שיטת רבי עקיבא במדרשי התורה

רבי עקיבא חידש שיטה מיוחדת בלימוד התורה, אשר בנויה על פסוקים מקבילים-משלימים במקומות שונים בתורה ובמקרא כולו – המקרא מפרש את עצמו בדרך של פרשיות מקבילות, אשר משלימות זו את זו ומלמדות זו על זו.
גיליתי^[1] את שיטתו דרך מאמרו – "מקושש זה צלפחד" (שבת צו, ב – צז, א). רבי יהודה בן בתירא הגיב לדבריו: "עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין; אם כדבריך, התורה כיסתו (=את חטא צלפחד), ואתה מגלה אותו, ואם לאו (=אם אינך צודק), אתה מוציא לעז על אותו צדיק (=צלפחד)". תגובתו החריפה של רבי יהודה בן בתירא מוכיחה שרבי עקיבא חידש שיטה שלא הייתה מוכרת לפניו.
ההקבלה בין שני הסיפורים בתורה בולטת בקריאה בתורה הרבה יותר ממה שמצוטט בגמרא, ולכן נביא את עיקרי הפסוקים. נשים לב שבשני המקרים, משה שאל וביקש תשובה מה':
במדבר טו, לב-לו
ויהיו בני ישראל במדבר
וימצאו איש מקֹשש עצים ביום השבת;
ויקריבו אֹתו המֹצאים אֹתו מקֹשש עצים
אל משה ואל אהרן ואל כל העדה;
ויניחו אֹתו במשמר, כי לא פֹרַש מה יֵעָשֶׂה לו;
ויאמר ה' אל משה: מות יומת האיש...
במדבר כז, א-יא
וַתִקְרַבנה בנות צלפחד…
וַתַעֲמֹדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן... וכל העדה,
פתח אהל מועד לאמֹר: אבינו מת במדבר,
והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה'
בעדת קֹרח, כי בחטאו מת, ובנים לא היו לו;
למה יִגָרַע שם אבינו מתוך משפחתו...?
תנה לנו אחֻזה בתוך אחי אבינו –
ויקרב משה את משפטן לפני ה';
ויאמר ה' אל משה לאמֹר: כן בנות צלפחד דֹברֹת...
בשיטה זו דרש רבי עקיבא דרשות רבות, בהלכה ובאגדה, והלכות אחדות מוגדרות אצלו כהלכות 'דאורייתא' על סמך דרשות כאלה. פעמים אחדות מצאנו את חבריו של רבי עקיבא חלוקים עליו דווקא בעניין זה. למשל, רבי עקיבא קובע שתחום שבת להליכה מחוץ לעיר הוא 'אלפיים אמה', בדיוק כמו התחום שמודדים מחוץ לעיר, והוא חלק מן העיר בפרשת ערי הלויים (במדבר לה, ה). גם כאן, הבסיס הוא הקבלת פסוקים בשלוש פרשיות:
בפרשת המן, באיסור לצאת כדי ללקוט מן בשבת, נאמר: "שבו איש תחתיו, אל יֵצא איש מִמקֹמו ביום השביעי" (שמות טז, כט). לדעת חכמים, מדובר שם ביציאה עם סל, כדי ללקוט מן (עירובין יז, ב, וראו שם בתוספות שבסוף הפרק, וגם בתוספות לשבת ב, א), ואילו לדעת רבי עקיבא מדובר גם באיסור יציאה בלי טלטול.
אולם איך התורה מגדירה מהי 'יציאה מן המקום'? (ראו פירוט מדוקדק של הלימוד בעירובין נא, א).
התשובה ברורה – בפרשת משפטים, בדין רוצח בשגגה, נאמר "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (שמות כא, יג), ובספר במדבר (לה), בפרשת 'ערי לויים וערי מקלט' לרוצח בשגגה, מוגדר ה'מקום' של העיר כ'אלפיים אמה' מחוץ לעיר. לדעת רבי עקיבא, התורה היא שהגדירה את ה'מקום' לדיני שבת, לפי ה'מקום' של רוצח בשגגה, שהתפרש ב'ערי הלויים'.
