בקובץ מאמרים להג"ר אלחנן וסרמן דף מ"א אות א' כתב בזה"ל: פאה פרק א' משנה א', אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה. והטעם, משום דהוי טוב לשמים ולבריות, ובזה נאמר (ישעיה ג', י') כי פרי מעלליהם יאכלו [כמבואר בקידושין דף מ' ע"א יעוש"ב. יב"ן]. וקשה דחַשֵׁיב במתניתין גם תלמוד תורה, ומה טוב לבריות יש בזה יותר מבכל המצוות שבין אדם למקום [שאם תאמר שמוריד בכך לעולם שפע טובה וברכה, הרי זה לאו דוקא בתלמוד תורה, אלא אף בשאר מצוות. כגון בלולב מוליך ומביא, כדי לעצור רוחות רעות. מעלה ומוריד, כדי לעצור טללים רעים, כדאיתא בסוכה דף לז: וטובא דכוותה. יב"ן]. ואפשר לומר לפי מה שכתב בספר נפש החיים [להגר"ח מוולאז'ין, בשער רביעי פרק י"א ופרק כ"ה, וכדלקמן אות ח' ד"ה ליתר. יב"ן] דכמו שתחילת בריאת העולם היתה בשביל התורה, ואם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה ל"ג, כ"ה), כמו־כן קיום הבריאה בכל רגע תלוי בתלמוד תורה. ואילו היה נפסק רגע אחד לימוד התורה בכל העולם חס ושלום, תֶּכף תתבטל כל המציאות [עכ"ד נפש החיים. ומכאן ואילך מה שלמד ממנו הגר"א וסרמן ליישב הקושיא. יב"ן]. ונמצא שכל הלומד תורה, יש לו חלק בקיום כל הבריאה כולה, ואין לך טוב ומטיב לבריות יותר מזה וכו' יעוש"ב, ובמ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת אחרי מות על פסוק מכל חטאתיכם לפני י"י תטהרו ד"ה מעורר, וד"ה ולעיל.
ואנא זעירא לא ידענא למה הוצרך לזה, ומדוע הרחיק נדוֹד. מה־גם דהלא כל כי האיי גוונא היה להם לבעלי התלמוד לפרש, ר"ל בסוגיא דקידושין התם. והנראה לענ"ד דאפילו אם תמצי לומר שאינו כן, דהיינו שיש מקום לצדד ולדון בדברי נפש החיים הללו [אף כי לא מצאתי חולק בהדיא על כך, וכאשר יתבאר בס"ד לקמן בסמוך אות ב' ד"ה והא] הרי כבר הושיט לנו בקנה רבינו הרמב"ם בפירוש המשנה התם את התשובה לקושיא זה, והביאוֹ גם־כן התוספות יום טוב שם ד"ה ותלמוד תורה כנגד כולם, כי בתלמוד תורה יזכה האדם בכל זה, שהתלמוד מביא לידי מעשה ע"כ. ועמד על כך בהדיא בשושנים לדוד (פארדו) שם, בכָתבו שתיקן הרמב"ם בזה שני דברים, א' למה תלמוד תורה כנגד כולם, ב' איך שייך בה גם־כן טוב לבריות ע"כ. גם בחידושי מהרי"ח שם כתב: זה כתב הרמב"ם לסברתו, כמו שמביאו הרב תוספות יום טוב בד"ה שאדם אוכל פירותיהן וכו' שמה שבין אדם לחבירו מגיע לו שני חלקים, נמצא לפי זה קשה הלא תלמוד תורה הוא בינו למקום. לכן כתבו שתלמוד תורה מביאו לכל זה יעו"ש. ולסברתו דנקט, נראה שהיא לאו דוקא, כי הדבר מפורש בגמרא קידושין וכנזכר לעיל ד"ה בקובץ. וכן פירש התפארת ישראל בעיקבות הרמב"ם באות ט', תלמוד תורה שקולה ככולם, מדמביא לידי מעשה, כקידושין דף מ' ע"כ.
ואחרון חַבִּיב, גאון עוזנו מהרי"ץ זיע"א שהעלה והכניס את לשון הרמב"ם הנזכר לעיל בכלל פירושו למשנה זו, בספרו עץ חיים חלק א' סדר הנהגת הבוקר דף י"ג ע"א וז"ל: תלמוד תורה אין לה שיעור, דכתיב והגית בו יומם ולילה (יהושע א', ח'. ועיין מ"ש בס"ד על פסוק זה בנפלאות מתורתך הפטרת וזאת הברכה. יב"ן), כי בתלמוד תורה יזכה האדם לכל, שהתלמוד מביא לידי מעשה (כתר יוסף). ותלמוד תורה כנגד כולם, שקול כנגד כולם, כדלעיל טעמא יעו"ש. ולכן לא הזכירוֹ בשם הרמב"ם עצמו, כיון שנוספו עליו דברים.
♦
א. ב.
והא דקאמרן (לעיל אות א' ד"ה ואנא) שיש לצדד ולדון בעיקר העניין הזה, הוא למרות חשיבותו בעולם, ואף כי לא ראיתי ולא מצאתי לעת עתה מי שחולק עליו בזה בפירוש [כמו שיגעתי ומצאתי לגבי חידוש נוסף וידוע שלו, שעניין עבירה לשמה הוא רק לפני מתן תורה, כיעויין על זה מ"ש בס"ד בתשובה אחרת] או דמוכח מיניה דלא כוותיה [ואפשר אמנם שגם מי מגדולי ישראל שלא נראה לו הדבר, עצר במלים, וכף ישים לפיו, כדי שלא לצנן ולמעט חס ושלום את ההתלהבות היוצאת מכך להתמדת התורה והשקידה על דלתותיה בכל עת ועת. וההוא גברא נמי בהאיי פחדא קא יַתֵיב, ולפי־כך לא העליתי בזה דברים המובנים בקל לרבים ומפורשים בעליל, זולת למי שמעיין. ובשיעור לבני ישיבות ביום שני י"ב תשרי ה'תשפ"ה ב'של"ו בבית מדרשנו פעולת צדיק פה עיה"ק בני־ברק, וכן לאחר מכן בשיעור לאברכים וכו' אור ליום שני י"ט תשרי ד' דחול המועד סוכות בבית־המדרש קהילת בני תורה יוצאי תימן רמה א' בעיר בית שמש ת"ו, אמרתי לפניהם בס"ד חלק מן העניינים דלקמן, והוספתי שזה לא חלילה להחליש, אלא אדרבה שיתאמצו ויעיינו לתרץ לכל־הפחות אחת־עשרה השאלות וההערות, להעמיד את דברי הגר"ח. ואלו הן ברמז. א' שבת דף קיט: תינוקות של־בית רבן. ב' תענית דף ג: כארבע רוחות. ג' רבינו יונה והטור על שלושה דברים. ד' נשמת יונה, מִלתא דלא שכיחא. ה' משיבת נפש, הקב"ה כרת ברית על קיום העולם. ו' רמח"ל. ז' הרמב"ם וסיעתו שלא פירשו כמוהו. ח' משפט צדק וחסדי אבות. ט' התוספות בעבודה זרה דף ג. והצל"ח בשבת דף פ"ז ע"א. י' הגר"א ביהל אור. י"א כל רבוותא קמאי ובתראי שפירשו באופן אחר הא דתניא שכל העולם כולו כדאי הוא לו] מכל־מקום עצם הדבר שמציינים זאת תמיד בשמו, כמו שעשה אף הגרא"ו עצמו כאן, אומר דרשֵׁני והבינֵנִי. אדרבה אולי ממילא נילף מהשתא בהיפך, מזה שהרמב"ם, וסיעת מֵרָחמוהי שנמשכו אחריו, לא פירשו כך את טעם מתניתין דפאה, שמע מינה דלית להו סברתו זו. בפרט שתירוצו זה של־רמב"ם נראה לכאורה דחוק מעט לעומתו, מאחר שכעת הוא אך ורק עוסק בתורה, ורק לבסוף יביא הלימוד הזה לידי מעשה גם במצוות שבין אדם לחבירו.אבל אין לומר בהיפך, שתירוץ הגרא"ו אדרבה דחוק ממנו, מאחר דהיא מלתא דלא שכיחא שבכל העולם כולו יהא רגע אחד ללא לימוד וכמ"ש לקמן אות י"א ד"ה ולגבי, ונמצא שכמעט כל הזמן אין בתלמוד תורה הטבה לבריות כלל ועיקר, לכן נטו מדרך זו ולאו משום דלא סבירא להו עיקרא דמלתא. הא ליתא, כי גם בשאר זמנים יש על־כל־פנים הטבה לבריות על־ידי תוספת וריבוי של־תלמוד תורה בחיזוקם של־עולמות שלא יתרופפו וייחלשו ויוכחש כוחם, כמו שכתב בהדיא בנפש החיים שם פרק כ"ו וז"ל: כל חֲיותם וקיומם של־עולמות כולם, תלוי ועומד רק כפי עניין ורוב עסקנו והגיוננו בתורה. שאם אנחנו עוסקים בה ומחזיקים ותומכים אותה כראוי בלי רפיון כלל, אנו מעוררים מקור שרשה העליון, מקור הקדושות והברכות, להמשיך ולהריק תוספת ברכה וחיי עולם וקדושה נוראה על כל העולמות, כל עולם לפי ערך קדושתו שיוכל לקבל ולסבול. ואם חס ושלום עסקנו בה ברפיון, מתקמט ומתמעט הקדושה ואור העליון של־תורה מכל העולמות, כל אחד לפי ערכו הולך וחסר רותתים ורפויים חס ושלום. ואם חס ושלום היינו כולנו מניחים ומזניחים אותה מלהתעסק בה מכל וכל, גם העולמות כולם כרגע היו מתבטלים מכל וכל חס ושלום. יעו"ש.
♦
ובמסילה זו נעלה אף לגבי המובא בספר בניין עולם (ירושלם ה'תשנ"ט) דף ס"ו פרק ט"ו וז"ל: כתב בספר משפט צדק על תהלים דף ו' (הביאו בספר חסדי אבות פרק ב' משנה ו') וז"ל, ראיתי כתוב, הן אמת החיוב גדול לעסוק בתורה ובמצוות בכל הזמנים. אמנם החיוב ביותר גדול, בזמנים שרוב העולם פנויים מעסק התורה, כמו בערב שבת אחר חצות היום, וערבי ימים טובים, וחולו של־מועד וכיוצא, שאז כל המלמדים פנויים, ורוב בני אדם בטלים מעסק התורה וכו', אז החיוב גדול ועצום לכל הירא וחרד לדבר ה', לחזק את עצמו לעורר את לבבו לעסוק בתורה ועבודה בעת ההיא יותר מעת זולתו, ושכרו כפול ומוכפל מן השמים וכו'. ובפרט כי אז המלאכים בטלים למעלה, מפני שאין התעוררות כל־כך מלמטה עכ"ל. וכתב על זה בחסדי אבות וז"ל: ובזה יובן הפסוק בדברי־הימים־ ראשון סימן י"ב (פסוק ל"ג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, פירוש מתבוננים [בני יששכר] כל העתים של־כל יום יום, לדעת מה יעשה ישראל בעת זו מעסק התורה, שהם שוקלים בפלס את העתים, שיבינו עת זה יש ביטול תורה, ועת זה מתרשלים בה, ועת זה מעט הלימוד, באופן דדייקי בעתים כדי שכל עת שיתברר אצלם התרשלות או עצלות בדברי תורה, יהיו כולם גיבורים לעסוק בתורה עכ"ל.
והרב המחבר בניין עולם הנזכר לעיל אחרי שהביא דבריהם הללו, הוסיף מדנפשיה שני טעמים וז"ל: ומעוד טעם יש להשתדל בעתים הללו בלימוד התורה, והוא כדי לקיים את העולם, כמו שכתב בספר נפש החיים שער ד' פרק י"א וז"ל, והאמת בלי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי חס ושלום אף רגע אחד ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים והיו לאפס ותוהו חס ושלום עכ"ל. ועוד טעם, על פי מה שכתב בספר חסידים [סימן ק"ה] שמצוה שאין לה דורשים, הרי היא כמת מצוה, עכ"ל ספר בניין עולם.
ברם מהשתא לפי דברינו דלעיל לכאורה יש לדקדק מדלא אסיקו אדעתייהו הרבנים משפט צדק וחסדי אבות ליתן טעם יסודי זה, הוצרכו ונדחקו ליתן טעם בפרט מפני שהמלאכים בטלים למעלה וכו', דאינהו נמי לא עלתה על ליבם סברא זו. ואמנם אין לפָנַי גוף ספריהם לרדת לסוף דעתם, כי הבניין עולם קיצר דבריהם וכתב שתי פעמים וכו' כדלעיל. על־כל־פנים הרי מדבריו עצמו מתבאר שאין כָּלול בהם טעמו של־נפש החיים, אלא הוא הוסיפוֹ עליהם כעוד טעם.
אמנם אין מהם, וכן מהרמב"ם וסיעתו דלעיל, הוכחה דלית להו עיקרא דמלתיה שכל העולמות היו אז נחרבים, רק שעל־כל־פנים אין הדבר הזה מוטל עלינו, כי גבוה מעל גבוה שומר, ועיין לקמן אות י"א ד"ה ולגבי, ואות י"ג ד"ה ובמשיבת.
♦
ג. ד.
אל י"י ויאר לנו להשיג הספר משפט צדק, לראות הדברים במקור מחצבן. והרב המחבר הוא מה"ר משה מזאלשין, שהיה שם מגיד מישרים, וקדוש ייאמר לו, וכאשר יראה המעיין גם בהסכמות הגרע"ק איגר והגרא"ז מרגליות לספרו תיקון שבת שם הפליגו מאד בשבחו. על כן אמרתי להעתיק דבריו בזה, ולא רק מפני שהספר אינו מצוי ובהישג־יד, אלא בעיקר כדי שיובן לנכון עניין המלאכים בטלים למעלה, וממילא יתחזקו דברינו. וזה לשונו (שם באות ל"ו).בזוהר (חלק ג' דף ס"ו ע"א) אילו ידעו ישראל למה ציוה הקב"ה להוכיח אותם יותר משאר האומות, היו רואין שהקב"ה אינו גובה מהם אפילו אחד ממאה ממה שהם חייבים. והעניין, כי הקב"ה ברא כמה רבבות מלאכים למעלה לעבוד לפניו, וכשברא את ישראל בראם מעין דוגמא של־מעלה, ותלה הכל בישראל שהם העיקר. וכשישראל הם בטלין חס ושלום מעבדות הבורא, אזי כל הרבבות מלאכי השרת גם־כן בטלין, כי הכל תלוי למעלה בהתעוררות בני ישראל מלמטה. אם־כן בחטאתיהם לא זו [בלבד] שהם אינם עובדים להשי"ת, אלא עוד מבטלים כל המרכבה העליונה מלעשות רצון השי"ת. אמר הקב"ה, אילו הייתם יודעים מה אתם גורמים לבטל כל עבודת כל האוכולסין הללו הרבים מאד, אז הייתם יודעים שאין אתם ראויים למיקם בעלמא אפילו שעה חדא. אם־כן כל היסורין בחסדי חסדים ממנו יתברך, ולא לפי שיעור ערך עוונותיהם.
