♦
בשבויה הקלו
ובגמ' (שם כ"ג.) ואם משנשאת באו עדים - לא תצא כו'. רבי אושעיא מתני לה ארישא, רבה בר אבין מתני לה אסיפא. מאן דמתני לה ארישא, כ"ש אסיפא, דבשבויה הקילו; ומאן דמתני לה אסיפא, אבל ארישא לא. לימא, בדרב המנונא קמיפלגי,(דאית ליה הפה שאסר הפה שהתיר) דמאן דמתני לה ארישא - אית ליה דרב המנונא, ומאן דמתני לה אסיפא - לית ליה דרב המנונא! לא, דכולי עלמא אית להו דרב המנונא, והכא בהא קמיפלגי, דמר סבר: כי איתמר דרב המנונא - בפניו, אבל שלא בפניו מעיזה, ומר סבר: שלא בפניו נמי אינה מעיזה.♦
התירוה לינשא
ועוד בגמ' (שם) ואם משנשאת באו עדים וכו'. אמר אבוה דשמואל: לא נשאת - נשאת ממש, אלא כיון שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת. והא לא תצא קתני! לא תצא מהתירה הראשון. ת"ר: אמרה נשביתי וטהורה אני, ויש לי עדים שטהורה אני, אין אומרים נמתין עד שיבאו עדים, אלא מתירין אותה מיד; התירוה לינשא, ואחר כך באו עדים ואמרו לא ידענו - הרי זו לא תצא, ואם באו עדי טומאה, אפילו יש לה כמה בנים - תצא. הני שבוייתא דאתיין לנהרדעא, אותיב אבוה דשמואל נטורי בהדייהו. א"ל שמואל: ועד האידנא מאן נטרינהו? א"ל: אילו בנתך הווין, מי הוית מזלזל בהו כולי האי? הואי כשגגה שיוצא מלפני השליט, ואישתביין בנתיה דמר שמואל ואסקינהו לארעא דישראל. אוקמן לשבויינהו מאבראי ועיילי לבי מדרשא דר' חנינא, הא אמרה נשביתי וטהורה אני, והא אמרה נשביתי וטהורה אני, שרינהו. סוף עול אתו שבויינהו, אמר רבי חנינא: בנן דמוריין אינון. איגלאי מילתא דבנתיה דמר שמואל הווין, אמר ליה רבי חנינא לרב שמן בר אבא: פוק איטפל בקרובותיך, אמר ליה לרבי חנינא: והאיכא עדים במדינת הים! השתא מיהת ליתנהו קמן, עדים בצד אסתן ותאסר? טעמא דלא אתו עדים, הא אתו עדים מיתסרא, והאמר אבוה דשמואל: כיון שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת! אמר רב אשי: עדי טומאה איתמר.וכן פסק הרמב"ם (איסו"ב פי"ח הכ"א-כ"ב) האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אפילו היה שם עד אחד שמעיד שהיא שבויה, אבל אם יש שם שני עדים שנשבית אינה נאמנת עד שיעיד לה אחד שהיא טהורה, היו שם שני עדים שנשבית ועד אחד מעיד שנטמאת ואחד מכחיש אותו ומעיד לה שהיא טהורה ולא נתייחד עמה גוי עד שנפדית אפילו זה שמעיד שהיא טהורה אשה או שפחה הרי זו מותרת. מי שאמרה נשביתי וטהורה אני והתירוה בית דין להנשא ואח"כ באו שני עדים שנשבית הרי זו תנשא לכתחלה ולא תצא מהיתרה, ואפילו נכנס אחריה שבאי והרי היא שבויה לפנינו ביד אדוניה הרי זו לא תצא מהיתרה שהתירוה ומשמרין אותה מעתה עד שתפדה. ומבואר מדבריו דבהתירוה לינשא ובאו אח"כ עדים שנשבית הרי זו תנשא לכתחילה.
