♦
בעניין כספו, זו גמ' מפורשת (ביצה טז.): "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב, והוצאת בניו לתלמוד תורה. שאם פחת - פוחתין לו, ואם הוסיף - מוסיפין לו".
ופשוט א"כ שא"צ לחוס על ממונו, וכל מה שצריך לחינוך, יכול להיות סמוך ובטוח שלא יפסיד[1].
♦
א. ב.
בעניין זמנו, מצאנו בדברי הגר"א דבר נפלא, וז"ל בבאור הגר"א על תיקוני זוהר (תיקון יט): "ואיהי תוספת כו' - ר"ל שבשבת ניתוסף השגה באדם, כידוע ור"ל מה שאמרו כל מזונותיו של אדם כו' שהמוסיף כו' והגורע כו' קאי הכל על מזונות הנשמה כמש"ו וג"כ כפשוטו כמש"ו ואם הוא עשיר כו'".ומתבאר מדברי הגר"א שעיקר הגמ' בביצה שמדברת על הוצאות שבת חוזרות, הכונה שההשגה הרוחנית בשבת, גדלה יותר מהנגזר עליו, ע"י טורחו והוצאות עמלו וזמנו בשבת.
ולמשל אם נגזר על אדם השגה של כמה סוגיות שיבין על בוריין, בשבת יוכל להשיג עוד סוגיות שלא נכללו בכלל הגזרה שנגזרה עליו, כי שבת אינו בכלל הגזרות הרגילות, וכל תוספות שעושה בשבת, אינן מכלל החשבון הרגיל[2].
בחשבון דברי הגר"א יוצא שגם בהוצאות בניו לת"ת, צריך לומר אותו דבר, שהאדם נגזרו עליו השגות רוחניות של תורה, זמנים של חיים, וממון לפרנסתו. ובכל הדברים האלו, מה שמוציא על בניו אינו בכלל הגזירה, אלא אם מוסיף [השקעה] מוסיפין לו, ואם פוחת פוחתין [ע' לקמן]. ויוצא שהוצאות רוחניות [זמן עמל וכד'] שמוציא על בניו, אם מוסיף מוסיפין לו [זמן וכח] ואם פחת פוחתין לו.
♦
ג. ד.
הוצאות בניו לת"ת, ואולי גם עם תלמידיו [שהם כבניו], התבאר באות הקודמת, דזה אינו בכלל הגזירה הרגילה, ויוכל לזכות לעוד תורה, מה שלא היה זוכה, בלי ללמד את בניו או את תלמידיו. והיינו מה שמלמד וזכה להבנות והשגות בזמן שבו לימד, אינו בכלל הגזירה הרגילה. ויש להביא בזה את דברי הגמ' תמורה טז. שכן מפורש שם: "כיוצא בדבר אתה אומר: רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה', בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו: למדני תורה! אם מלמדו - מאיר עיני שניהם ה', ואם לאו, עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה', מי שעשאו חכם לזה - עושה אותו טיפש[3], טיפש לזה - עושה אותו חכם".ובזה יובן למה כתוב בניו, ולא עצמו, כי עצמו ולימודו זה נגזר עליו, כולל ההשגה שישיג, וכנ"ל בגר"א. וממילא מה שלומד לעצמו זה בכלל השגתו[4], אבל בבניו עצם לימודם, זה גם בכלל הוצאות, ואינו בכלל הגזירה שנגזרה עליו בר"ה, ולכן מקבל השגה יתירה כנגד.
♦
מעין זה אולי יש לבאר גם בהוצאות שבת, בעוד נושא וענין. והוא שמי שאוכל זיתים בשבת, וכונתו לכבוד שבת[5], ובגלל זה משכח לימודו, גם בזה יש הוצאות שבת חוזרים, ואם מוסיף מוסיפין לו, וזיתי שבת לא משכחים. [ומטו משמיה דמרן הגרח"ק זצוק"ל, וכן שמעתי מרבי הלל קופרמן שליט"א, שמרן זצ"ל אמר לו כן מפורש, כמה פעמים, שזיתי שבת לא משכחים, ולו ביאר מצד שומר מצוה לא ידע דבר רע. וראיתי עוד שהביאו בשמו יום שבתון "אין לשכוח". ולהנ"ל זה ביאור נוסף, שהוצאות שבת בכל הענינים חוזרים].
♦
ה. ו.
