אלמן ואלמנה מבוגרים מאוד וברצונם להינשא זה לזו. הבעל הוא זקן מאוד והודיע לאלמנה כי אין לו גבו"א, והוא לא יכול לקיים עונה, והאשה נתנה הסכמתה לכך. וכעת עלתה השאלה - מכיון שחופה זו היא אינה ראויה לביאה, האם אפשר לברך ברכת חתנים.
♦
תשובה
בכתובות (נו.): בעי רבין נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו, חיבת חופה קונה, או חיבת ביאה קונה, תא שמע דתני רב יוסף וכו', בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו, אם תימצי לומר חיבת חופה קונה חופה דחזיא לביאה, אבל חופה דלא חזיא לביאה לא, או דלמא לא שנא, תיקו.
ומבואר שנשארה הגמרא בספק האם חופה שאינה ראויה לביאה שמה חופה או לא. ומצאנו שנחלקו הראשונים בדין חופה שאינה ראויה לביאה, כגון שפירסה נדה, האם היא קונה. הנה דעת הרמב"ם (פ"י מהלכות אישות ה"ב) דלא קניא, ולכך בחופת נדה לא חלו הנישואין, וכן נראית גם דעת הרי"ף. ומאידך דעת הרא"ש (כתובות פ"א סי' ו) והר"ן (פרק אע"פ כב:) דקניא.
ולכאורה יש לתמוה על הרי"ף והרמב"ם, דפשיטא להו שחופה שאינה ראויה לביאה לא קניא, ודינה כארוסה, מאחר שבגמרא היא איבעיא דסלקא בתיקו, ואיך נוציא ממון היכא דהבעל מוחזק בממון, וכמבואר ברמב"ם (פ"ג ממכירה ה"י). וביאר המ"מ שם וז"ל: זו בעיא דלא איפשיטא בפ"ק דקדושין (כז.) ופסק בה הרב ז"ל כדרכו ברוב התיקו האמורין בגמרא בענין ממון שאם תפס אין מוציאין מידו. עכ"ל.
וראיתי בשו"ת משפטים ישרים (סי' לו) שכתב ליישב וז"ל: ונלענ"ד לתרץ דמכיון שהרמב"ם סובר דירושת הבעל דרבנן דמדין תורה אין הבעל יורשה אלא יחזרו הנכסים ליורשיה א"כ היכא שיש ספק אם יורשה כגון הא דהוי בעיא דגמ' אין לנו להוציא הנכסים שהם מיורשיה דאורייתא בודאי ולומר שיורש אותה הבעל מספק אלא הנכסים הם בחזקת יורשיה דאורייתא ומוקמינן הנכסים בחזקת מאריה קמא שהם יורשיה מדאורייתא ומוציאין אותם מיד הבעל ונותנים אותה ליורשיה מדאורייתא ואין מועיל לו חזקתו כיון דאפי' היכא דודאי יורשה אין ירושתו מדאורייתא אלא מדרבנן דמדאורייתא הנכסים הם של יורשים. עכ"ל.
ובשו"ת פרח מטה אהרון (ח"א סי' קיד) כתב ליישב וז"ל: דשאני גבי קניית מטלטלין שהספק הוא על הממון אי קנה באותו קנין הקונה או לא לפיכך אם תפס הקונה אין מוציאין מידו על הספק אבל גבי אשה איכא חזקה דגופא ומוקמינן לה אחזקתה שהיא ארוסה עד שיגמרו בה הנישואין ומש"ה לא קנה הבעל לירש אותה ומוציאין מיד הבעל ומוקמינן הממון בחזקת יורשי האשה. עכ"ל.
ובשו"ע (אבהע"ז סי' סא) בסעיף א' הביא את דעת הרמב"ם בסתם ואת הרא"ש כיש אומרים, אולם בסעיף ב' נראה שהכריע דבדיעבד הלכה כדברי הרא"ש שחופת נדה מהניא, וז"ל: כשר הדבר שלא תינשא עד שתטהר, עכ"ל. ומשמע דרק לכתחילה לא תינשא אולם בדיעבד עלתה לה חופה. ואם כן נמצא דדעת מרן השו"ע היא שחופת נדה שאינה ראויה לביאה הויא חופה. וכן המנהג, שעושים חופת נדה ומברכים עליה ברכת חתנים.
אולם היה מקום לומר דכל זה דוקא בנדה, שהיא תהיה ראויה לו לעתיד, אולם בגוונא כגון בנידון דידן, דדילמא לעולם הוא לא יהיה ראוי לביאה, יתכן דכולי עלמא יודו דלא הויא חופה, משום שהיא חופה שאינה ראויה לביאה כלל.
והנה כתב הרא"ש בכתובות (פ"א סי"ב) שסריס חמה שנשא מברך ברכת חתנים, וז"ל: "וכן סריס חמה שנשא, מברכין ברכת חתנים", עכ"ל. ובפשטות סריס חמה אינו יכול לבעול, ואעפ"כ מבואר בדברי הרא"ש דמברכים ברכת חתנים על נישואיו, הרי דאף מי שאינו יכול לבעול מברכים ברכת חתנים בנישואיו. דהנה כתב הרמב"ם (פ"א מהל' איסו"ב הי"א) וז"ל: כל הבא ביאה אסורה בלא קישוי אלא שהיה האבר שלו מדולדל כמו אבר המתים, כגון החולים או מי שנולד כך 'כגון סריס חמה', אף על פי שהכניס את האבר בידו אינו חייב לא כרת ולא מלקות ואין צריך לומר מיתה, שאין זו ביאה, אבל פוסל הוא מן התרומה ובית דין מכין את שניהם מכת מרדות, עכ"ל. הרי להדיא דסריס חמה אינו ראוי לבעול. וכן מבואר בפי' המשניות לרמב"ם (יבמות פ"ח מ"ד) וז"ל: ירצו באמרם סריס חמה שהוא לא ראה השמש אלא סריס, רצונו לומר מעת יציאתו לעולם יצא "סריס רוצה לומר מבוטל מתשמיש", עכ"ל. ומבואר שסריס חמה אינו יכול כלל לבעול, ואפילו הכי מבואר ברא"ש שהוא מברך ברכת חתנים. והיה נראה להביא מכאן ראיה דאף מי שאינו יכול לבעול, שפיר מברכינן ברכת חתנים בחופתו.