♦
התירוה להנשא תנשא לכתחילה
וכן הוא להדיא בתוס' (שם ד"ה לא), שכתבו דהא דתנשא בהתירוה לינשא היינו לכתחילה, דלא שייך לזות שפתים.וכן פסק הטור (אבה"ע סי' ז) מי שאמרה נשביתי וטהורה אני והתירוה בית דין להנשא ואח"כ באו שני עדים שנשבית הרי זו תנשא לכתחלה ולא תצא מהיתרה, ואפילו נכנס אחריה שבאי והרי היא שבויה לפנינו ביד אדוניה הרי זו לא תצא מהיתרה שהתירוה ומשמרין אותה מעתה עד שתפדה.
וכן פסק מרן השו"ע (הל' אישות סימן ז ה"ו) וז"ל מי שאמרה: נשביתי, וטהורה אני, והתירוה בית דין לינשא ואחר כך באו שני עדים שנשבית, הרי זו תנשא לכתחלה ולא תצא מהתירה. ואפילו נכנס אחריה שבאי, והרי היא שבויה לפנינו ביד אדוניה, הרי זו לא תצא מהתירה שהתירוה. עכ"ל.
♦
נישאת בפומבי ללא שהתירוה
ובדרכי משה (אבה"ע ז ד) וז"ל: כתב והר"ד כהן האריך (בית ח' סעיף ב) בדין שבויה וכתב דאם נשאה בפומבי ובפרהסיא בפני קהל ועדה שכל הקהל הם במקום בית דין שבעירם אין לך באה בפני בית דין שבעירם ואומרת להם טהורה אני והתירוה בית דין להנשא ונישאת גדולה מזו דנישואיה שנישאת לפניהם הרי היא כאומרת להם שטהורה היא והם התירוה לינשא ונישאת ועיין שם שהאריך בזה וכתב שאפילו נישאת בלא התרת בית דין עדיף מהתרת ב"ד לינשא ולא נישאת עדיין (ובאו עדים שנשבית) דאמרינן לא תצא מהיתר הראשון וע"ש דמחלק בין זו לנשבית אחר שנישאת שאסורה לבעלה עכ"ל.ועל פי זה הגיה הרמ"א או שנשאת לפני בית דין ולא מיחו בה. (והיינו דלא בעי דווקא התירוה ממש, אלא אם נשאת לפני בי"ד ולא מיחו לא תצא).
♦
נשאת בצנעא
וכתב ע"ז הח"מ (שם ס"ק ח) או שנשאת לפני ב"ד ולא מיחו בה - מלשון זה משמע שאם נשאת בצנעה בלא ידיעת ב"ד ובאו עדי שביה תצא, כשם שנשואה שבאו עליה עדי שביה תצא, ה"ה שבויה שנשאת תצא, ואין לה היתר אלא שנשאת ע"פ ב"ד או לפני ב"ד ולא מיחו בידה. ובאמת יש לחלק בשלמא נשואה אין מאמינים לה דהיא נוגעת בדעת, אבל אשה שבויה שנשאת לא שבקת היתירא ואכלה איסורא, הלא הרשות בידה להנשא לישראל למי שתרצה. ועי' בתשובת רד"ך (בית ח') שם כתב דאפילו נשאת בצנעה בלא ידיעת ב"ד לא תצא: בתשובות הרד"ך כתב (בסוף בית שמיני סעיף ח) אעפ"י שבעלה ידע בה שהיתה שבויה קודם שנשאת, מאחר שלא היה ידוע הדבר לבי"ד בעדים, מותרת לו, דמ"מ יש לה מיגו שהיתה נשאת לאחר עיין עליו. ונראה אם נשואה נשבית ובעלה ידע שהיא שבויה אינה נאמנת לומר טהורה אני דהא ליכא מיגו דאיבעי אמרה לא נשביתי דהא בעלה ידע שהיא שבויה וכן משמע מל' תשובת הרא"ש (כלל ל"ב סי' ה') כיון שידוע לבעל שהיתה בין הכותים אין לך עדי שבויה גדול מזה.