ועל־דרך זה ראיתי כתוב, באמת החיוב גדול לעסוק בתורה ובמצוות ומעשים טובים בכל הזמנים. אמנם החיוב ביותר גדול, בזמנים שרוב העולם פנויים מעסק התורה, כגון בערב שבת אחר חצות היום, וערבי יום טוב, וחול המועד וכיוצא, שאז כל המלמדים פנויים, ורוב בני תורה בטלין מעסק התורה, קצתם מִטַּיילין, קצתם מרבים בשיחת חולין, ונתמַעַט אז נחת רוח כביכול מהקב"ה מעמו בני ישראל, אזי החיוב גדול ועצום לכל הירא וחרד לדבר ה', לחזק את עצמו ולעורר את לבבו לעסוק בתורה ועבודה בעת ההיא יותר מעת זולתו, ושכרו כפול ומוכפל משמים. ואם יכול להיות בהצנע, אזי מה טוב ומה נעים. כי לפני בני אדם, יוכל ליפול במחשבתו פניות ומחשבות זרות שכולם בטלים והוא לומד. ועוד, שכתוב בזוהר הקדוש (חלק ב' דף קנ"ה ע"ב) על פסוק (תהלים קי"ט, קכ"ו) עת לעשות לי"י, אימתי עת הכושר לעשות לה' נחת רוח בתורה ובמעשים טובים, בעת שאתה רואה הפרו תורתך, כשרוב בני אדם מפירים התורה [לכאורה ר"ל עושים היפך התורה, שלא כדת ושלא כדין. אמנם יש לרמוז בזה ביטול עסק התורה, שכן תרגום והפר את נדרה (במדבר ל', ט') ויבטֵּיל. ולשון הזוהר הקדוש שם מתבטלי מאורייתא, ועיין במפרשים שם. יב"ן], אזי אתה חזק ואמץ ואזור חלציך לעבוד לה' בכל כוחך, ושכרך עצום מאד. ובפרט כי אז המלאכים בטלים למעלה כנזכר לעיל, כי אין התעוררות גדול כל־כך מלמטה, על כן אתה תעורר אותם ותעשה התעוררות מלמטה בעזרת השי"ת. ועל־דרך זה פירש בספר מדרש שמואל זי"ע ואם בטלת מן התוררה (אבות פרק ד' משנה י"ב), אתה סבור שאתה לבדך הולך בטל. לזה אמר, יש לך בטלים הרבה כנגדך, היינו מלאכי השרת למעלה. ובפרט שיש כמה מחנות מלאכים, שכל עיקר חֲיותם ושפעם תלוי בהתעוררות מטה. על כן שים נא לב כמה וכמה הולכים בטל על ידך, והם עומדים ומצפים על עסק תלמידי חכמים מלמטה, עכ"ל ספר משפט צדק.
והמעיין ישכיל ויבין, וישפוט בצדק ובמישרים, דאי אית ליה כהנפש החיים, לא היה לו לתלות בנחת רוח שנתמעט מהקב"ה ממיעוט העוסקים וכו' ובפרט שהמלאכים בטלים וכו', אלא גדולה ויתירה מזו, שכל העולמות כולם מעשה ידיו גלילי אצבעותיו יתברך ייחרבו, ואין לך צער גדול מזה.
והיה אפשר לנו לטעון עוד הלא הגר"ח מפרש כך לשיטתו גם את מאי דתניא בפרק ששי דאבות אות א' ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו, כדלקמן אות ח' ד"ה ובפרק וד"ה גם, וחזינן ששאר רבוותא, החל מרש"י וכו', ביארו באופן אחר. אבל לא נשענתי על זאת, כי אפשר לומר שאינה הוכחה כלל דלית להו עיקרא דמלתא דא, רק משום דסבירא להו שאין זה פירוש סגנון המלים כדאי הוא לו. ומכל־מקום, לכל־הפחות חזיא טענה זו לאצטרופי עם השאר. ועיין עוד במסכת אבות מתיבתא ועוד, שהוסיפו פירושים רבים לזה מספרים וסופרים, קמאי ובתראי, ובכללם העלו את פירושו, אבל אין אפילו אחד מבלעדיו שכתב כדבריו. שכן ישנן דרכים שכמה רבוותא כיוונו לדבר אחד, אבל בזה אין כמוהו. ולכל היותר יש שהעתיקוהו. הלא דבר הוא.
♦
ויש המזכירים זאת בהדיא בתורת חידוש שלו. וכן מתבאר מן המובא בפירוש ובחרת בחיים סביב ספר נפש החיים שם בפרק כ"ה דף ש"ב אות א', שמפורסם בשם החפץ חיים זצ"ל להסביר הטעם שגלו בני ישראל מארצם, ושנתפזרו בכל העולם, על פי דברי רבינו נפש החיים הללו. שכל זמן שהיו הדורות כתיקונן, מובטח היה העולם שלא יהא פנוי מתורה, אף אם ישבו יהודים רק בחלק אחד של־עולם. אבל משנחלשו הבריות משקידתם, נאלצה התורה למצוא לה משכן נוסף, אשר בהבדל השעות בין היבשות [ר"ל יבשת אמריקה בחצי הכדור השני. יב"ן] לא יתרחש חס ושלום שיהא העולם פנוי לגמרי מעסק והתבוננות בתורה יעו"ש.
ואף כי בספרו חומת הדת ריש פרק שנים עשר, כתב החפץ חיים בזה"ל: עד כה ביארנו קצת, מגודל קדושת תורתנו, ועל ידה הוא קיום כל העולם, וכמו שכתבו הסה"ק שאלמלא היה כל העולם בטל מתורה אף רגע אחד, מיד היה מתבטל כל הבריאה. וכדאיתא בזוהר הקדוש (פרשת בראשית דף מ"ז סוף ע"א) ברוחא עביד קודשא בריך הוא עלמא, וברוחא מתקיימא, דא (אינון) רוחא [דאינון] דלעין באורייתא וכ' יעוש"ב.
נקט בלשון סתמי הסה"ק, שהוא ראשי תיבות הספרים הקדושים, ולא כתב בשם נפש החיים בהדיא, והגם כי אמנם העתיקו דבריו באיזה ספרים, אבל היה לו לציין בשמו, כי הוא המקור. אך לבי אומר לי כי זה עשה בחכמה בכסות עינים, כדי שלא לעורר התנגדות חסידי הבעש"ט, מפני שהספר נפש החיים מכוון ונועד לנגדם כידוע, ויפסלו את כל ספרו חומת הדת (ומסתמא את שאר ספריו) מחמת זאת, ולא יאבו ללמוד בו, וחבל. וכעין זה נהג החפץ חיים במקום נוסף. ומאמר הזוהר הקדוש שצירף אליו מדנפשיה, ברוחא עביד וכו', גם הוא מסייע לטשטש את העניין, כי הרי המעיין מבין שאין שום הכרח ממנו על ביטול רגע אחד, ועיין עוד לקמן אות ז' ד"ה ובתענית.
והנה מקום אתי לסנף לזה מה שכתב בספר אביר הרועים דף ח' אות ז', מאנשים יראים וחרדים, מספרים משמיה דמרן קודש הקדשים הגאון האלהי טמיר ונעלם מוהרמ"מ מקאצק זיע"א, שגילה פעם אחת למה זכה הרב מביאלא לבן כזה הוא רבינו הקדוש זי"ע, מפני שפעם אחת בפורים אירע בעולם דבר נורא, שכל הצדיקים והלומדים - שלימודם חשוב בשמים - היו טרודים כולם בשעה אחת במצוות היום של־פורים, ולא היה נמצא בכל העולם שום אחד שילמוד אז בשעה ההיא, זולת הרב מביאלא הנזכר לעיל היה יושב ולומד, ונשמע קולו במרום, והיה רעש בשמים מזה, כי אלמלא הוא היה כל העולם כולו עומד בשעה ההיא בלי עסק התורה הקדושה למטה. על כן ניתן לו משמים מתנה זו שיהיה לו הבן הזה, שר התורה והיראה, שיאיר את פני העולם כולו באור תורתו וקדושתו וטהרתו, ויגלה בה עמיקתא ומסתרתא וכו' יעו"ש, ולקמן אות כ' ד"ה איברא.
♦
ה. ו.
והראוני מעשה השייך לזה, בספר בני אברהם להר"ב רביבו פרשת שמות דף ע"ז וז"ל, מסופר על הגאון מוילנא זצ"ל, שפעם אחת כשדרש בבית־ המדרש נכנס אחד הבחורים, וכשראה אותו הרב קם לכבודו והמשיך בדרשתו. ואחרי הדרשה ניגשו אל הרב כמה בחורים, שלא הבינו מדוע הרב קם לכבודו. השיב להם הגאון מוילנא, שבחור זה החזיק את כל העולם כולו בלימודו, מכיון שהיתה שניה אחת שאיש לא למד בה תורה, ואותו בחור באותה שניה למד תורה עכ"ל.ואם כֵּנים הדברים, נמצא שדברי נפש החיים, לאו דידיה נינהו, אלא מאיש לוקחה זאת, הוא רבו הגר"א אור העולם. ולא מצינו זאת, רק דומה לכך, כדלקמן אות כ' ד"ה וקרוב. ועיין עוד מ"ש בס"ד לקמן אות י"ט בד"ה איך. אבל כנראה נתחלפו הדברים לכותב, והמדובר אינו בו אלא בגאון אחֵר.
שבתי ואראה בגליון מערכה בפרשה (עיין עליו לקמן אות כ"א ד"ה סמוך) אות ב' מעשה זה בסגנון אחר וזהו: פעם נכנס נער בן שש עשרה לבית מדרשו של־הגאון מוילנא, ולתדהמת הנוכחים נעמד הגאון לפניו מלוא קומתו. הרוחות סערו, ותמיהה רבתי ריחפה באוויר, על מה ולמה חלק לו יקר וגדולה. לבסוף פירש הגאון את מעשהו, בקָראו ושאָלו, אמור נא לי מה עשית אתמול בלילה בשעה פלונית. הנער נבהל. הרהר לרגע, ולפתע נזכר והשיב, התהפכתי במטתי מצד אל צד, וכשנוכחתי שאינני נרדם, קמתי ולמדתי פרקי משניות, עד שהתעייפתי וחזרתי לישון. אמר הגאון לכל הנוכחים, כידוע אם יהיה רגע אחד בעולם שלא יעסקו בו בתורה, תתבטל כל הבריאה ותהיה לאפס. דעו לכם, אתמול בלילה היתה שעה מסויימת שבה בכל העולם כולו לא היה מי שעסק בתורה, מלבד הנער הזה שקם ממטתו ולמד משניות, נמצא שהעולם כולו התקיים בזכותו, הכיצד לא אקום מפניו, ע"כ המעשה כאשר הובא שם בשם ספר שיחות הרב זמיר, האדם ועולמו דף פ"ב. וסיים להעיר בזה"ל: אכן לא מצאתי מעשה זה בשום מקום אחר, וגם קצת פלא שלא נזכר שהגר"א כבר אמר את יסודו של־תלמידו הגר"ח, ודו"ק עכ"ל. וש"י.
♦
וּבַהְדְּיָא ראיתי בפירוש נשמת יונה על נפש החיים שם בפרק כ"ה אות קי"ז מִדף נ"ד שתולה עניין זה בפלוגתא דקמאי, כי מפירוש מחזור ויטרי על הא דתנן באבות פרק א' משנה ב' על שלושה דברים העולם עומד על התורה וכו', משמע שמבאר כפשוטו שהעולם ייחרב אם לא ילמדו תורה, כדבריו. אך רבינו יונה שם ביאר דר"ל שבשביל שלושה דברים אלו נברא העולם. כי למַטה (שם משנה י"ח) אומר: על שלושה דברים העולם קיים, ואינם אלו שזוכר כאן [אלא על הדין ועל האמת וכו'. יב"ן]. על כן אנו צריכים לפרש כי עומד שאמרו רבותינו ז"ל, ר"ל שנברא העולם בשבילם, מפני שהם רצון הקב"ה. רצוננו לומר שברא העולם על אשר בריותיו עתידין להיות לרצון לפניו על־ידי עשיית אלה הדברים. על התורה, כמו שנאמר (משלי י"א, כ"ז) שוחר טוב יבקש רצון, ובשבילה נברא העולם, כמו שנאמר (ירמיה ל"ג, כ"ה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי [ר"ל מעיקרא. יב"ן], ברית זו תורה. וזה הוא שאמר שלמה ע"ה (משלי ח', כ"ב) י"י קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. אמרה תורה לפני הקב"ה, אני נבראתי לפני כל העולם, ובעבורי נבראו כל הנבראים כדי לקיימני וכו' עכ"ל. אַלְמַא דאף שהעולם נברא למען התורה, מכל־מקום אינו קיים בגללה. וכן כתב הטור חושן־משפט סימן א' יעוש"ב. ועיין עוד לקמן אות י"ב ד"ה ולכאורה. ומהר"י ונה בפעמון זהב על מסכת אבות שם במשנה י"ח דף ל"ו, העלה דברי רבינו יונה הללו. ועיין עוד רבינו עובדיה שם.
