ב' עניינים במצוות דרבנן
כתב הרמב"ן עה"ת (דברים ד, ב) דאסור לחכמים בכל גונא להוסיף מצוה חדשה, וכל כוחם הוא רק לגדור גדרים וסייגים על דברי תורה, אך לא לחדש מצוות חדשות לגמרי. וציין לכך את דברי הגמ' במגילה דף יד. שהקשו איך תיקנו מקרא מגילה והוצרכו לק"ו מיצי"מ. וכבר דנו האחרונים לענין חנוכה אם שייך לאותו הק"ו. והיינו דס"ל לרמב"ן שכל גזרות חז"ל אינן מצוות בעצם, אלא שמירה בעלמא, ואין בזה בל תוסיף (ומשמע דמותר לחז"ל לגזור אף לולי הגזה"כ ושמרתם את משמרתי, כיון שזה רק לחיזוק הדאו', ולא נצרכה הגזה"כ אלא לחייבם לעשות כן), אך חנוכה ופורים הן מצוות חדשות בעצם, ולכך צריך בהם לק"ו.וברמב"ם בסוף מנין הקצר שבתחילת ספר מדע חולק, וס"ל דאי"צ לק"ו לעיקר תקנת פורים אלא רק לתוספת על התנ"ך, כי את עיקר מצות הפורים בכוחם לתקן משום לא תסור, ואין בכך ובשאר עשה ול"ת מדרבנן בל תוסיף כיון שלא אמרו שכך אמרה תורה אלא אמרו שזו רק תקנה ולא דאו'. ובתוך דבריו כתב שעוסק במצוה דרבנן דרך תקנה או דרך הוראה או דרך גזרה. ושייך להבין בדבריו דאף בכל גזרותיהם מוכרחים לתירוצו ממש כבפורים, ולא אמרינן שזה העמדת הדאו' שכלל לא שייך בזה בל תוסיף. ולא משמע שכוונתו רק למצוה חדשה שתיקנוה לגזרה בעניני הדור ולא למניעת איסור דאו'. אמנם עד כמה שהרמב"ם עוסק לאפוקי מאם יאמרו חז"ל שהתורה אמרה את התקנה ודאי שאיכא בכל הגזרות בל תוסיף אף להרמב"ן, כיון שמוסיפים דין על התורה שאינו חלק מהתורה. ולא התיר בזה הרמב"ן אלא בסתמא שגוזרים ואנשים מקיימים בתורת חיוב, ובזה לכאו' מודה הרמב"ם.
♦
ב.
אם העובר על תקנת חז"ל בשוגג הוה איסור
ובנתיבות (סימן רל"ד) כתב לענין איסורי אכילה דרבנן שבאיסור דרבנן בשוגג אין איסור כלל ואי"צ תשובה.ויל"פ כמשנ"ת, דגזרות דרבנן הן לא מצוה ואיסור בעצם, אלא הם רק תזכורת לסייג וגדר שלא יתקרבו לעבור על התורה, וכל מה שאסור לעבור על זה הוא רק משום דרך ארץ לדבריהם. וכל שלא יודע שגזרו, אין חסרון דרך ארץ ואין איסור בעצם, וכיון שלא נכשל בדאו' אין עבירה בידו.
ומעתה לכאו' פשוט, שכל דבריו נאמרו רק בגזירותיהם, אך בנר חנוכה ומגילה שהן מצוות חדשות ודאי יש איסור בשוגג. דודאי בכח חז"ל לתקן תקנות בעצם, ולא מבעיא במצות מגילה ונר חנוכה, שיש בהן ברכת המצוות, דודאי זה קיום בעצם, אלא גם איסור ההספד הוא איסור בעצם, כיון שזו תקנה חדשה שאינה רק סייג בעלמא.
ובזה יש להקשות על פירוש טל תורה (שהדפיסו כעת בסוף הגמרות) בדברי הגמ' בברכות דף לה. שאמרו שמי שלא בירך ברכת הנהנין ילך אצל חכם, והקשו מאי דהוה הוה, והקשה דמ"מ יש לו לילך לחכם שילמדנו לעשות תשובה. והוכיח כהנתיבות שאי"צ תשובה על דרבנן בשוגג. דלכאו' הרי ברכות הן תקנה ומצוה חדשה, שהיא מצוה בעצם, ובזה ודאי יש חיוב תשובה אף להנתיבות. ובעיקר תמיהתו י"ל דכשאמרו לילך לחכם בעניני ברכות, ודאי שאין הכונה לדיני תשובה שהם שוים בכל התורה, ומה עוד שכל אדם בקי בזה.