והב"ש כתב (שם ס"ק י"א) או שנשאת - כ"כ בתשובת רד"ך מה שנשאת הוי כאלו אמרה טהורה אני ומה שלא מיחו לה הב"ד הוי כאלו התירוה והיינו כשידוע לב"ד דהיתה שבויה וצ"ל דלא היה עדים דהיתה שבויה דאל"כ איך שתקו הב"ד אלא בעת הנישואין לא היה עדים אלא אמרה דהיתה שבויה ומסיים שם בתשובה אפילו אם נשאת בצנעה לא תצא והא דתני במתני' והתירוה הבי"ד היינו אם לא נשאת עדיין אבל אם נשאת בלא התרה הוי כמו התירוה ולא נשאת אף על גב ביושבת תחת בעלה ובאו עדים דהיתה בשביה תצא, שאני התם דהיתה נוגעת בדבר, אבל כאן היה בידה להנשא לאחר ולא לכהן, משום הכי נאמנת. ובד"מ הביא דבריו וכאן בש"ע השמיט דבריו משמע דלא ס"ל כן לסמוך על סברא זו ואפשר אם לא באתה לב"ד רק נשאת ואמרה נשביתי ג"כ לא פסק כרד"ך אלא דוקא אם באתה לפני הב"ד ואמרה טהורה אני והב"ד לא התירוה עדיין ונשאת לפניהם בזה פסק כרד"ך משום דאז הוי הנישואין כהיתר וכן משמע מלשון הג"ה זו ועיין בד"מ מ"ש עוד בשם תשו' הנ"ל אם לא היה ידוע לב"ד דהיתה בשביה אלא א' יודע והיא אומרת לו טהורה אני יכול לישא אותה אפי' אם הוא א"י דהיא טהורה משום דאית לה מגו דהיתה יכולה ליקח לאחר וכתב ע"ז בד"מ וצ"ע משום הכי השמיט דבריו כאן בש"ע ומכ"ש אשת כהן דנשבית והוא יודע מזה וא"י אם היא טהורה דאסורה לו אף על גב דא"י לשום אדם והיא אומרת טהורה אני ואם הוא יודע דהיא טהורה כתבתי לעיל ולענין אם התירוה ואח"כ באו עידי שביה דין אשת איש שוה לדין פנויה.
♦
מחלוקת הדרכי משה והרד"ך בנשאת בפומבי
מבואר מהח"מ והב"ש דמה דהתיר הרמ"א שבויה שאין עדים שנשבית אלא על פיה דאמרה שבויה אני וטהורה אני, דווקא אם נשאת לפני בי"ד ולא מיחו בה, דחשיב התירוה. אולם הרד"ך חולק וסובר דאפילו נשאת כלפי עם ועדה מותרת. ולא עוד, אלא אפילו נשאת בצנעא בלא ידיעת בי"ד ואח"כ באו עדים שנשבית, לא תצא.וצריך להבין את מחלוקתם. ונראה בפשטות דלרמ"א דווקא אם התירוה בי"ד (מצד הפה שאסר הוא הפה שהתיר) לא תצא מהיתרה הראשון. אבל הרד"ך סובר דמאחר שיסוד ההיתר בהתירוה בי"ד הוא משום המיגו דהפה שאסר, לכן גם כשלא הופיעה בבי"ד אלא נישאה בפני כל, לא הפסידה את המיגו ומותרת, גם ללא היתר בי"ד בפועל.
אלא דצ"ע מדוע התיר גם בשבויה שנשאת בצנעא קודם שיבואו עדים ללא היתר בי"ד, שגם בזה מותרת אפילו אם באו עדים אח"כ שנשבית. והרי היא לא הותרה ע"י בי"ד בטענת מיגו דהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ולא עוד, מדוע התיר לבעלה שידע בשבייתה, וכלפיו אין מיגו דהפה שאסר? כי הוא יודע שנשבתה ללא דבריה.
ואפשר לומר הטעם שהתיר הרד"ך הוא מצד הסברא שכתב הח"מ והב"ש הנ"ל, דהיות והיה לה מיגו לינשא לישראל ולא לכהן, לא שבקה היתרא ואכלה איסורא.
