פטור ערווה שיש בה חיוב כרת מייבום
במשנה: חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום. ומשמע שהן עצמן פשיטא שפטורות מיבום, ואין בדבר שום חידוש עד שלא הוצרכו לאומרו כלל. אבל בגמ': מנה"מ דת"ר אשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה, עליה מה ת"ל, לפי שנאמר יבמה יבא עליה, שומע אני אפי' באחת מכל עריות האמורות בתורה הכתוב מדבר, נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן במקום מצוה אף כאן במקום מצוה, ואמר רחמנא לא תקח. משמע שאף העריות עצמן היו בכלל יבום, אלא שהתמעטו ממנו מגז"ש דעליה, שאף במקום מצווה של יבום אסרה תורה עריות הללו, כל שיש בה כרת. ושם בגמ' טעמא דכתב רחמנא עליה הא לאו הכי ה"א אחות אשה מייבמת, מ"ט דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה, אימר דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה גרידא לא תעשה שיש בו כרת מי דחי. ודנה בזה הגמ' כמה דפים.ובמשנה לקמן דף כ': כלל אמרו ביבמה כל שהיא איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת, איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת וכו'. איסור מצוה אלמנה לכה"ג וכו'. ושם בגמ': קפסיק ותני לא שנא מן הנשואין ולא שנא מן האירוסין, בשלמא מן הנישואין עשה ולא תעשה (ל"ת אלמנה לא יקח ועשה כי אם בתולה מעמיו וגו') אלא מן האירוסין ל"ת גרידא הוא, יבא עשה וידחה לא תעשה. אמר רב גידל אמר רב אמר קרא ועלתה יבמתו השערה, שאין ת"ל יבמתו מה תלמוד לומר יבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואיזו זו חייבי לאוין וכו'.
ולכאו' עיקר חסר מן הספר, שלא פי' מדוע פטורה מן היבום, ולא פי' אלא מנ"ל שחייבו אותה בחליצה. ופרש"י שם ד"ה יש לך יבמה, דאם כתב ולא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה השערה, הוה משמע דההיא דקרינא ביה לקחת הוא דקא מצרכה רחמנא ועלתה השערה לחלוץ, אבל חייבי לאוין דלא קרינן בהו לקחת לא קרינן בה ועלתה, להכי הדר כתב יבמתו למימר דיש לך יבמה אחרת שעולה השערה לחלוץ, ואע"ג דלא כתיב בה לקחת שאין עולה ליבום. וסמכה הגמ' על תחילת הפס' שהיה בידם לפטור מיבום כל שאינה ראויה להיות אשתו, ובכ"ז חייבת בחליצה מריבוי שריבתה תורה שיש לך אחרת שחולצת ולא מתייבמת. ונראה שמסקנת הסוגיה שם, שישנו ליבום בחייבי לאווין שקדושין תופסים בהן, הלכך נכללים בכלל לקחת, אבל ערווה שהיא בכרת, שאין קידושין תופסים בה ולא קרינא בה לקחת, אינה בכלל יבום כלל. וכן פי' שם כפרש"י הרמב"ן ועוד ראשונים.
וכן כתב הרמב"ם פ"ו מהל' יבום: כיצד יבמה שהיא ערוה על יבמה כגון שהיתה אחות אשתו או אמה או בתה הרי זו פטורה מן החליצה ומן היבום ואין לו עליה זיקה כלל. שנאמר ולקחה לו לאשה ויבמה, מי שראויה ללקוחין וקידושין תופסים בה היא זקוקה ליבם ע"כ.
ולכאו' קיימת סתירה בין הגמרות, שכאן דנה הגמ' בנפילה ליבום של חייבי כריתות שאין קידושין תופסים בהן ואינן ראויות לאישות מקרא דעליה, או משום אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, ולקמן ילפי' לפטור מיבום כל שלא ראויה לאישות ואין קידושין תופסים, דכתיב בקרא גבי יבום לקחת, והוא לשון אישות וקידושין.