♦
ג.
דין אפרושי מאיסורא בדרבנן בשוגג - בישל בשבת בשוגג בחמי טבריה
ובגמ' בשבת דף מ: "א"ר יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי ואמר לי טול בכלי שני ותן, וכו', אמר רבינא ש"מ המבשל בחמי טבריה בשבת חייב דהא מעשה דרבי לאחר גזירה הוה ואמר ליה טול בכלי שני ותן, איני והאמר רב חסדא המבשל בחמי טבריה בשבת פטור, מאי חייב נמי דקאמר מכת מרדות".ואין מובן מה ההו"א שלא ימחה בו משום שפטור, והרי כל פטורי דשבת פטור אבל אסור, ובודאי יש מקום להזהירו על כך. גם לא התבאר בגמ' מה השתנה בין ההו"א למסקנא, כיון שבין בהו"א ובין במסקנא איכא איסור דרבנן, ולא פירשו באיזה סברא חזרה בה הגמ'.
ומההו"א מוכח להדיא כהנתיבות הנ"ל, שבאיסור דרבנן בשוגג אין איסור ואי"צ תשובה, דרק להבנה זו שייך שהבינו ששוב אין למחות בזה.
ומ"מ תירצו דמחה באיסור דרבנן, ובפשוטו ביאורו, דאף שאי"ז איסור ואי"צ תשובה, מ"מ הרי רבנן תיקנו ולא העלימו את הדבר, ויש לחכם ללמד ולהזהיר על כל הדרבנן, ולא להסתמך שלא ידעו ולא יהיה בידם עברה.
אמנם הרי המרחץ אסור בדברי תורה ובלימוד אורחות חיים, ולא הותר אלא לאפרושי מאיסורא, וא"כ בודאי לא מתפרשת המסקנא שהפרישו מדין לימוד דיני דרבנן. ואדרבה, אם יפרישו, זה יתפרש לאיסור לימוד במרחץ. ולפרש שיהיה להנתיבות חיוב מחאה על דבר שאינו עוול בכפיו הוא מחודש, אלא יל"פ דאף שאין חיוב מחאה להנתיבות, מ"מ ודאי מודה שמחיובו העצמי של כל אדם שלא להעלים מבני ביתו הלכות ולהשתמש בהם באיסורים דרבנן, דזה נחשב שהוא עצמו משתמש באיסור דרבנן ועובר על הגזרה. וא"כ גם לולי דין מחאה ואפרושי מאיסורא, לא רצה שיחמם עבורו באיסור דרבנן. והיינו להפריש את עצמו מן העבירה, דודאי מותר במרחץ.
♦
ד.
בגזרות עם תקנת מכת מרדות איכא איסור בעצם
אמנם בעיון דברי הגמ' מבואר, דנשארה המימרא דרבינא שרק מפני שהמבשל בחמי טבריה חייב הפרישו רבי, דכלל לא דחו דלעולם לא חייב ועכ"ז רבי הפרישו מחמת האיסור, אלא ביארו שהכונה בדברי רבינא שחייב מכת מרדות. ומשמע שביאור המימרא דרק בהרחקה דרבנן שאין בה מכת מרדות (וכעין דברי הרמב"ם שבת א, ד. ויו"ט ח, יז) הוא לא היה מפרישו דזה לא איסור בעצם, אך אם יש מכת מרדות זה ראיה שאף שעיקרו הרחקה, מ"מ רבנן נתנו בזה דין איסור בעצם עד כדי תקנת עונש. ודמי לדין מצוות דרבנן חדשות, שהן איסור בעצם. וא"כ אף בשוגג זה איסור ויש לרבי להפרישו. [ולהמבואר לעיל, כל איסור דרבנן ללא מכת מרדות, שאין בזה בשוגג איסור כלל, ודאי חייבים ללמד בהם לכל מי שאינו יודע, ולהפרישו מהם מדין חיוב הלימוד. אך לא בבית מרחץ, שאסור ללמד שם תורה, ולא הותר שם אלא למחות, ולא שייך מחאה בלא איסור. ורק במה שיש מכת מרדות יש להפרישו אף בבית המרחץ דהוה איסור.] ונמצא דזה כסברת הנתיבות אך להדיא דלא כהנתיבות, דהרי הנתיבות כתב את דבריו אף לענין טריפות דרבנן, שבהן ודאי יש מכת מרדות.ובשעה"צ (שלד, סה) כתב להתענות על חילול שבת דרבנן בשוגג, וחילול שבת הוא ודאי הרחקה ושמירה ואינו מצוה חדשה. וזהו על דרך הגמ' הנ"ל שיש בזה איסור בעצם, ובפשוטו דלא כהנתיבות.