חכמים הרי מסכימים שתחום שבת הוא אלפיים אמה, והוא מפורש ב'ערי לויים וערי מקלט', ומדוע הם קובעים שזהו דין 'דרבנן', ולא 'דאורייתא'? ככל הנראה, חכמים ראו דרשה כזאת כחשיבה אנושית יוצרת, כי החכמים הם אשר מגלים במקרא רמזים כאלה, ודין 'דאורייתא' צריך להיות מפורש בתורה מפי ה' אל משה. בעוד רבי עקיבא רואה הקבלה זו שבין הגדרת ה'מקום' ב'ערי הלויים והמקלט', ובין הגדרת ה'מקום' של תחום שבת, כקביעה ברורה של התורה עצמה – התורה דורשת מאיתנו לפרש אותה כך – לפי החכמים, חכמי ישראל הם שדורשים כך בתורה.
♦
דוגמה נוספת נמצאת בסוגיית תוספת שביעית, לפני ראש השנה ואחרי מוצאי שביעית. נאמר בגמרא מועד-קטן (ג, ב): "בחריש ובקציר תִּשבֹּת (שמות לד, כא) – רבי עקיבא אומר, אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר... (ויקרא כה, ב-ז) – אלא חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית, וקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית. רבי ישמעאל אומר, מה חריש [שאסור בשבת] רשות, אף קציר [שאסור בשבת] רשות – יצא [להיתר] קציר העומר שהוא מצוה".
גלוי לעין שהחלק הראשון של הוויכוח בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל פשוט חסר, כאילו הוא ידוע או מובן מאליו בשבילם – וכי מניין למד רבי עקיבא שפסוק זה נכתב בכלל לעניין שביעית? הנה הפסוק בשלמותו: "ששת ימים תעבֹד, וביום השביעי תִּשבֹּת, בחריש ובקציר תִּשבֹּת" – האם לא ברור שעל שבת בראשית מדובר כאן?
לדעת רבי ישמעאל, כל הפסוק הזה מתייחס לשבת, ואילו לפי רבי עקיבא, סוף הפסוק עובר למחזור חקלאי שלם של השנה השביעית – מתחילת החריש עד סוף הקציר. מדרש ההלכה המנוסח בלשון התנאים (משנה שביעית א, ד; ראש-השנה ט, א; מועד-קטן ג, ב – ד, א) מניח זאת כמובן מאליו, ודן רק בהלכות הנובעות ממחלוקת זו.
גם כאן אני לומד, שדעת רבי עקיבא מבוססת על ההקבלה בין 'לוחות ראשונים' (שמות כג) ובין 'לוחות שניים' (שמות לד) – כשם שבלוחות הראשונים מוזכרת השביעית יחד עם השבת (שמות כג, י-יב), כך יש להבין גם את האמור בלוחות השניים. רעיון זה לא נמסר לנו בפירוש, בדומה לרעיונות רבים שרמוזים במדרשי חז"ל, ובמיוחד במדרשי רבי עקיבא, אולם הם ברורים מתוך קריאת הפסוקים שמהם צמחו המדרשים.
הפסקה כולה, בחידוש הברית שבלוחות השניים, חוזרת ומזכירה מצוות של סוף משפטים, וההקבלה בין שתי הפרשיות, אפילו בעיון בלתי שלם, היא חד משמעית:
שמות כג י-יט/כ-לג
שביעית
שבת
שלוש רגלים
"לא תזבח על חמץ דם זבחי,
ולא יָלין חלב חַגִּי עד בקר.
ראשית בִּכּוּרֵי אדמתך תביא בית ה' א-להיך,
לא תבשל גדי בחלב אמו".
ביעור עבודת אלילים בארץ
"לא תִכרֹת להם ולאלֹהיהם ברית"
שמות לד יא-כו
ביעור עבודת אלילים בארץ
"הִשָּמֶר לך פֶּן תִּכרֹת ברית ליושב הארץ"
שלוש רגלים
שבת
"בחריש ובקציר תִּשבֹּת"
"לא תשחט על חמץ דם זבחי,
ולא יָלין לַבֹּקר זבח חג הפסח.