מה הכונה אם פחת פוחתין לו. כנראה לרש"י הפריע הלשון, מה שייך לפחות לו ממה שנגזר עליו. ובשלמא אם נימא שהכונה שלא הוציא ממון כפי שחישבו לו מן שמים, שגזרו עליו בר"ה סכום מסוים, והוא התקמץ בו, היה צריך להיות שאם פחת מכדי שיעורו, לא ירויח, והממון שניסה להרויח יתכלה. אבל למה פוחתין לו, שנראה שפוחתין לו גם מן הקרן שנגזר עליו. וכי מי שלא הוציא מה שנגזר עליו, מגיע לו עונש להפסיד עוד יותר ממה שלא הוציא[6]?ולכאורה זו כונת רש"י, שכתב "כלומר ממצאין לו שכר מועט". היינו שלא ירויח בחסכנותו. ומ"מ זה כלומר דאינו פשטות הלשון.
אמנם ע' שפת אמת שם, וז"ל: "ברש"י ד"ה פוחתין לו כלומר ממציאין לו שכר מועט: ואפשר ליישב הלשון כפשטא פוחתין ממש דאם מיעט בכבוד שבת ויו"ט הרי היא לו בכלל הקצבה של כל השנה אבל אי מוסיף מוסיפין לו על אלו הדברים לבד מן הקצבה עכ"ל".
לכאורה הכונה שכשנגזר על אדם ממון בר"ה, נגזרה עליו קצבה מסוימת, ומה שמוציא בשבתות אינו בכלל הגזירה. אבל אם פוחת וממעט בכבוד שבת, יורדת לו הזכות שהוצאות שבת הן בנפרד, ומעתה המועט שכן הוציא נכלל בחשבון הרגיל של מה שנגזר עליו. וממילא הוא מפסיד, שמה שהיה מספיק לששת ימי החול צריך כעת להתחלק לשבעה חלקים.
ומבואר שברגע שאינו מכבד את השבת, אין לו כבר את מתנת השבת, וממילא זה כביכול יורד להוצאות רגילות של ימות החול[7].
♦
ומצאתי מעין זה בשפ"א על התורה (פרשת תולדות) בפסוק ויתן לך יתן ויחזור ויתן כו'. "הענין הוא כי אלה הברכות הם שיהיו בנ"י כלים לקבל את השפע הבאה מן השמים ושעי"ז יהי' נפתח מקור השפע. כי הכל תלוי בהמקבלים אם הם כראוי כתיב והריקותי לכם ברכה כו' כאדם המריק מכלי אל כלי. כי השי"ת עשה מדריגות זו על זו. וכולם משפיעין ומקבלין זה מזה. וכטבע הבאר ומעין כל מה שדולין ממנו יותר. נובע תמיד. וכן מצינו גם בתחתונים כל מזונותיו של אדם קצובות לו מר"ה חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט והוצאת בניו לת"ת. הרי יש הוצאות שמוסיפין הכנסה"[8] עכ"ל.
וזה לשיטתו, וגם כך הוא בחשבון, שיש לאדם הוצאות שנגזרו עליו, ובכלל זה כל הוצאות מחיתו, כולל לכאורה שבת מצד היום ובלי קשר למועד שבו. ואם מוציא הוצאות שבת! יוצא שהוצאות מחיתו של אותו יום הן לא בכלל החשבון, וא"כ כביכול מחיתו של שאר השבוע גדילה. ודו"ק. והוא לשיטתו פשט ברש"י.
ז. ח.
ואולי יש למתק את הדברים ע"י רש"י סוטה מח: דאיתא שם בגמ' "ופסקו אנשי אמנה. אמר רבי יצחק: אלו בני אדם שהן מאמינין בהקב"ה; דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר - אינו אלא מקטני אמנה". וברש"י: "שמאמינים בהקדוש ברוך הוא - לוותר ממונם לנוי הדור מצוה ולצדקה ולהוצאת שבתות וימים טובים". ומבואר שלהוציא הוצאות שבת ונוי הידור מצוה, צריך להיות בעלי אמנה.ולדברי השפ"א הנ"ל שהאדם ע"י מעשיו יכול להוריד מעליו את הזכות של הוצאות שבת חוזרין, קמ"ל בגמ' זו, שזה גם הצורה לזכות בהוצאות שבת חוזרין, ע"י אמונה. ומי שאינו מאמין, ומקמץ בהוצאות אלו, ממילא אין לו הבטחת חוזר, וממילא זה כבר נכלל בהוצאות הרגילות שלו.
♦
שם בחידושי הגרי"ז, גמ' ופסקו אנשי אמנה, אמר רבי יצחק אלו בני אדם שהן מאמינין בהקב"ה, ופירש"י לוותר ממונם לנוי הדור מצוה ולצדקה ולהוצאת שבתות ויו"ט, [ועי' במהרש"א מש"כ]. ואמר הגרי"ז זצ"ל דמבואר בזה דמי שאינו מוותר מממונו לצדקה שמא יחסר, אין זה רק חסרון במצות צדקה כי אם חסרון באמונתו בהקב"ה, והוא אשר פירש"י כאן שפסקו אנשי אמנה היינו בני אדם שמאמינים בה' ומוותרים ממונם לצדקה ולא חששו שיחסר להם.