לקמן דף ט' הקשו התוס' כעין קושית הגמ' כאן, מנא הא דפשיטא לגמ' שם ובכמה מקומות דאליבא דר' עקיבא שעושה ממזרים מחייבי לאווין כחייבי כריתות (וממילא אין קידושין תופסים), הוא הדין נמי לפטור מיבום חייבי לאווין כחייבי כריתות. לימא יבוא עשה דיבום וידחה לאו דערווה שאין בה כרת. והשאירו בלא תי'. אבל הרמב"ן כתב: וי"ל דלר"ע גלי קרא בעריות וה"ה לחייבי לאוין, דכל שלא מיתפסי בהו קידושין מפקעי זיקה. ואכתי קשה, האי סברא היכא שמעינן ליה לר"ע דמקשי מינה להדיא. ואי' הכי בחי' הרשב"א. אמנם צל"ע היכא גלי קרא בעריות, והרי למסקנת רבא ערוה לא צריכה קרא, ואינו אלא להתיר צרות שלא במקום מצוה. ושמא אחר דדרשי להאי קרא דאיסור שתי אחיות ליבום, נחשב שפטרה תורה עריות מיבום, ויל"ע. ולכאו' קושיית התוס' היא גמ' מפורשת דף ג', והרמב"ן כשיטת הגמ' דף כ' שישנו מיעוט מסוים למעט כל שאין קידושין תופסים בו. וצ"ע ליישב את הסוגיה.
והן אמת, שקושית הגמ' אינה אלא להו"א, שהוצרך התנא למעט חייבי כריתות מיבום, ואין לחייבם אא"כ עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, דאלולי היה דוחה אין כאן מקום לחיוב כלל, שבודאי לא נצטווה לבא עליה באיסור. אבל לאמיתו של דבר אפשר שהיה פשוט לגמ' שאין יבום בלא תפיסת קידושין. אמנם ממה שהתקשו תוס' בדעת ר"ע לחייב ביבום ערווה מחייבי לאווין, נראה שהם תפסו לדינא שיש יבום גם בעריות שאין בהן בדר"כ תפיסת קידושין.
וכבר דנו בזה האחרונים, מאי אהני לן הא דעשה דוחה לא תעשה גבי יבום, כיוון שעדיין אין קידושין תופסים. ובחמדת שלמה ועוד אחרונים חי' שאף ענין זה עצמו בכלל הדחיה, ונדחה ע"י העשה שיתפסו הקידושין בעריות שנפלו ליבום. ולכאו' לא יעלה תי' זה יפה במח' התוס' והרמב"ן. ואולי יש לישב, שכִיוון הרמב"ן לדרך ילפותא, שכיוון שגילתה התורה ביבום חייבי כריתות, כן יש לדון אף בחייבי לאווין. ולא יעלה בידינו די הצורך, שכן למסקנת רבא שערווה גופה לא צריכה קרא, אין מקום שמיעטה בו תורה במיוחד חייבי כריתות, אלא שנתמעטו מאליהם, שאין העשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת.
♦
שנעשית היבמה ע"י היבום כאשתו של היבם לכל דבר
ונראה למצוא שורש וטעם במשנה דף ל"ח, שם אי' כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר. ובגמ' שם למאי הלכתא, אמר ר' יוסי בר חנינא לומר שמגרשה בגט ומחזירה. מגרשה בגט ומחזירה פשיטא, סד"א הואיל וכתיב ולקחה לו לאשה ויבמה אמר רחמנא ועדיין יבומי הראשון עליה, בחליצה אין בגט לא קמ"ל. מחזירה פשיטא, סד"א מצוה דרמיא רחמנא עליה עבדא השתא תיקום עליה באיסור אשת אח קמ"ל. ואימא הכי נמי, אמר קרא ולקחה לו לאשה, כיון שלקחה הרי כאשתו לכל דבר.ופרש"י שם ויבמה - אע"פ שלקחה, קרי לה ויבמה. ובהו"א שם שגם לאחר היבום עדיין שם יבמה עליה, ונחשבת כאשת המת עד שתחלוץ ואינה יוצאת בגט, ואסורה אפי' ליבמה, אם גרשה, באיסור אשת אח. ולמרות שקיים מצוות יבום ולקחה לאשה, עדיין אינה כאשתו לכל דבר. ומכאן נראה שיש מקום ליבום גם ללא אישות גמורה.
