הרב אלחנן פרינץ
מחבר שו"ת אבני דרך י"ח כרכים

הליכה לחדר זעם

נפתח בישראל מקום הקרוי "חדר הזעם". זהו חדר בו משחררים את כל הלחצים והעצבים. האדם נכנס לחדר זה עם כלי שבירה ומותר לו לשבור את כל המצוי בחדר [בין שאר הפריטים הקיימים שם יש כוסות, צלחות, ברווזים, גמדים, וואזות מקרמיקה, מדפסות, מסכי מחשב, מקלדות ושלל חפצים]. ושאלוני האם דבר זה מותר ע"פ ההלכה. ולכאורה הוי בל תשחית, אולם האם לטיפול שרי?
ככלל שבירת חפצים איננה דבר חיובי דהרי כל דבר שיש בו שימוש והורסו, הרי הוא כמבעט בשפע שהעניק לנו הבורא, כדברי רש"י (סוכה כט, א): "ועל קוצצי אילנות טובות, ואפילו הן שלהן, שמשחיתין הן, ונראין כבועטין בהקב"ה ובברכתו שמשפיע טובו". ואין לנו להשחית את עולמו, שברא עולם טוב ליהנות בני אדם.
והאדם השלם אינו חפץ באף אובדן, וכפי שכתב בספר החינוך (תקכט): "שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם, ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקין שמחים בהשחתת עולם והמה משחיתים, במדה שאדם מודד בה מודדין לו, כלומר בה הוא נדבק לעולם".
וכבר אמר לנו הבורא (קהלת רבה ז, יג): "ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך".
חז"ל דנו לגבי השחתה, גם לא של עץ מאכל (דבעץ מאכל התורה אסרה, כמובא בדברים כ, יט). מדבריהם עולה כי קיים איסור השחתה בכלים ובגדים וכו'. וכפי שאומרת הגמרא (שבת קכט, א): "אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפי' בתקופת תמוז שמואל צלחו ליה תכתקא דשאגא רב יהודה צלחו ליה פתורא דיונה לרבה צלחו ליה שרשיפא וא"ל אביי לרבה והא קעבר מר משום בל תשחית א"ל בל תשחית דגופאי עדיף לי". וכן מצינו בגמרא במסכת בבא קמא (צא, ב) על השחתת בבגדים (וכן בסוגי אכילה, עיין שבת קמ, ב).
ופסק הרמב"ם בהלכות מלכים (ו, י): "כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בנין וסותם מעין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר בלא תשחית ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם". ולפי"ז גם בנדו"ד הוי השחתה והיא אסורה. אלא שברמב"ם בספר המצוות (לא תעשה נז) איתא: "וכן כל הפסד נכנס תחת לאו זה, כגון מי שישרוף בגד לריק או ישבר כלי לריק גם כן הנה הוא עובר משום לא תשחית ולוקה". ואם כן, יתכן למימר דאצלנו יש להתיר כיוון דאין ההשחתה נעשית "לריק", אלא כעין טיפול - שחרור לחץ ועצבים.
אלא דיל"ע טובא, דהרי לפי הרמב"ם לכאורה עולה כי כל איסור ההשחתה שאינו עץ מאכל הוא מדרבנן, אלא שרבים מהראשונים סוברים כי כל השחתה הוי דאורייתא, וכן איתא בסמ"ג (לאוין רכט), סמ"ק (קעה), רבינו ירוחם (מישרים סוף נתיב לא), תוספות (בבא-מציעא לב, ב ד"ה 'מדברי'. עבודה-זרה יא, א ד"ה 'עוקרין'), היראים (שפב) וע"ע בספר החינוך (תקכט). ועיין בשדי חמד (כללים, מערכת הב' סימן מז עמוד 434 והלאה) שהאריך זה. וכן עולה דהוי מהתורה מספר חסידים (תתריד) ושו"ת חתם סופר (חושן משפט כז). ואי נימא דהוי איסור תורה, הרי בספק בתועלת ההשחתה וטעמה, הרי היה מקום להחמיר, ככל ספק דאורייתא.
וראוי להדגיש כי בשאלתנו הוי ממש דרך השחתה, עם כלי משחית והריסת חפצים וכלים חדשים שנהרסים כליל. ועוד, מיירי בחפצים שיש בהם תועלת לאחרים, ורבים ישמחו לקבל חפצים אלו אשר עולים ממון (ככלים חדשים). ומצינו בגמרא במסכת יבמות (מד, א) אמר רב יוסף, כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם.
אלא שמצינו שכאשר יש צורך התירו להשחית, כפי שעושים בשריפת חמץ (שו"ע או"ח תמה), בשבירת כוס בחופה (רמ"א או"ח תקס, ב), בקריעה על מת (שו"ע יו"ד שמ), וכן מצינו (גמ' עבודה זרה יא, א) ששורפים על המלכים (ע"ש בתוספות דלכבודו של מלך ליכא בל תשחית דהוי לצורך). וכן כשאין מים מותר ליטול ידים בשיכר או בדבש (שו"ע או"ח קס, יב). וכן מצינו במסכת מידות (א, ב) שהיה היתר לאיש הר הבית לשרוף (להשחית) את כסותו של מי שישן במשמרת (עיין תמיד כח, א).[2] וכן התירו גם להשחית לתועלת חינוכית (שבת קה, ב. ועי' במעשה החזו"א המובא בפאר הדור ח"ב, קכ בקריעתו שטר כסף. וע"ע בקובץ צוהר ח"א עמוד מט בדברי הגר"י זילברשטיין).[3]
כמו כן, בגמרא במסכת שבת (קכט, א) שהבאנו לעיל מבואר שהתירו לשבור ולהבעיר כסא יקר בגלל סיבות בריאותיות. שם מיירי באמוראים שהצטננו ביום הקזת הדם, ובכדי לעשות להם מדורה להתחמם, שרפו עצים שדמיהם יקרים מאד (ושאלה הגמרא "והא קעבר משום בל תשחית?" והשיבה: "בל תשחית דגופאי עדיף"), ע"ש. אולם ראוי לציין כי שם מיירי בצורך רפואי מובהק ודחוף (והכי ביאר רבינו-חננאל דאם שמואל היה ממתין עד שיביאו לו עצים אחרים היה מסתכן).