♦
ה.
בגזרות שבמצוות עשה איכא איסור בשוגג
ולכאו' יש לחלק בין גזרות חז"ל באיסורי ל"ת לבין גזרות חז"ל במצוות עשה, דרק בגזרות באיסורי ל"ת שייך לומר שזו רק הרחקה וסייג בעלמא, אך במצוות עשה, וכגון ציצית ומזוזה בבגד ובית השאולין לאחר ל' יום וכדו', זה ודאי עם דין מצוה בעצם, דלא שייך דין ציצית ומזוזה ללא שיהיה ציצית ומזוזה בעצם. וראיה לדבר מדמברכין על כך ברכת המצוות. ופשוט שהוו כפורים וחנוכה, על אף שהם רק סייגים.ומעתה יש לומר דאף מצות עשה שבשוא"ת כל סייג שבה הוא עם קיום המ"ע והוה מצוה בעצם, דכיון שיש בזה עשה, חז"ל לא תיקנו בזה בגדר סייג ואזהרה בעלמא אלא בגדרי כל תקנת סייג במצוות עשה. וכיון שכן, בשבת דאיכא מלבד הלאו גם עשה דשבתון, פשוט שבכל סייג תיקנו שמי שבא לידו ופירש בשוא"ת קיים עשה דשבתון, ומעתה הוה מצוה בעצם, שבזה לא חידש הנתיבות כלל דאי"ז איסור. וזה שתירצו בגמ' שמפני כך הפרישו רבי. [ומ"מ, אם לא היה חיוב מכת מרדות, זה ראיה שלא תיקנו איסור בעצם, ולא חשו לעשות את אותה התקנה כעין הדאו' עם עשה ול"ת. וזה שהוכיח רבינא דאיכא חיוב, דבלא"ה אף בשבת אי"ז איסור בעצם וכמשנ"ת לעיל]. ועל דרך זה פסק השעה"צ הנ"ל, ושפיר מודה בזה הנתיבות.
ואף שהנתיבות הוכיח את דבריו מדיני שבת, מהגמ' בעירובין דף סז: שבאיסור שבת דרבנן אין להפריש בהוראת חכם שהתיר אלא עבדינן ואח"כ מותבינן תיובתא, והוציא מכך שללא ידיעה אין שום איסור כיון שזה שוגג בדרבנן. שם הרי הגמ' עסקה באיסור אמירה לגוי, ובזה ודאי לא מקיימים שבתון, כיון שהמלאכה לא נעשית בגוף הישראל, דהרי נאסרה אמירה לגוי משום ודבר דבר ומשום מיחזי כשלוחו. וביאר החת"ס ששליחות מעשה יש לגוי מדאו', ומ"מ אי"ז איסור תורה, כיון שמתקיים למען ינוח בגוף הישראל. וא"כ פשוט שבדבר דבר אין מצות שבתון, שאי"ז דין מלאכה, ובשליחות אין מצות שבתון כיון שמתקיים בו למען ינוח, ושוב הוה כשאר גזרות שבשאר איסורים דשייכים בזה דברי הנתיבות. [ואה"נ, דאיכא דוחק בלשון הגמ' שסתמה שבדרבנן עבדינן, ואח"כ מותבינן תיובתא, שבאמת אי"ז בכל דרבנן אלא רק בדרבנן שאינו במצוות עשה].
♦
ו.
