בגמ' בברכות (סג:) מובא דרשת הגמ': 'דאמר ריש לקיש מנין שאין דברי תורה מתקימים אלא במי שממית עצמו עליה שנא' זאת התורה אדם כי ימות באהל'.
ופירש"י שם בחוקת: "זאת התורה. היכן מצויה באדם שימות באהלי תורה", וכ"ה ברמב"ם (הל' ת"ת פ"ג-י"ב): "אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמה".
ומבואר דעיקר יסוד השגת מעלת התורה וקניניה, הוא רק באופן של 'ממית עצמו עליה', והיינו התמסרות מוחלטת וחיות גמורה אך ורק מכח תוה"ק. וזהו כל עיקר מעלת תוה"ק שכל חיי האדם יהיו אך ורק חיים רוחניים מכח התורה, וכפי שמצאנו בדברי הב"ח (או"ח סי' מ"ז) וז"ל: "דכונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות קדושת מקור נותן התורה, ולכן נתן הקב"ה תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאתנו כדי שתתדבק נשמתינו וגופינו ברמ"ח אברים ושס"ה גידין ברמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה שבתורה". ומבואר מדבריו הק' דיסוד נתינת התוה"ק הוא כדי שכל מערכת החיים וחושיו של האדם יהיו מכח התורה, וכל מציאות האדם והויתו יהיו שקועים בתורה. ורק אופן כזה שאדם ממית את כל חושיו הגשמיים ונשמתו וגופו חיים מהתורה זוכים לקנין התורה.
וכך פירש השפת אמת לרישא דקרא, 'זאת חוקת התורה', דלימוד התורה צריך להיות באופן של חקיקה שהוא דבר שאינו נמחק, ולא ככתב שהוא דבר הנמחק, דהתורה צריכה להיות חקוקה וחרוטה בליבו של האדם, כי זה עצם חיותו.
וזהו המבואר בר"מ (שם): "אין ד"ת מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שנת לעניו ולעפעפיו תנומה". והענין הוא כפשנ"ת, שכל השגת התורה היא רק באופן כזה שכל חיות האדם נובעת מכח התורה והיא ממלאת את כל ישותו, וממילא אין אצלו מקום כלל להנאות עוה"ז, ולכן הוא מצער גופו תמיד, דכל חייו מושתתים על התורה. ואי"ז בגדר תנאי לקנין תורה, אלא זהו עצמו של תורה, שהיא עצם החיות של האדם.
ולפי"ז נראה לבאר את המשך דברי הר"מ (שם י"ג): "אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה. לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה". ודברי הר"מ צ"ב, דמהו הענין של כתרה של תורה יותר מעצם מצות תלמוד תורה, ומהו ענין הלילה שזוכים בו לכתרה של תורה יותר מביום.
אמנם למשנ"ת נראה דזהו ענין כתרה של תורה, דכתר ענינו הוא שזו מהות האדם ואינו תוספת מעלה חיצונית, וכמו כתר כהונה דהוא מעלה בעצם האדם. א"כ בא הר"מ ללמדנו, דמהו הדרך לזכות לכך דהתורה תהיה מעצם מהות האדם וכל חיותו תהיה מכח התוה"ק, זהו רק ע"י לימוד בלילה. דהחילוק בין לילה ליום הוא, דיום הרי הוא זמן העבודה, וא"כ כשאדם לומד ביום אין בכך ביטוי שהתורה היא עצם החיים, אלא היא רק בבחינת עבודה. משא"כ לילה דהוא זמן מנוחה, וא"כ בכך שהוא לומד הרי הוא מעמיד שזו מהות חייו. ולכן כשאדם לומד גם בלילה, דאי"ז זמן עבודה, הרי חזינן דזהו עיקר חייו, והרי החיים הם תמידים ואינם נפסקים כלל.
ולכך כתב הר"מ דלא יאבד לילה אחת מלילותיו, דעד כמה שהוא מאבד לילה אחד הרי אי"ז עיקר החיים, דהרי החיים הם דבר תמידי שלא יכולים ליפסק, ולכן גם תורה מחיבת התמדה בלי הפסק כלל.
