
♦
ה.
דקדוקים במקראות מועדי ה'
באלה נבין אלה הכתובים שכתוב בתורה (ויקרא כג, ב-ג): 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם', ע"כ.וכבר ראיתי להמפרשים שדקדקו בשם הגר"א, שהתחיל הכתוב במועדי ה', וגמר בשבת בראשית. ונאמרו בזה דברים בשם רבינו אדמו"ר הגר"א כידוע.
גם אינו מובן לכאורה [התיבות ה]כפולים בפסוק: 'שבת שבתון', למה חזר עוד 'שבת היא לה". גם 'בכל מושבותיכם' לכאורה אין לו מובן. [וכבר התעוררו בגמ' (קידושין לז, א) מושבות דכתיב גבי שבת למה לי, מאחר שהיא חובת הגוף, ועיי"ש].
ונאמר בזה אחרי שנקדים מקראי קודש בראשית נאמר שם (ב, א-ג): 'וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם: וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת'.
ויש להעיר בהכתובים האלה טובא:
א. באמרו 'ויכולו השמים והארץ' מבנין הפעול, ולא הזכיר פועלו. ובתוך כדי דיבור חזר בו והזכיר פועלו 'ויכל אלוקים וגו".
ב. כפל הדברים פעמיים ושלש, 'ויכולו השמים', 'ויכל אלוקים', 'וישבות ביום השביעי', שלכאורה הכל עניין אחד.
ג. אמרו: 'ויכל אלוקים ביום השביעי', שהרי ביום ו' נתן לכל תיכלה, וביום הז' לא יצדק להזכיר בו אפי' מעשי הכליון.
ד. שהוא סותר מה שאמר: 'וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה'.
ה. מה שדקדק לומר 'ויכל אלוקים ביום הז' מלאכתו אשר עשה', שלא היה לו לומר, אלא 'ויכל אלוקים אותם ביום הז".
ו. מילת 'כל' שאמר 'וישבות ביום הז' מכל מלאכתו', 'כל' לאתויי מאי.
♦
ו.
האדם לבדו נחשב למלאכת שמים – ושלימותו בעסק התורה בשבת
והיטב אשר דיבר בזה בספר הנחמד מהראנ"ח, והוא בהקדם כי בבריאת השמים והארץ וכל צבאם לא נאמר בהם במעשי בראשית שום עשייה, רק בלשון 'ויאמר' וכמאמר חז"ל (אבות ה, א): 'בעשרה מאמרות נברא העולם', וכלשון הכתוב (תהלים לג, ו): 'בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם', להיות כי האדם הוא יציר כפיו של הקב"ה ובו ניכר חכמת הבורא ית' כמאמר (איוב יט, כו): 'מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ'. וכמאמר 'אשר יצר את האדם בחכמה', משא"כ בכל היצורים זולת האדם לכן נתייחס בריאת האדם במיוחד להבורא ית', והוא נקרא באמת 'מלאכתו אשר עשה', כי בו נטוע חכמת הבורא ית'.אולם זה הוא בהתעסק האדם בכוחות נפשו הנטוע[ים] בו, ובנשמת שדי בדברים רוחניים בתורה ומצוות ומעשים טובים, הראוי לאדם המעלה, אז בוודאי יתרומם יוצרו ובוראו וכאמרם במדרש (דברים רבה ג, ג) על שמעון בן שטח כשקידש שם שמים והשיב אבידה לנכרי אחד, אמר עליו: 'ברוך אלוקי שמעון בן שטח', אבל חס ושלום כשיתעסק האדם בדברים חומריים וגשמיים, הנאות גם לבהמות וחית שדה, אז הוא דומה לשארי יצורים ונמשל כבהמות נדמה, ואז יאבד מעלתו, ולא יֵאָמֵר עליו 'מלאכתו אשר עשה', הוא בכלל הנבראים שלא נתייחס עליהם שם הפועל, אמנם האדם באשר שהוא אדם ויש בו חלק החומר, וגם הוא מבקש חלקו לסעדו בחומר ובגשם אכילה ושתייה וכדומה, ובלתי אפשר להתעסק כל ימיו במלאכת שמים בענייני רוחניות, ומוכרח הוא (לאבוד) [בעבור] חלק זה להיות טרוד בעבודת אדמתו, חרישה וזריעה, מלאכת בית ועבודת שדה וכרם, וא"כ חלק הרוחני אשר בו, מה תהא עליה?
לכן בחמלת ה' עליו, נתן לו את יום השבת קודש, אשר אז תשבות מכל מלאכתו – מלאכת הגשמי והחומרי, ואם זה יעשה קודש לה' להתעסק בו במלאכת שמים הראוי לכוחות נפשו נשמתו וכמו שמבואר במדרש (הובא בטור או"ח רצ): 'אמרה תורה לפני הקדוש ברוך הוא, רבש"ע כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו, וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולין לעסוק בך'. וכן אמרו במקומות הרבה (ירושלמי שבת טו, ג): 'לא נתנו שבתות אלא לעסוק בהם בתורה'.