ובתוס' דף ח' ד"ה מלמד שמגרשה בגט וכו', בפר' החולץ אמרינן דאיצטריך דס"ד מצוה דרמא רחמנא עליה עבדה השתא תיקום עליה באיסור אשת אח. ותימה דמשמע דלביאה שניה לא צריך קרא להתיר, ואמאי והא מצוה דרמא רחמנא עליה עבדה מביאה ראשונה, דהא ביאה שניה לא דחיא חייבי לאוין כדאמר בפר' שני (כ'). וי"ל דביאה שניה לא צריכא קרא דסברא הוא דלא אמר רחמנא יבא עליה לגרשה אחר ביאה ראשונה. ומ"מ ביאה שניה לא דחיא חייבי לאוין דרשות היא וליכא עשה אלא בביאה ראשונה. ולדעתם אין מצוה במה שהיא כאשתו, אלא הוצרכו למצא טעם מסברא שלא אמרה תורה יבא עליה לגרשה. אבל צ"ע, מניין לחז"ל שבביאה ראשונה לבדה מקיים מצווה ושאר ביאות רשות, שמא כל ביאה וביאה שבא עליה עד שייוולד בן היא מצווה.
אבל הרמב"ן דף י"ט ע"ב כתב - ויש שהקשו היכי קס"ד הכי (לחייבה ביציאתה חליצה, כהו"א בדף ל"ט), אם כשהיא יושבת תחתיו של יבם עדיין עליה זיקת יבום, ביאה שניה תתסר, דמביאה ראשונה קיימא למצווה דרמיא עליה השתא תיקום עליה באיסור אשת אח (והיא כעין קושיית התוס' הנ"ל). ואין תשובה זו כלום, שיש לומר כשהוא בא להוציאה חלין עליה יבומין ובעיא חליצה. ועוד, שאם תמצא לומר יבומין ראשונים עליה ובעיא חליצה, אף בביאה שניה איתא למצוות יבום. ובדבריו פי' שמצווה בביאה ראשונה לבדה, כיוון שמביאה זו ואילך נעשית כאשתו לכל דבר, ושוב אין עליה שם יבמה כלל, אבל אפשר שתתקיים מצוות יבום בכמה ביאות כל עוד היא נשארת יבמה ואינה כאשתו. ובתשובתו הראשונה חי' שמצוות היבום היא שתיעשה כאשתו, ורק משבא להוציאה חל עליה שם יבמה. אמנם אינם חייבים להישאר נשואים, אבל מ"מ כיוון שהמצווה לקחתה לו לאשה, היא מותרת לו לאישות ככל אשה. אבל התוס' לכאו' פליגי ולא סבירא להו כשיטה זו, וצ"ע מה דעתם ובמה פליגי הני רבוותא.
