מובא בספר הפרנס (סי' קכה)[1] בשם ספר המקצועות:[2] "מי שנהרג על קידוש השם ועל יחוד השם יתברך בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד כגון שאמרו לו גוים פלח לע"ז ואי לא קטלינא לך ומסר עצמו למיתה ונהרג או נצלב או נשרף על קידוש השם כיון שקידש השם בגופו ובנפשו כל ישראל חייבין לקרוע עליו ולהתאבל עליו ולהספידו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואשתו לא תנשא עולמית משום כבוד שמים ומשום כבודו. ואם נשאת לא תצא".
וכן מובא בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' יד), בתשובת בן המחבר, רבי יצחק.[3] תשובתו עוסקת שם בשאלת אבלות על הרוגי מלכות: "הנה בא אלי שארי ידידי נחמן בר' שמריה והראה לי מכתב מה"ר משה בה"ר מאיר זצ"ל, שמה"ר שמריה בר' חיים ז"ל הורה ואמר שאין להתאבל על הקדושים. ומטיבותיה דמר קאמינא שלא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש. ואומר אני שצריך כפרה וסליחה על הדבר אשר יצא מפיו כך". לאחר שמאריך להוכיח מדברי אביו (רבי חיים) ומדברי זקנו (רבי יצחק מווינה בעל אור זרוע) שהדבר פשוט שיש להתאבל על הקדושים ועל הרוגי מלכות, בשונה מהרוגי בית דין (כמבואר במשנה פ"ו מ"ו), מסיים וכותב: "ושוב מצאתי שכתב רבינו זקני בקובץ שלו[4] בשם ספר המקצועות, וזה לשון רבנא זקיני: כתב בספר המקצועות. מי שנהרג על ייחוד השם ועל קידוש השם ברוך הוא, בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד, כגון דאמרי ליה פלח לע"ז ואי לא קטילנא לך, ומסר את עצמו למיתה ונהרג, או נצלב, או נשרף על יחוד השם, כיון שקידש את השם בנפשו ובגופו, כל ישראל חייבין להתאבל עליו, ולקרוע, ולהספידו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ואשתו לא תינשא עולמית, משום כבוד שמים ומשום כבודו וסיים בקובץ עד כאן לשונו".
ומצאתי להגרי"ח סופר שליט"א[5] שכתב כעין מקור לדברי ספר המקצועות, ממה ששנינו בגיטין (פ"ו מ"ה) "היוצא בקולר ואמר תנו גט לאשתי, הרי אלו יכתבו ויתנו". והכוונה שנתחייב מיתה למלכות, כמבואר בדברי רש"י (שם סה ע"ב, ד"ה היוצא; ועי' גם רש"י חולין עה ע"ב, ד"ה היוצא). וצ"ב מדוע היוצא בקולר חפץ לגרש את אשתו, הרי בכך גורם לה שתיאסר לכהן, ועדיף לה להיות אלמנה. והנה משנה זו נכפלה גם במסכת טבול יום (פ"ד מ"ה), וכתב שם הרמב"ם בפירושו: "לפי שנסיבות המצב מוכיחין שאין כוונתו אלא לגרשה שלא תשאר עגונה". ורש"י (גיטין יג ע"ב ד"ה ואמר) כתב "כדי שלא תזקק ליבם". ואולי ניתן לומר טעם נוסף, ע"פ דברי ספר המקצועות הנ"ל שהנהרג על קידוש השם אשתו לא תנשא לעולם. וא"כ הנהרג ע"י הגויים שדינו כנהרג על קידוש ה', והוא חושש שאשתו לא תנשא עולמית, לכן אמר "תנו גט לאשתי" כדי שתהיה גרושה ותוכל להנשא.[6]
♦
וכמובן עצם דברי ספר המקצועות מופלאים הם, ועינינו הרואות שאין נוהגים כן. ובאנצ"ת (אה"ע סי' א ס"ק פה) העתיקו את לשון ספר המקצועות. וכתב על כך הגרי"מ אהרנברג בהערותיו לאנצ"ת (דף קע טור א), שכבר השיב תשובה בענין זה שנדפסה בירחון 'הפוסק' שנת תש"ו (ומאוחר יותר נדפסה בספרו שו"ת דבר יהושע ח"ה סי' סז), וביאר שגם ספר המקצועות לא אמר כן אלא במי שאיימו עליו שאם לא יעבוד ע"ז או שאר עבירות החמורות יהרגוהו, ואף גם זאת רק ממידת חסידות יתרה. "אבל בשאר נשים של אנשי קודש שנפלו בחרב מלכות הרשעה ימ"ש, אין שום פקפוק, וכל המחמיר עתיד ליתן את הדין. ומטעם זה כל האלמנות של קדושי השמד במלחמה האחרונה הי"ד, אין לאוסרן לינשא בשום פנים". ובהערת המערכת שם ציינו: "ראה באוצה"פ שם שהעתקנו לשונו של המקצועות 'פלח לע"ז ואי לא קטילנא לך' כו', ולא עלה על הדעת לדמות זה לאלמנות קדושי זמננו הי"ד".