ואם כן מבואר, כי תכלית בריאת העולם שהוא האדם המעלה הוא רק בתורה, כאשר ביארנו היטב למעלה. לא יִוָּלֵד התכלית כי אם ביום השבת, שאז הוא בטל ממלאכתו – מלאכת [הגוף] ועוסק במלאכת שמים, נמצא כי השבת היא התכלית הגמור לבריאת העולם.
ובזה מפרש כוונת הכתובים הנ"ל, אמרו: 'ויכולו השמים והארץ וכל צבאם', כלומר שכל היצורים זולת האדם לא נחשבו לפני הקב"ה להתייחס עליהם, כי אם כאילו הכל מעצמם, רק על פי מאמר ופיו של הקב"ה ולא נתייחס עליהם שום עשיה, אבל: 'ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה', הוא האדם אשר הוא 'מלאכתו אשר עשה', שנאמר עליו לשון עשייה וגמר תכליתו ביום השביעי הוא, שבחלק קודש שבו יתעסק בדברים רוחניים הראויים אליו.
וכיוון שהאדם מצא תכליתו רק ביום השביעי א"כ נמצא בו תכלית העולם כולו, כי האדם כפי אשר ביארנו למעלה הוא תכלית כל הבריאה כשישמור גדרו הראוי לו והוא ביום השבת וכאמרו, לכן: 'וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה' והוא מבואר, ומשום הכי 'ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו', משום 'כי בו שבת' כלומר שמצא הקב"ה התכלית 'וכל מלאכתו' הוא כל הבריאה כולה: 'אשר ברא אלוקים לעשות', על ידי האדם אשר נאמר בו לשון עשייה (ע"כ דברי הראנ"ח בתוספת ביאור משלי).
♦
ז.
תכלית השביתה רק לאחר קבלת התורה
אולם באמת לא נמצא השביתה שהיא התכלית הבריאה ע"י האדם עד זמן קבלת התורה אשר כל ענין יציאת מצרים הוא רק הכנה לקבלת התורה וכמאמר (שמות ג, יב): 'בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה', כי בהיותם עבדי פרעה לא נכשרו לקבלת התורה [וכמאמר] (ויקרא כה, נה): ['כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים], עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם'. ולכן כל המועדים כולם הם זכר ליציאת מצרים, דמשום הכי בכל קידוש יום טוב אנו אומרים: 'זכר ליציאת מצרים', ויציאת מצרים גופא היא ההכנה לקבלת התורה, וקבלת התורה הוא השבת הגמור התכלית לבורא יתברך מכל הבריאה כולה.ולכן אמר (ויקרא כג, לז): 'אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ'. הכוונה שלא ניתנו הימים טובים לישראל להתענג בהם תענוגות הגוף, כי באלה לא יתקיים רצון ה' אחרי כי כל המועדים המה זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים היא הכנה להתורה, בוודאי רצון ה' שיהיו המועדים בקדושה ובטהרה כמו קבלת התורה שהיתה בקדושה ובטהרה, וזהו אמרו: 'אשר תקראו אותם מקראי קדש' דווקא, ואומר (שם): 'אלה הם מועדי', רצוני כי המועדים אינם שלכם להתעסק בהם בתענוגות בני האדם, אלא המה מועדי ה' להתעסק בהם במלאכת שמים, ואז יתקיים השבת, רצוני התכלית הגמור של כל בריאת העולם, וזהו אמרו כאשר יתקיים כן אז: 'ששת ימים תעשה מלאכה' וביום השביעי יהיה: 'שבת לה' אלוקיך' ימצא הקב"ה התכלית מבריאת עולמו.
ואמר אימתי יתקיים זאת? כאשר יהיה 'שבת שבתון' כשיהיו שביתה כפולה, אחד להגוף ואחד להנשמה, וביאר זאת שביתה להנפש היא: 'מקראי קודש' להתעסק במלאכת שמים. שביתה להגוף כפשוטו: 'כל מלאכה לא תעשו', ואז כאשר יתקיים כן, יהיה: 'שבת לה' אלוקיך', ימצא השי"ת התכלית הגמור: 'בכל מושבותיכם', כלומר מכל הבריאה כולה, אשר שם הוא מושב האדם השמים והארץ, הגוף בארץ והנשמה מן השמים, והבן כל זה כי נעים ונחמד הוא.
המורם מדברינו כי השבת הגמור הוא התכלית מבריאת העולם כולו, והוא קבלת התורה אשר על כן ניתנה התורה ביום השבת (שבת פו, ב), להורות כי השביתה היא התכלית, והתכלית היא השביתה, אמנם באמת לא על קבלת התורה בלבד נאמר כי נמצא התכלית להקב"ה, רק בקיום התורה אשר יקיימו ישראל, אז נמצא התכלית הגמור, וכמאמר (דברים ל, יד): 'בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ'. וכמאמר (דברים כח, נח): 'לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת'.
♦
ח.