ראשית בִּכּוּרֵי אדמתך תביא בית ה' א-להיך,
לא תבשל גדי בחלב אמו".
הנה לפנינו סוד ההקבלה במדרשו של רבי עקיבא – התורה מפרשת את עצמה בהקבלות מתבקשות. קל לראות שרק ההקבלה לפרשת משפטים יכלה להביא את רבי עקיבא לקרוא את הפסוק "בחריש ובקציר תִּשבֹּת" – לעניין שביעית, ולא לעניין שבת, לעומת רבי ישמעאל שקרא אותו כולו לעניין שבת, כי בפרשה זו נזכרה במפורש רק שבת! אולם רבי עקיבא קרא את שבת ושביעית יחד בשתי הפרשיות, וקריאה זו הביאה אותו למסקנה שהתורה לא הזכירה את השנה השביעית בפירוש, כדי לומר במקום אחד שחובת השביתה בשביעית מקיפה יותר משנה – מתחילת חריש מוקדם עד סוף קציר מאוחר – "בחריש ובקציר תִּשבֹּת". הפירוש הזה הוא פירוש טוב מאוד לפסוק, מן הרגע שמסכימים כי הוא מדבר בשבת ובשביעית יחד, מכוח ההקבלה למשפטים. מכאן בא רבי עקיבא להחמיר, כמו בתחום שבת, והתנגד לביטול של תוספת שביעית בידי רבן גמליאל, מפני שהיא מפורשת בתורה (מועד קטן ג, ב).
♦
דוגמה נוספת להארה זו מבית מדרשו של רבי עקיבא, שביסס את הבנת התורה על העיקרון של 'מקרא המפרש את עצמו' בעזרת הקבלות לשוניות וענייניות, עולה מסיפור המחלוקת על קידוש החודש בין רבן גמליאל, ובין רבי יהושע ורבי דוסא בן הרכינס, שפסלו את העדים שקיבל רבן גמליאל, בטענה שהם עדי שקר. רבן גמליאל דרש מרבי יהושע לבוא אליו במקלו ובמעותיו ביום הכיפורים שלפי חשבונו, כדי לקבוע הלכה לדורות, שאין מערערים על קביעת בית הדין. במשנה (ראש-השנה ב, ט; ובגמרא כה, א) שם נאמר: "הלך רבי עקיבא ומצאו לרבי יהושע כשהוא מיצר (...), אמר לו [רבי עקיבא]: יש לי ללמוד, שכל מה שעשה רבן גמליאל, עשוי, שנאמר: "אלה מועדי ה' מקראי קֹדש, אשר תקראו אֹתם..." – בין בזמנן, בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו…".
ההסבר המקובל, לפי רש"י שם, שיש לקרוא את המילה "אֹתם" כאילו כתוב 'אַתֶּם', עומד בסתירה ברורה עם סוגיה אחרת, שבה מפורש כי רבי עקיבא דורש 'אֵם למקרא' (סנהדרין ד, א), כלומר, דורש לפי הקריאה ולא לפי הכתיב.
כאשר אנו שומעים מפי רבי עקיבא את המילים "יש לי ללמוד", ברור שיש לו פסוק במקרא; אבל בפסוק המובא במשנה חסרה המילה האחרונה – "במועדם", ודווקא ממנה לומדים הלכה (ראש-השנה כא, ב; רמב"ם הלכות קידוש החודש ג, ב-ד), שמחללים אפילו שבת כדי לקיים את קידוש החודש בראיית העדים, ואת המועדות בזמנם האמיתי – והרי זאת הסיבה שרבי יהושע היה מיצר! איך יכול רבי עקיבא להפוך משמעו של פסוק בתורה, ולומר "בין בזמנן, בין שלא בזמנן", כאשר הפסוק אומר "במועדם"?