♦
שיטת הרמב"ם בקטן הבא על יבמתו גדולה
והנה הרמב"ם פ"ג מאיסורי ביאה כתב: הבא על אשת קטן אפי' היתה יבמה שבא עליה בן ט' שנים ויום אחד הרי זה פטור. וכן הבא על אשת חרש ושוטה ואשת טומטום ואנדרוגינוס וכו', ואם היו מזידין מכין אותן מכת מרדות. והוא קשה, דהא ניחא מאי דפטר ממלקות דאשת איש, אך קשה למה לא יתחייב הבא עליה, מדין יבמה לשוק. ובנודע ביהודה אבהע"ז קמא סי' נ"ד דייק מכאן, דדעת הרמב"ם כפרש"י, שפי' על הגמ' בקידושין י"ט שם - בעי ריש לקיש מהו שמייעד אדם לבנו קטן, בנו אמר רחמנא בנו כל דהו. או דילמא, בנו דומיא דידיה, מה הוא גדול אף בנו גדול. אמר רבי זירא תא שמע איש- פרט לקטן אשר ינאף את אשת איש -פרט לאשת קטן, ואי אמרת מייעד אם כן מצינו אישות לקטן. ואלא מאי אינו מייעד אמאי קא ממעט ליה קרא, תיפשוט מינה דמייעד. אמר רב אשי הכא ביבם בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו עסקינן דמדאורייתא חזיא ליה, מהו דתימא כיון דמדאורייתא חזיא ליה וביאתו ביאה הבא עליה מתחייב באשת איש קמ"ל. ופרש"י שם דמדאוריית' חזיא ליה - כלומר זקוקה לו באותה ביאה לכל דבר וקנאה ליורשה כדתנן (נדה דף מה.) בן תשע שבא על יבמתו קנאה. ובתוס' שם פליגי והקשו על רש"י ופי', וז"ל- ולכן נ"ל דמדאורייתא חזיא ליה בעלמא, כגון שהיה היבם גדול, וקטן זה ביאתו ביאה כלומר שאם בא על אחת מכל עריות שבתורה מומתים על ידו. מהו דתימא הואיל ומדאורייתא כו', כלומר אי לאו האי קרא דמעטיה ה"א מדאורייתא חשובה כאשתו, קמ"ל שאינו קונה אותה אלא מדרבנן. כדאמרינן בעלמא עשו ביאת בן ט', כמאמר בגדול.ופי' הנוב"י דפטור הבא עליה מלאו שלא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, כיוון שהוא תלוי בקיום מצוות יבום אבל לא באישות עם היבם. אבל אין בקנין יבמה זה אישות ולא נעשית כאשתו, דמיעטה תורה יבמת קטן מלאו דאשת איש במה שדרשו אשת איש פרט לאשת קטן. וחייב מדרבנן מכת מרדות.
ובדין יבמה זו כתב הרמב"ם פ"ה מהל' יבום הל' י"ט בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו או שנתן לה מאמר תחלה פסלה על שאר אחין וכו'. ובהל' כ"א בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו והגדיל ולא בא עליה משהגדיל צריכה גט וחליצה. גט מפני ביאתו שהיא כמאמר וחליצה להתירה לזר שהרי לא נבעלה בעילה שקונה קנין גמור. ואם בא עליה משהגדיל הרי זו צריכה גט בלבד. וצ"ע מהו גדר זה של בעילה שאינה קונה קניין גמור, ומטעם מה חייב הרמב"ם בחליצה, כיון שקיים בה כבר מצוות יבום, ושוב אין בה משום לאו דיבמה לשוק.
וצ"ל שהרמב"ם למד מסוגיה זו ליבמת קטן שבא עליה שקיים בה ביאת יבמין, ומ"מ כיון שלא קנאה להיות כאשתו לכל דבר, זקוקה לחליצה. שקיום יבום וזיקה לחליצה לא תלויים זה בזה, ולא נפטרת מחליצה אלא מכיוון שנעשית כאשתו לכל דבר ושוב אין שם יבמה עליה. ולכאו' יוצא מהרמב"ם שמה שאמרה תורה ביבם ולקחה לו לאשה אין זה מעיקרי המצווה שצריכה הביאה לקחתה לשם אישות, אלא שזו הדרך לקיים את המצווה ונעשית כאשתו לכל דבר. אבל אה"נ, קטן בן ט', שאין לו אישות אבל ביאתו ביאה, יקיים את מצוותו (להתירה לאיש זר) בביאה לבד, אבל היא תזדקק גם לחליצה.