אמנם עדיין צריך ביאור, שהרי טעמו של ספר המקצועות הוא "כיון שקידש השם בגופו ובנפשו וכו' ואשתו לא תנשא עולמית משום כבוד שמים ומשום כבודו ואם נשאת לא תצא". ולכאורה טעם זה שייך בכל הקדושים, ואף כלפי הנופלים במלחמה שהדבר ברור שיש להתייחס אליהם כנהרגים על קידוש שם שמים (עי' בדברי הרמב"ם פ"ז מהל' מלכים הט"ו). וכן הנרצחים ע"י אויבינו בפעולות הטרור והאיבה, ודאי מוגדרים כנהרגים על קדושת ה' יתברך.[7]
ובאמת בשו"ת חסד יהושע (ח"א סי' ד)[8] הביא את לשון ספר המקצועות, וכתב: "והסיום [שאשתו לא תינשא עולמית] הוא פלא". והוסיף בין סוגריים: "ועכ"פ נראה שמותרת להנשא לאיש עובד ד' שמקדש שם שמים בחיים, ולא עדיף מאלמנתו של מלך שאינה נבעלת לאחר, אעפ"כ ס"ל לר"י במתני' בסנהדרין דלמלך אחר מותר להנשא, ויש מפוסקים שס"ל דהלכה כר"י, ועיין תוי"ט שם. והוא הדין בזה. ועיין בבני יששכר מאמר שקל הקודש ששמע בשם הרה"ק מהר"מ[9] זי"ע שנפש הנפטר אין לה עלייה כ"כ למחוז חפצה עד שתנשא אלמנתו אם היתה ראויה לכך. וכתב גם כן שזה אינו כנגד הזוהר, ע"ש".
ובשו"ת מחנה חיים (ח"ג אה"ע סי' כו) נשאל "באיש ירא אלקים אשר הקיפוהו ערלים להכריחו לעבוד ע"ז, ואם לא ישמע לקולם יהרגוהו, והוא מסר נפשו וסבל יסורים גדולים עד שמת לפני ד'. אם רשאי סוחר אחר לישא אשתו שבוחר לאמור לדבק איש קדוש כי טוב להיות לעזרו, אם יש בזה הידור מצוה או לא". והביא את דברי ספר המקצועות הנ"ל וכתב שמבואר מזה שלא תנשא אשת איש קדוש לשום אדם, וק"ו שאין בזה הידור מצוה. אך טעמא בעי למה לא תנשא. וכתב שעלה בדעתו לבאר דהיות שמסר נפשו עקד"ה, "אם כן הוה האשה כלי שהשתמש בו קודש, והאיש העומד חי הוא חול, וחז"ל אמרו (ב"מ פד ע"ב) כלי שהשתמש בו קודש אל ישתמש בו חול" וכו'.
ובהמשך ביאר כדברי החסד יהושע הנ"ל, שהיא כאלמנתו של מלך האסורה להדיוט, והביא את דברי הגמ' בכתובות (קג ע"א), שרבינו הקדוש בא כל בי שמשי [ופירש"י ערב שבת] לביתו, וכתב הרמב"ן בפרשת ויחי על הפסוק "ויגוע ויאסף אל עמיו" (בראשית מט, לג) וז"ל: "ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רבותינו (תענית ה ע"ב) יעקב אבינו לא מת, לשון רש"י. ולדעת רבותינו, הרי יעקב הזכיר מיתה בעצמו (לעיל מח, כא) 'הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם'. ואולי לא ידע הוא בנפשו, או שלא רצה לתת כבוד לשמו. וכן (להלן נ, טו) ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, כי להם מת הוא, או שלא ידעו הם בזה כלל. וענין המדרש הזה כי נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים, וזו תחופף עליו כל היום, לובשת לבושה השני שלא יפשטנה ערומה, כיעקב, או תתלבש לעתים מזומנות. ויובן הענין הזה במסכת שבת (קנב ע"ב) ובמסכת כתובות (קג ע"א)". ולכן כתב המקצועות שלא תנשא אשת איש קדוש, שיש שקונה עולמו בשעה אחת, שנקרא קדוש עליון שתחזור נשמתו הצרורה בצרור החיים למעונתו שתהיה אשתו עוד נקראת על שמו. ועיין בזוהר בטעם יבמה יבוא עליה שעוד רוח המת נשאר בקרבה. עכ"ד המחנה חיים.
וגם נידונו של המחנה חיים הוא בקידוש השם באופן שאיימו עליו לעבוד ע"ז וכו', ובסברת החילוק צ"ל שדוקא בכה"ג נקרא בדברי חז"ל קידוש השם, אבל בהרוגי מלכות או שנפלו במלחמה, אמנם ודאי שמעלתם גדולה לאין שיעור, ואין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, אבל עכ"פ דין זה של ספר המקצועות הוא דוקא באדם שקידש שמו יתברך על קיום מצוותיו, שהוא לדוגמא ולאות. ועוי"ל שכל מה שכתב ספר המקצועות הוא בזמן הגלות כאשר ידינו אינה תקיפה, ונועד הדבר לזעזע כל איש ישראל, שאשתו של הקדוש תישאר אלמנה. ואכתי צ"ע.
♦
ומכל מקום נראה שדברי ספר המקצועות הם דעת יחיד שלא נפסקו להלכה, ואדרבה רצוי וראוי שאשה זו תנשא, כדי להוסיף חיים בעולם ולהקים לבעלה שם ושארית בארץ, כנגד מחשבת הרשעים שלא יזכר שם ישראל עוד ח"ו. ומסתמא זה גם רצונו של המנוח הקדוש. ופוק חזי מאי עמא דבר.
♦ ♦ ♦