וידועים דברי החזו"א באגרתו (ח"א אגרת ג'): "כי הלא אמרו אין ד"ת מתקימין אלא במי שממית עצמו עליה, המיתה שבכאן הוא הנטיה מפשוטו של החיים לעומקו של החיים, לתוך תוכו של החיים. כל שהאדם מרבה בשבירת המידות, מרבה חיים. כי שבירת המידות היא הריגת החיים השטחיים. ומיתה של היצר, הממלא את כל הגוף, הוא החיים המוליך בדרכה של תורה. מידות המשחתות רבות הנה, והם עצמו ובשרו של האדם. והממית אחת מהן, המית את עצמו. ומקצת עצמו, ככל עצמו. ואמנם מיתה זו תחיה בעליה, ודברי תורה מתקיימין בידו". והן הן הדברים, שככל שהאדם מרבה בשבירת מידותיו וחייו הגשמיים, בזה גופא הרי הוא נכנס למערכת החיים האמיתית, "לעומקו של החיים, לתוך תוכו של החיים".
וידוע מה שאמר מרן הגרב"ד ליבוביץ זצוק"ל (הובא בהקדמה לברכ"ש ח"ב, בקוים לדמותו שנרשמו ע"י חתנו הגר"ר גראזוסקי): "מלבד התורה לא אהב דבר אחר בעולם. ורגיל היה לומר שהתורה אוהבת רק את מי שאינו אוהב דברים אחרים רק אותה. ורק לאיש כזה היא מוסרת את עצמה ומרשה לו לקנותה. אבל מי שאוהב אחרת עמה אין התורה נמסרת לו". וזהו כמשנ"ת, דקנין התורה הוא רק באופן שהאדם משעבד את כל גופו ונפשו לתורה.
וכך ביאר מורינו המשגיח הגר"מ חדש זצוק"ל, 'אחת שאלתי אותה אבקש' - שהוא מלשון דרשת הגמ' במק"א 'אותה - אותה ולא אחרת עמה', דצורת לימוד התוה"ק היא רק באופן שהאדם משועבד בהחלט לתוה"ק, ואינו משועבד לשום דבר זולתי זה.
♦
והנה בדברי רש"י והרמב"ם מבואר דיש הדגשה מיוחדת ד'הממית עצמו עליה' שייך במסוים לבחינה של אוהל, וכלשון רש"י "באהלי התורה" ובלשון הר"מ "באהלי החכמים". והמקור הוא מהפ' דאדם כי ימות באהל, וחזינן דשייך במסוים לבחינת אהל. ויש לבאר מדוע הוא שייך לבחינה של אוהל, הרי לכאורה איפכא מסתברא, דהרי אהל מסמל ארעיות, שזה כל מהותו להעמיד דירת ארעי, ואילו כל מהותו של לומד תורה שהוא קבוע ושתול בבית ה'.
ונראה בזה, דהנה איתא בחז"ל (בגמ' סנהדרין קה:) דכל ברכותיו של בלעם נהפכו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות, דהיינו ברכת "מה טובו אהליך יעקב" (במדבר כד, ה). ויש להבין מה ענינה של אותה ברכה שנתיחדה שלא חזרה לקללה וכדבשאר הברכות.
וביאר בזה הגרי"א חבר (בדרוש לשבת תרומה) וז"ל: "ולזה היה כוונת בלעם הרשע שרצה לקלל את ישראל שלא יהיו להם בתי מדרשות, שצפה שעתידין לגלות בין אומות העולם ויחרב מקדשם, וכשלא יהא להם בתי דמרשות לעסוק בהם בתורה, יכלו ח"ו בגלותם. והוא ית' ברחמיו, היפך הקללה לברכה ושם חכה בפיו, ואמר (במדבר כד, ה) 'מה טובו אהליך יעקב וכו" ואמרו רז"ל בפרק חלק (קה, ב) שכל ברכותיו של בלעם הרשע לקללה, לבד מדבר זה שיהיו בתי מדרשות בכל מקום גלותם ובזה יהיו קיימים, ושמו ית' שורה עליהם".