אבל בפ"ו מהל' יבום הל' ח' כתב הרמב"ם ואלו הן שפטורות מן החליצה ומן היבום וכו' ומי שהיא ערוה וכו', ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין לו בה ליקוחין. ובהל' ט' כתב: כיצד יבמה שהיא ערוה על יבמה כגון שהיתה אחות אשתו או אמה או בתה הרי זו פטורה מן החליצה ומן היבום ואין לו עליה זיקה כלל. שנאמר ולקחה לו לאשה ויבמה, מי שראויה ללקוחין וקידושין תופסים בה היא זקוקה ליבם, ע"כ. משמע שעיקר בהל' יבום שיהיו לו ביבמתו ליקוחין, וכאשר אין לו בה ליקוחין פטורה מן החליצה ומן היבום. א"כ, כיצד קטן שאין לו אישות יכול לקיים מצוות יבום, אף שאינה נקנית בביאתו להיות אשתו.
ויש לחלק, שבמה שאמרה תורה ולקחה לו לאשה, צוותה שלא יבוא עליה בעלמא שיפגע בה ויילך לדרכו דרך זנות, אלא שיבא אליה דרך אישות בלבד. ובעצם המצווה גילתה התורה שיש ביניהם יחס מסוים של אישות, שכן לא נדרשת שום הכנה והכשר לשנות ביאה זו מביאת זנות בעלמא, כשם שכל אשה צריכה קידושין, ומעצם היותה יבמה נקנית בביאה זו (אשה הקנו לו מן השמים וכו'). וכל שאין לו בה אישות בכלל פטורה מיבום, ואינה צריכה כלום, שאין ביניהם, ולא יכול להיווצר ביניהם דבר. אבל קטן יש מקום של אישות ביניהם לכשיגדיל, הלכך ביאתו זו בכלל ביאת אישות היא ואינה ביאה בעלמא, אלא שמיעטה תורה אישות זו מלאו דאשת איש.
נמצינו למדים שני רבדים בדרשת הפס' ולקחה לו לאשה. הראשון, שהיבום נעשה דרך אישות, והשני, שנעשית ע"י היבום כאשתו לכל דבר. ומצאנו ברמב"ם שהיתה הו"א בגמ' שאף גדול הבא על יבמתו לא נעשית כאשתו לכל דבר והרי שם יבמה עליה. ושמא בלא דרשת הפס' שנעשית כאשתו לכל דבר, לא דרשו אף את הדרשה שנעשה היבום דוקא בדרך אישות, שכן הם תלויים זה בזה בהבנת הזיקה והיבום. וכעין שכתב הרמב"ן שאם נותר שם יבמה עליה גם לאחר היבום, יקיים בה מצווה בכל ביאה וביאה שתינתן המצווה לבא עליה ולא תעשה כאשתו שלו. ונמצא מקום הו"א לחלוק ולא לדרוש את הפס' לומר שנעשית כאשתו לכל דבר, ולקיים מצוות יבום בביאה לבדה.
♦
לפרש ע"פ דרכו את הגמ' שישנו ליבום שאין עמו אישות
ונראה לפרש שכן דנו בגמ' יבא עשה וידחה לא תעשה כלפי הביאה לבדה, ויקיימו בזה את המצווה של יבמה יבוא עליה - והיה הבן אשר תלד יקרא על שם אחיו. אמת שלא כצורתה השלימה כנאמר בפס' שם ולקחה לו לאשה, אך כיוון שלזה אי אפשר, שהיא אסורה לו באיסור כרת ואינו יכול לנושאה, יבוא עליה ויחלוץ.[וכיהודה שייבם לתמר כלתו בלא אישות, בעצם הביאה לבד. ועיין בתורה והמצווה לגאון המלבי"ם שכתב בפר' כי תצא באריכות מה שהשתנה בין יבום שקודם מתן תורה, שעיקרו היה בעצם הביאה על היבמה והולדת בן ממנה, שהוא עיקר היבום. וכיוון שניתנה תורה, שוב לא ניתן הלאו להידחות באופן מתמשך, ועל כן ניתנה המצווה לבא עליה ולקחתה לאשה, וכיוון שהיא כאשתו לכל דבר שוב לא נדחה איסור אשת אח, ושוב אין בביאתה מצווה לבא על אשת אחיו, שכן היא כאשתו לכל דבר. ואם זכו והולידו בן מביאה ראשונה, התקיים העניין במלואו. אבל אם לא זכו, נתקיים לכה"פ שאשת המת יוצאת ובאה בנחלתו. והנה הו"א דגמ' שנשאר היבום גם בצורתו שקדמה למתן תורה, וזהו יבום בבחינת הו"א בהדי דכבשי רחמנא, והיא הצורה הגולמית לקיום היבום שגילו החכמים הקדמונים, כמש"כ הרמב"ן בפי' התורה, והיא בחינת קדמונו של עולם. אבל משניתנה תורה וניתנה לדרשה ולקחה לה לאשה, שוב אין המצוה בדרך זו כלל, אלא ע"י זה שתהיה כאשתו לכל דבר, ולא תיעשה הביאה וההולדה ע"ש המת כעניין בפני עצמו. ונשנה בכתובים, ופרשת כנפיך על אמתך שעיקר הגאולה בגאולת אשת המת, ובמה שלא ייכרת שם המת מנחלתו, כמו שנאמר בדבריו של בועז].