אולם באמת זו מחלוקת גדולה בראשונים, דהנה איתא במשנה סוטה (כד.) אשת סריס שותה, וכתב רש"י שם (ד"ה אשת סריס) וז"ל: כגון שנסתרס לאחר שנשאה דקדמה שכיבת בעל לבועל, עכ"ל. משמע מדבריו דסריס אינו ראוי לביאה, וכדברי הרמב"ם הנ"ל, ולכן הוכרח רש"י לפרש דאיירי שנסתרס לאחר שנשאה.
אולם קשה, דהרי רש"י לקמן (כו.) סותר את דבריו, דאיתא שם בגמ' אשת סריס שותה, פשיטא, מהו דתימא "מבלעדי אישך" אמר רחמנא והא ליכא, קא משמע לן, עכ"ד. ופירש רש"י שם (ד"ה קא משמע לן) וז"ל: דלמיקדם שכיבת בעל לבועל הוא דאתא "וסריס בר שכיבה הוא" ואף על גב דלאו בר זריעה הוא, עכ"ל. ומבואר בדברי רש"י דסריס חמה בר שכיבה הוא אלא שאינו בר זריעה. ולכאורה הדברים סותרים את מה שכתב לעיל במשנה. וראיתי במהרש"א שם (כו.) שכתב שדברי רש"י במשנה אינם מרש"י אלא מגליון, ע"ש.
אולם בתוספות הרא"ש (סוטה כו. ד"ה אשת הסריס) הביא את דברי רש"י בשני המקומות הנ"ל וכתב שרש"י בגמרא חזר בו. וכתב להקשות על פירושו בגמרא וז"ל: וקשיא לי אי בסריס חמה איירי, מאי האי דקאמר מהו דתימא מבלעדי אישך כתיב והאי לאו בר אישות הוא, "וכי סריס חמה לאו בר אישות הוא" וכו', הילכך נראה לפרש דבסריס אדם איירי וכגון שנסתרס לאחר שנסתרה וסלקא דעתך אמינא כיון דלאו בר אישות הוא (דהרי אסור לו לבוא בקהל) השתא לא שתיא, קמ"ל כיון דבשעת שנסתרה קרי בה אישך שתיא, עכ"ל. ומבואר להדיא בדברי תוס' הרא"ש שסריס חמה ודאי בר שכיבה הוא, ולכך קשיא ליה מאי ס"ד של הגמרא לומר שסריס חמה לאו בר אישות הוא. ולפ"ז נפלה הראיה שהבאנו לעיל מדברי הרא"ש שכתב שמברכים ברכת חתנים בסריס חמה, משום שלדידיה הוא בר שכיבה ולכן שפיר מברכים. ויתכן דבמי שאינו בר שכיבה אין לברך ברכת חתנים גם לדעת הרא"ש. שו"ר שכתב הרא"ש כן להדיא שסריס חמה יכול לבעול בשו"ת הרא"ש (סי' מג אות ה'), ע"ש.
ובאמת במאירי (סוטה שם ד"ה אשת סריס) הביא שתי דעות אלו האם סריס יכול לבעול או שהוא כלל אינו בר ביאה שנתבארו ברש"י, וז"ל: וא"ת ואף אשת סריס חמה היאך שותה והרי קדמה שכיבת בועל [לבעל], יש מפרשים שנסתרס בידי שמים אחר שכיבה [כמ"ש רש"י במשנה], ויש מפרשים שאף סריס מעיקרו אע"פ שאינו בר זריעה להוליד בר שכיבה מיהא הוא ולא הקפידה בזה תורה אלא בשכיבה כדכתיב את שכבתו, וכן פירשו גדולי הרבנים [כמ"ש רש"י בגמ'], עכ"ל.
♦
א. ב.
אולם נראה דיש להביא ראיה מדברי הרמב"ם דשייך נישואין גם במי שאינו בר שכיבה, דהרי הרמב"ם ס"ל שסריס לאו בר שכיבה הוא, וכפי שנתבאר לעיל מדבריו בהלכות איסורי ביאה ובפירוש המשניות ביבמות, ואפילו הכי מצינו לרמב"ם דס"ל שסריס חמה שייכים בו דיני נישואין. דהנה פסק הרמב"ם (פ"ב מהלכות סוטה ה"ו) וז"ל: הגיורת והמשוחררת ואשת הגר ואשת עבד משוחרר וממזרת ואשת ממזר "ואשת הסריס, בין סריס חמה בין סריס אדם", המותרות לבעליהן, הרי הן ככל הנשים ושותות. עכ"ל. מפורש בדבריו דאשת סריס שותה. והנה הדין הוא שאשה ארוסה אינה שותה, כפי שפסק הרמב"ם (שם ה"ג). ואם אשת סריס שותה, מוכרח לומר שהיא נשואה, וחזינן שהועילו בה הנישואין, אע"פ שלדעת הרמב"ם סריס אינו יכול לבעול.וכן מתבאר בדעת הרמב"ם בהלכות תרומות (פ"ז הי"ד), שכתב וז"ל: פצוע דכא כהן שקידש בת כהן אינה אוכלת, סריס חמה הוא ואשתו ועבדיו אוכלין, טומטום ואנדרוגינוס עבדיהן אוכלין אבל לא נשותיהן, עכ"ל. ומבואר בדברי הרמב"ם שאשת סריס אוכלת בתרומה, אף על גב שקיי"ל שרק נשואה אוכלת בתרומה, כמבואר ברמב"ם (פ"ו מהלכות תרומות ה"ג) וז"ל: ישראלית שנשאת לכהן אפילו קטנה בת ג' שנים ויום אחד תאכל בתרומה וחזה ושוק, ודין תורה שתאכל משנתארסה שהרי היא קנינו, אבל אסרו חכמים שתאכל עד שתכנס לחופה גזירה שמא תאכיל תרומה לאביה ולאחיה כשהיא ארוסה בבית אביה. עכ"ל. חזינן ששייך באשת סריס נישואין, אף שלדעת הרמב"ם הוא אינו ראוי לביאה.