ואפשר להנ"ל שזה לא רק חסרון באמונה בדעות, אלא שע"י החסרון אמונה, שהוא שורש ענין הוצאות שבת חוזרים, ובהתרועע היסוד נפל הבנין כלו, וממילא גם לא זוכה בחוזרין. וכדברי השפ"א, ולכן האדם שמאמין רק בכוחו, ולא שיש הבטחה של הוצאות שבת, מפסיד, ובאמת לא חוזר לו [וכך יצא בדברי השפ"א הנ"ל].
♦
ט. י.
ובעומק הענין, שמי שמדקדק בהוצאות יותר מן הראוי לו מפסיד, לכאורה אפשר לבאר ע"פ דברי הנפש החיים[9] שער א - פרק ז:וז"ש דוד המע"ה ה' צלך על יד ימינך. היינו שכמו שנטיית הצל של איזה דבר. הוא מכוון רק כפי תנועות אותו הדבר לאן נוטה. כן בדמיון זה כביכול הוא ית"ש מתחבר לנטות העולמו' כפי תנועות ונטיית מעשי האדם למטה.
וכן מפורש במדר' אמר לו הקב"ה למשה לך אמור להם לישראל כי שמי אקי"ק אשר אקי"ק. מהו אקי"ק אשר אקי"ק כשם שאתה הוה עמי. כך אני הוה עמך. וכן אמר דוד ה' צלך על יד ימינך. מהו ה' צלך כצלך. מה צלך אם אתה משחק לו הוא משחק לך. ואם אתה בוכה הוא בוכה כנגדך. ואם אתה מראה לו פנים זעומות או מוסברות אף הוא נותן לך כך. אף הקב"ה ה' צלך כשם שאתה הוה עמו הוא הוה עמך ע"כ.
ואם האדם מתנהג בדקדוקי עניות כך מתנהגים עמהם.
♦
האם עזרה לעניים, גם חוזר. הנה בזוהר (ח"ב פרשת פקודי דף רנה ע"א) נאמר בתרין אלין אוזיף בר נש לקודשא בריך הוא, כד חייס ליה למסכנא, וכד אפיק בשבתי וזמני, דהא כלא אוזיף לקודשא בריך הוא, כמא דאת אמר (משלי יט) 'מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו'. [בשני דברים אלו מלוה האדם להקב"ה, האחד כאשר מרחם ונותן צדקה לעני, השני כשמוציא הוצאות על שבתות וימים, ונחשב כאילו את כל מה שנתן לעני והוציא לשמחת שבת ויום טוב הלוה להקב"ה] וע' הערה[10].
הרי מה שאדם נותן לעני הרי הוא חוזר אליו, ונאמר על זה 'לוו עלי ואני פורע'. אך לפי זה קשה הא דאמרינן בכתובות (דף נ ע"א) באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. והלא זה אינו מן החשבון, ואדרבה יש בזה לוו עלי ואני פורע. ואולי אם נותן יותר מחומש מאחר ויש בזה איסור, כי עפ"י דרכי הטבע הוא מכניס עצמו לעניות[11], ממילא השי"ת לא יפרע.
[מתוך דברי מרן רבי יצחק זילברשטיין שליט"א בחשוק חמד ב"ב מה.].
♦
יא. יב.
מעין זה מצינו בדברי הגר"א הנ"ל. וז"ל באור הגר"א על תקו"ז (תיקון יט לוו עלי): "ר"ל בשבילי כמו שמלוין בשביל שבת כן מלוין לשבת למעלה והוא בסוד צדקה לעניים וז"ש ואני שהוא מל' פורע וכן למעלה מתברכין בשבילה".♦
יג.
בהלכה יש מחלוקת האם רק צדקה מעשרת או גם מעשר. ע' יו"ד רמ"ז ס"ד סעיף ד בהגה: "והיא מעשרת, ואסור לנסות הקדוש ברוך הוא כי אם בדבר זה, שנאמר: ובחנוני נא בזאת וגו' (מלאכי ג, י). וי"א דוקא בנתינת מעשר מותר לנסות הקדוש ברוך הוא, אבל לא בשאר צדקה (ב"י דכך משמע מש"ס שם)".ולכאורה פשוט שאם מעשיר הוא בכלל חוזר, אבל גם אם לא מעשיר, יש לומר שמה שהוציא חוזר וכנ"ל.
ויש לבאר במתיקות שזה יהיה מקור לדברי השו"ע שם סעיף ב': לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה, שנאמר: והיה מעשה הצדקה שלום. (ישעיה לב, יז).
שלהפסיד לא שייך להפסיד, כי הכל חוזר וכנ"ל [והגר"א שם ציין למקומות אחרים].
♦ ♦ ♦