♦
לפרש שיטת התוס' שישנו ליבום בלא אישות גם למסקנת הגמ'
והתוס' תפסו בסברה זו להקשות מנא הא דפשיטא לה לגמ' אליבא דר' עקיבא שערווה מחייבי לאוין פטורה מיבום, יבוא עשה וידחה לא תעשה שאין בו כרת, והניחו בתימה. ומיאנו בפי' הרמב"ן שם שיבום תליא בתפיסת קידושין, כיוון שבגמ' מבואר שישנו יבום בביאה לבד. ואף בגמ' דף כ', שפי' שם רש"י ואחריו הרמב"ן והרשב"א, שדנה הגמ' לפטור עריות מיבום וחליצה, שאינם בכלל ולקחה לו לאשה כיון שאין קידושין תופסים בה. שם פי' התוס' את הסוגיה בפי' אחר ומיאנו לפרש שתפיסת קידושין יש לה משמעות בעצם היבום, וכשיטתם בתימה זו.ונראה שאין כוונתם שיתקיים היבום בביאה לבדה, ומה שנאמר בתורה ולקחה לו לאשה כעובדא בעלמא. אלא שפי' את הפס' ולקחה לו לאשה שהוא הגדרה במעשה הביאה שתהיה בצורה של לקיחתה לו לאשה, אבל אין משמעות במה שתהיה אשתו לאחר מכן, ולפיכך אין מצווה בביאה שניה אלא רשות בעלמא. וסברת העניין היא שהיבם צריך לבא עליה מכח הזיקה שיש לה עליו, שזקוקה לו כאשתו, ולא כאשה בעלמא. אבל בעצם האישות שיש ביניהם אין שום מצווה, ואינה אלא להגדיר את הזיקה והיחס שבין היבם ליבמתו. וכיוון שכן, כאשר נופלת ערווה, אפי' שיש בה כרת ואין קידושין תופסים בה, לפני יבם, אם דנים שיבא עשה זה של יבום וידחה לאו שיש בו כרת, מצווה עליו ליבמה ולקיים את הזיקה. ואף שאינה נעשית כאשתו בביאה זו, מ"מ הוא בא עליה כאילו היא אשתו, וזה גופא בכלל מה שנדחה ע"י העשה. וברגע שיבוא עליה פעם אחת ויקיים את המצוה לבא על היבמה, שוב תאסר עליו באיסור כרת. ואילו היה מקרה שבו לא הייתה זיקה ביניהם, הייתה פטורה היבמה מהיבום. אבל מקרה כזה לא יכול להיות שבעצם הנפילה ליבום מתרחשת הזיקה, וכך הדינים תלויים אלה באלה. כך שהפטור מיבום תלוי באיסור הביאה עצמו, ולא בשום דבר אחר.