ברית התורה בזמן שיש מפריעים לקיום התורה
והנה באמת לא נחשדו ישראל להקב"ה בקבלת התורה שח"ו לא יקיימוה, שאם לא כן לא היתה הארץ שקטה (וכשבת פח, א) בקבלת התורה, אם הוא עוד ספק שמא לא יקיימוה (ועיין בתוספות ע"ז ג, א ד"ה נוגעים[5]), אבל בטחה כי שארית ישראל לא יעשו עוולה (צפניה ג, יג), שיקבלו ולא יקיימו, אבל זהו כאשר לא יהיה לישראל מאנסים ומכריחים מבחוץ לבטל התורה, והם אז בוודאי יקיימוה.אבל ח"ו כשימצאו ישראל מאנסים ומכריחים מבחוץ לבטל התורה, ויהיו נצרכים למסירות נפש לקיימה, אז לא היה בוטחת הארץ כי יקיימוהו ואמרם (ב"ב טז, ב): 'אין אדם נתפס על צערו', ואונס רחמנא פטריה (ע"ז נד, א), וכמאמרם (כתובות לג, ב): 'אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוי פלחי לצלמא'.
אבל על זה האופן אמרה התורה (דברים ו, ה): 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ', ודרשו חז"ל (ברכות סא, ב): 'אפילו נוטל את נפשך' שזהו מסירות נפש גמור, והכוונה בזה כי באמת מבחינת היראה לא ימצא מסירות נפש, אחרי כי אונס רחמנא פטריה, אבל מצד בחינת אהבה בוודאי יהיה גם כן מסירות נפש, כי אפילו בין אדם לחבירו, כשיש לאחד על חבירו אהבה גמורה ימסור את עצמו במסירות נפש עבור חבירו, כידוע ממעשים שנזכרו בספרי התולדה, על אחת כמה וכמה להבורא יתברך, כשיהיה לאדם אהבה גמורה בתכלית האהבה לו יתברך, אזי בוודאי ימסור גופו ונפשו בשבילו יתברך, וזהו אמרו (דברים שם): 'ואהבת את ה' אלוקיך', כשיהיה לך אהבה גמורה לה', אז בוודאי יהיה: 'בכל לבבך ובכל נפשך', יהיה לך מסירות נפש בעבור קיום התורה.
♦
ט.
התועלת במידת האהבה בקיום התורה
ובזה יובן ג"כ מאמר (דברים י, יב-יג): 'וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ'. שכבר דקדקו המפרשים על לשון 'ועתה' (ועיין רש"י ומפרשים).עוד ראיתי להעיר, שהיה לו לומר: 'וללכת' כמו שאמר: 'ולאהבה אותו', וגם מה שאמר: 'לשמור את מצוות ה' ואת חוקותיו', הלא זה הוא בכלל: 'ללכת בכל דרכיו', כי מה זה דרכו של הקב"ה אם לא חוקותיו ומצותיו? וגם מה רצה באומרו 'לטוב לך', כי זה פשיטא שבוודאי לא לרעתם הוא התורה והמצוות, ועוד וכי יצוה לעבדו על מנת לקבל פרס?
אמנם לפי דברינו האמור יובן היטב, כי באמת היראה והאהבה מוכרחים ישראל להשתדל בהם בזמנים שונים. כי בזמן שהשנים כתיקונם וישראל שרויים על אדמתם, ואין להם מפריעים ומאנסים מבחוץ, אז כאשר יהיה להם גם רק מעלת היראה, גם כן די להם, כי היראה בלבד תספיק גם כן לקיום התורה והמצוה, וכאמור למעלה.
אבל בזמן כשישראל נתונים ח"ו למשיסה בארץ לא להם, או אפילו בארצם ואין שלום מבחוץ, כמו בזמן אנטיוכוס הרשע, או כבזמן (שלא ישוב עוד) גזירות ושמדות שהיו בימי הביניים בימים שעברו (במדינת שפני"א וספרד כידוע בימי עולם), והיו מכריחים את ישראל לעבור על התורה ביסורים קשים ומרים, ואז אם לא יהיה להם רק את מעלת היראה בלבד, תפוג תורה חלילה, כי יסמכו על אונס רחמנא פטריה, ובזמן הזה מוכרחים ישראל לבחינת האהבה, כי ממנה תוצאת המסירות נפש האמיתית לקדושת השם.
♦
י.
מידת האהבה מולידה מסירות נפש
ובזה נקראו ונשתבחו ישראל (ישעיהו מא, ח): 'זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי'. כי מצד המסירות נפש שהיתה באברהם אבינו בכבשן האש, ובעקידה ובהעשרה נסיונות בזה נתוודע כי עבד אברהם אבינו את המקום מאהבה (ראה סוטה לא, ב). וממנו ירשו זרעו מעלת האהבה למסור גופם ונפשם לקדושת השם.וידוע כי כאשר הולך האדם בדרך סלולה דרך המלך, אין צריך לעשות שמירות מליסטים או חיות רעות, כי בדרך המלך דשכיחי רבים לא שכיח הזיקא והולך לבטח דרכו, אבל כשהולך האדם במדבר במקום סכנה, בוודאי צריך שמירה רבה להינצל שלא יפול בידי ליסטים וחיות רעות, כן הוא ההבדל בין שני הזמנים הנ"ל, כשישראל הם במעלה העליונה ושלום להם מבית ומבחוץ, באין מעיק ומפריע מחוץ לתורתם, אין צריך שיעשו שמירה להתורה והמצוה כל כך, כי מעצמם יקיימו אותם, אבל כשהם חלילה בזמן השני בצרה ובשבייה, ויש להם מעיקים ומאנסים על כל פסיעה ופסיעה של תורה ומצוות חלילה לבטל מהם, ידמו אז כהולכים במקום סכנה, וצריכים שמירה רבה שלא יפלו בידם חלילה, שלא יטבעו בטיט היון ובמים הזדונים ואז לא ינצלו כי אם בבחינת האהבה שהוא מסירות נפש שירשו מאבותיהם.