והנה אף דאיתא במשנה כתובות (נז.) דאף היכא שהיא ארוסה והגיע זמנה להנשא אוכלת בתרומה, ובגמ' שם (נז:) אמרינן בטעמא דכיון שהוא מייחד לה דוכתא היא אוכלת בתרומה משום שלא חיישינן שמא תשקה לאחיה ואחיותיה, וכל שכן בהביאה לתוך ביתו, מכל מקום אנן קיימל"ן כמשנה אחרונה שם, שרק נשואה ממש אוכלת בתרומה ולא פלוג רבנן. ולמשנה אחרונה מאי דאמרינן בגמרא שבייחד לה דוכתא אין חשש שמא תשקה, כתב המאירי שם שהוא דיחויא בעלמא, ולעולם בארוסה חיישינן שמא תשקה. ובתוספות בקידושין (מה: ד"ה ונמצאת) כתבו דלא פלוג רבנן בארוסה אף היכא דלא שייכת בה הגזירה, ולעולם היא אינה אוכלת.
ובמשנה למלך שם כתב לבאר בדעת הרמב"ם דמאי דאמרינן שאשת "טומטום" אינה אוכלת בתרומה איירי אף אם ביציו ניכרים מבחוץ, וברור שהוא זכר, דאפילו הכי אשתו לא אוכלת בתרומה. ובטעם הדבר כתב המל"מ, דדמי להאי דאמרינן באשת כהן פחותה מבת ג' שנים שאינה אוכלת בתרומה משום שנישואיה אינם ראויים לביאה ואין היא נשואה. והוא הדין ביאר המשנה למלך בטומטום שביציו ניכרים מבחוץ, דאף שהוא זכר, מכל מקום הוא אינו ראוי לביאה ואשתו אינה נחשבת לנשואה לו ולכך אין לה לאכול בתרומה. וכן מבואר בדברי הר"י קורקוס על הרמב"ם שם. אמנם לכאורה יש לתמוה בזה, דהא הרמב"ם ס"ל שגם "סריס חמה" אינו יכול לבעול, וכפי שפסק בהלכות איסורי ביאה, ואעפ"כ פסק כאן דאשת סריס אוכלת בתרומה. וא"כ לדברי המשנה למלך והר"י קורקוס, דברי הרמב"ם הנ"ל סתרי אהדדי.
ומצאתי בקרן אורה (יבמות עב:) שהקשה כן ונשאר בצריך עיון. ובמנחת חינוך (מצוה רסו אות מא) כתב ליישב דשמא בסריס חמה שייך טפי ביאה מטומטום שביציו ניכרות מבחוץ. והיינו משום שמצינו דמהניא ביאה באבר מת לענין לאוסרה על בעלה, כפי שמבואר בבית שמואל (סי' כ ס"ק ה). וכן מהניא ביאה באבר מת לענין לפסול מן התרומה ומן הכהונה, כפי שפסק הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה. אם כן יש לומר דחשיב נמי חופה הראויה לביאה. ולעומת זאת, בטומטום, אף שביציו ניכרות מבחוץ, הוא אינו ראוי כלל לביאה אף באבר מת, ולכך חשיב טפי חופה שאינה ראויה לביאה. עכ"ד. והדבר אכתי צריך עיון, דהא סריס חמה לדעת הרמב"ם לאו בר ביאה הוא כלל מדאורייתא וביאתו אינה קונה, כפי שכתב הרמב"ם דאין זו כלל ביאה, ומה שפוסל אותה מתרומה היינו מדרבנן ולכן מלקין אותו מכת מרדות. ואם כן אכתי מאי שנא מאשת טומטום שביציו ניכרות, שהוא לאו בר ביאה.