ובתענית דף ג: בפסוק כי כארבע רוחות השמים פרשׂתי אתכם נאם י"ח (זכריה ב', י') כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות, כך אי אפשר לעולם בלא ישראל, ופירש רש"י שאין העולם מתקיים אלא בשביל ישראל. והכי אמר קרא, כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם לרוחות העולם, כדי שיתקיים, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ע"כ. ולכאורה זהו כהגר"ח. וכן בבבא בתרא דף כה. רש"י ד"ה יערוף כמטר לקחי (דברים ל"ב, ב'), משה רבינו דימה את התורה לארבע רוחות, כשם שאי אפשר בלא הם, כך אי אפשר לעולם בלא תורה ע"כ. אך מאידך מהרש"א בעבודה זרה דף י: סוף ד"ה כי כארבע, פירש באופן אחר (אף שראה פירוש רש"י בתענית, כדמוכח התם) וז"ל: על־ידי שפירשׂ ופיזר השי"ת אותם בארבע רוחות, התפרסם בכל העולם אמונתו ותורתו, והוא קיום של־עולם יעו"ש. ואעיקרא אפילו לרש"י בתענית, אין הוכחה על רגע אחד, ודומיא דרוחות שאינן בכל רגע. שהרי בשביל ההבל והחמימות אליבא דפירוש רש"י התם, סגי כפעם בפעם. וכן אליבא דמהרש"א בעבודה זרה, בשביל שהרוחות מייבשות את הארץ מן המים. ועיין עוד בספר חידושי בתרא שם, ולעיל אות ה' ד"ה נקט. ואף אם תמצי לומר על־כל־פנים שאין אפילו רגע אחד בלא רוח באיזה מקום בעולם, דהיינו גם אם כאן אין עכשיו רוח, מכל־מקום יש בקצה תבל השני, מלוא עולם אשר אין קץ לגדלו. והתורה דומיא דהכי. וכדאשכחן אפילו לגבי הקשת שמתראה בכל עת ועת, אלא שזה במקום אחר בעולם. מכל־מקום אין פירושו שללא הרוח אז העולם יתמוטט, כי מבחינת ההבל והחמימות או ייבוש המים סגי בפחות מזה. אלא שהנפש החיים פרק י"א הביא כמה מקומות שחז"ל במדרש ובזוהר הקדוש פירשו את הפסוק אם לא בריתי וגו' כפי שיטתו, ולקמן (אות ח' ד"ה ליֶתר) הבאנו מקצתם. וכאן נעמוד בס"ד על ביאורו של־מאמר הזוהר (פרשת וישב דף קפ"ה ע"א) שהועתק שם רק בחלקו. וזהו: כמה הוא עונשא דאורייתא, דהא לא אתגלו ישראל מארעא קדישא אלא בגין דאסתלקו מאורייתא ואשתבקו מינה, הדא הוא דכתיב (ירמיה ט', י"א. י"ב) מי האיש החכם ויבן את זאת וגו' על מה אבדה הארץ וגו' ויאמר י"י על עזבם את תורתי וגו'. רבי יוסֵי אמר מהכא, לכן גלה עמי מבלי דעת (ישעיה ה', י"ג). בגין כך כולא קיימא על קיומא דאורייתא, ועלמא לא אתקיים בקיומיה אלא באורייתא, דאיהו קיומא דעלמין עילא ותתא, דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ע"כ. ופירש הרמ"ק באור יקר כרך ששי דף ע"א עמוד ב': רבי יוסי אמר מהכא, מפני שפסוק על עזבם את תורתי לא מוכח אם קיום תורתי במעשה קאמר, אמנם אמרוֹ מבלי דעת ודאי דעל דעת התורה קאמר. ועוד הוסיף שהעיקר הוא סברא באורייתא, כדאמרינן (ברכות דף ו:) אגרא דשמעתא סברא. וזהו שאמר כולא קיימא על קיומא דאורייתא, והיינו מבלי דעת, כי גירסת משנה אינה תורה, אלא העיקר למסבר סברא, דעלמא לא אתקיים אלא באורייתא, אם־כן צריך מקרא לעולם העשייה, ומשנה לעולם היצירה, ותלמוד לעולם הבריאה, וסוד לעולם האצילות, כדי שיתקיים המציאות כולו, דאיהי קיומא דכל עלמין וכו' כדפירשתי עכ"ל.
לימדָנו הרמ"ק בזה, שהעיקר בקיום העולם, הוא הבנת עומק הסברא, ובגלל זה יגלו ישראל. דעת דייקא. והוא חידוש. ומה שפירש ההקבלה לארבעה עולמות, הוא כדי לבאר בזה מה שאמר הזוהר הקדוש שהתורה קיומא דעלמין "עילא". [ובבבא בתרא דף ח. רִבִּי פתח אוצרות בשני בצורת. אמר, יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הלכה, בעלי הגדה, אבל עמי הארץ לא יכנסו וכו'. ונראה לענ"ד בס"ד כי יש לפרש שבעלי הסוד, נכללים בבעלי הגדה דקאמר רבי, כי בהגדות טמונים וספונים כל הסודות, כנודע. ובעלי הלכה, נכללים בתלמוד שהזכיר הרמ"ק, כי מן התלמוד מתבררת ההלכה למעשה, כנודע].
וכפל הלשון דנקט הזוהר הקדוש: עלמא לא אתקיים בקיומיה אלא באורייתא, כאשר הוא הנוסח בספרים שלפנינו, וכך העתיק בנפש החיים וכדלקמן אות ח' ד"ה ליתר [אמנם לפני הרמ"ק לא היתה תיבת בקיומיה, לפי הנדפס שם בספרו אור יקר דף ע' עמוד ב'] נראה שזה מורה שאין העולם נחלש ולא מתבלה ולא מתרופף במשך השנים, אלא נשאר כמות שהיה מעולם, כגון אור השמש וכח הצמחת האדמה וכו', כנודע שהקב"ה מחדש תמיד מעשה בראשית ליתן כח בכל יום מימות השבוע את מה שנברא אז, ומכאן סייעתא לדברי נפש החיים שהבאנו בס"ד לעיל אות ב' ד"ה אבל. והוא על־דרך מה שביארנו בס"ד הרבה לשונות כפולים כאלה בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר הלכות קידושין ונישואין סימן ר"ו אות ט"ו ד"ה וכפל.
♦
ז. ח.
ליֶתר ביאור והרחבה, נביא את עיקר אמרי קדוש בנפש החיים כלשונם (ונציין צורת כוכב כזה * במקומות שיִּידוֹנו לקמן) וכדבֵּר איש האלהים רתתו, וז"ל שם באמצע פרק י"א: האמת בלתי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי חס ושלום אף רגע אחד ממש מהעסק והתבוננות* שלנו* בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים והיו לאפס ותהו חס ושלום. וכן שפעת אורם או מיעוטו חס ושלום, הכל רק כפי עניין ורוב עסקנו בה. לכן אנו מברכים עליה וחיי עולם נטע בתוכנו. כעניין הנטיעה שנטיעתה כדי לעשות פרי להרבות טובה, כן אם אנו מחזיקים בתורתנו הקדושה בכל כחנו כראוי, אנו מנחילין חיי עד וממשיכים משרשה הנעלם למעלה מכל העולמות, תוספות קדושה וברכה ואור גדול בכל העולמות. זהו שאמרו במשלי רבתא וכו'. כמאמרם ז"ל בפרק חלק (סנהדרין דף צט:) אמר רבי אלכסנדרי, כל העוסק בתורה לשמה* וכו'. רב אמר, כאילו בנה פלטרין של־מעלה ופלטרין של־מטה, שנאמר (ישעיה נ"א, ט"ז) ואשים דברי בפיך וגו' לנטוע שמים וליסוד ארץ. ובחזית, שוקיו עמודי שש (שיר השירים ה', ט"ו) אלו תלמידי חכמים. למה נמשלו לעמודים, שהם עמודי עולם, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. ובזוהר וישב (דף קפ"ה ע"א) אחר שהאריך תחילה במעלתו הנוראה של־אדם העוסק בתורה בעולם הזה ובעולם הבא, וענשו הגדול בשני העולמים כשמתרפה ממנה חס ושלום, סיים ואמר, בגין כך כולא קיימא על קיומא דאורייתא, ועלמא לא אתקיים בקיומיה אלא באורייתא, דאיהו קיומא דעלמין עילא ותתא, דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה וכו' ע"כ:ובפרק כ"ה: אם היה חס ושלום העולם פנוי לגמרי אפילו רגע אחד ממש מעסק והתבוננות [ר"ל אפילו כשאינו קורא בפיו, אבל על־כל־פנים מעיין במחשבתו. יב"ן] עַם סגולה בתורתנו קדושה, תכף כרגע היו כל העולמות נחרבים ונבטלים ממציאות לגמרי חס ושלום. ואף גם איש אחד מישראל לבד רב כחו, שבידו להעמיד ולקיים את כל העולמות והבריאה בכללה, על־ידי עסקו והתבוננותו בתורתנו הקדושה לשמה*, כמו שאמרו בחלק כל העוסק בתורה לשמה* וכו'. רבי יוחנן אמר, אף מגין על כל העולם כולו. וכן איתא בפרק התורה [כוונתו לפרק ו' (אות א') הנספח למסכת אבות, שיש הקוראים אותו בשם פרק קניין תורה, מפני שכולו מדבר במעלות התורה וקניינה, עיין שם בדרך חיים למהר"ל ובמרכבת המשנה. יב"ן] כל העוסק בתורה לשמה* וכו' ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו* [שהכוונה בזה לדעתו שהוא מקיים בתורתו את העולם ומלואו, כדכתב עלה בהדיא בפירושו רוח חיים הַתַם, וכדלקמן ד"ה גם. יב"ן]. ואיך לא יתלהב לב האדם בהעלותו על לבו ומתבונן בזה העניין הנורא ותיפול עליו אימתה ופחד, לבל יתרפה חס ושלום מעסק התורה הקדושה תמיד, כאשר יחשוב בלבבו אולי חס ושלום לעת כזאת העולם כולו מקצה ועד קצהו פנוי לגמרי מעסק התורה הקדושה, ובלתי עסקוֹ והגיון לבו עתה בזה העת בתורה, היו נחרבים כל העולמות, וכרגע ספו תמו חס ושלום*. זו תורה וזו שכרה מרובה מאד אין להעריך, שהוא הנוטל שכר כולם, אחר שהוא אשר קיים והעמיד ברב כחו את כל העולמות עתה. ועל כגון זה אמרו רז"ל במשנה (סנהדרין דף לז.) שכל אחד מישראל חייב לומר בשבילי נברא העולם. ואף שבשאר עוונות יש אלפי רבואות עולמות קדושים עליונים שאין שום חטא ועוון התחתונים מגיע עדיהם כלל לפגמם חס ושלום, ותמיד עֹז וחדוה במקום כבודם, ועליהם נאמר (תהלים ה', ה') לא יגורך רע, אמנם עוון ביטול תורה היא העולה על כולם, שהוא נוגע לקיום כל העולמות עכ"ל:
גם בספרו רוח חיים על מסכת אבות שם בפרק ו' ד"ה ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו, כתב הגר"ח מולאזין, כי אם רגע אחד היה נפסק דברי תורה מכל העולם מעוסקיה ושומריה [עיין לקמן אות י"ט ד"ה ואף. יב"ן], היו שמים וארץ נהפכים לתוהו ובוהו, כמו שאמרו חז"ל (נדרים דף לב.) על פסוק אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. וגם הרקיע שעל גבי ראשי החיות בַּכְּלל [בא לפרש בזה הכפילות, כל העולם כולו. ויעו"ש בתר הכי שכתב לזה פירוש נוסף. וכבר עמד על כך במדרש שמואל. וידועים דברי הטורי זהב באורח־חיים סימן ש"פ סק"א וסימן תקפ"ב סק"ג דסגנון זה בעלמא אתא לאפוקי דלא תימא רובו ככולו, ועיין מ"ש בס"ד במראה הנוגה (על קונטריס תנורו של־עכנאי). יב"ן]. וכמו שאומרים וחיי עולם נטע בתוכנו, כי חיות כל העולם תלוי במה שנתן לבני אדם תורת אמת, ועל־ידי זה חיי העולם נטע בתוכנו. ואם־כן הלומד תורה אפשר שבאותו רגע כל העולם מתבטלים, ואם־כן הוא מקיים עולם ומלואה וכו'. וידוע מה שכתוב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. וזהו לא אך על קבלת התורה, כי אם אף אם היה חס ושלום כל העולם כולו בטלים כרגע מלימוד התורה, היה העולם חוזר לתוהו ובוהו יעו"ש:
♦
חֲזֵינַן שלוש פעמים בדבריו, שהמדובר הוא בתורה לשמה דוקא. וכבר הרגיש והעיר על כך בפירוש ובחרת בחיים שם בפרק כ"ה אות ג' דף ש"ג וז"ל: מבואר שדוקא לימוד תורה לשמה מקיים את כל העולם, ולא תורה שלא לשמה ע"כ. אם־כן לכאורה נפל פיתא בבירא, כי מי יאמר זיכיתי ליבי. ואם יאמר, הרי התנא רבי מאיר מכחישו, כאשר כבר כתב מהרח"ו בהקדמתו לשער ההקדמות לרבינו האר"י, שבפרט בזמנינו זה בעוה"ר אשר התורה נעשית קרדום לחתוך בה אצל קצת בעלי תורה, אשר עסקם בתורה על מנת לקבל פרס והספקות יתירות וכו'. ועל הכת הזאת אמרו בגמרא כל העוסק בתורה שלא לשמה, נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאוויר העולם. ואמנם האנשים האלה מראים תומה וענוה, באמרם כי כל עסקם בתורה הוא לשמה. והנה החכם הגדול התנא רבי מאיר ע"ה העיד עליהם שלא כך הוא, באמרו לשון כללות (מסכת אבות שם) כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה וכו' ומגלים לו רזי תורה, ונעשה כנהר שאינו פוסק והולך, וכמעיין המתגבר מאליו, בלתי הצטרכו לטרוח ולעיין בה ולהוציא טיפין טיפין של־מימי התורה מן הסלע. הנה זה יורה שאינו עוסק בתורה לשמה כהלכתה. ומי זה האיש אשר לא יזלו עיניו דמעות וכו' ע"כ. והובאו דבריו על־ידי החיד"א בחסדי אבות על מסכת אבות שם דף ל"ב ע"ג ד"ה הנה, ובדבש לפי מערכת תי"ו תורה אות י"א.