וע"פ דרכנו יש לבאר מה שכתבו התוס' דף ח ע"ב ד"ה כל היכא, על מה שכתבה הגמ' בדעת רבי הממעט צרת ערוה מהפס' ולקחה לו לאשה- א"כ לימא קרא ולקח מאי ולקחה כל היכא דאיכא תרי לקוחין, דאי בעי נסיב האי ואי בעי נסיב האי שריא ואי לא תרוייהו אסירין. ושם בתוס' וא"ת חייבי עשה נמי ליתסרי לצרה דליכא למימר אי בעי נסיב האי ואי בעי נסיב האי וכו'. וי"ל דחייבי עשה דאיתרבו לחליצה ואית בהו זיקה קצת הוו בכלל ולקחה וכו'. ועוד ולקחה משמע לשון תפיסת קידושין, הלכך חייבי עשה דתפסי בהו קידושין הוו בכלל ולקחה. והנה פי' שלא נלמד מהפס' שתהיה ראויה ללקיחתה לאשה בפועל, אלא די במה שיש ביניהם זיקה והיא עצמה מה שבאה התורה ללמד במה שאמרה ולקחה לה לאשה. ובפי' הראשון אמרו שאין צורך כלל בתפיסת קידושין, ודי לנו במה שזקוקה לו לחליצה ובזה נכנסת בכלל לקיחה. ובפי' הב' פי' שראויה בעלמא לתפיסת קידושין, וממילא יש ביניהם זיקת אישות ממש שקידושין תופסים לו בה.
♦
שיטת הרמב"ן שישנה דרשה למעט יבום שאין עמו אישות בפועל
אבל הרמב"ן לשיטתו דף כ', וכפרש"י והרמב"ם, שלמסקנת הגמ' ולקחה לו לאשה מגדיר את מעשה היבום כביאה שיש בה אישות, וכל ערווה שאינה בכלל אישות פטורה מיבום מעצם זה שאינה יכולה להתייבם להיות כאשתו. פי' שאכן התמעטו אליבא דר"ע גם חייבי לאוין מיבום, כיון שאין קידושין תופסים בהם. וזה הפס' שמיעטה בו התורה עריות מיבום, ואע"פ שערוה גופא לא צריכה קרא להיפטר מיבום, מ"מ שם מיעטה התורה את הערוה מפר' של יבום בכלל, עד שאין לה זיקה אליו ופטורה גם מחליצה, כמו שכתב הרמב"ם. ובחליצה היה מקום לחייבה למרות שהיא פטורה מיבום, שסוף סוף ישנה לחליצה אף שקיימו בה מצוות יבום, כקטן הבא על הגדולה, שלא קונה יבמה עצמה במיתת הבעל כי אם בחליצה. ושקלא וטריא דגמ' לאו דווקא, ולא הקשו אלא להבנתם את הברייתא שנצרכה למעט עריות מיבום. דהא ודאי שלא נזקק התנא למעט עריות מיבום, אא"כ עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. שאם עשה אינו דוחה לאו כזה שיש בו כרת, ממ"נ אין יבום בחייבי לאווין, מעצם האיסור שיש על ביאה זו, שאינו נדחה מפני העשה. ושוב פי' רבא ערווה גופא לא צריכא קרא, והדרנא לסברא שממ"נ התמעטו כל העריות מיבום, כיוון שאי אפשר ליבום בלא שקידושים תופסים.וכן תי' לשיטתו מנ"ל דאליבא דר"ע אין יבום בחייבי לאווין, שלמסקנה אין שום משמעות לעשה דוחה לא תעשה גבי יבום, אלא לתפיסת הקידושין בלבד.
וכן מתבאר מה שהוצרכו התוס' למצוא טעם להתיר ביאה שניה ביבמתו, דכיון שעצם הביאה הוא המכוון במצווה ולא האישות שביניהם, אין המשך האישות צד במצווה כלל. בשונה מדעת הרמב"ן, שלמד שישנה משמעות ללקיחתה לאשה, הלכך פשיטא ליה שהותרה ביאה שניה באשת אח כחלק מהקיום המתמשך של מצוות יבום, וכרגע אינה אשת אחיו כלל. ולא קרויה יבמה, אלא כאשר בא להוציאה ותהיה לאיש זר, שוב תהא זקוקה לחליצה.
♦ ♦ ♦