אולם הנראה בזה הוא, דמצינו בכמה דוכתי דמהני ביאת אבר מת אף מדאורייתא, והוא על פי מה שפסק הרמב"ם (פ"א מהלכות סוטה ה"א): קינוי האמור בתורה וקנא את אשתו הוא שיאמר לה בפני עדים אל תסתרי עם פלוני אפילו היה אביה או אחיה או גוי או עבד או שחוף והוא האיש שאינו מתקשה ואינו מוליד. עכ"ל. ומבואר בדברי הרמב"ם שניתן לקנאות לאשה אף על ידי שחוף, אף על גב שביאתו אינה ביאה. וקשה מדברי הגמרא בסוטה (כו:) שהקשתה מקנין על ידי שחוף, פשיטא, וכן שחוף פוסל מלאכול תרומה, פשיטא, ותירצה הגמרא הוא אמינא שכבת זרע כתיב והא ליכא, קמ"ל, והאי שכבת זרע למאי אתא, פרט לשקינא לה דרך איברים שלא הוי קינוי, עכ"ד הגמ'. והדבר צ"ע, אמאי פשיטא לה לגמרא שמקנים על ידי שחוף, הרי ביאתו אינה ביאה, כפי שלומדת הגמרא בשבועות (יח.) דהמשמש באבר מת בעריות פטור. ועיין במנחת חינוך (מצוה רסו אות לח) שהקשה כן, ונשאר בזה בצ"ע. ובספר בית הלוי (ח"ב סי' מ) כתב ליישב קושיא זו, דשאני קינוי שהוא תלוי בקפידת הבעל ונאסרת אף אם לא הוי ביאה בשאר דיני התורה, ומכיון שהבעל הקפיד אף על שחוף והיא עברה על קפידת הבעל, שפיר דמי לקנאות לה בזה, ע"ש. והעירו בזה האחרונים דאף שממעטינן קינוי בדרך אברים, דהיינו שקינא לה הבעל על שאר דברים, שהם אינם ביאה ולא מהני קינוי בזה. ולכאורה בקינא לאשתו על שחוף חשיב כדרך איברים. ביארו האחרונים דיש לחלק, דעל צורת ביאה דוקא מהני קינוי הבעל, אף אם הוא לא ביאת איסור, דלא מחמת האיסור מהניא הקינוי אלא על קפידת הבעל על צורת ביאה. (ואין להקשות לפי זה מדוע קינוי על ידי קטן לא מהני, דהא שייך בו קפידת הבעל על צורת ביאה, דיש לומר שהתורה הקפידה על קינוי בקפידת הבעל דוקא על ידי איש, וקטן לאו בכלל איש הוא.) ובבית הלוי כתב שקינוי דרך אברים הוא גזירת הכתוב מיוחדת לפטור אף דאיכא קפידת הבעל. כיעויי"ש.
ואם כן חזינן מכל הנ"ל דאף שביאת הסריס והשחוף אינה ביאה, מכל מקום היא מהניא אפילו לענינים דאורייתא, כגון קינוי וסתירה. ואם כן יש לומר דמכיון שישנה חשיבות מסוימת מן התורה לביאה זו, חשיבא שפיר כביאה לומר דחופה המסורה לכזו ביאה חשיבא לחופה הראויה לביאה, ואשה מתקדשת בכזו חופה. מה שאין כן בטומטום, אף שביציו ניכרים מבחוץ, הוא אינו ראוי אף לקינוי וסתירה, ולכך יש לומר דחופתו אינה חופה הראויה לביאה.
וראיתי במנחת חינוך (מצווה רפ אות טו) שכתב לבאר ביאור אחר בדעת הרמב"ם מאי שנא אשת טומטום שאינה אוכלת בתרומה מאשת סריס שאוכלת. והוא, דמה שבטומטום שביציו ניכרות אשתו אינה אוכלת, היינו משום שאף שהוא ודאי אינו אשה, מכל מקום אכתי אית לן לספוקי דילמא הוא אנדרוגינוס, ושמא לא תפסי ביה קידושין ולכך אשתו אינה אוכלת. אולם אשת סריס, שהוא זכר ודאי, אף שהוא אינו יכול לבעול, שפיר שייך ביה נישואין, עכ"ד. ועיין בזה בדרך אמונה על הרמב"ם בתרומות שם.
ונראה בביאור הדברים אמאי אשת סריס אין בה חיסרון של חופה שאינה ראויה לביאה, והרי הרמב"ם לשיטתו ס"ל שחופה שאינה ראויה לביאה לא הויא חופה, וכפי שפסק בחופת נידה שלא הויא חופה משום שהיא אינה ראויה לביאה. והביאור הוא שבסריס, מכיון שכלל אין הוא ראוי לביאה, אין הביאה מעכבת בו, אולם בנדה, מכיון שבעצם היא ראויה לביאה ורק ברגע זה היא אינה ראויה לביאה, הביאה מעכבת בה. והיינו משום דכל מאי דמסתפקינן בגמרא אי חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה, זה דוקא במי שראויה לביאה, כגון בנדה, ומכיון שהיא בעצם ראויה, אלא שכעת היא אינה ראויה, דילמא חשיב זה כחיסרון משום שבדעתו נשאה על דעת ביאה. אולם במי שאינו ראוי לביאה כלל, אם כן כשקנאה לא היה בדעתו על ביאה אלא על חיבת חופה, ובזה פשוט הוא שחיבת חופה קונה.
ומאי דמצינו בדעת הרמב"ם שפסק דמהניא חופה בפסולות, דהיינו בכל חייבי לאוין, אף על פי שלכאורה אין הם ראויות לביאה כלל מחמת האיסור שרובץ עליהם, כתב הר"ן (כתובות כב: ד"ה הילכך) ליישב דהתם שאני, דאם קידש אשה שיש עליה איסור, הרי כוונתו לבוא עליה. ואם כן מצידו ראויה היא לביאה על אף האיסור הרובץ עליה. אולם בחופת נדה אין ברצונו לבוא על אשה נדה, אלא רק בהיתר. ואם כן מצידו הרי זו חופה שאינה ראויה לביאה. ומכל זה נראה ברור שגם מי שאינו יכול לבעול ממש, יש לחופה שלו שם נישואין ומברכין שפיר ז"ב.
♦
אולם יש לדון בזה ממאי דמצינו בתשובת הרא"ש (כלל נד סב), שכתב וז"ל: עוד ילמדני, ראובן שחילק נכסיו והניח קרקע לבתו לנדוניתה בתנאי שאם תמות קודם נישואין שישאר הקרקע להקדש, וחלתה חולי מות, וכדי להפקיע הקרקע מיד הקדש הלכו קרוביה והושיבוה במטה בחליה עם קרובה ועשו שבעה ברכות כדי שיירשנה, ומתה מחולי זה ולא קרב אליה, הורני אם יירשנה. ונראה דלא, אף על גב דמצינו שהבעל יורש את אשתו קודם שתכנס לחופה כגון שמסרה האב לבעל או לשלוחו ומתה בדרך, התם היתה ראויה לביאה, אבל הכא לא היתה ראויה לביאה מידי דהוה אנכנסה לחופה ופירסה נדה. ועוד דמי להא דאמרינן בעלמא הוא עשה שלא כהוגן וכו'.