ברם איכא למימר דסבירא ליה למר כהחיי אדם, שבשלהי הקדמתו האחרונה עמד גם־כן על שאלה זו, שאנו רואים בזמנינו שלא נמצא כי אם חד או תרי בדרא שמתקיימים בהם דברי רבי מאיר שזוכה לדברים הרבה וכו' ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן וכו', ומגלין לו רזי תורה וכו'. ובפרט במדת ענוה, אשר בעוה"ר אנו רואים אדרבה הגאוה גברה מאד, עד שכל אחד אומר אני גדול מכל בני דורי וכו'. ומתרץ שם, כי גם בלומדים יש שני סוגים וכו' ומסיים כיון שעל־כל־פנים צריכין לבטל תורתם לפעמים בשאר עניינים, ואינם יכולים להיות דבוקים תמיד בתורה, לכן אין הכל זוכים לכל המעלות שמנו חכמים, אלא כל אחד ואחד לפי דביקותו והכנתו, ועל־כל־פנים הם בכלל לומדים לשמה שהיא מצוה יעו"ש. [כוונתו לתרץ בכך דממילא אין זה סותר לדברי רבי מאיר, כי אף שאמר כל העוסק בתורה לשמה, מכל־מקום לאו למימרא שיזכו שני הסוגים לכל אותן מעלות, אלא יש הזוכים לכולן, ויש רק לחֵלק מהן, מה שאין כן אחרים שלא יזכו להן כלל. או אולי רק למיעוטא דמיעוטא מינייהו. שוב ראיתי בילקוט ביאורים על מסכת אבות מתיבתא דף ד' סוף הערה ל"ו שמה"ר אברהם פריצול פירש כך בהדיא, גבי האמור שם במשנה זוכה לדברים הרבה, מֵאֵלה שזכר. כלומר שלא בהכרח יזכה לכולם, אלא יזכה לדברים הרבה הנזכרים שם ע"כ. עוד הובא שם על־דרך זה בדף ד' ע"ב בשם מגן אבות להגר"ש קלוגר, שהלומד תורה לשמה מעט, כגון שעה אחת, יקבל מעט מכל מעלה, והלומד הרבה יזכה להרבה וכו' יעו"ש]. נמצא דבכגון דא, שייך שיקיימו הם את כל העולם בזמן שהעולם כולו פנוי מעסק התורה. אבל לגבי מה ששייך בדרך־כלל, אפילו הלומדים שלא לשמה, מצוי שבחלק מן הזמן הם לומדים לשמה. ועיין עוד מ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך ריש פרשת במדבר על פסוק וידבר י"י אל משה במדבר סיני מִד"ה ובנפש. ולקמן אות י"א ד"ה ולגבי.
♦
ט. י.
ובנשמת יונה על נפש החיים שם בפרק י"א אות מ"ד כתב: יְסוֹד זה, שנה ושילש רבינו בכמה דוכתי וכו'. ומפשטות לשונו משמע שהדברים כפשוטם, שאם באמת יהיה רגע שאף אחד מכלל ישראל לא יהיה עוסק בתורה, היה נחרב העולם. וכן נראה מתוך דברי הרבה מהדרשנים ובעלי המוסר בדור האחרון, שכך הבינו. והביאו בשם ספר הברית - לא מצאתי שם - שלכך נברא העולם במצב שלעולם חציו יום וחציו לילה, בשביל שלעולם יהיה לפחות אחד מישראל שעוסק בתורה.אך לענ"ד לולא דמסתפינא הייתי אומר דבאמת דוחק גדול לומר כן. שאם באמת הדברים היו כפשוטם, לא אשתמיט לן במשנה או בגמרא או בפוסקים, להזהירנו על כך לדאוג לכך שלעולם יהיה אחד מישראל שיעסוק בתורה. וכי על ענייני נפשות של־כל העולם כולו, אפשר לסמוך על אומדנא דמסתמא יש אחד שיושב ולומד. ואמאי לא חיישינן בימי דפגרא, דלמא ברגע זה ממש כל התלמידי חכמים או ישנים, או נמצאים במקומות המטונפים שאסור להרהר בהם בדברי תורה. ומדין פיקוח נפש היה להם לתקן בכל אתר ואתר משמרות, שלא יפסק לימוד התורה אפילו רגע. ומה שכתבנו בשם ספר הברית הנזכר לעיל, בודאי הדברים תמוהים, דבמשך אלפי שנים לא היה ישוב כלל בחצי התחתון של־עולם, ומה שייך לומר דעל זה סמכו לקיום העולם. אלא אם־כן נרצה לומר דבאמת יש כאן גם נבואה והבטחה שלעולם לא יהיה מצב בו יפסיקו בכל העולם ללמוד תורה. אבל מדברי רבינו לא משמע כן.
אלא בודאי קיום העולם לא בלימוד ממש תליא מלתא, אלא בקבלת עול תורה, וכדחזינן במתן תורה שהעולם התקיים מכיון שקיבלו את התורה, אף שעדיין לא למדו אותה, וכלשון הפסוק אם לא בריתי וגו' היינו הברית של־קבלת התורה. אבל לא תלוי בלימוד בפועַל, שכן התורה ניתנה לעם ישראל אדעתא דהכי שיהיו זמנים שלא ילמדו, כגון בשעה שישנים, או כשנמצאים במקומות המטונפים. ואיזו הפרת ברית יש אם ברגע אחד כל התלמידי חכמים ישנים, או נמצאים במקומות המטונפים, או יש להם אונס אחר. אלא בודאי גם כוונת רבינו היא דאם חס ושלום יהיה רגע שכל כלל ישראל יפרו ברית תורה, על־ידי שיפקיעו מעצמם עול תורה, אז יחזור העולם לתוהו ובוהו. ולדבר זה בודאי ליכא למיחש שבאמת יהיה. ואף דדוחק לומר כן בלשון רבינו, מכל־מקום נראה לי דעדיף דוחק זה, מאשר הדוחק הגדול שיש בהבנה הפשוטה של־דברים, ע"כ מספר נשמת יונה.
♦
ועל מאמר חז"ל שהביא הגר"ח בפרק כ"ה שכל העולם כולו כדאי הוא לו, העיר בנשמת יונה שם אות קי"ח: כלומר אם כל העולם היה כדאי להיבראות רק בשביל אדם אחד, חזינן דסגי בזכות אדם אחד להגן על כל העולם. אך לכאורה איכא למפרך, דבשלמא אם היה נברא לבד, באמת היה מספיק זכותו, אבל מאן יימר דמהנְיָא זכותו להגן על עולם מלא רשעים עכ"ל.
ולגבי מאי דכתב שבלתי עסקוֹ בזה העת בתורה כל העולמות כרגע ספו תמו, כתב שם באות קי"ט בזה"ל: אף אם דברי רבינו הם כפשוטם, וכמו שדיברנו לעיל מזה [כמו שהבאנו בס"ד לעיל אות י' ד"ה ובנשמת. יב"ן], מכל־מקום הרי הוא בודאי מלתא דלא שכיחא שבאמת ברגע זה לא יהיה מי שלומד תורה כלל בעולם, ולא בעינן באמת למיחש לזה. דאי לא תימא הכי, בודאי חז"ל היו מתקנים תקנות וגדרים לדאוג לזה, שכל שעות היום והלילה יהיו לומדים, מפני חשש פיקוח נפש וחרבן העולם. אלא נראה כוונת רבינו דמכל־מקום מכיון דבאמת כוחו של־כל יחיד בעצמו להעמיד קיום לעולם, ממילא גם בזמן שיש הרבה לומדים חשיב כאילו כל אחד מעמיד את העולם, ומדין שנים שעשאוה זה יכול וזה יכול - אף למאן דפוטר, אין זה אלא בחטאת ומגזירת הכתוב [עיין שבת דף צב: וברמב"ם פרק א' משבת הלכה ט"ו. יב"ן] - ולא חשיב כמסייע שאין בו ממש עכ"ל. אבל לפי מ"ש בס"ד לעיל אות ט' ד"ה חזינן, דבעינן לזה דוקא תורה לשמה, אתי שפיר כפשוטו.
♦
יא. יב.
וברנת יצחק (סורוצקין) על נפש החיים שם דף ת"י הקשה מהא דאמרינן בשבת דף קיט: אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של־תינוקות של־בית רבן. אם־כן אפילו אם השרידים העוסקים בתורה הקדושה יומם ולילה לא יעסקו בתורה לרגע, הוה ליה למימר שהעולם יתקיים מפני הבל פיהם של־תינוקות של־בית רבן ע"כ. והרי תינוקות של־בית רבן אינם לומדים תמיד, רק ביום ומקצת מן הלילה כמו שכתב הרמב"ם פרק ב' מתלמוד תורה הלכה ב'. ואף ששם ברנת יצחק הביא תירוץ לזה, נראה שהוא דחוק.אך מכל־מקום יתכן שיתורץ היטב באופן אחר, על פי המבואר שם בפירוש הרי"ף שבעין יעקב וז"ל: הן אמת שהתורה שלומדים בני התורה הגדולים ולא ימושו מפיהם יומם ולילה, היא תורה החשובה, שמתחדשים בה חידושי תורה, מה שאינם יכולים לחדש התינוקות של־בית רבן. אך אמנם אילו לא היה היסוד של־כל תלמיד חכם מוסד על התורה שלמד בהיותו תינוק של־בית רבן, לא היתה תורתו מתקבלת. לפי שאם התחיל ללמוד תורה לאחר שהגדיל, יש באותה תורה חלאת הרהורי עבירה שאין אדם ניצול מהם, ואינה תורה נקייה וברה. אבל מכיון שכל אדם בקטנותו קודם שהגיע לכלל גדול, כבר למד תורה בעודנו קטן, והיתה תורה נקייה, הבל שאין בו חטא [כלשון הגמרא שם. יב"ן], וכשהגיע אחר־כך לכלל עונשין קדמה לו התורה שלמד, וקיימא לן (סוטה דף כא.) עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה, וכאן שקדמה בידו תורה טהורה, כל עבירות שלאחר כך לא יוכלו לכבות מֵי התורה שלמד. ונמצא שאין העולם מתקיים אלא בשביל התורה שלמדו בהיותם תינוקות של־בית רבן, שאלמלא כך לא היה מתקיים העולם. וזהו שנאמר (תהלים ח', ג') מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, שהכוונה שיסוד שיש בכל אדם מזמן שהיה עולל ולמד תורה בבית רבו, הוא יסוד חזק לעמוד עליו עוז התורה שלמד אחר גדלו, כי מתוך אותו יסוד(ות) של־תורה נקייה, מהבל שאין בו חטא, אין עוד עבירה מכבה תורה. וזה נראה לי דבר נכון ואמיתי ע"כ. ואליבא דהגר"ח נצטרך להוסיף, שתורה זו שלמדים בגדלם, בעינן שתהא בלא הפסק רגע.
ולכאורה בלאו הכי קשיא, דהכא אמרינן שאינו מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של־בית רבן, ובאבות אמרו שהעולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום אליבא דפירוש רבינו יונה דלעיל אות ז' ד"ה ובהדיא, ונצטרך לומר דכולהו איתינהו, אם־כן הוא הדין דאיתה נמי למִלתא דהגר"ח. ומצוי בש"ס ובמפרשים טובא דכוותה, ולדוגמא אציין מה שנזדמן לי עכשיו בתוספות בבא מציעא דף ל: ד"ה לא חרבה. ברם שאני התם דנקט התַּנָּא דאבות מניין שלושה. ואם תאמר תְּנא ושייר, מאי שייר, דהאיי שייר. וצ"ע. ויש להעיר לכאורה מהא דאיתא בתנחומא תולדות אות ב': אלמלא לא נברא יצחק, לא היה העולם מתקיים, שנאמר אם לא בריתי וגו' יעו"ש, ובמה שביאר טעמא דמלתא החיד"א בדבש לפי מערכת יו"ד יצחק אות י', ובמ"ש על זה בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת תולדות על פסוק וישב יצחק בגרר ד"ה ועכשיו.
כֵּן יש להעיר עוד מהא דכתב החפץ חיים בספרו כבוד שמים פרק א' אות ה': לפעמים זוכה על־ידי חסימת פיו, שמתקיים העולם על ידו. כגון בשעת מריבה, שמתבזה והוא כובש את עצמו שלא לענות. כמו שאמרו חז"ל (חולין דף פט.) על הפסוק (איוב כ"ו, ז') תולה ארץ על בלימה, על מי העולם קיים, על מי שבולם פיו בשעת מריבה. והוא מדה במדה, דלפעמים על־ידי העוונות נתרבו הקטרוגין ויכול העולם להכלה, ועל־ידי מדה הקדושה הזו סותמין פיהם יעו"ש.
♦
ובמשיבת נפש על נפש החיים חלק ד' דף מ"ג: האמת בלי שום ספק וכו' נראה מלשון רבינו כאן שאין לו מקור מפורש בדברי חז"ל לחידוש זה. ובדף קי"ט (ד"ה בסוף) כתב שיש לתמוה האם כוונת רבינו שיש כזה חשש אמיתי, הלא הקב"ה כרת ברית על קיום העולם, ואם־כן העולם מוטל על כתפיו של־הקב"ה ולא על כתפינו אנו. אך הביאור בזה הוא כך. ודאי שאין לנו לחשוש שמא העולם יתמוטט, כי באמת הקב"ה דואג שבכל רגע ורגע יהיו צדיקים שיעסקו בתורה לשמה. אך כוונת רבינו היא שאדם צריך להתבונן לאיזו גדלות הוא יכול להגיע. כי יתכן שברגע זה שהוא עוסק בתורה, הוא זה שמשמש כשותף של־הקב"ה לקיום בריתו עם העולם כולו וכו' יעו"ש.
ברם לכאורה מוכח בהדיא שלא כהבנתו, מהא דאיתא בספר רוח אליהו (בלוך) דף ק"א דמשום הכי התקין הגר"ח בישיבת ולאזין, משמרות של־תלמידים שילמדו כסדר עשרים וארבע שעות בכל יום, כדי שלא יהיה הפסק רגע בלי תלמוד תורה. ובמוצאי יום הכפורים בשעה שהיו הולכים לסעוד את לבם אחר התענית, היה הוא עצמו מיסב ללמוד עד חצות לילה, מחשש שלא ימָּצא מי שיחזיק את העולם בתורתו, הובאו דבריו בפירוש ובחרת בחיים על נפש החיים דף ש"ג אות ד'. [אך אליבא דהחזון איש, לא עשה כן אלא לזרז את הלימוד, כדלקמן אות ט"ז ד"ה כמו־כן].
ואעיקרא איכא למפרך מהשתא, אם הדבר מוסכם ומקובל, מדוע לא נראה ולא נשמע לאחד מגדולי ישראל שיעשה כן, לא לפניו ולא לאחריו. זולת כעין זה עשה הרמ"ח לוצאטו, ולא מטעם זה, אלא לצורך ביטול גזירות אומות העולם שהיו בזמנו, ולא כל העשרים וארבע שעות אלא מאחר תפילת שחרית עד צאת הכוכבים, ודוקא בזוהר הקדוש וכו' כמו שכתב באגרותיו (נדפסו בספר אוצרות רמח"ל דף ש"נ) וזה מקצת לשונו: קטרוג גדול נתעורר על ישראל, והיתה צריכה התורה לימסר על ישראל חס ושלום אפילו לשריפה, לא תעלה ולא תבוא וכו'. וזאת העצה היעוצה לכל קהילות קודש בני איטליא ישמרם צורם לינצל מרשת זו טמנו שונאיהם וכו' מיד אחר תפילת שחרית, ישב אחד במקום אחד אשר הוכן לזה, ושם ילמוד שיעור קבוע לו. עד בוא שני, ויקח ממנו הספר עצמו, וממקום שהוא מסיים שם יתחיל, עד בוא השלישי ויקח ממנו, וכן יקיפו וילכו עד צאת הכוכבים, דבר יום ביומו. וכל אחד בשעת לימודו, יהא דינו כמתפלל שמונה עשרה, שלא יוכל להפסיק בשום מין הפסק שבעולם, ולא יסיים לימודו עד שיתחיל השני, באופן שרגע אחד לא יפסק קול התורה. והלימוד הוא ספר הזוהר, תיקונים וזוהר חדש וכו' יעו"ש. שמע מינה.