ומבואר בדבריו, דכל שאר הברכות אינן יסוד הקיום של כלל ישראל, ולכך נהפכו לקללה. משא"כ הברכה של בתי כנסיות ובתי מדרשות, שהם יסוד הקיום של כלל"י, ובלא זה אין להם קיום כלל, משו"ה לא שבה לקללה ח"ו.
והביאור הוא, דמכיון דבתי מדרשות הם מקום העתקת השמועה והמסורה מתלמיד לרב, ושם ממשיכים את לימוד התורה כנתינתה מסיני, הרי זה יסוד הקיום של כלל"י, וע"ז מובטחים אנו (ישעיהו נט, כא): "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם". וזהו ענינו של 'אהל', דהוא מקום של המשכיות מסירת התורה והעתקת השמועה בכלל"י, וכמבו' בקרא "מה טובו אהליך יעקב". וזהו יסוד וסוד הקיום של עמ"י, בכך שאנחנו ממשיכים את מסורת התורה, ומעתיקים ומעבירים את התורה מרב לתלמיד דור לדור כנתינתה מהר סיני.
וכך מבואר בתרגום יונתן עה"פ (בראשית כה, כז) "יעקב איש תם יושב אהלים", שפי' "תבע אולפן מן קדם השם". והיינו יעקב אבינו שטבע את המושג 'ישיבה' בכלל"י, וישב בבית שם ועבר י"ד שנה, היה בהגדרתו 'יושב אהלים', דאהל הוא המקום שבו דורשים ומבקשים תורה, ויעקב מהותו היה מבקש תורה "תבע אולפן". וזו ההדגשה "באהלי החכמים", דשם הוא המקום שמעמידים את העתקת השמועה בכלל"י.
וענין זה מתקיים ב'אהל' דוקא, שאהל ענינו הוא ניתוק מוחלט מכל קשר וחיבור עם העולם, דאהל הוא דבר שעומד ארעי ביחס למקום בו הוא נמצא ואינו קבוע למקומו, ואינו שייך כלל לעולם אלא הוא עומד לעצמו. וכך היא דרכה של תורה, שהאדם מתנתק לחלוטין ממערכת חיי העוה"ז, וכל חיותו הוא רק חיי תורה. וכפי שכתב הר"מ (בהל' רוצח פ"ז ה"א) "וחיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תורה כמיתה הם חשובים", דהרי כל חיותם היא מכח התורה.
וכך מבואר בדברי המהרש"א (ע"ד הגמ' שם בסנהדרין): "דמלת 'אהל' נאמר במי שמרחיק עצמו מן עסקי העולם ועוסק בצרכי שמים כמו ויעקב איש תם יושב אהלים'", דאהל ענינו הוא ניתוק מהבלי עוה"ז וחיבור לחיים האמיתיים לחיי תורה.
ולשון נפלא כתב הגר"י הוטנר במעלת הישיבה (ספר הזכרון להגרי"ה עמ' קט): "מקום שמתרכזים בו לומדי תורה זהו ענינו של כל בית מדרש. ישיבה מתיחדת בזה שהיא מקום מסירת התורה, הוספת שלשלת בטבעת המסורה מרב לתלמיד. מתקיימת בישיבה החייאה מחדש בזעיר אנפין של מעמד הר סיני. ויחס בין רב לתלמיד הוא זעיר אנפין של משה וס"ד רבוא". דישיבה זהו מקום מסירת התורה והעתקת השמועה. וזהו ענין יושב אהלים שרק במקום זה שמסמל את הניתוק המוחלט מהבלי העוה"ז, ומעמיד חיבור מוחלט לתורה ולנותן התורה. רק באופן זה מתקיימת הצורה של מסירת התורה כנתינתה.
♦ ♦ ♦