תשובה: על קרקע שנתן ראובן לבתו נראה דאין באותה חופה כלום, חדא כמו שכתבת כיון שלא היתה ראויה לביאה. ועוד דאזלינן בתר דעתא דראובן שרצה לעשות טובה לנשמתו ליתנו להקדש ולא שיירשוהו יורשיו רק שיירו כדי שתנשא בו בתו, וכ"ש שלא היה בדעתו שיבא לידי נכרי ע"י הערמה, הלכך אומדנא דמוכח והקרקע הוא הקדש. עכ"ל. ודברי הרא"ש הנ"ל נפסקו להלכה ברמ"א (אבהע"ז סי' סא ס"א) וז"ל: אשה חולנית חולת מות, אף על פי שכונסה עם המטה תחת החופה כדי שיירשנה בעלה, אינה חופה כלל, מאחר שאינה ראויה כלל לביאה, ואין בעלה יורשה. עכ"ל. ומבואר בדברי הרא"ש הנ"ל דאם אי אפשר לבעול מחמת חולי, חשיב הדבר כחופה שאינה ראויה לביאה ולא הוי חופה. ואם כן זהו לכאורה דלא כמו שמצאנו ברמב"ם שסריס שאינו יכול לבעול, אפילו הכי יש לו חופה והוא יכול לישא אשה.
ובאמת באחרונים נתקשו טובא בדברי הרא"ש הנ"ל מכמה טעמים. דהנה בח"מ ובב"ש שם כתבו להקשות מדעת הרא"ש גופיה, דס"ל שחופת נדה הויא חופה אף על פי שהיא אינה מסורה לביאה. וכתבו לחלק בין נדה, שהיא תהיה ראויה בעוד זמן מה, לבין חולה חולי מוות שאינה עומדת להחלים, שאז הויא ליה חופה שאינה ראויה לביאה כלל ולכך לא מהניא ביה חופה. ולפי זה בנידון דידן, מכיון שנראה שהם לא ראויים כלל לביאה, לדעת הרא"ש אי אפשר יהיה לעשות חופה ולברך ברכת חתנים כלל.
אמנם כד מעיינינן בגוף דברי תשובת הרא"ש הנ"ל, לכאורה נראה דלא שייך להסביר כן בדעת הרא"ש. דהנה השואל שאל את הרא"ש האם חשיב הדבר כחופה שאינה ראויה לביאה, דומיא דחופת נדה, וכתב לו הרא"ש דכן הוא כפי שכתב השואל שהוא חופה שאינה ראויה לביאה. ואם כן מוכח מדבריו דס"ל שחופת נדה נמי לא הוי חופה, ואם כן הרי הוא סותר לדבריו. ועוד, שהדבר תמוה לומר דחשיב כחופה שאינה ראויה לביאה באשה החולה, שהרי יכול הוא לבעול אותה אף בחוליה, ואין זה נחשב לאינה ראויה לביאה.
ולכן הנראה בזה כפי שביארו בספר בית מאיר (סי' סא ס"א) ובשו"ת חכם צבי (סי' קכד) הובא בפת"ש (ס"ק ח), שהרי הרא"ש כתב שני טעמים מדוע אין הבעל יורשה בכהאי גוונא, ובטעם השני כתב שהוא אומדנא דמוכח שהאבא לא הוריש לבתו את הנכסים על דעת שילכו למישהו אחר. ואם כן סמך הרא"ש בעיקר על סברא זו, ואת הטעם של חופה שאינה ראויה לביאה כתב לרווחא דמילתא לדעות דס"ל שחופת נדה לא מהניא. אולם עיקר טעמו של הרא"ש הוא משום אומדנא דמוכח בדעת האב. ולפי ביאור זה נמצא אם כן שגם דעת הרא"ש היא דשפיר מהני חופה שלא שייך בה ביאה.
ובשו"ת בית יהודה (עייאש, אבהע"ז סי' יא) כתב לבאר בדעת הרא"ש דהא דחשיב ליה הרא"ש חופה שאינה ראויה לביאה, משום שקרוביה אינם מניחים לו להתייחד עימה מכיון שהיא חולה חולי מוות, ולכך הויא לה חופה שאינה ראויה לביאה. אולם היכא שהם יכולים להתייחד, שפיר חשיב חופה הראויה לביאה. ובנידון דידן, שהם אכן מתייחדים, הוי ליה חופה הראויה לביאה.