יא.
יישוב המקראות למבואר
ובזה יובן מקראי קודש הנ"ל: 'ועתה', כלומר כעת כאשר אתה ישראל עומד במעלה העליונה שנתקיים עליך: 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך', כידו שהיה אז בשנת הארבעים שנאמר עליהם (דברים ב, כה): 'וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ', וכמו שאמרה רחב (יהושע ב, ט): 'וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם', די לך במעלת היראה בלבד [והוא על דרך מאמר (ברכות כח, ב) שאמר ריב"ז לתלמידיו: 'יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, ואמרו לו: עד כאן, ואמר להם הלוואי וכו'].וזהו אמרו: 'מה ה' אלוקיך שואל ממך? כי אם ליראה את ה' אלוקיך', משום כי עתה אתה עומד במדרגת: 'ללכת בכל דרכיו', אתה הולך בדרך סלולה ודרך המלך, ולא שכיח לך הזיקא כלל ממשנאיך וממנדיך.
'ולאהבה אותו בכל לבבך ובכל נפשך', הכוונה שקאי על ראש הכתוב, ואימתי 'מה ה' אלוקיך שואל ממך', מידה יתירה ולאהבה, היינו בחינת האהבה שיהיה יוצא מזה מסירות נפש בכל לבבך ובכל נפשך, הוא בזמן: 'לשמור את מצות ה", כלומר בזמן שצריך שמירה, כשתהיה חלילה בזמן שמפריעים אותך מהתורה כמו בזמן אנטיוכוס וימי הביניים, אבל: 'אשר אנכי מצוך היום', הוא על היראה שאמר מתחילה: 'ועתה ישראל וגו' כי אם ליראה' הוא בזמן: 'לטוב לך', שאתה במדרגה העליונה ובזמן הטובה.
♦
יב.
שבת הגדול – כנגד תכלית המסירות נפש
היוצא מדברינו, כי הבורא יתברך אינו בטוח בתכלית בריאת העולם - שהוא קיום התורה והמצוה, כאשר ביארנו היטב היטב, כי אם כשיהיה לישראל מעלת האהבה, היא מסירות נפש בעבור קדושת ה', כי אז הוא בטוח בישראל בכל עת ובכל הזמנים כי יקיימו התורה והמצוה, והוא התכלית הגמור והשביתה הוא השבת האמיתי להשי"ת.והנה ידוע כי הנס שהיה בעשור לחודש, לקיחת שה לבית אבות, שה לבית, היה המסירות נפש האמיתי והגמורה לישראל, כמאמר משה (שמות ח, כב): 'הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?', וישראל מסרו גופם ונפשם במצוה הלזה לקיים מצות הבורא יתברך ראה הקב"ה עד שראוי לישראל להוציאם ממצרים וליתן להם התורה, כי בוודאי יקיימוה אף בזמן שיהיו צריכים למסירות נפש, ואז נתקיים להקב"ה התכלית הגדול של בריאת העולם כולו, ונתקיים: 'אשר שבת מכל מלאכתו', שמצא השבת הוא התכלית הגדול, קיום התורה והמצוה בכל פרטיה ותנאיה ובכל הזמנים.
ועל כן היטב קראו לשבת הזה בשמו הנאות לו 'שבת הגדול'[6], והכוונה בזה, התכלית הגדול של בריאת העולם, קיום התורה והמצוה על ידי ישראל זרע אברהם אוהבו, וזהו מה שרצינו לבאר בעזרת הי"ת בטעם שנקרא זה השבת "שבת הגדול".
♦
יג.
דקדוקי כתובים בהפטרת שבת הגדול
ובאלה הדברים אשר דברנו בתוך הדרוש, נבוא ג"כ לבאר דברי הנביא מלאכי שהצבנו בראשית הדברים, והוא הפטרת שבת הגדול, לפי דעת אדמו"ר הגר"א ז"ל, ונהגו כן במעט בכל הקהילות. שלפי דברי המבארים הראשונים שפירשו הכתובים האלו (מלאכי ג, ה-ו): 'וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וגו', עד 'וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם', הכל לפורענות ישראל. יפלא בעיני עד מאוד, הלא ראשית דברי הנביא הנ"ל (ג, א) אמר: 'הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי, וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים', זמן ביאת המשיח בכל פרטיו.ואמר (שם ג, ב): 'וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ וגו', כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים'. שהכוונה שיכלה ויבער כל פושעי ישראל, ואמר (שם ג, ג): 'וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף', הכוונה שגם הנבחרים מפושעי ישראל יצרף אותם עוד לברור מהם הטובות, ואמר (שם): 'וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף', והכוונה שהכהנים הלויים אשר נדרש להם לגשת אל הקודש לעבוד עבודת ה' בבית ה', יצרף אותם בצריפה יתירה כזה וככסף בעבור (שם): 'וְהָיוּ לַה' מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה', ואח"כ אמר (שם ד): 'וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם וגו", א"כ יהיה נתקבל מנחת ישראל לרצון לפני ה' שלא יהיה בכלל 'זבח רשעים תועבה'.