♦
יג. יד.
איך שיהיה, על־כל־פנים יש לחקור לכאורה אליבא דהגר"ח, האם סגי לקיום העולם, בלימוד של־אשה (בפרט במצוות שלה) אף שהיא פטורה ממצות תלמוד תורה. ועל־דרך זה יש לעיין אם מועיל גוי העוסק בשבע מצוות בני נח.והַסָּפֵק הזה נִפְשָׁט מלשונו בפרק כ"ה דתרוייהו לא מהנו, שכן דקדק לכתוב עַם סגולה, איש אחד מישראל, כדלעיל אות ח' ד"ה ובפרק. וכבר עמד בזה בפירוש ובחרת בחיים שם דף ש"ג אות ב', שמדוקדק בלשון רבינו דבעינן דוקא תורה של־ישראל, אבל אם גוי יעסוק בתורה שבכתב או בשבע מצוות שלהם, אעפ"י שאמרו חז"ל (בבא קמא דף לח. וסנהדרין דף נט. ועבודה זרה דף ג.) שהרי הוא ככהן גדול, מכל־מקום אין בכח תורתו לקיים את העולם, דבעינן דוקא תורה של־ישראל שנצטוו בכך, ובהם תלה הקב"ה קיום כל העולם והעולמות, ולגוי אין שייכות לזה כלל. ויש להסתפק אם אשה תלמד תורה, אם יועיל לימודה לקיים העולם, דאפשר דבעינן דוקא תורה של־מצווה ועושה, ולא של־אינה מצווה ועושה, וצ"ע עכ"ל.
אלא שהוא דקדק זאת רק מדנקט בסיפא איש אחד מישראל, שמע מינה דגוי לא מהני להַכֵי. ברם לפי מה שהקדמנו, הדבר מדוקדק כבר מרישא דמלתיה עם סגולה. ומכל־מקום גם לדבריו, דוק נמי מדכתב מפורש איש אחד מישראל, ולא נקט אדם, דלימודה של־אשה לא מהני. ודוק מינה נמי דקטן לא מהני, איש ולא קטן.
ויש להוסיף כי הדיוקים בעניינים דלעיל, מתבארים גם מלשונו שם בתחילת הפרק וזהו: וכל זה כשעדיין יש אנשים מישראל שדבקים בו יתברך ובתורתו, בעיון ושקידה ויגיעה גדולה לשמה, ורק בתורת ה' חפצם כל הימים. ואז האנשים שבטלים לגמרי מעסק התורה מרוע בחירתם, המה ירדו שאול חיים, ומגורשים מהסתפח בנחלת עבדי ה' הדבוקים בו יתברך ובתורתו וכו' יעו"ש.
♦
אלא שצריך הדבר ביאור לפי טעמו של־דבר שכתב שם בנפש החיים בתר הכי ריש פרק כ"ו, כי מקור שרשה העליון הנעלם של־תורה הקדושה, מאד נעלה מעל כל העולמות, ראשית ושורש אצילות קדשו יתברך, סוד המלבוש העליון, כמו שכתב רבינו איש האלהים נורא האר"י ז"ל. רק שנשתלשלה וירדה כביכול עד לארץ אשר האירה מכבודה, ומסרה ונטעה הוא יתברך בתוכנו, שנהיה אנחנו המחזיקים ותומכים בעץ החיים. לזאת, מאז כל חיותם וקיומם של־עולמות כולם, תלוי ועומד רק כפי עניין ורוב עסקנו והגיוננו בה וכו' יעו"ש. אם־כן מדוע לא מועילה לכך גם אשה כשרה מישראל שעוסקת בתורה. ואם תאמר מפני שגדר מצות הלימוד שלה הוא רק כדי לקיים ולדעת ההלכה למעשה, ולא מצד עצם הלימוד עצמו, וכי איש העוסק בתורה אבל מגמתו כעת אינה אלא כדי לדעת ההלכה למעשה, אינו מעמיד ומקיים את כל העולמות. כל־שכן אשה חכמה העוסקת במדרשי חז"ל ובמפרשי המקרא ובמוסר וכדומה. וצל"ע.
עוד יש לשאול לדעת הסוברים שבתשעה באב פטורים מתלמוד תורה, ולדידהו מה שאמרו בתענית דף ל. שקוראים אז באיוב ובדברים הרעים שבירמיה וכדומה, אינו חובה, אלא היתר, ואם אינו רוצה ללמוד כלל רשאי, כיעויין כף החיים בסימן תקנ"ד סק"י בשם מטה יהודה, ובמ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך ריש פרשת ואתחנן על תיבת ואתחנן ד"ה ובעבודת, אם־כן איך יתקיימו העולמות אז. וגם זה צל"ע, אם דברי הגר"ח בזה מוסכמים.
עוד עלתה ברעיוני הדל חקירה חדשה, האם לימוד פירושי התפלות נחשב גם־כן כשאר לימוד תורה שמועיל לעניין זה של־קיום העולם אליבא דהגר"ח, מאחר שהתפילה עצמה אינה מקיימתו כמו שכתב בהדיא שם בנפש החיים פרק כ"ו, אם חס ושלום היינו כולנו מניחים ומזניחים את התורה מלהתעסק בה מִכֹּל וכל, גם העולמות כולם כרגע היו מתבטלים מכל וכל חס ושלום. מה שאין כן בכל המצוות ואפילו מצות התפילה, שגם אם היו חס ושלום כל ישראל מניחים ועוזבים מלהתפלל לו יתברך, לא היו חוזרים העולמות עבור זה לתהו ובהו. ולכן התפילה נקראת בדברי רז"ל חיי שעה, והתורה נקראת חיי עולם, כמאמרם ז"ל בפרקא קמא דשבת (דף י'.) רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותא, אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. שעניין התפילה הוא הוספת תיקון בעולמות בתוספות קדושה וברכה, באותו עת הקבוע להם. ולכן אם עברה השעה, שוב לא תועיל כלל להוסיף תת בעולמות התוספת קדושה וברכה. אמנם עניין העסק בתורתנו הקדושה, הוא נוגע לעצם החיות וקיום עמידת העולמות, בל יהרסו לגמרי. לכן האדם חייב לעסוק ולהגות בה בכל עת תמיד, כדי להעמיד ולקיים כל העולמות כל רגע יעו"ש. והדעת נותנת שנחשב לימוד, דהא כדאיתא והא כדאיתא. מה־גם דהא לא שייך הכא מאי דקאמר מר שאם עברה השעה שוב אין התפילה מועילה וכו', שהרי הלימוד שייך בכל עת ועת.
עוד נראה שיש לחקור לשיטתו האם אף בלימוד שאינו אלא דרך גירסא בעלמא גם־כן מתקיים העולם, או בעינן דוקא לימוד שהוא בעיון דרך עסק, כמו ששמעתי אומרים. ומסברא פשוטה היה נראה לענ"ד בס"ד דאף בגירסא שפיר דאמי, מאחר שנחשב הדבר תלמוד תורה, כל שהוא מבין את אשר לפניו. ולהחיד"א על־כל־פנים נחשב לימוד כשהוא מבין את המלים אף אם אינו מבין את העניין כמ"ש בס"ד במקום אחר. זולת הזוהר הקדוש שסגולתו מצד קדושתו, מועילה להיחשב לימוד אף בלא הבנה כנודע. ומתוך לשון הגר"ח עצמו, לא מצאתי ראיה מוכרחת כצד זה, או להפכו. אבל פשטות סגנונו מורה דוקא על עסק בעיון, ואין לתמוה על כך, דהא בעי נמי דוקא תורה לשמה כמ"ש בס"ד לעיל אות ט' ד"ה חזינן.
וכיון דבחקירות עסיקינן, יצרף המעיין לכאן מתוך דברינו דלקמן אות כ"א ואות כ"ב.
♦
טו. טז.
ויהי אחר כתיבת כל הדברים האלה, זכיתי ודרשתי מקצתם ברבים כדלעיל אות ב' ד"ה והא, ואז ניגש אלי האברך הרב שמואל עוזירי נר"ו, מעיר בית שמש ת"ו, ואמר לי בשם הרה"ג אריאב עוזר שליט"א ראש ישיבת תפארת אברהם אתרי בירושלם עיקו"ת, שנודע לו מהרה"צ דב יפה זצ"ל משגיח ישיבת כפר חסידים, שהחזון איש אכן חלק על דברי הנפש החיים בזה, כי לדעתו אפילו כשאדם ישן לצורך לימוד תורה נחשב אז כעוסק בתורה.נפעמתי והשתוממתי על כך, אם אמת נכון הדבר. לכן פשפשתי בספרים רבים ובינותי בהם, ונוכחתי לדעת לפי הכתוב בהם, כי החזון איש לא אמר זאת היפך ממנו, אלא להסביר את דבריו [אלא שעדיין אפשר לדון בדבר, וכדלקמן אות י"ח ד"ה ואליבא]. על כן אמרתי לאסוף ולסדר כאן, מה שמצאתי בזה. שכן כתב בספר ילקוט נועם ה' שער התורה ודרך ארץ פרק ב' דף ק"י הערה קע"ו: בספר תולדות אהרן להר"א מזיטומיר (תלמיד בעל קדושת לוי) בדרוש לפסח כתב וז"ל, כשלומד שנים או שלושה ימים בלא הפסק, אעפ"י שהוא אוכל או הולך לישון באמצע ועושה זאת למען שיהיה לו כח ללמוד, גם זה נחשב כמו שעוסק בתורה. וכן ראיתי מובא שהגראי"ל שטיינמן שאל פעם אחת את החזון איש, על פי מה שכתב בנפש החיים שאם יהיה רגע אחד בעולם בלי תורה, כל העולם היה חוזר לתהו ובוהו. אם־כן מה יהיה אם אף אחד לא לומד תורה באותה שעה, אך יש תלמיד חכם שהוא ישן כדי שיהיה לו כח ללמוד. אמר לו החזון איש, אזי יתקיים העולם על־ידי השינה של־תלמיד חכם. ואם־כן מבואר דלא רק שהשינה איננה הפסק, אלא היא כתלמוד תורה ממש. ועיין מה שכתב בתורת משה להחתם סופר שיר מעון פרשת ויצא על פסוק (בראשית כ"ח, ט"ז) וייקץ יעקב משנתו וז"ל, הנה ידע יעקב שהעוסק בתורה שכינה כנגדו, אבל לא במי שישן לחזק גופו. הגם שבכל דרכיך דעהו (משלי ג', ו') וגם זה לשם שמים הוא כדי שיהיה בריא ללמוד תורה, מכל־מקום סבר שזה הוא רק הכנה, ולא כמו לימוד גופא שיהא גם בזה שכינה עמו. אבל כאן שישן כי עד עתה לא ישן זה ארבע עשרה שנים, ובתוך שינתו והנה י"י נצב עליו ויאמר וגו' (בראשית שם י"ג), נתודע לו שגם בזה הוי כמו עוסק בתורה ממש, ושכינה עמו. וזהו שנאמר וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש י"י במקום הזה, גם במקום שינה, ואנכי לא ידעתי יעו"ש.
מאידך, מהספר אעלה בתמר מתבאר כי לא הוא עצמו שאל זאת וכו', דהכי איתא התם בדף נ"ה בשמו, העיד הג"ר נסים קרליץ שמרן - החזון איש - אמר לו, כי מה שאמרו שקיום העולם הוא על־ידי לימוד התורה שבכל רגע ורגע, היינו גם על־ידי השינה של־תלמידי חכמים ולומדי תורה, כשישנים כדי שיהיה להם כח להמשיך ללמוד ע"כ. ורבינו - הגראיל"ש - האריך כמה פעמים בדברים אלו, בעניין קיום העולם על־ידי מצוה שאי אפשר לעשותה על־ידי אחרים [ר"ל שגם אז מתקיים העולם לדעת הגר"ח, אף שאינו לומד. ועיין לקמן אות י"ח ד"ה שבתי. יב"ן] ובעוד פרטים, ונתבארו לנו הדברים היטב בקונטריס מיוחד במקום אחר, ואכ"מ, עד כאן.
ובקונטריס לאורם (מתן תורה) דף נ"ה כתוב גם־כן בשם הג"ר גרשון אדלשטיין: ידוע מה שכתב בנפש החיים, והאמת בלתי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי חס ושלום אף רגע אחד ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים והיו לאפס ותהו חס ושלום. ושמעתי בשם מרן החזון איש שביאר דבריו, כי עסק התורה אינו דוקא לימוד התורה עצמו, אלא כל צרכי הגוף שאדם עוסק בהם כדי שיהיה לו כח ללמוד תורה, גם זהו בכלל עסק התורה המקיים את העולם. וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות פרק ג' הלכה ג' כי אדם שישן כדי שיהיה לו כח לעבוד את השם, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא. כי השינה שהיא הכשר עבודת השם, נקראת גם היא חלק מהעבודה. ואם אדם ישן כדי שיהיו לו כוחות ללמוד תורה, גם שינתו היא חלק מעסק התורה. לכן דייק הנפש החיים בדבריו וכתב שאם היה העולם פנוי רגע אחד מעסק התורה אז היה נהפך הכל לתוהו ובוהו, כי עסק התורה כולל גם את כל צרכי הגוף ההכרחיים שאדם עוסק בהם לצורך לימוד התורה וכו' יעו"ש, ולקמן אות י"ז ד"ה רק.