וכעין זה כתב בספר יעלת חן (בית חתנות סי' לג) דלדעת הרמב"ם מה שנדה חשיב חופה שאינה ראויה לביאה היינו משום שהוא אסור להתייחד איתה, ולא מצד איסור הביאה שבה. ובזה כתב ליישב את קושיית הר"ן על הרמב"ם מדוע לדידיה חופת פסולות הויא חופה, והא גם פסולות הויא חופה שאינה ראויה לביאה. וישב ביעלת חן דהיינו טעמא, משום שבחייבי לאוין אין איסור ייחוד מן התורה אלא רק מדרבנן, ורק בחייבי כריתות איסור הייחוד הוא מן התורה, ולכך חשיב חופה הראויה לביאה. ובזה כתב ליישב גם כן את קושיית השער המלך (אישות פ"י ה"ב קונטרס חופת חתנים ס"ד), שהקשה ממה שכתב הירושלמי, הובא בתוס' יומא (יג: ד"ה לחדא), שהא דמתקינים אשה אחרת לכהן גדול ביום הכיפורים כדי שאם תמות אשתו יקדש את האשה החדשה ביום הכיפורים עצמו. וקשה, דהא איך יכול לעשות לה חופה, והרי יום הכיפורים אסור בתשמיש, ולדעת הרמב"ם (פ"א מהלכות שביתת העשור ה"ה) איסורו מן התורה. ואם כן הוי ליה חופה שאינה ראויה לביאה, והיאך קנה אותה לדעת הרמב"ם. וכתב היעלת חן דעל פי הנ"ל מיושב, דחופה שאינה ראויה לביאה לדעת הרמב"ם היינו שאסור לו להתייחד איתה, ואיסור ייחוד מדאורייתא הוא רק בחייבי כריתות, ובחייבי לאוין אין איסור ייחוד מן התורה. וכיון שמדאורייתא שריא בייחוד ביום הכיפורים, אף שאינו יכול לבוא עליה, אין בזה חיסרון של חופה שאינה ראויה לביאה, עכת"ד. וכעין זה כתב ליישב בספר דגל ראובן (ח"א סי' כג). ויסוד זה אפשר שהוא כעין מה שכתב בשו"ת בית יהודה הנ"ל, דחסרון חופה שאינה ראויה לביאה היינו דווקא היכא שאינו יכול להתייחד עימה.
ובאמת את אותה קושיא שהקשה השער המלך על הירושלמי ביומא, שהכהן היה מקדש אשה ביום הכיפורים גופיה ואם כן הוי ליה חופה שאינה ראויה לביאה, אפשר להקשות גם על הבבלי ביומא (יג.) דאיתא התם שהיו מתקינים לכהן גדול אשה נוספת קודם יום הכיפורים שמא תמות אשתו והיה הכהן הגדול מקדש את האשה השניה קודם ליום הכיפורים והיה נותן לשתי נשיו גט על תנאי מכיון שאסור לכהן גדול שיהיו לו שתי נשים שהרי אמר הכתוב "וכיפר בעדו ובעד ביתו" ביתו זו אשתו ובית אחד אמר רחמנא ולא שני בתים. והקשו המהרי"ט אלגאזי בספר גט מקושר (סי' ט) ובחי' חתם סופר (יומא שם), דלפי דעת הרמב"ם שחופה שאינה ראויה לביאה לא שמה חופה, איך הועילה חופת האישה השניה שלקח הכהן הגדול, והלא אסור לו לבוא עליה, שמא אשתו הראשונה לא תמות ובית אחד אמר רחמנא ולא שני בתים, ומספק אסור לו לבוא עליה, ואם כן הוי ליה חופה שאינה ראויה לביאה ולדעת הרמב"ם לא שמה חופה. ותירץ המהרי"ט אלגאזי על פי דברי ההגהות אשרי בכתובות, שכתב דכל מאי דאמרינן שחופת נדה לא הויא חופה זה דווקא אם לא ידע החתן מכך שהיא נדה, אולם אם הודיעוהו, לכולי עלמא הוי חופה כיון שהוא נושאה על דעת כן. ואם כן, גם בכהן גדול, כיון שהוא נושא אותה לכתחילה על דעת שהוא לא יבוא עליה, אין כאן חיסרון של חופה שאינה ראויה לביאה אף לדעת הרמב"ם. ומוכח מדברי הגט מקושר הנ"ל דאפילו אם לא יבוא עליה בסופו של דבר לעולם, אפילו הכי אם נשאה על דעת כן אין בזה חיסרון של חופה שאינה ראויה לביאה. שהרי בכהן גדול, אם בסופו של דבר אשתו הראשונה לא תמות, הרי חל הגט של אשתו השניה. נמצא שלא בא עליה לעולם, ואפילו הכי החופה שעשה בתחילה חלה, משום שהכהן הגדול ידע מזה שאולי הוא לא יוכל לבוא עליה לעולם. ועיין עוד לקמן ממה שהבאנו את דברי ההגהות אשרי בזה, וכתבנו על פי סברא זו להתיר לברך.
ובחתם סופר כתב ליישב קושיא זו, דגם לדעת הרמב"ם שחופה שאינה ראויה לביאה לא הויא חופה, היינו לענין שאינה נקראת אשתו, אולם אכתי נחשבת היא לביתו, ואם כן שפיר חשיב "וכיפר בעדו ובעד ביתו".
ועיין עוד בשו"ת רעק"א (מהדו"ת סי' נא) שדן באופן שהחתן חולה האם הוי חופה. וכתב שרבים כתבו לתמוה על דברי הרמ"א. ועוד, שאני דין הרמ"א שנשא אותה רק על דעת לירשנה ולא על דעת לחיות עמה. אולם באופן שהוא חולה, הרי היה בדעתו דלכשיתרפא יבוא עליה, ושפיר הוי חופה בכהאי גוונא. עכ"ד.