וא"כ יקשה כיוון שנתקרבו המחותנים ונעשה אהבה בין הזוג, הוא בין השי"ת ועם קרובו, והכל מתוקן לסעודה, וכל הנשאר בציון קדוש יאמר לו (ראה ישעיהו ד, יג), א"כ מה זה שאמר הנביא אח"כ (מלאכי ג, ה): 'וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים [וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר ה' צְבָאוֹת]', איה המכשפים? ואיה המנאפים? הלא כבר אמר הנביא כי ישראל נצרפו ונתכבסו, והוסר מהם כל חלאה וכל זוהמא.
ועוד יפלא, הלא בתורה נמצאו שס"ה מצות לא תעשה, למה זה פירט הנביא דווקא אלו פרטי העבירות: כישוף, וניאוף ונשבע לשקר, הרי המה כל התורה כולה?
וגם כבד מאוד פירוש המפרשים על פסוק (שם ג, ו): 'כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי [וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם]', שפירשו על פורענות ישראל, עיין רש"י ויתר המפרשים, דבפשוטו ודאי קאי על שבחן של ישראל.
♦
יד.
ב' תקופות במצב עם ישראל
לכן יאמר לי ליבי כי לא לחטא יחשב לי אם אנטה מדרכיהם[7], ואפרש הפסוקים הנ"ל לתפארת ישראל [ולא נעלם ממני מה שאמרו רבותינו חכז"ל בחגיגה (ה, א) על אילו הכתובים, ואחריהם מה נעמו לפי ראות עיני הכתובים בראשית ההשקפה, אמנם בוודאי לא גדרו הדרך עלינו אם נמצא פי' בכתובים אשר ידברו בשבחן של ישראל והתורה הוא כפטיש יפוצץ סלע כידוע (ראה סנהדרין לד, א)].כי הנה כבר דברנו בתוך הדרוש, כי היו עיתים לישראל שהיה נדרש להם דווקא בחינת מעלת האהבה לאביהם שבשמים, שתולדות האהבה היא מסירות נפש בעבור קדושת שמו ית', כי היה זה בזמן הגלות האחרון בעת צרה וצוקה, כשהיו תחת יד מלכים עריצים... בימי קדם (בעת ששלטה ממשלת האינקוויזיציה, שמפורסם בדברי ימות עולם ובדברי זכרון שנות דור ודור), אשר אכלו את ישראל בכל פה, להדיחם מעל קדוש ישראל, את עורם הפשיטו ועצמותיהם גרמו, ולולא האהבה הטהורה אשר בערה בם להשי"ת ולתורתו, לא היו עומדים בניסיון למסור גופם ונפשם לקדושת השי"ת, רק כל אלה המסירות נפש שהיתה בם כמפורסם, פעלה זאת רק האהבה בת השמים לאביהם שבשמים, אולם בעת שהיו ישראל שרויים על אדמתם בשלווה והשקט, הלא גם מידת היראה הספיק להם לעבודתם וליראתם, וכמאמר (תהלים לד, י): 'יְראוּ אֶת ה' קְדֹשָׁיו', בזמן: 'כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו', והוא מבואר.
והנה שתי העבודות, הן העבודה להשי"ת אשר יצאה מבחינת יראה הטהורה מבני ישראל כשהיו בירושלים, ועלתה על כולנה העבודה שיצאה להשי"ת מבחינת האהבה, מסירות נפש עם קדושו בזמן הרעה, יהיו נזכרים ויעלו לריח ניחוח לפני ה', וזה ידוע כי בחינת האהבה - מסירות נפש, היתה נמצאת ביתר שאת בשבט יהודה, כמאמר המשורר (תהלים קיד, א-ב): 'בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ', וכדאיתא (סוטה לז, א) דנחשון בן עמינדב קפץ וירד לים תחילה, עיי"ש היטב.
♦
טו.
מסירות נפשו של מרדכי מכח שבט יהודה
ובזה יובן במגילה (אסתר ב, ה): 'אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי וגו' אִישׁ יְמִינִי', משום שבמרדכי הצדיק היה נמצא המסירות נפש ביתר שאת, האחד כשהחביא את אסתר מפני מלך קשה וצורר שהוא ממש מסירות נפש, והשני כשלא השתחווה להמן הצורר שהוא ג"כ מסירות נפש. ואמרו חז"ל (מגילה יב, ב): מרדכי מוכתר בנימוסו היה, אביו מבנימין ואמו מיהודה, והמסירות נפש שהיתה בו בוודאי ירש מאבי אמו משבט יהודה, ומשום המסירות נפש שהיתה בו נתפרסם מאוד, בין אומתו בשושן הבירה והוא מזרע אמו בירושה לו, וז"ש: 'אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה', והוא מבואר אע"פ שהוא 'אִישׁ יְמִינִי', מכל מקום נתפרסם שהוא יהודי משבט יהודה, על פי המסירות נפש שהיה נמצא בו.טז.