ואגב אעיר כי בשו"ת דובב מישרים (ב, טז) כתב שבספק מצווה גם כן נחשב לצורך. וממילא אם מאבד או קורע מספק, אינו עובר על איסור של בל תשחית, ועיי"ש שציין בזה גם לבית אפרים (יורה-דעה סא). אולם בשאלתנו קשה מאוד למימר דהוי מצווה.
וע"ע בשו"ת צמח צדק (אורח-חיים כ) דהאריך לדון שבכל שהוא לצורך אדם אינו השחתה (וע"ע בשו"ת יחל ישראל א אורח-חיים לד). ומתוך כך התירו הפוסקים לעשות ניסויים בבעלי חיים, ועיין בזה בשו"ת שבות יעקב (ג, עא) ובשו"ת ציץ אליעזר (יד, סח). וראיתי בהקדמה לספר מנחת שמואל לגר"ש כאשכראמן שכתב הראשל"צ הגר"י יוסף "שדוקא דבר ביזוי ובעיטה אסור. משמע דכל שהוא צורך האדם שפיר דמי", ע"ש.
מהדברים שראינו נראה דהאיסור של בל תשחית הוא ב"דרך השחתה וקלקול", אך אם זו השחתה לצורך מצווה יש להתיר. ואף בצורך מובהק לתועלת האדם יש להתיר היכא שאין דרך אחרת (והוא שאינו נעשה בדרך השחתה, אף שהורס הדבר) וזו דרך השימוש לבני אדם.
בעודי בזה, חזיתי דכתב הגרש"א שטרן בספרו שביבי אש (פרשת שופטים, בל תשחית), דעצם פעולת ההשחתה נאסרה, דרך משחית העולם, וזו לשונו: "ומוכח דפשיטא ליה דיסוד עבירת בל תשחית אינו מחמת ההפסד שנגרם לאחרים בגין ההשחתה, אלא שהתורה מתעבת את עצם הפעולה[4]... והנה מדברי רבינו החינוך כאן מבואר לכאורה דאין האיסור משום לתא דנזקי ממון אלא מפני עצם ההשחתה שיש בפעולה זו. ובאמת כעין זה מצינו נמי להדיא בשו"ת חכם צבי (כו) דבדבריו מבואר להדיא דיסוד האיסור אינו משום התוצאה, דהיינו מחמת ההפסד הנגרם, אלא משום עצם הפעולה שמוכיחה את טבע ההשחתה שבקרבו... דלדידהו בכל גווני נאסרה פעולה כזו שהיא בעצמותה פעולת השחתה ואין הקב"ה חפץ בהשחתת עולם".
לפיכך כיוון שאין טיפול זה (של חדר זעם) דבר מקובל (ואין דרך הבריות לנהוג במנהג זה של שבירת חפצים במכוון), ובייחוד דאין למקום זה חוות דעת טיפולית[5], לענ"ד קשה להקל לבני תורה לילך לשם. ויש להוסיף כי אף אם יאמרו הרופאים דהוי טיפול רפואי מועיל לשחרור לחצים וממליצים עליו, אזי יש להתיר זאת רק כשאין טיפול אחר המועיל באותה יעילות.[6]
אך אם היו בונים את חדר הזעם, באופן שלוקחים כלים שבורים שאין בהם שימוש או קריאת דפים משומשים (אף שיכולים לעשות עמם דבר), בזה היה מקום להתיר, וכפי שראיתי דכתב בשו"ת תורה לשמה (תא):
"שאלה: ניירות ישנים או חדשים שיש בהם מעט לכלוך שאין ראויין לכתוב בהם כתבים אם מותר ליתן אותם לקטן לעסוק בהם שיש לו תענוג לקרוע ניירות ולחתכם לחתיכות קטנות כרצונו או"ד אסור משום בל תשחית דהא ראויים הם לאיזה תשמיש לכרוך בהם איזה דבר וקטן מאבדם לגמרי. יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה.
תשובה: אין בזה חשש ושרי והוא גמרא ערוכה ביומא (עח, ב) גדל פורתא תבורי מאני כי הא דרבה זבין להו מאני גזיזי דפחרא לבניה ומתברי להו. ופירש"י מאני גזיזי כלים סדוקים של חרס בדמים קלים ע"ש. הרי אלו הם ראויים לתשמיש אחר ביבש בלא מים דהא זבין להו בדמים ועכ"ז מאחר שהם בדמים קלים ובזה יהיה תענוג לילד שרי ואין בזה משום בל תשחית וה"ה הכא דשרי".
וכתב לי בשאלתנו הרה"ג שלמה דיכובסקי: "אם הדבר מביא לתיקון ולישוב הדעת, מותר. בבחינת סתירת זקנים בנין. עדיף לשים בחדר חפצים שבין כך היו מושלכים". וכ"כ לי הרה"ג רחמים משה שעיו (בעל שו"ת מחקרי ארץ), דיש מקום להתיר ודבריו מובאים בשלמותם בהערה[7].
♦ ♦ ♦