ובספר יעלת חן (בית חתנות סי' יג) כתב עוד שחופת איש שאינו יכול לבעול הויא חופה מטעם דאפשר שיתרפא. ועיי"ש עוד שהביא תשובות מיימוני בשם ריצב"א שכתב דבאיש שאינו יכול להתקשות יוציא ויתן כתובה. וכן כתבו גם התוס' בסוף פרק הבא על יבמתו (סה: ד"ה כי הא). ומוכח דשייך חופה גם באינו יכול לבעול, אף שלא שייך בו ביאה. והקשה ביעלת חן שם מהא דיבמות (דף נז) דאמרינן התם מודה רב בפחותה מבת ג' הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה. ואם כן קשה על התוספות הנ"ל, איך שייך חופה באינו יכול לבעול, דלכאורה דמי לפחותה מבת ג' שאין לה ביאה. וכתב ביעלת חן שם לחלק, דאפשר שזה שיש לו רפואה הוי ליה כמו טומטום, שכתבו התוס' ביבמות (עב. ד"ה מבחוץ) דמכיון שהוא ראוי לקרוע הוי ליה בר חופה. וכתב עוד להביא ראיה מהא שמצאנו בסריס חמה שאשתו שותה מי סוטה, וכן אשתו אוכלת בתרומה. חזינן דאף שאינו יכול לבעול שפיר חשיבא נשואה, והיינו משום דמכיון שאפשר שיבריא הוי ליה בר ביאה, ומהאי טעמא טומטום נמי בר חופה הוא. מה שאין כן בפחותה מבת ג', שאינה ראויה כלל לביאה כעת, אין לה חופה. והוא הדין נמי בחופת נדה לדעת הרמב"ם, מכיון שכרגע היא לא ראויה לביאה עד שתטהר, חופתה אינה חופה.
ונראה דיש להביא ראיה ששייך שירפא גם במי שאינו יכול לבעול. והוא ממאי דאיתא בגמרא קידושין (פא:) וז"ל: רבי חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוה נפל לאפיה הוה אמר הרחמן יצילנו מיצר הרע. יומא חד שמעתינהו דביתהו, אמרה מכדי הא כמה שני דפריש ליה מינאי (ופירש רש"י: מחמת זקנה ומה ירא מיצר הרע), מאי טעמא קאמר הכי, יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה, קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה. אמר לה מאן את, אמרה אנא חרותא דהדרי מיומא, תבעה, אמרה ליה אייתי ניהליה להך רומנא דריש צוציתא, שוור אזל אתייה ניהלה. כי אתא לביתיה, הוה קא שגרא דביתהו תנורא, סליק וקא יתיב בגויה. אמרה ליה מאי האי, אמר לה הכי והכי הוה מעשה, אמרה ליה אנא הואי, לא אשגח בה, עד דיהבה ליה סימני. עכ"ל. ומבואר דאף שפירש ר' חייא בר אשי מאשתו מחמת זקנה, מכל מקום היכא שהתגבר עליו יצרו, שפיר יכול היה לבעול, ואף עלה לראש העץ בכדי להביא לה ענף מראש הדקל. ואם כן נראה שהוא הדין בנידון דידן, דילמא לאחר שיתחתן יראה שהוא יכול לבעול.
ואף אם הוא זקן מופלג, אפשר שירפא ויוכל לשמש, ולא תהיה זו חופה שאינה ראויה לביאה. וכפי שאמר ר' יוחנן בגמרא בגיטין (ע.) על רפואות המועילות לתשמיש הן הן החזירוני לנערותי. דהיינו שעל ידם יכול היה לחזור שוב לשמש, אף שהיה זקן. ומכח זה אסרה הגמרא בשבת (קיא.) לזקן שאינו יכול לשמש לשתות כוס של עיקרין ולסרס את עצמו, מכיון שהוא יכול לחזור ולהירפא על ידי זה שיעשה את הרפואות שנזכרו בגמרא, וכפי שאמר ר' יוחנן שהם החזירוהו לנערותו (ובפרט על פי מה שמבואר בספר סדר הדורות שרבי יוחנן חי ארבע מאות שנה, ואפילו הכי העיד שהחזירוהו לנערותו). וביעב"ץ (שם ברש"י ד"ה הן) כתב דמוכח מדברי הגמרא שבכל זקן מועילים רפואות אלו, דאם לא כן היה לה לגמרא לחלק בין זקן שתש כוחו לגמרי לבין זקן שלא תש כוחו. ועל פי זה הקשה היעב"ץ מה היה הנס של אברהם אבינו שהוליד את יצחק לעת זקנותו, וכפי שאמרה שרה "ואדוני זקן", והלא על ידי רפואות גם זקן יכול להוליד. וכתב היעב"ץ שאכן טעות היתה בידה של שרה, ואין זה בגדר נס, והראיה שגם לאחר שהוליד את יצחק הוליד את בני קטורה, עיי"ש. ובפרט בזמנינו שישנם רפואות וטיפולים שיכולים לעזור לו, אפשר שירפא ויתחזק. ולכך נראה שגם בנידון דידן שפיר הויא לה חופה הראויה לביאה ויוכלו לברך ברכת חתנים.
♦
ג. ד.
ועוד היה נראה לומר בנידון דידן, דהנה כתב הב"י (אה"ע סי' סא) בשם הגהות אשרי וז"ל: ר"י פירש הא דבעי רב אשי נכנסה לחופה וכו', היינו חופה שהחתן סבור שהיא טהורה בשעת חופה ונמצאת נדה משום הכי מספקא ליה אי קניא דשמא חיבת בעילה קניא ואילו ידע החתן שאינו יכול לבעול עתה שמא לא היה כונס עתה, אבל אם מודיעין אותו שהיא נדה ואף על פי כן כונסה לחופה הא ודאי קנויה לו מיד דעושה חופה כדי לבעול כשתהיה טהורה, לכן אומר ר"י שיש להודיע לחתן כשכונס אם היא טהורה מיד אם לאו, וכן נכון לעשות, עכ"ל. וכן הביא בדרכי משה בשם המרדכי דין זה. ופסק כן הרמ"א להלכה (שם ס"ב).ומבואר דכל מה שנחלקו הראשונים בחופת נדה אי מהניא, היינו דווקא שהחתן סבור שהיא טהורה, אולם אם הוא יודע שהיא נדה, לכולי עלמא חופת נדה קניא. ואף שכתב ההגהות אשרי דקניא משום שהוא עושה חופה כדי לבעול כשתהיה טהורה, היינו לומר דמכיון שמתקיימת מחשבתו, שפיר דמי לקנותה לכולי עלמא. ויש לומר דהוא הדין בנידון דידן, מכיון שהזוג יודע מראש שהם לא יקיימו יחסי אישות ביניהם, חשיב הדבר כנתקיימה מחשבתם. ולכולי עלמא חופה כזו שאינה ראויה לביאה מהניא.