שיעבוד האומות בישראל – לתועלת עצמם
וזהו שאמר הנביא (מלאכי ג, ד), ביום בא יום ה' הגדול והנורא, יעלה לריח ניחוח לפני ה': 'וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה', היא העבודה של האהבה - מסירות נפש שנקראת על שם יהודה שמסרו ישראל גופם ונפשם בשושן הבירה שהיה בימי גלותם, לקדושת השם, וגם 'ירוּשָׁלִָם', והעבודה שיצא מבחינת היראה כשיושבים בשלווה בירושלים, גם היא תערב ותעלה לריח ניחוח לפני ה', וזה היה בזמנים שונים 'כִּימֵי עוֹלָם', בזמן קורות הדורות שעברו, בהיותם תחת יד מלכי עריצים בגלותם וכנ"ל, 'וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת', הוא בזמן בית הראשון, בזמן שלמה שהיה שלום ושקט בירושלים, והוא מבואר.והנה ידוע מכתבי העיתים, גם מספרי ישראל כמבואר בספר צמח דוד, ובספר שארית ישראל, וגם בדברי המעתיקים קורות העיתים... אל לשון הקודש בזמנינו, כי צוררי ישראל (בזמן הביניים ימים הקדמונים[8]) אשר גזרו על ישראל גזירות קשות ושמדות, הי' ישמעאל אמונת מוחמד כידוע, אשר הוא בעצמו השמיד כמה וכמה משפחות מבני ישראל אשר לא רצו לקבל אמונתו, וגם מדינת גליא בימי הביניים קודם מלך נפוליון הראשון, הרבו מאוד להרע לישראל בשמדות וגזירות קשות, וביותר במדינת שפניא וספרד היה הרבה עד למאד להשחית ולכלה בני ישראל, על ידי כהניהם הארורים (יעזוטין), אשר התלבשו באדרת היראה, אדרת האמונה לנקום נקם בשה פזורה ישראל, בכחש ובמרמה לשלול שלל ולבוז בז, ויעטיפו זדון ליבם לשלול הרכוש, במעטה קדוש קנאת יראתם.
והאות על זה כי לא היה כפי הראות נפשם בלבוש קדוש וצדק, הלא בשבתם לדון עמים בני אמונתם היה להם לשפוט משפט צדק, והמה לא כן עשו, העוו דין ויטו משפט היו עושקי שכר שכיר ואלמנה ויתום ומטי גר, ככל הדברים אשר חשב הנביא בנבואה זו, כידוע זאת לכל כותבי קורות העיתים, שכל זה היה ביניהם, זאת היא אות נאמנה כי כל מה שעשו לא עשו מחמת יראת ה'.
וידוע ג"כ כי הישמעאלים אמונת המוחמד המה המכשפים, אשר יש להם בירושה מאבותיהם וכמו שנאמר (פרשת חיי שרה, בראשית כה, ו): 'וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת', ופירש רש"י שם טומאה מסר להם ע"ש, והצרפתים בעת הרעה בימי הביניים ידוע מספרי קורות העיתים שהיו מנאפים וע"י שיקוציהם ונאפופיהם נולד עי"ז להם מחלה הנוראה ר"ל הנקרא על שמם כידוע, ובני שפניא וספרד ע"י כהניהם הארורים אשר התלבשו באדרת האמונה היו הנשבעים בשם תמיד למען הראות צדקתם (השקר) לעיני בני עמם.
♦
יז.
ביאורי הכתובים - בגנותם של אומות העולם
ובזה יפתח לנו פתח כוונת הנביא, והוא בהקדם עוד הקדמה קטנה, כי מלת 'קרוב' הונח על זמן טוב, וכמאמר (דברים ד, ז): 'אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו', וכמאמר (תהילים עג, כח): 'וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב', וכמאמר (תהילים קמה, יח): 'קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו', וזה שאמר הנביא: 'וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט', הכוונה ביום הגדול והנורא, יום המשפט לה' צבאות - אליכם בני ישראל אקרב (אלכם) להיטיב לכם.'וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים', באומה מכשפים, 'וּבַמְנָאֲפִים' באומה מנאפים, 'וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר' באומה המתקדשים בשבועת הקדש לה' בשקר, והוא מבואר במה שהקדמנו לומר. 'וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר וגו' וְלֹא יְרֵאוּנִי', אפילו כשהיו יושבים למשפט אלו הכהנים (אשר דברנו עליהם למעלה) בין אומתם כל העוולות האלה עשו 'עושקי שכר שכיר וגו', א"כ הוא בחינה נפלאה שכל מה שעשו להרע לישראל, 'וְלֹא יְרֵאוּנִי', לא היה בשביל שיראו אותי בקשת האמונה (אפילו לפי דעתם) רק לשלול שלל ולבוז בז. א"כ בוודאי נס גדול היה לישראל בני יעקב, שלא תמו ונספו תחת ידם.