♦
היתר דנישאת בפועל
אולם עיינתי בשו"ת הרד"ך (בית ח ס"ב) בנידון דידיה שנישאת לזה שפדאה משוביה, והוא לא התיר מצד סברא זו דהפה שאסר, אלא כתב דעצם המעשה דנישאת הוא גופא סברא דלא תצא. ונידון דידיה איירי באשה שהתחננה ליהודי שיפדה אותה משוביה, ופדאה ואמרה שלא נטמאה ונישאת לו לזה שפדאה ללא שבאה קודם לבי"ד. שכתב בזה ובר מן דין אמינא דאשה זו אם נשאת בפומבי ובפרהסיא בפני קהל ועדה שכל קהל וקהל הם במקום ב"ד שבעירם אין לך באה בפני ב"ד שבעירם ואומרת להם טהורה אני והתירוה ב"ד להנשא ונשאת גדולה מזו.הרי נראה דלא התירה שם משום מיגו דהפה שאסר, דהרי בנידון דידיה לא איירי בבאה לבי"ד קודם והתירוה. ולא היה לה מיגו דהפה שאסר, כי הפודה ראה אותה שבויה בידי השבאים וסמך רק על דבריה שלא נטמאת. ומה שהעלה בתשובה לא להוציאה ממנו, הוא משום שכבר נשאת.
וז"ל (שם דף כ"ה ע"ג ד"ה אבל באשת) ואי בצנעא נשאת אפילו הכי לא תצא דנראה דעדיף טפי אם נשאת אפילו בצינעא שלא ידעו בית דין שבעירה בנישואיה וגם לא הלכה בבית דין קודם שנשאת לומר אשת איש הייתי וגרושה אני להתירה לינשא מאשה שהלכה לבית דין ואמרה אשת איש הייתי וגרושה אני והתירוה בית דין לינשא ולא נשאת ובאו עדים והעידו שהיתה אשת איש דאמרינן בה דלא תצא מהתירה לסברא זו דהא בנטבע במים שאין להם סוף אם חכם או ב"ד יתירו לאשתו להנשא מנדין אותו ופשיטא שאם טעה ב"ד או חכם והתירה ונודע הדבר לב"ד או חכם אחר שמוציאין אותה מהתירה ואומרים לה שלא תנשא ואף על גב דאסור קל הוא שאם נשאת שלא ברשות חכם ובית דין לא תצא כדמשמע בפרק שני דיבמות. וכו' דטעמא דנשאת אלים לן טפי מהיכא דנישאת. וכו' ומ"מ בשבויה דקילא דאפילו לא נישאת אלא שהתירוה לינשא לא תצא מהיתרה אם נשאת קודם שבאו עדי שביה אפילו היכא שלא היה לה מיגו לא תצא דעדיף טפי נשאת אפילו בלא שאלת בי"ד מהתירוה להנשא וכדכתיבנא.
♦
סברא דמעשה לא עבדא
ואסברא לן טעמו אח"כ (דף כ"ו ע"ג), וז"ל תרץ ואימא דודאי גרעה בעבור דבנשאת לכהן אחרי שנשבית שעשתה מעשה שריא דסמכינן על המעשה שעשתה אחרי שבייתה דאמרינן דמעשה לא הוה קא עבדא וכההיא שאמרו בשלהי התקבל מעשה לא עבדי דהאי אסורא דאסרינן שבויה לכהן חומרא בעלמא הוא ולית לן לאוסרה אלא היכא דלית לה טענה כל דהו להתירה אבל היכא שיש לה טענה כל דהו יתר מהשבויה שגזרו עליה דהיינו שנשבית ובאו עדים שנשבית קודם שנשאת לכהן או קודם שהותרה להנשא אבל כל היכא שיתוסף עליה טענה כל דהו להתירה דלא דמיא לההיא דגזרו עליה אף על גב דהוי טענה כל דהוא שריא לה.♦
צדדים שלא היו בתקנת איסור השבויה