כמו־כן בספר שיחת שָׁני על מסכת אבות, הובא בדף קל"א בשם הג"ר נסים קרליץ: ידוע מה שכתב הגר"ח מולאזין שהעולם לא יכול להתקיים אפילו רגע בלי זכות לימוד התורה. שמעתי פעם ממרן החזון איש, שגם שינה של־תלמיד חכם יכול להיות זכות תורה לקיים העולם. והיינו שכל עסק נכון על פי התורה לצורך קיום ולימוד התורה, בכלל זכות התורה. [וכתב על זה הגר"ח קניבסקי, אמת. ועיין עוד בספר בד קודש על התורה להגרב"ד פוברסקי פרשת בראשית ויתרו דף קפ"א שהרחיב בזה, ובפרשת בראשית הביא כן משמיה דרבינו ששמע ממרן החזון איש. ועיין בשיחות החפץ חיים דף קכ"ד שגם כתב כן וז"ל, שהיה אומר בזה"ל, אני שואל תמיד שאלה נוקבת. הגמרא (במועד קטן דף כח. ומכות דף י.) אומרת שמלאך המות לא היה לו שליטה על רב חסדא, כיון שלמד תורה כסדר, לא פסק פומיה מגִּרסא. ושאלתי, [וכי] רב חסדא לא ישן, רב חסדא לא אכל, וכל הצרכים של־אדם. אלא התירוץ פשוט, כשאכל חישב כדי שיהיה לו כח ללמוד, כל מה שעשה היתה מטרתו לתורה, ואם־כן הכל היה תורה. הערת המוציא לאור שם. ועיין לקמן אות י"ז ד"ה ולעניין. יב"ן]. והוסיף החזון איש, שעניין לימוד במשמרות בישיבת ולאזין שהנהיג הגר"ח, היה זה רק לזרז את לימוד התורה יעו"ש, ועיין לעיל אות י"ג ד"ה ברם. [ויעו"ש עוד בשיחת שָׁני הערה ס"ד שסתר מדידיה אדידיה, אם יש הבדל בין שינה, לאכילה של־תלמיד חכם, דהיינו שגם באכילה כל שהיא לצורך התורה הרי היא מקיימת את העולם. ועיין עוד לקמן אות י"ח].
♦
רק צל"ע דברי מי שנקטו דוקא 'תלמיד חכם' הישן כדי ללמוד נחשבת השינה לימוד, כדלעיל אות ט"ז ד"ה נפעמתי וד"ה כמו־כן, דלכאורה זה שייך בכל אדם, כשזאת אמנם כוונתו, וזיל בתר טעמא, ואכן כך משמע לשון הרמב"ם המובא לעיל התם בד"ה ובקונטריס. ואולי אינהו נמי אורחא דמלתא נקטו. גם הדיוק מלשון נפש החיים 'עסק' התורה, שהוא כלול צרכי הגוף ההכרחיים ללימוד, כדלעיל התם, נראה תמוה, היכן מצינו כזאת. וכבר ידועים דברי הטורי זהב באורח־חיים סימן מ"ז ססק"א כי לעסוק בדברי תורה פירושו דרך טורח ויגיעה, פלפול ומשא ומתן יעו"ש, וצָרֵף לכך מ"ש בס"ד על דבריו, בנפלאות מתורתך ריש פרשת בחקתי על פסוק אם בחקתי תלכו מִד"ה ובטורי.
ולעניין הוכחת החפץ חיים מעובָדא דרב חסדא, כדלעיל אות ט"ז ד"ה כמו־כן, ועיין עוד בבא מציעא דף פו. לעניין רבה בר נחמני, נראה לפום רהטא דבכוונה לא הוכיח כזאת מעניין דוד המלך בשבת דף ל', דשאני התם כיון שרק יום אחד היה מיועד למיתתו, שכן השיב לו הקב"ה שימות בשבת, והרי אז יכול הוא שלא לישן ואף שלא לקיים מצות שלוש סעודות, כמו שכתב הגרי"ח בבן יהוידע שם (סוף ד"ה אדעה) כי אחר ששמע מהקב"ה שעסק תורתו חביב עליו יותר מאלף עולות, אז חשב מעתה איש כמוני יכול לבטל עונג שבת ולעסוק בתורה, ונהג עתה כמו שהיה נוהג מר בריה דרבינא להתענות גם בשבתות, וכן עשה, והוה יתיב וגריס כוליה יומא ממש, ולא היה אוכל ושותה ביום כלל יעו"ש, אי נמי כמו שכתב בתורת המצוה דף ס"ד (מעניין פטירת דוד המלך ע"ה) אות י"א דדאמי למי שמתענה תענית חלום בשבת כדי שיקרע גזר דינו דשרי כי עונג הוא לו כדקיימא לן בסימן רפ"ח סעיף ד'.
לולא שראיתי במרגליות הש"ס על מסכת שבת התם דף ק"מ, בשם מו"ר הגה"צ גדליה אייזמן זצ"ל המשגיח דישיבת קול תורה בירושלם עיקו"ת שאמר בשם החפץ חיים שהוכיח מכמה מקומות בדברי חז"ל, כי מי שעוסק בתורה והוגה בה בכל עתותיו, הרי שאף בשעה שאינו הוגה בה, כזמני אכילה ושינה שלו, נחשב הוא כעוסק בלימוד תורה ממש. וראיה מוכחת לכך, מההיא דאיתא במסכת שבת דף ל' ע"ב לגבי דוד המלך ע"ה, שהוזקק מלאך המות לבטלו מלימודו כדי ליטול נשמתו, דאם לא כן מדוע לא נטל נשמתו דדוד בעת בה אכל או ישן, זמנים בהם לא הגה בתורה. אלא על כרחין דאף זמנים כאלה אצל מי שלא מבטל מתלמודו, נחשבים הם ללימוד תורה. וכשאמר חידוש נפלא זה להרב דפוניבז' הוא הגרי"ש כהנמן, התלהב ולא שקט עד שנשקו לרבי גדליה על פניו יעו"ש. אבל אכתי אפשר שנתחלפו הדברים על־ידי כותבים שלא דייקו.
♦
יז. יח.
ואליבא דהאומרים שהחזון איש חלוק על נפש החיים בזה, כדלעיל אות ט"ז ד"ה ויהי, אכתי אין זה בבחינת סוף פסוק, כי יד הדוחה נטויה לומר שפעם אמר החזון איש כך, ופעם אחרת בהיפך. אי נמי לא רצה לחלוק על הגר"ח מולאזין בפה מלא, לכן נדחק ושאפשר להסביר כך את כוונתו עצמו, וכל כי האיי גוונא כגון שחשש פן לא יתקבלו דבריו לנגדו, כי מלאה כל הארץ מכבודו, אי נמי חלק עליו בידים נקיות כסגנון הפרי חדש בהלכות יום טוב סימן תצ"ו.שבתי ואראה כי כל קֳבֵיל שיטתם שכך ביאר החזון איש את שיטת נפש החיים וכו' קמה התנגדות נחרצת מנאמני שושלת בריסק, כאשר נכתבו בזה דברים קשים ומרים במשמר הלוי על מסכת ברכות סימן צ"ד, ואעלה כאן תורף העניין כעין ראשי פרקים, לדעת אפס קצהו עד היכן הדברים מגיעים [ומובן מתוך דבריו, שהיו לצד השני עוד צידודים ודרכים אחרות בזה, שלא הוזכרו בדברינו דלעיל, והוא דוחה אף אותם]. וז"ל בדף ת"ו עמוד ב': זיל בתר טעמא שכתב הנפש החיים שער ד' פרק כ"ו ואילך בחילוק שבין תורה למצוות, וגם מצוות שנעשות על־ידי הפסקת הלימוד למצוה שאי אפשר לעשות על־ידי אחרים, רק מצוות הנה, ולא לימוד תורה. [ומובן שזה לאפוקי מהדעה שהעליתי בס"ד לעיל אות ט"ז ד"ה מאידך. יב"ן].
כל אלו שאמרו סברות עקומות בזה, אין זה שהם מפרשים את הנפש החיים, אלא הם נגד הנפש החיים, אשר קיבל מהגר"א עד משה רבינו מסיני, שכדי שהעולם יתקיים צריך ללמוד, ללמוד ממש בפועַל. ובפרק כ"ה של־שער ד' כתב מפורש שצריך לזה לימוד לשמה [עיין לעיל אות ט' ד"ה חזינן. יב"ן], וברוח חיים פרק ו' אות א'. ואין לזה שום תחליפים חס ושלום, לא עשיית מצוה שאי אפשר לעשותה על־ידי אחרים, שמקבל על זה שכר כמו על לימוד באותה שעה כרש"י מנחות דף צ"ט ע"ב, אבל אין זה לימוד. ומה קשר יש בין קבלת השכר של־עושה המצוה, לכך שלקיום העולם צריך עכשיו לימוד תורה בפועַל לשמה וכו'. ולא קיום מצוות סתם, ולא אכילה ושתייה ושינה בשביל ללמוד, ולא רוב זכיות לעולם, ולא מציאות של־אדם דבוק בתורה אעפ"י שאיננו לומד בפועַל. כל זה אמירות של־קלות דעת וקלות ראש בעלמא, סתם דיבורים בלי שום ראיה ואסמכתא, רק הנראה לענ"ד, בנושא רציני מאד מאד, שהוא יסוד היסודות של־קיום העולם. וכל־שכן לבדות מהלב לומר בשם ... [כך נדפס שם כאן, בשלוש נקודות, כסימן מקובל לדבר שרוצה הכותב להעלים ולהסתיר וכדומה. ולפי ההמשך יש להבין שהכוונה להחזון איש, שבשמו החולקים טוענים שהכוונה זאת. יב"ן] שכל דברי הנפש החיים לא נאמרו אלא על דרך הפְלגה - עפ"ל, עיין אור שמח פרק ד' מתשובה - ומספיק לאכול ולישון בשביל ללמוד אחר־כך. רחמנא ליצלן מהאיי דעתא. ואם היה החזון איש שומע דבר זה, היה מורה להוריד מיד את היין מן השלחן לפני שהבדאי הזה - או החצוף הזה - יגע בו, ושלא לצרפו למניין. ועוד יש מוסיפים ברמות רוחא, שאם הנפש החיים דלאו כוותיה, כי אז הוא חולק על הנפש החיים, אוי לאזנים שכך שומעות וכו'. וכבוד הג"ר משולם דוד הלוי [סולובייטשיק. ראש ישיבת בריסק בירושלם עיקו"ת. יב"ן] אמר לי, שזו חוצפא וגאוה וגסות רוח כל הדיבורים המרגיזים הללו, הבאים לקעקע מוסדות תבל רחמנא ליצלן וכו'.
המתנה הטובה שהעניק נותן התורה לעם ישראל את הספר הקדוש נפש החיים, המלהיב ומרטיט את לבבות הטהורים, להתעצם ולהתחזק עד בלי די בשקידת התורה הקדושה, וכל זה קיבל מרבו הגר"א עד משה רבינו מהר סיני. והיותר חזק בלשונות הנשגבים המרטיטים בנפש החיים, הוא העניין הנורא של־האמת בלתי ספק כלל, שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי חס ושלום אף רגע אחד ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמוה עליונים ותחתונים והיו לאפס ותוהו חס ושלום [שער ד' פרק י"א, וחוזר על זה בעוד כמה מקומות בנפש החיים, ותשמיעם את הוד קולך ודיברות קדשך מלהבות אש], אשר זה עומד לעיני כל לומד ושוקד בתורתנו הקדושה וכו'.
ויהי לרוח שקר בפי אנשים השייכים למחנה התורה, וישם בפיהם כל מיני דיבורים מרגיזים. יש שבאו לומר כי אין צריך לימוד דוקא, אלא מספיק לעסוק במצוות, וגם בזה לא ייחרב העולם. ויש שבאו לומר שרק עלול להיחרב. ויש שבאו לומר דמיירי רק כשהעולם מחצה זכיות ומחצה חובות, אבל כשהעולם רובו זכיות לא ייחרב אפילו אם אף אחד לא ילמד תורה. ויש שמפליגים לומר שאם הנפש החיים לא מתפרש כדבריהם הנזכרים לעיל, כי אז הם אומרים כך, ורב גוברייהו לחלוק על הנפש החיים, והם חולקים עליו... ויש שבאו עם המצאה חדשה, שאין צורך ללמוד בפועַל, אלא די שיש אדם דבוק בתורה וכחד עמה, אף שכעת איננו לומד בפועַל, והוא כבר מחזיק את הקשר של־בריאה עם התורה וכו'.
וכל הקונטריס הנכבד היקר הזה, היה למראה עיני כבוד הגרמ"ד הלוי, ואמר שטובים הדברים מאד מאד, ומצוה רבה להדפיסם, לפקוח עינים עורות ולשמח הלבבות, עכ"ד משמר הלוי. ונכפל במסכת קידושין סימן ע"ט.
♦
ואף שאין קטון כמוני יכול לתקוע עצמו ולהכניס ראשו לפלוגתא, חלילה לי. דבאתר זיקוקין דנורא, מאן מעייל בר־נפחא לתמן. ובסוד המחלוקת אל תבוא נפשי, בפרט דחזינן כי כולם אשכנזים ליטאים, ושאר גדולי ישראל מיתר התפוצות לא חיוו דעתם כלל בנושא הזה. ודי לנו במחלוקות אשר בינינו עצמנו בעוה"ר. אבל מכל־מקום אי אפשר להתעלם שזוהי הפשטות. מאידך כנראה הם נתלים ונשענים על לשונו שברוח חיים, אם רגע אחד היה נפסק דברי תורה מעוסקיה 'ושומריה' [כדלעיל אות ח' ד"ה גם] שמע מינה דלאו דוקא עוסקים בתורה בפועַל. הגם שבמשמר הלוי שם דף ת"ו השיב דלשון שומריה לא הגר"ח זיע"א כתבו, אלא שנכתב על־ידי תלמידיו. ואפילו לשון זה, מתפרש גם־כן על לימוד, כדכתב הנצי"ב בהעמק דבר הרבה פעמים על פי הגמרא בקידושין דף ל"ז ע"א ושמרתם (ויקרא כ"ב, ל"א. דברים י"א, ל"ב) זו משנה, דהיינו לימוד וכו' יעו"ש. מכל־מקום יש צד שני למטבע. חדא, דאף אם תמצי לומר שזה מתלמידיו, סוף סוף חזינן שכבר אז הבינו הם כך מדבריו, ואולי אף אמר זאת הגר"ח עצמו בהדיא. ותו, שרק לשון המקרא הוא שניתָן להידרש לשון שמירה על לימוד, ותו לא. וכגון דאשכחן לאנשי כנסת הגדולה שיסדו בברכת אהבת עולם, לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, הרי שהלימוד אינו שמירה. ובהדיא פירש שם בעץ יוסף: לשמור, שתתן לנו זכרון, כדי שיהא שמור אצלינו, לבל נשכח ממנו לעולם, כנדפס באוצר התפילות שם דף קל"ד ע"ב. ובעיון תפילה שם כתב, לשמור, שמירת המצוות, כמו ושמרת את מצוֺת י"י אלהיך (דברים ח', ו'). או לשמור את תלמודנו בלב, וכלשון רבותינו (עירובין דף נד.) אם ערוכה ברמ"ח איברים, שמורה בלב. ולעשות ולקיים, הלימוד מביא לידי מעשה, בבא קמא דף יז. וכו' יעו"ש. ושמא יש לפרש כי שמירה זאת, היא הימנעות מעבירות, כדקיימא לן בעירובין דף צו. ועוד, כל מקום שנאמר השמר פן ואל, אינו אלא בלא תעשה. גם אולי עם צירוף שמונת ההערות והתמיהות שבדברינו לעיל, או חלקן, או נוספות עליהן, הגיעו למסקנא דלעיל כדרך פשרה שהניחה את דעתם.