את כיוון התשובה הקורא כבר מבין – יש עוד פסוק (שלישי בפרשה) בסוף פרשיית המועדות, שקריאתו במקביל לפסוק ההוא מביאה את רבי עקיבא למסקנתו המפתיעה: "אלה מועדי ה' מקראי קֹדש, אשר תקראו אֹתם, במועדם" (ויקרא כג, ד). "אלה מועדי ה' אשר תקראו אֹתם מקראי קֹדש – להקריב אשה לה', עלה ומנחה, זבח ונסכים דבר יום ביומו" (שם, לז).
הפסוק הראשון של מועדי הלוח מדגיש "במועדם" דווקא (בניגוד לפסוק הפותח, פסוק ב, שאחריו שבת), וזו הייתה סיבת המחלוקת והצער. אבל בפסוק האחרון (הדומה לפתיחה) המילה "במועדם" איננה, ופירושו לפי ההקבלה – "בין בזמנן, בין שלא בזמנן" – "אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש, להקריב אשה לה'..." – כלומר, "אין לי מועדות אלא אלו".
קריאת הפסוקים בהקבלה מפרשת את כוונת התורה, ומאששת את ההלכה – "מה שעשה רבן גמליאל עשוי". יש בה גם תרופה מפתיעה לצער העמוק של רבי יהושע: יום הכיפורים האמיתי איננו יום הכיפורים האמיתי שבשמים, אלא יום הכיפורים שהחכמים בארץ קוראים אותו קודש. לכן רבי יהושע כלל לא חילל את יום הכיפורים למען השלום בין החכמים ואחדות האומה בלוח המועדים שלה (כפי שמובן מדברי רבי דוסא במשנה שם), אלא קיים את יום הכיפורים האמיתי שבארץ, כי התורה בעצמה חזרה בסיום וקבעה שהמועד אשר יקראו אותו החכמים קודש הוא המועד "להקריב אשה לה'", ו"אין לי מועדות אלא אלו".
♦
בחתימת הש"ס (בסוף מסכת נידה, עב-עג), כבר ברורה ומוכרת שיטת רבי עקיבא עד כדי כך שהגמרא מסכמת את הדיון הארוך והסוער על 11 יום שבין נידה לנידה: "לרבי עקיבא, קראי! לרבי אלעזר בן עזריה, הלכתא"!
כלומר, לפי רבי אלעזר בן עזריה זו "הלכתא" (שנמסרה מדור לדור) – לפי רבי עקיבא "קראי" (דיוק בפסוקי התורה), כי 11 יום שאחרי טבילת הנידה (בדין תורה, בסוף 7 ימים) הם הימים שהתורה כתבה עליהם את דיני 'זבה', ושם (ויקרא טו, כה) מפורש: "ואשה כי יזוב זוב דמהּ ימים רבים בלא עת נדתהּ – או כי תזוב על נדתהּ ..."; "ימים רבים" הם לפחות 3! "בלא עת נדתהּ" מחייב לפחות הפרש של יום אחד! וביחד, 4 ימים!
על כל זיבה של 3 ימים התורה (שם, כח) מחייבת 7 ימים נקיים לפני טבילת טהרה! ולכן, מרחב הימים שכלולים בפרשה זו הוא לפחות 11 יום: 4+7 = 11! לפי רבי עקיבא זה מפורש בתורה!
בסוגיה זו, אין חולק שהלכה זו של 11 יום לא יכולה להיות 'מדרבנן', ולכן קבע רבי אלעזר בן עזריה שזוהי "הלכתא", כמו 'הלכה למשה מסיני' (וכך מלמדים ברוב מוסדות ההלכה).
אולם רבי עקיבא קרא 'הלכה' זו בפסוקים עצמם, המחייבים את ההשוואה ואת ההבחנה של התורה בין הלכות 'נידה' (=המחזור הטבעי והרגיל באשה, 7 ימים; ויקרא טו, יט-כד), לבין הלכות 'זיבה' (שהיא חריגה, ומחייבת לפחות עוד 11 יום; שם, כה-ל), ובקריאה כזאת, הכל מפורש בפסוקי התורה עצמם!
♦ ♦ ♦