כי לו היה נקמתם באמת בשביל יראתם, עד מהרה היו מתנחמים לבלתי הרע לישראל, כמו עתה אשר נודה לקל הטוב "[9]אשר אנחנו יושבים בין אומות צדיקים, כמו במדינת רוסיא תחת צל אדונים הקיסר החסיד יר"ה, וכן בין שכני רוסיא המעטירה, אשכנז וצרפת... אשר שלום ושלווה לישראל היושבים תחת צילם, כי הכירו בחכמתם כי אין לישראל שום חטא ופשע נגדם, וזכרונם בוודאי יעלה לטובה לפני אלוקי השמים", אבל אלה הכהנים, כהני שפניא וספרד בימים קדמונים, ששאפו רק לשלול שללם ולבזוז את בני יעקב, בוודאי הוא מן הנפלאות הגדולות שלא נכרתו בכליון על ידיהם.
והוא רק כי שם ה' הגדול והנורא אשר עושה נפלאות תמיד עִם עַם קרובו, לא נשתנה חלילה גם בימי הרעה, ולכן היה לבני יעקב שריד ופליט, וזהו שאמר הנביא: 'אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי', לא נשתניתי מנפלאות הגדולים שעשיתי עמכם בהיותך יושבת בירושלים גם בימי הרעה, ולכן: 'וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם', והוא מבואר.
♦
יח.
בכל מאודך – נתינת מעות חיטים לעניים
והנה במה שהארכנו בתוך הדרוש, כי על כן נקרא שבת זה 'שבת הגדול', בעבור המסירות נפש שהיה לישראל בשבת זו, ובזה נתקיים התכלית הגדול של הבורא בבריאת עולמו, בכל אשר עשה, וגם עלינו ..ודמות [להדמות] לאבותינו שקבלו התורה, שקיבלו על עצמם אהבת ה' בכל לבבם ובכל נפשם במסירות נפש, כן החובה עלינו ג"כ בכל דור ודור להראות אהבת ה' במסירות נפש ע"ד (-על דבר) מצוותיו ... בחמלת ה' עלינו בימים ההם בזמן הזה.כאשר אנו עם בני ישראל ... תחת ממשלת צדיקים אין פגע ואין שטן מפריע לנו מתורת ה', ואין הקב"ה מבקש ממנו כעת בזמן הזה 'בכל נפשך' מסירות נפש של 'אפילו הוא נוטל את נפשך' (ברכות נד, א), כי על זמן כזה לא נאמר זה, ורק מה ה' אלוקינו שואל מעמנו, 'ובכל מאדך' זו הממון, כי גם בממון ליתן צדקה לעניים, קמח חיטים וכל צרכי הפסח, בעת רעה כזה המשתכר משתכר אל צרור נקוב, ולכל אחד ואחד העת דחוק ובקושי גדול יעשה כל אחד צרכי פסח, גם עתה חובה מוטל עלינו במסירות נפש ממש להאציל מכספינו המיוחד לנו לצרכי הפסח, לצורך עניים ליתן להם די סיפוקם לצרכי הפסח, ובזכות זה יעתר לנו ה', וירוויח לנו להיטיב את עתיו ולשום לנו ברכה.
יט.
בית העניים – הוא בית ה'!
והוא שאמר הנביא בהפטרה זו: 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר', והכוונה שלא נאמר כי די לנו להפקיע חובתינו כאשר יהיה מצותינו אפויה וטבחנו טבוח ויינו מזוג, לחגנו חג המצות, ואת העניים נזמין אותם על שולחננו, אמנם באמת לא באלה חפץ ה' כי יהיה לעניים עולם חושך, כמאמר חז"ל (ביצה לד, ב): 'המצפה לשולחן אחרים, העולם חשך בעדו', וביום החג חג הקדוש, לנו יהיה אורה ולהעניים יהיה חושך? הכזה יהי חג אשר יבחר ה', לא! לא!כי אם הנביא הרים כשופר קולו, 'הביאו המעשר אל בית האוצר' המעשר הוא התרומה אשר תרימו מכספיכם לצורך העניים תביאו דווקא אל בית האוצר לזה לחלקם לעניים, ואמר: 'ויהיה טרף בביתי', על דרך מאמר הכתוב (ראה ישעיהו נז, טו): אני ה' שוכן את דכא, ולפי זה בית העניים - הוא בית ה', ולכן רצון ה' כי יהיה הטרף והמזון נמצא ג"כ בבית העניים.
ואמר: 'ובחנוני נא בזאת וגו", הוא ע"ד מאמר חז"ל בברכות (כ, א) שאל שם רב פפא לאביי, מאי שנא ראשונים דמתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא? וא"ל קמאי הוו קמסרי נפשייה אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשינו אקדושת ה' עיי"ש, הרי נראה בעליל מזה, דמסירות נפש של הישראל יפעול למעלה שהשי"ת יתנהג עימו בדרך נס למעלה מן הטבע.