וראיה לדבר מבנתיה דשמואל דאמרינן התם בפ"ב דכתובות בנתיה דמר שמואל אשתביין ואסקינהו לא"י אוקמן לשבויינהו אבראי ועיילי אינהי לבי מדרשא דרבי חנינא הא אמרה נשביתי וטהורה אני שרינהו סוף עול אתו שבויינהו וכו' א"ל ר' חנינא לרב שמן בר אבא פוק איטפל בקרובתיך. הרי לך שהערימו, ורגלים קצת לדבר דשקרא קאמרי הואיל ובערמה עשו כדי שיאמנו דבריהם להנשא לכהן. ובה שעתא נודע לב"ד שבערמה עשו. ואלו ידע ב"ד שבאו השבאים עמהם לא היו מתירין אותן להנשא אפילו הכי (לא נראה דתיבת לא מיותרת) הותרו לינשא לכתחלה ואף על גב שהיה עליהן קול שיש עדים שנטמאו כדמשמע התם במסקנא וכן דעתו של הרמב"ם ונראה דהיינו טעמא דהאי אסורא דשבויה חומרא בעלמא ובטענה כל דהו שיתוסף עליה להיתרה דלא הוי בגזרת חכמים דהיינו שבאו (צ"ל: שלא באו) עדים שנשבית קודם שהתירוה לינשא לא הויא בכלל הגזרה ושריא לה בין אם היא מערמה כדי להתירה בין אינה מערמה ומהאי טעמא הוא דתניא התם אמרה נשביתי וטהורה אני ויש לי עדים שטהורה אני אין אומר נמתין עד שיבואו עדים אלא מתירין אותה מיד ומדקתני סתמא ויש לי עדים שטהורה אני משמע שאף אם פירשה ואמרה יש לי עדים פ' ופ' דאין אומר נמתין אלא מתירין אותה מיד דהאי שבויה לא הויא בכלל שבויה שגזרו בה חכמים דהא נתוסף בה טעמא דהיתרא ולכך אין אנו צריכין להמתין לברור הדבר גם כי אפשר להתברר דגזרה בעלמא הוא שגזרו בה חכמים משום חששא בעלמא והאי לא הויא בכלל גזרת חכמים כדפרישית וכן נמי משמע התם דאפילו פירשה ואמרה שיש לה עדים פ' ופ' שטהורה היא ובאו אותם העדים ואמרו להד"מ דרגלים לדבר דשקרא בדבריה ואין כאן הפה שאסר וכו' דלא תצא דדוקא בבאו עדי טומאה הוא דתניא התם דתצא אבל בגונא אחרינא לא ומיהו אי מהא לפי מה שאכתוב לפנים יש לדחות ולומר דאין ראיה דמילתא דלא רמיא עלה היא ודינא הוא דלא תצא וכאשר אכתוב לפנינו בע"ה אלא דמההיא עובדא דבנתיה דשמואל שהבאתי לעיל משמע דאית לן לאקולי טובא בשבויה ואפילו היכא שהיא מערמת כדי להתירה והתרנוה דלא תצא מהיתרה גם כי הכרנו תכף בערמתה כדפרישית.♦
התירוה לינשא לא תצא אפילו התברר שהערימה
(והמשיך שם אות ז) ולרווחא דמילתא אומר דנראה שרבותינו בעלי התוס' ז"ל פשיט להו דאיכא לאקולי טפי בשבויה בטענת כל דהוא גם כי בערמה היא עושה דמערמה ואינה מערמה שוות ונראה דהיינו טעמא כדפרישית דהא במאי דפרכינן התם בפ"ב דכתובות גבי בנתיה דמר שמואל הא איכא עדים במדינת הים כתב וז"ל אין לפרש דלמא איכא עדים דא"כ תקשה ליה נמי אמתני' וכו' ומזה הדוחק פי' דהכי פריך האי יצא קול דאיכא עדים במדינת הים ומסיק התם דפריך דהא יצא קול דאיכא עידי טומאה והשתא יש לתמוה דמי הדחיקם לפרש ולומר דהא יצא קול וכו' פריך אי משום דלא פריך אמתני' דילמא במתני' ליכא למפרך מידי משום דלא נודע הדבר דבתחבולה עשתה ומשום הכי תכן דנאמנת וליכא למיחש למידי אבל בבנתיה דמר שמואל שנודע הדבר שבתחבולה עשו כדי להתירם להנשא פרכינן שפיר דדילמא איכא עדים וכו' אלא ודאי נראה דפשיט להו לרבותינו בעלי התוספות ז"ל דבשבויה כל כך הוא לנו אם הכרנו בה שבערמה ותחבולה עשתה כדי להתירה להנשא כמו היכא שלא הכרנו בה לכך דבין כך ובין כך דוקא היכא שבאו עדים קודם שהתירוה