אסור להכשיל בגזרות בשוגג
ובאור שמח הלכות גירושין (א, יז) תמה על דברי הנתיבות, דא"כ יהיה מותר לאדם להכשיל את חברו באיסור דרבנן בשוגג, כיון שאין בזה איסור כלל וישתקע הדבר ולא יאמר. אמנם פשוט שאף להנתיבות הדבר אסור, דהרי נתבאר דיש חיוב ללמד דינים דרבנן ואין להעלימם ולסמוך שיכשלו בהם ללא ידיעה בלא לעבור איסור. ובכלל מאתיים מנה, שלא להכשילו בהם ללא ידיעה מתוך עצם חיובו ללמדו בהם. ובזה אף בבית המרחץ אסור, דאף שאסור ללמד שם תורה, מ"מ ודאי חיוב הלימוד עליו ורק אנוס מלקיימו. ושוב בחלק שאינו אנוס מלקיימו, והיינו שלא להכשילו בידים, דנתבאר שהוא מתוך חיוב הלימוד, הוא ודאי חייב. ורק אסור להפרישו, מאחר שמורה לו הוראה שאינה לאפרושי מאיסורא, ומתפרש הדבר ללימוד בקו"ע שאסור במרחץ.אמנם מה שהוכיח בזה האור שמח לאסור להכשיל בגזרה בשוגג מהגמ' בחולין דף קיא: חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי דלא סבירא לי (וס"ל דלרב נ"ט בר נ"ט אסור רק מדרבנן), צ"ב. דשם בגמ' אמרו רבי אלעזר הוה קאים קמיה דמר שמואל אייתו לקמיה דגים שעלו בקערה וקא אכיל (שמואל) בכותח יהיב ליה (לרבי אלעזר) ולא אכל א"ל (שמואל) לרבך (רב) יהיבי ליה ואכל ואת לא אכלת אתא לקמיה דרב א"ל הדר ביה מר משמעתיה א"ל חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי דלא סבירא לי. דלכאו' עד כמה שלשמואל הדבר מותר, ודאי לא שייך איסור להכשיל את רב, ולא בזה עסק האור שמח כשדן שאין להכשיל את חברו בדרבנן בשוגג. ובפרט ששמואל הוכיח מכך לר' אלעזר שרב מתיר את הדבר, ועל כרחך שאמר שהדבר היה בידיעת רב, וא"כ זה כלל לא שוגג אלא חזרה משמועתו. ועל כך אמר רב שחס לו שיתנו לו דבר שיודע בו שלסברתו זה איסור, וזה דבר פשוט שהיודע שיש איסור דרבנן חייב לפרוש.
♦
ז.
בשניות לעריות יש איסור גם בשוגג
עוד הקשה האור שמח ממש"כ הרמב"ם שהמתעסק בשניות לעריות דרבנן חייב בידי שמים, הרי לן דאיכא איסור דרבנן בשוגג, דאין סברא לומר שהנאתו מחשיבה את השוגג בדרבנן לאיסור. ומה עוד דהרי שיטת הרמב"ם שהלוקח מאכלות אסורות דרבנן ואכלן בשוגג הנאתו הנאה ומשלם דמי נהנה. ולהנתיבות היינו משום שאי"ז נחשב לאיסור. ומוכח שהנאת אכילתו לא החשיבה את השוגג בדרבנן לאיסור. ולכאו' יש להוסיף בזה, דאדרבה אם נימא שההנאה מחשיבה את האיסור, שוב אין איסור, דהרי בכל איסור אמרינן שאין דין נהנה. ונמצא שעד כמה שההנאה הביאה איסור, ההנאה בטלה מעיקרה מחמת האיסור, וכעין גלגל החוזר. [ולולי הנתיבות ניחא, דבשניות איכא מכת מרדות להרמב"ם איסו"ב (א, ח) ונתבאר דבזה שוגג הוה איסור].אמנם לפמשנ"ת הדבר ניחא, דבעריות נאמרה גם מ"ע לשיטת רש"י ריש פרשת קדשים (ע' רמב"ן שם דלרש"י זו מ"ע גמורה על עריות), ובזה שפיר מודה הנתיבות שאיסור דרבנן בשוגג הוה איסור.
♦ ♦ ♦