וע"ז אמר הנביא: 'ובחנוני נא בזאת', כלומר אף במסירות נפש כי אם של 'בכל מאדך' זה הממון, אף שאין זה מסירות נפש ממש, מ"מ אתנהג עמכם בדרך נס למעלה מן הטבע, וז"ש: 'אם לא אפתח לכם ארובות השמים' הכוונה הנהגה למעלה מן הטבע, ואמר: ו'והריקותי לכם ברכה עד בלי די', כלומר שהשי"ת יתנהג עמכם לפנים משורת הדין, כי הוא לא מבקש ממכם כי אם שיהיה 'טרף בביתי', ולשון טרף הוא די סיפוק העניים ולא יותר כמו שאמר (משלי ל, ח): 'הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי', והקב"ה יתירה יעשה בכם, כי יתן לכם ברכה יתירה עד בלי די, שלא יביט על די ספוקיכם ולא יותר, אלא יתן לכם גם מותרות מדי ספוקיכם.
♦
כ.
ג' עניינים בווידוי ביכורים - וכנגדם בליל הסדר
והנה בפרשת תבא נאמר כשהביא הישראל את הביכורים לפני מזבח ה', היה צריך וידוי לפני ה', ונאמר שם בתוך הוידוי שהתוודה (דברים כו, ה-ו): 'אֲרַמִּי אֹבֵד וגו': וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וגו", עד סוף הפרשה, ובפ' ווידוי מעשר בשנה השלישית שנת המעשר, נאמר (שם, יג): 'וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי וגו", הרי מפורש שאחרי קיום מצות הבכורים והמעשר חובה על הישראל להתוודות לפני ה', ובתוך הווידוי צריך להזכיר (שני) [שלשה] דברים:א. שצריך להזכיר ימי הרעה שעברו עליו בימי קדם, וכמו וירעו אותנו המצרים וגו'.
ב. שצריך להזכיר בתוך הווידוי קיום המצוה שנתן לגר וליתום ולאלמנה ושלא עבר על מצוות ה'.
ג. צריך לשפוך תפילה לפני ה' שבזכות זה יברך ה' אותו, כמו שאמר בסוף הפרשה (דברים כו, טו): 'הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וגו", כן בוודאי החוב על כל אחד ואחד מישראל כשהוא יושב בלילות הראשונים של החג אצל הסדר, וצורכי החג מתוקן לפניו בכל הדברים, צריך הוא להתוודות גם כן על קיום המצוה של נתינת עניים על צרכי חג המקודש הזה, שהוא כמו מצות המעשר לגר וליתום ולאלמנה בזמן הבית.
וצריך הוא ג"כ להתוודות בשלשה דברים הנ"ל, להזכיר ימי הרעה שהיה לנו בימי קדם, והקב"ה הושיע לנו, וגם להזכיר שקיים המצוה כתיקנה שנתן לעניים וליתום ולגר ולאלמנה די צרכם וסיפוקם על החג המקודש הזה. וכמו שהבעה"ב בא לביתו ומצא הכל מתוקן ומזומן לפניו, כן העני יכול לבוא לביתו וימצא הכל מתוקן לפניו צרכי החג, בעבור שבני העיר נתנו השגחה עליהם כראוי מקודם החג, ונשלח להם מהעיר כדי צרכם, ואחרי כן צריך להזכיר תפילה להשי"ת שבזכות זה יברך אותנו להביאנו לציון ברינה ולירושלים בשמחת העולם, וכל אלה סדר לנו בעל ההגדה בראשית דבריו במאמר של 'הא לחמא עניא וגו".
♦
כא.
אמירת הא לחמא עניא – כנגד וידוי ביכורים
כי המאמר הזה הוא הוידוי שמתוודה הבעל הבית שקיים מצות נתינה לעניים כתיקונה, והזכיר השלשה דברים שצריך להזכיר בווידוי, כמו שאומרים לעיל על הא. זכירת ימי הרעה שעברו אמר: 'הא לחמא עניא וכו". ועל הב. על הווידוי שקיים מצות נתינה לעניים לצרכי הפסח, אמר 'כל דכפין ייתי ויאכל כל דצריך וכו". והכוונה שכל דכפין - הוא העני שהיה חסר וכפן מצרכי פסח, ואפי' כל דצריך שאינו עני כל כך, רק שחסרו לו הצטרכות הפסח, שלחנו להם לכאו"א די סיפוקם קודם יו"ט, עד שכל אחד מהם יכול לבוא לביתו וימצא הכל מתוקן, וזהו שאמר: 'ייתי' והכוונה לביתו ויאכל הפסח[10], והבן. ועל הג. שצריך לשפוך תפילה לפני ה' שבזכותם יברך ה' את ישראל ואת האדמה, אמר השתא הכא וכו' עד בני חורין.♦
ובזה נשלם הדרוש הא' לשבת הגדול בעזהי"ת בכל פרטיו ותנאיו: הא' טעם למה נקרא שבת הגדול. והב. תוכחת מוסר נעים ונפלא לקיים מצות נתינה לעניים בקמח חיטים וכל צרכי הפסח. והג'. ביאור לדברי הגר"א שמפטירין בשבת זו הפטרת 'וערבה'. כי לפי דברינו בתוך הדרוש הוא ממש ענינא דיומא בכל פרטיו ותנאיו, והשי"ת יעזור אותנו לעבודתו וליראתו, וישלח לנו גואל צדק במהרה בימינו, אמן.
♦ ♦ ♦