איך שיהיה, על־כל־פנים מאי דפשיטא להו שדברי הגר"ח מולאזין בזה, קיבלם מרבו הגר"א, תמיהא לי בעניי מהיכא פשיטא להו מלתא כולי האיי, מאחר שהדבר לכאורה ולפי מיעוט ידיעתי, אינו מפורש בשום מקום. אף כי אמנם לכאורה סתמא דמלתא כך הוא, מאחר שהוא תלמידו המובהק, והוֵי בבחינת הא דאיתא ביבמות דף צ"ו סוף ע"ב יהושע יושב ודורש סתם, והכל יודעין שתורתו של־משה היא. אבל וכי לא נותרו לו חלקים לעצמו בתורה, ממה שקיבלה נשמתו בסיני. אתמהא. ועיין עוד בהקדמתו לפירוש הגר"א על ספרא דצניעותא, ובהקדמת בנו הג"ר יצחק לנפש החיים ד"ה וניתי (מר אבא ז"ל קלט סולת מכל בית נכאות רבו ז"ל, להבין מדעתו וכו') ודוק. גם כבר מצינו שיש דברים שנטו בהם הגר"ח מולאזין והחזון איש משיטת הגר"א, כגון שתראה במילואים לתו"ש כרך שמיני פרשת שמות דף רמ"ח סימן ט"ו בירור בדבר מחלוקת הגר"א מוילנא עם הגרש"ז בעל התניא בפירוש הכתוב (ישעיה ו', ג') מלא כל הארץ כבודו, דבר אשר בשבילו נשרפו הספרים שבחי בעש"ט ותולדות יעקב יוסף, שלדעת הגרש"ז הקב"ה מלא ממש כפשוטו את כל העולם, ולשיטת הגר"א אין כבודו אלא השגחתו. אמנם תלמיד הגר"א הר"ח מולאזין אעפ"י שהעריץ את רבו כאחד מן התנאים, בנוגע לפרט זה לא הלך בשיטתו. וכל העובר בעיון על שער ג' מספרו נפש החיים, יראה גלוי שקרא את ספר התניא, וקיבל שיטתו כמעט בכל הפרטים. ויש שם ממש אותן הלשונות שבתניא, אלא שהוסיף מקורות מספרי חז"ל לבאר שיטה זו, והביא המאמר בשמות רבה פרשה א' אות ט' אין מקום פנוי בלא שכינה וכו' יעוש"ב, ובמ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך על פסוק הנזכר מלא כל הארץ כבודו, שהוא בהפטרת יתרו. ועיין עוד בדברינו לעיל אות ו' ד"ה ואם, על דעת הגר"א בנדון דידן.
והאם גם חידושו היסודי הגדול והמפורסם שכתבו גם־כן שם בנפש החיים, דעבירה לשמה לא שייך אחרי שניתנה תורה - שגם עליו כתב כי זו האמת הברורה - קיבל אותו גם־כן מפי הגר"א. ולעומתו עשרות מגדולי ישראל לא סבירא להו הכי. כיעויין מאי דשקילנא וטרינא בארוכה בעניין נכבד זה בכלל, בתשובה אחרת, ונדפסה בדברי חפץ גליון כ"ב, ניסן ה'תשפ"ד ב'של"ה מִדף ל"ה. ולגבי דעת הגר"א בזה בפרט וכו' שם באות ט' ד"ה השלישי, ואות ל"ז ד"ה מהשתא, ואות מ"א ד"ה ועל.
כמו־כן חידוש מבהיל ידוע גם־כן ממנו, הנכתב בנפש החיים שער ד' ריש פרק שני, וברוח חיים ריש פרק ו' דאבות, כי מאי דאשכחן במדרש שדוד המלך ע"ה ביקש שהעוסק בתהלים ייחשב אצלו יתברך כאילו היה עוסק בנגעים ואהלות, הרי שהעסק בהלכות הש"ס בעיון ויגיעה הוא עניין יותר נעלה ואהוב לפניו יתברך מאמירת תהלים. ואם נאמר שלשמה פירושו דביקות דוקא, ורק בזה תלוי כל עיקר עניין עסק התורה, הלא אין דביקות יותר נפלא מאמירת תהלים כראוי כל היום. וגם מי יודע אם הסכים הקב"ה על ידו בזה יעו"ש, האם גם־כן זה קיבל מהגר"א. על־כל־פנים רבים וטובים לא סבירא להו הכי, כיעויין במה שציינתי בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר הלכות תפילת ערבית סימן נ"א אות ג' ד"ה ומצינו, ומה שהשלמנו שם במהדורא בתרא אשר עדיין בכתובים.
♦
יט. כ.
והיה לי במקצת מן הדברים דלעיל משא ומתן בעל פה עם דרופתקא דאורייתא הרה"ג גד מעוז שליט"א, בליל שמחת תורה ה'תשפ"ה ב'של"ו, דבר בעתו מה טוב. ולאחר מכן שלח אלי תוספת דברים בכתב כדלקמן:לק"י, יום הששי לסדר ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה'תשפ"ה ב'של"ו. לכבוד מרן רבינו הגדול כמוהר"ר יצחק רצאבי שליט"א. כד בינותי בספרים, אשכחנא לעובדא דנא, בספר אביר הרועים מרבי צבי יהודה מאמלאק מחבר ספר מלחמות יהודה באות ז', שם כתב כן בשם שמעתי מאנשים יראים וחרדים מספרים משמיה דמרן קודש הקדשים וכו' רבי מנחם מנדל הרב הגדול מקאצק זיע"א, שגילה פעם אחת למה זכה הרב מביאלא לבן כזה [הוא בעל אבני נזר] וכו' יעו"ש [כדלעיל אות ה' ד"ה והנה. יב"ן]. ושם הובא במאמר המוסגר, שיש אומרים שהרב מקאצק גילה זאת לאביו הגאון הקדוש מביאלא, טרם הורתו ולידתו של־בעל אבני נזר. המעשה הובא גם בספר חיים שנים ישלם לרבי שמואל ויטאל דף קכ"ב הערה צ"ז.
איברא דהרב מקאצק זיע"א לא הזכיר שאילולא הוא היה העולם חרב, רק שאילולא הוא היה כל העולם עומד בלא עסק התורה הקדושה למטה. דלא כמו שרגילים המגידים למסור משמיה בעובדא זו, וכמדומה שנדפס כבר בכמה מקומות, שאילולא הוא היה העולם חרב.
ועתה נתתי אל ליבי דבתוספות בעבודה זרה דף ג. ד"ה נוגעים, בתירוצא בתרא כתבו להדיא דלא כפירוש הנפש החיים. וכן כתב הצל"ח בפירושו למסכת שבת דף פז. וז"ל, ואומר אני מה שכתבו התוספות שמא יחזרו בהם, זה תירוץ מספיק על שהוצרך לכפיית ההר. אבל על־כל־פנים לעניין קיום העולם, כבר נתבסס העולם, ולא יועיל חזרה. שעל הקבלה התנה, וכיון שכבר קיבלו כבר נתקיים התנאי, כמו שאם יעברו על התורה לא יוחזרו מעשי בראשית לתוהו, כמו שכתבו התוספות במסכת עבודה זרה ע"כ. ואף לתירוצא קמא בתוספות התם בעבודה זרה, אין כל הכרח לדברי הנפש החיים, וכדברי כת"ר דבקיום באופן כללי לתורה סגי, אף אם אינו לרגעים. ומאידך ברש"י שם ד"ה אם לא בריתי, נשמע כדברי הנפש החיים.
אגב, אוסיף בזה פנינה קטנה, דבודאי יש להתיישב לדברי הנפש החיים מסוגיא ערוכה בשבת דף חפ. אמר חזקיה, מאי דכתיב (תהלים ע"ו, ט') משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה וכו' אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה. ולמה יראה, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב (בראשית א', ל"א) ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה"א יתירה למה לי. מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלים התורה, אתם מתקיימין. ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו ע"כ. דלדבריו אכתי איכא תימה אמאי שקטה, הא יש לחוש שימנעו מלעסוק בה רגע כמימריה, ותחזור כל הבריאה לתוהו ובהו. ולדברי התוספות בעבודה זרה אתי שפיר אף לתירוצא קמא, שכן אחר שקיבלו מרצון כמו שכתבו התוספות בסוגיא התם, שוב אין לחוש שמא יחזרו בהם מקיומה באופן כללי.
וקרוב לדברי הנפש החיים, ראיתי להגר"א בביאורו יהל אור על רעיא מהימנא (נדפס בסוף בראשית דף ל'), וזה תוכן דבריו שם, ואילו ייעדר חס ושלום אפילו רגע אחד שלא יהיה חס ושלום מי שיכיר כבודו וגָדלו, היה נשאר העולם הזה כלא היה, והבחינה הזאת יסתלק חס ושלום למעלה וכו'. אך מעולם אין ריק מזה חס ושלום, כי אין לך דור ודור שלא יהיו יראי ה' שהם דבקים תמיד ביראתו ורוממות אהבתו בלי הפסק יעו"ש. וגם כאן לכאורה לא מיירי הגר"א מעסק התורה כלל, רק מעניין הכרת כבודו וגדלו של־בורא יתברך. זהו אשר כתבתי מקופיא לכבוד התורה, בעניין הסמוך ונראה בקריאת התורה, וברוך נותן התורה. [ועיין לעיל אות ו' ד"ה ואם. יב"ן].
♦
לק"י, מוצאי שבת־קודש פרשת נח ה'תשפ"ה ב'של"ו. בהמשך למכתבי הקודם בעניין חידוש הנפש החיים דאילו ימָּצא העולם פנוי רגע אחד מתורה מיד ייחרב, וקצת קשה בזה מסוגיא דשבת, ומתוספות בעבודה זרה בתירוצא בתרא, שציינתי במכתבי הקודם. ראיתי להגרמ"מ שולזינגר במשמר הלוי ברכות סימן צ"ד שכתב בסכינא חריפא דבודאי דברי הנפש החיים קבלה הם מהגר"א זצוק"ל, עד משה רבינו בסיני, ושאין לנו אלא דברי קדשו ז"ל. ושם במכתב הראשון העיר מתוספות בעבודה זרה, ודחה הראיה מהתם [ולא זכיתי להבין כוונתו]. ותמוה בעיני, דאדרבה הגר"א גופיה בפירושו יהל אור שציינתי, לא הזכיר אלא הדביקות בה' לחוד.
ומאידך, העירוני למה שהובא בספר אעלה בתמר בחלק פנינים ועובדות דף נ"ה משמיה דהגראי"ל שטיינמן, שהג"ר נסים קרליץ העיד ששמע מהחזון איש זיע"א, שלא היתה הכוונה דוקא על לימוד התורה, אלא אף תלמידי חכמים הישנים כדי שיהיה להם כח ללמוד, בכלל זה שמקיימים את העולם בכל רגע ורגע. וכמדומה בספר משמר הלוי הנזכר לעיל בא להוציא מדברים אלו, וכתב על זה באופן חריף ביותר, שהם לא פירוש הנפש החיים, אלא נגד הנפש החיים [ועיין שם מה שאמר לו הג"ר משולם דוד הלוי סולובייטשיק]. אך אנו מה נעשה, שמצינו עדות נאמנה שיצאו הדברים מפה קדשו דמרן החזון איש זיע"א. תלמידו הצב"י גד מעוז.
ויישר חיליה לאורייתא, לעילא לעילא מכל ברכתא ותושבחתא.
♦
סמוך לחתימה, הקרה ה' לפני גליון א' של־מערכה בפרשה בראשית ה'תשפ"א, מאת ידידי הרה"ג אליהו ברכה שליט"א מחבר הספרים פתגם המלך ומחשבות אדם, וראיתי שנשא ונתן באמונה ובהרחבה בטוב טעם ודעת בראיות הנפש החיים, ומשם ידרשנו המעיין. ומלבד מה שהכנסתי ושתלתי כעת מיעוטא דמיעוטא מדבריו הנעימים, תוך דברינו דלעיל אות ו' ד"ה שבתי, אוסיף כאן להגדיל תורה ולהאדירה ממה שכתב שם באות ה' וז"ל: חקרו בדעת הנפש החיים בדור האחרון, לוּ יצוייר מצב שרק אדם אחד ויחיד עוסק בתורה, ובאותו רגע יש לפניו חולה מסוכן שבשביל להצילו עליו להפסיק ממשנתו, האם יהיה חייב להפסיק ולהציל את החולה. או שמא אדרבה אילו יפסיק, הרי לא רק שלא יציל את החולה, אלא אף יגרום שכל העולם ייחרב, ולכן יש לו להמשיך ללמוד ולקיים את כל העולמות. ולכאורה בחשבון פשוט, שאין עניין לנסות להציל איש אחד, כאשר מנגד כל אנשי העולם ימותו עמו. אך יל"ד דעל כהאיי אמרינן מה דאיתא בגמרא ברכות דף י. על חזקיהו המלך שלא עסק בפריה ורביה, משום שחזה ברוח הקודש שיצאו ממנו בנים שאינם הגונים. ואמר לו ישעיה הנביא, בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמיפקדת איבעי לך למעבד, ומאי דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד. והכא נמי עניין קיום העולמות הוא כבשי דרחמנא, ואין לנו להכריע על פיו ביחס לקיום מצוות ופְטור מהן.
וראיתי בסוף הספר הנפלא משנת פיקוח נפש דף ר"פ בקובץ תשובות הגר"ח קניבסקי (נדון כ"ב) וז"ל: שאלה: כתב בנפש החיים שער ד' פרק י"א, שאם יהיה העולם רגע אחד בלא תורה, יחזור לתוהו. לוּ יצוייר שברגע מסויים, רק אדם אחד ויחיד עוסק בתורה, ונמצא לפניו חולה מסוכן שיכול להצילו, אבל יצטרך לפסוק מתלמודו, מה יעשה. תשובה: אמרו חז"ל (מגילה דף טז:) גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות, ומכל־מקום פיקוח נפש דוחה תלמוד תורה. שאלה: לא הבנתי, דסוף סוף אם יפסיק מתלמודו להציל החולה, מיד יחזור כל העולם לתוהו, ונמצא שאין כאן הצלת נפש אלא איבוד נפשות. תשובה: הקב"ה ידאג שזה לא יקרה. ובהערה שם כתב המחבר, מבין השיטין דתשובת רבינו, נראה דכל שיש קמן מצב דפיקוח נפש, אי אפשר להתחשב בדברים הנוגעים להנהגת שמים, וגם דבר זה נכלל בכללא דלא בשמים היא, ובהדי כבשי דרחמנא למה לך, והבן ע"כ.