לינשא הוא שיש לנו לאוסרה אבל התירוה לינשא וכ"ש בנשאת ואפילו שלא אמרה לב"ד ולא כלום כדפרישית לא דאין זו בכלל גזרת חכמים כדכתיבנא וזו וזו שוות דבין כך ובין כך לא תצא מהיתרה ומשום הכי קשה לרז"ל בעלי התוס' שאם סברת הגמ' להקשות דדלמא איכא וכו' ה"נ ה"ל להקשות במתני' והיינו משום דפשיטא להו ז"ל דשוה השבויה העושה ערמה ותחבולה להתירה להנשא לאינה עושה דאי אית לן למיחש בחדא אית לן למיחש בחברתה והיינו טעמא כדפרישית וא"כ בטענת כל דהו דאית לן לאקולי בה מקילין דאין לנו בה אלא בגוונא דגזרו בה אבל בגוונא אחרינא ליתא בכלל הגזרה וכדפרישית.♦
היתר שבויה אפילו כשבעלה ידע שהייתה שבויה
וחזר על סברא זו בסוף התשובה וז"ל דנראה דדוקא בבא ועדים לפנינו והעידו שהיתה שבויה והוחזקה לפנינו שהיא פסולה לכהונה הוא דאמרינן דשוב אינה נאמנת אבל כל היכא שלא הוחזקה לפנינו שהיא פסולה לכהונה אף על פי שבעלה ידע בה שהיתה שבויה אין לנו לאוסרה עליו מהאי טעמא ולא שייך הכא חתיכה דאסורה שלא נאסרה עליו דהא אין אנו אוסרין אותה מן הדין אלא שגזרו עליה חכמים שתהיה אסורה כל שידענו בה שהיתה שבויה כגון שבאו עדים והעידו לפנינו קודם שנשאת או קודם שהתרנוה לינשא שהיתה שבויה אבל זו אף על גב שבעלה ידע בה שהיתה שבויה קודם שתנשא אנן לא הוה ידעינן בה ולא נכלל בכלל גזירת חכמים דאין לנו בגזירות חכמים אלא כעין גזירתם ולא דמי נדון דידן לההוא דכתובות וקדושין שהזכרתי דהתם מן הדין היא אסורה אבל נדון דידן גזרה בעלמא היא וכדכתיבנא ותדע לך שכן היא דהא אם עד אחד מעיד בה שהיתה שבויה והיא אומרת נשבתי וטהורה אני שמתירין אותה להנשא ואין אנו מחלקין לומר דאם העד שהעיד בה הוא כהן שאסורה להנשא לו דהואיל והוא ידע בה שהיתה שבויה הרי הוא עליו חתיכה דאסורא אלא מתירין אותה להנשא אפילו לאותו עד עצמו ואפילו הוא כהן.♦
לסיכום
לאור האמור נמצאנו למדים דפרסום שמות שבויות מגרע את המיגו שיש להן. דלולי הידיעה משבייתן, אם יבואו לבי"ד שבויות פנויות ויצהירו שלא נטמאו, ביה"ד יתירם לינשא לכהן, אפילו אם אח"כ יתברר בעדים שנשבו. ולא עוד אלא אם כבר יעשו עובדא וינשאו בפומבי לכהן, או אפילו ינשאו בצנעא בהצהרה בפני הבעל שלא נטמאו, זה יהיה צד נוסף לצרף את דעתו של הרד"ך למצוא להם היתר.ובסיום אומר אשר בלבבי, גם אם זה קול קורא במדבר, שהעיסוק בשבויים בפרסום ובהפגנות ומעל גלי האתר וברשתות החברתיות ועל ידי פוליטיקאים יותר מזיק מאשר מועיל. ודי לחכימא. כי כל פירסום מזיק, הן בתיאבון של המרצחים והן במשא ומתן הן בעסקאות החזרתן והן במוראל הציבור. נושא כזה צריך להמסר בידי אנשים אמינים האמונים על התורה העושים מלאכתם באמונה, אלו שירכזו בידם את המידע ואת הטיפול בחשאיות ולשם שמים. ודאי במבט כולל זה גם יקל על משפחות השבויים חסרי האונים ועל כל המתעסקים בכך. המצפה לרחמי שמים ולקיים בנו ה' ילחם לכם ואתם תחרישון.
♦ ♦ ♦