שוב ראיתי שבעל משנת פיקוח נפש שליט"א שנה פרקו, במאמר הנדפס בקובץ בית הלל גליון מ"ב דף ט"ל, וכתב לחזק מהלכו הנזכר דאמרינן בזה לא בשמים היא, דהגע עצמך לוּ יצוייר שאדם יחידי לומד כעת בעולם, וכדי שימשיך בלימודו צריך לחלל שבת, כגון שנכבה לו הנר בליל שבת ואינו מסוגל ללמוד כל הלילה בעל־פה, אטו מי נימא שיהא מותר לו לחלל שבת ולהדליק נר כדי שיוכל ללמוד והעולם לא ייחרב. הרי הדבר פשוט דמיתסר, ולא על זה נאמר דפיקוח נפש דוחה שבת וכדאמרן ע"כ. והנה גם אם נסכים עם מאי דפשיטא ליה (וידוע הנדון דשליחת קוויטל בשבת להתפלל על חולה מסוכן, ואכמ"ל), מכל־מקום נוכל לחלק דבכל כי האיי גוונא של־עניינים העומדים ברומו של־עולם ואין לנו בהם הבנה, אמרינן (חגיגה דף י"ג ריש ע"א) במופלא ממך אל תדרוש, ושב ואל תעשה עדיף. וממילא אעפ"י שלא נתיר לו לחלל שבת להדליק הנר כדי להמשיך ללמוד בשבת, מכל־מקום מאידך גם לא נתיר לו להפסיק מלימודו כדי להציל נפש מישראל, ותו לא מידי.
ובפְנים הספר משנת פיקוח נפש הנזכר לעיל בסימן ס"א אות א', אחר שהביא דיברות הגרח"ק דלעיל, כתב ששוב הציע דבר זה קמי הגראיל"ש, והשיב לו שקיום מצוות גם־כן מעמיד את העולם כמו התורה. וממילא כאשר פוסק מתלמודו להציל נפש מישראל, כיון שזו המצוה בתורה, הרי גם זאת הוה תורה המעמידה לעולם. והוסיף הגראיל"ש דבאמת מעשה קיום המצוה הוה כעוסק בתורה, שהרי כל מה שעושה הוא משום שכך וכך כתוב בתורה, ואם־כן הרי בזמן זה הוא עוסק בתורה עכ"ד. ומבואר שהגראיל"ש עקר את הנדון אם חשיב כבשי דרחמנא או לא, אלא פשט שגם לדיברות נפש החיים גופיה הצלת החולה המסוכן היא כעסק התורה שמקיים את העולם, ופשוט שזה מה שהוא יצטרך לעשות.
ודברים אלו בפשוטם תמוהים ומרפסין איגרי, שהרי יוצא אם־כן שאין כאן כלל עניין של־מעלת התורה, אלא העיקר שכל רגע בעולם יהיה אחד שעושה את רצון ה' כראוי. והרי רבינו חיים מולאזין כתב דברים אלו דוקא בשער ד' של־ספרו נפש החיים [העוסק] בביאור מעלת עסק התורה, ואיך נבוא ונאמר שבאמת אין הבדל בין מי שעוסק ולומד תורה לבין מי שמקיים את שאר המצוות, ותרוייהו שווים לעניין העמדת העולם על תילו, היפך משמעות כל דברי נפש החיים אשר הועתקו לעיל כצורתם. וגם יש להוסיף להקשות ממה שהגר"ח עצמו תיקן משמרות של־לימוד בישיבתו [כדלעיל אות י"ג ד"ה ברם. יב"ן], אלמא לא מהני קיום מצוות, אלא בעי לימוד ממש. וכיוצא בזה מוכח מהסיפור על אביו של־אבני נזר [כדלעיל אות ה' ד"ה והנה. יב"ן] שכל זכותו היתה במה שעסק בתורה בשעה שהכל עסקו במצוות יום הפורים [עיין לעיל אות כ' ד"ה איברא. יב"ן].
ואחרי דשקיל וטרי בארוכה במלתא דא במערכה בפרשה שם, העלה בכלל הדברים (בד"ה ובהמשך) מקובץ בית הלל גליון מ"ב דף ט"ל, שאמר לו הגראיל"ש משמיה דהגרנ"ק ששמע מהחזון איש דגם על־ידי שינה של־תלמידי חכמים מתקיים העולם, כאשר ישנים כדי שיהיה להם כח להמשיך ללמוד עכ"ל וכו'. ומצאתי כן בספר אעלה בתמר מתורת החזון איש דף נ"ה בזה"ל, העיד הגרנ"ק שהחזון איש אמר לו כמה פעמים, כי מה שאמרו שקיום העולם הוא על־ידי לימוד התורה שבכל רגע ורגע, היינו גם על־ידי השינה של־תלמידי חכמים ולומדי תורה, כשישנים כדי שיהיה להם כח להמשיך ללמוד. והועתקו הדברים בספר כאיל תערוג גדולי הדורות דף ש"ל, והוסיף שם המחבר שכן הביא בספר בד קודש על התורה בראשית מהדורא קמא בשם הגרנ"ק שכך שמע מהחזון איש. והנה זה עידן שמעתי שהגרמ"מ שולזינגר שנודע כבר־פלוגתיה דהגראיל"ש, אחד הדברים שיצא עליהם קצפו הוא העניין הנזכר. וביקשתי הדבר, ומצאתיו בספר רבי משה מרדכי חלק ב' דף ש"צ ואילך וכו' יעו"ש במערכה בפרשה, ומשם באר"ה.
♦
כא. כב.
עוד שם באות ח', לכאורה יש להקשות לפי דיברות הגר"ח מולאזין שאין קיום לעולם אפילו רגע אחד בלא תורה, אם־כן היאך העולם נתקיים הרבה שנים בלא תורה עד נתינת התורה. ועמדו בזה בקובץ חיזוק, מבית דרשו, חלק ח' דף תצ"ו, וכתבו שם דאפילו שמימות אברהם לא פסקה ישיבה מאבותינו (ילקוט שמעוני רמז ק"ד), אמנם קשיא היאך החזיק מעמד עד אברהם. ויש להוסיף שהרי גם אחר־כך היו רגעים שלא היתה תורה בעולם, כדוגמת (בראשית ל"ז, ל"ה) ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו, אצל יעקב (אך י"ל דמכל־מקום באותו רגע בבית־המדרש של־שם ועבר המשיכו ללמוד) וכו' ואכמ"ל. וכתבו שם שנראה ברור דכל דברי הגר"ח הם רק אחר שניתנה התורה, יעו"ש וכו'.ובבית הלל גליון מ"ב דף מ' כתב להוכיח שיטתו דכשפוסק מהתורה על פי דין התורה לא נפסק בזמן זה קיום העולם שעל־ידי התורה, דהנה כתב שם בנפש החיים [פרק כ"ה], ותיפול עליו אימתה ופחד לבל יתרפה חס ושלום מעסק התורה, כאשר יחשוב בלבבו אולי חס ושלום לעת כזאת העולם כולו פנוי לגמרי מעסק התורה, ובלתי עסקוֹ עתה בתורה, היו נחרבים כל העולמות ע"כ. ולפי זה יש להתבונן היאך גזרו ותיקנו חז"ל ביום תשעה באב לישב ולקונן על החרבן, וכתב הרמ"א סימן תקנ"ט סעיף ג' ומאריכין עם הקינות עד מעט קודם חצות, והלא על־ידי זה יש סכנה גדולה שהעולם חס ושלום יחזור לתוהו. וכמו־כן הלא מצוה מן המובחר להתפלל כותיקין, והיאך יתכן שתצוה תורה הלכה באופן שאם כולם יקיימוה וכאשר ישובו ישראל לאדמתן יהיו כולם בתפילה באותה העת, יהא בכך חרבן כל העולמות. אלא על כרחין דכל שעושה על פי התורה, תורה היא ומעמידה לעולם.
ויל"ד - ויש לדון. יב"ן - בהוכחותיו, דהנה גבי תשעה באב יש לומר דאעפ"י שאסור ללמוד בסתם דברי תורה, מכל־מקום לא התבטל החיוב הכללי של־עסק התורה, ויש חיוב ללמוד בדברים הרעים, עיין בשו"ת יבי"א חלק ב' יורה־דעה סימן כ"ו וחלק ח' יורה־דעה סימן ל"ה. ולאו דוקא דברים רעים ממש, אלא אף ענייני מוסר והתעוררות לתשובה, כמו שכתב המאירי מועד קטן דף כ"א ע"א. ואם־כן אין נידון על כללות היום, אלא רק על זמנים מסויימים שכולם אומרים את הקינות, וזו שאלה שיש לשאול על שאר החגים. ועל כרחין סמכינן שיש אנשים שלומדים באותו זמן, ועל־כל־פנים במקומות אחרים בעולם יש. וגבי תשעה באב, לכאורה על כרחין שהוא שייך דוקא כשאין כל ישראל במקום אחד, דאם לא כן הרי זו הגאולה השלימה, ודו"ק.
ולולא דמִסתפֵינא הייתי אומר דאם נפשך לומר דליכא חיוב תלמוד תורה בתשעה באב, על כרחין שיום מיוחד הוא, וקרא עליו מועד לשנותו מכל הימים, ומהותו של־אותו יום הוא חָרבן, ואין חרבן חל על חרבן, כדוגמת מה שמצאנו בבן איש חי לעניין רוח רעה שנחלשת ביום זה, ולכן יש להקל ליטול בו רק ראשי האצבעות, וצ"ע בזה.
ובאשר לתפילת ותיקין, ראיתי בקונטריס אגרא דבי הילולא שכבר עמדו על העניין, ששם הובא שהגרמ"מ שולזינגר שלח להגר"ש אלתר שליט"א שיחוה דעתו בהקשר לנדון האמור בדעת נפש החיים. והשיבוֹ דפשוט לו כדבריו שהכוונה לימור התורה דוקא, ולא מצוות שצריך לעשותן. וכתב שמתוך הדברים התעורר להסתפק אם קורא קרית שמע למצוותה, ואין אחר הלומד ברגע זה, אם גם־כן בכוחה לקיים העולם. דאם לא כן, צריך ביאור בזמן שישראל היו במדבר, ואם עמך כולם צדיקים וקורין קרית שמע כותיקין עם הנץ החמה, איך יקויים העולם [והתינח אחר־כך שנתיישבו במקומות שונים, וזמנו של־זה לא כזמנו של־זה בשעת זריחת החמה], ואטו היו חייבין בכי האיי גוונא לוותר לאחד מהם שלא יקיים תפילה כותיקין וילמד, אתמהה.
וחזינן אם־כן תירוץ לקושיא הנזכרת, דעצם קרית שמע היא כמו לימוד תורה. ואמנם עיין שם שהעלה צד, שנשים הפטורות מקרית שמע, אף שגם מתלמוד תורה פטירי, מכל־מקום בלומדות ההלכות הצריכות להן אולי בכֹח לימוד זה לקיים את העולם. ודו"ק שיש כאן חקירה נפלאה בגדר תלמוד תורה דנשים. ולכאורה תלי בפלוגתא בטעם שנשים מברכות ברכות התורה, שהבית יוסף בסוף סימן מ"ז הובא בביאור הלכה שם, כתב שזה משום שחייבות ללמוד הדינים שלהן, ועוד דחייבות לומר פרשת הקרבנות. אך הגר"א שם פליג, וביאר הטעם דמברכות הוא, דאף דפטירי מתורה, מכל־מקום יכולות לברך ולומר וציוונו, דלא גריעא מכל מצוות עשה שהזמן גרמא דקיימא לן - לאשכנזים - דיכולות לברך עליהן יעו"ש.
♦
ואנא כתבָנָא זעירא דמן חבריא יב"ן, ישבתי על מדוכה זו אם קרית שמע נחשבת לימוד תורה, במקום אחר. ואם לימוד נשים בכוחו לקיים את העולם, עמדתי בס"ד בתשובתנו זו לעיל אות י"ד ד"ה איך.
ובזמן תשעה באב הנזכר לעיל אות כ"ב ד"ה ויל"ד, יש להזכיר דעת מהר"י עייאש במטה יהודה דהגם דקיימא לן שקורא אדם בתשעה באב באיוב ובדברים הרעים שבירמיה וכו', מכל־מקום אם אינו רוצה ללמוד כלל אז רשאי, הובא בכף החיים סימן תקנ"ד סק"י, והרחבתי קצת בס"ד בנפלאות מתורתך ריש פרשת ואתחנן על תיבת ואתחנן ד"ה ובעבודת. ועל כרחנו צריך לומר דתשעה באב שאני, אם מהטעם דלעיל התם ד"ה ולולא, אם מטעמא אחרינא. והוא הדין ליום הכיפורים שרובו ככולו מוקדש לתפילות תשובה ותחנונים, כי הוא יום אדיר בימי שנה. שהרי לקיום העולם אליבא דהגר"ח רק תורה מועילה, ולא שום מצוה ואפילו תפילה, כמפורש בדבריו שהבאנו בס"ד לעיל אות ט"ו ד"ה עוד.
♦
כג. כד.
ובאורי וישעי להרא"ש יונגרייז (שמות חלק א', שובבי"ם) הביא כמה ראיות לנדון דידן, דמצוות נמי מהנו לקיום העולם, ובכללן הביא בדף תקצ"ד אות י"ט כ' דמשמע הכי בתנחומא פרשת בראשית אות א', הא למדת שהעולם לא נתייסד אלא על התורה, והקב"ה נתנה לישראל שיתעסקו בה ובמצוותיה יומם ולילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה (יהושע א', ח') וכו' שבשביל שומרי התורה העולם עומד וכו'. יום הששי (בראשית א', ל"א) ה"א יתירה וכו' מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלים התורה שיש בה חמשה ספרים, מוטב. ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו עכ"ל. משמע שהעיסוק במצוות גם הוא בכלל בריתי יומם ולילה, שמונע את החזרה לתהו. וראיה נוספת ממשמעות דברי הלשם שבו ואחלמה בספרו הקדמות ושערים שער א' פרקים ז' ח' ט', שמדבר שם על אור רצונו, שהוא התורה והמצוה, והם אור עצמותו, וכתב שם בפרק ט' שאילולא התורה שבעולם הזה, היו מתבטלים כל גילוייו שבאצילות וחוזר לאין סוף, ורק על־ידי עסק התורה וקיום המצוה שבעולם הזה מעמידים כל גילוייו שבאצילות עכ"ל. ונראה שמשמעות דבריו שם היא כדברי הנפש החיים הנזכרים לעיל, ומכל מקום כלל את המצוות עם התורה בקיום העולם יעוש"ב.♦ ♦ ♦