ואפשר לחלק, דדילמא דווקא התם, שכוונתו לבעול אותה לבסוף, לכולי עלמא מהניא, אולם באופן שלעולם לא יקיימו יחסי אישות, אף אם הוא יודע ממצבה של האשה, דילמא לא תהניא חופתו. וכן משמע בדברי התשובות הרא"ש הנ"ל שכתב דהיכא שהחתן כונסה כשהיא חולה על מיתתה והוא יודע ממצבה של האשה, לא מהניא חופתה משום שהיא חופה שאינה ראויה לביאה. חזינן דאף היכא שהוא יודע ממצבה של האשה, כל שאין הוא בועלה כלל, הוי ליה חופה שאינה ראויה לביאה. אמנם כבר כתבנו לעיל שנראה להסביר בדעת הרא"ש שעיקר טעמו שלא מהני ליורשה הוא מהטעם השני שכתב הרא"ש, והוא משום אומדנא דמוכח, וכפי שנתבאר לעיל. ואף לטעם הראשון שכתב הרא"ש, יש לומר דהא דלא מהני החופה אף שידע מכך עוד קודם שנישאו, הוא מטעם שהיא אינה ראויה לייחוד, וכפי שכתב בספר בית יהודה הנז'.
ויש להוכיח מדברי המהרי"ט אלגאזי בספרו גט מקושר (סי' ט) דאף במקום שלעולם לא יבוא עליה, והוא ידע מכך קודם לכן, חשיב חופה, ולא דמי לחופת נדה לדעת הרמב"ם. וכפי שהבאנו לעיל שהקשה המהרי"ט אלגאזי על הגמרא ביומא (יג.) הנזכרת. ותירץ המהרי"ט אלגאזי על פי דברי ההגהות אשרי הנ"ל, שכתב דכל מאי דאמרינן שחופת נדה לא הויא חופה זה דווקא אם לא ידע החתן מכך שהיא נדה, אולם אם הודיעוהו, לכולי עלמא הוי חופה כיון שהוא נושאה על דעת כן. ואם כן גם בכהן גדול, כיון שהוא נושא אותה לכתחילה על דעת שהוא לא יבוא עליה, אין כאן חיסרון של חופה שאינה ראויה לביאה אף לדעת הרמב"ם, עכ"ד. ומוכח מדברי הגט מקושר הנ"ל דאפילו אם לא יבוא עליה בסופו של דבר לעולם, אפילו הכי אם נשאה על דעת כן אין בזה חיסרון של חופה שאינה ראויה לביאה, שהרי בכהן גדול, אם בסופו של דבר אשתו הראשונה לא תמות, הרי חל הגט של אשתו השניה, ונמצא שלא בא עליה לעולם. ואפילו הכי החופה שעשה בתחילה חלה, משום שהכהן הגדול ידע מזה שאולי הוא לא יוכל לבוא עליה לעולם.
ועיין בספר בית מאיר (סי' סא) שכתב דהא דמהני הודעה הוא רק לדעת הרא"ש, אבל לדעת הרמב"ם דחופת נדה לא מהניא, גם אם הודיעו לא מהניא. ובשו"ת בית יהודה (אבהע"ז סי' יא) כתב לחלוק על דברי ההגהות אשרי הנ"ל. אולם מאחר שכתבו כן הראשונים ובב"י הביא דין זה ללא חולק, נראה דהכי קיימל"ן להלכה.
♦
עוד נראה דאף לשיטות דחופת נדה לא מהניא, מכל מקום אם כבר בירך יצא ידי חובתו. וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם (פ"י מהלכות אישות ה"ו) וז"ל: לא תנשא נדה עד שתטהר, ואין מברכין לה ברכת חתנים עד שתטהר, ואם עבר ונשא וברך אינו חוזר ומברך. עכ"ל. ומבואר דאף דס"ל לרמב"ם דחופת נדה לא מהניא, מכל מקום אם כבר בירך בחופה לא ישוב ויברך בפעם השניה. חזינן דאף לדעת הרמב"ם מהניא ברכתו. ואם כן יש לומר דלכולי עלמא שפיר דמי לברך. ואף שיש מקום לחלק, דדווקא בחופת נדה, שהיא תהיה ראויה לביאה בעתיד, הועילה הברכה, אולם בנידון דידן, שאין הנישואין ראויין לביאה, לא עלתה לו הברכה, מכל מקום נראה דגם בנידון דידן דילמא יתחזק בעתיד על ידי רפואות וכיוצא בזה ויוכל לבעול, ושפיר מהניא הברכה כעת.
ויש להביא עוד ראיה דמהניא ברכת חתנים אף אם לא היו נישואים כלל, וכל שכן שבנידון דידן ודאי דאית לן קידושין. דהנה כתב הרמ"א (סי' סא ס"א) וז"ל: אם קידש בטעות, והיו לו נשואין עמה, ואח"כ נודע שהקדושין היו בטעות, אף על פי שחוזר ומקדש אין צריך לברך שנית שבעה ברכות, וסגי ליה בברכות הראשונות. עכ"ל. ומקורו הוא מדברי ההגהות מיימוניות (סי' יח). וכתבו האחרונים דהוא הדין ברכת האירוסין אין צריך לברכה שוב. ועיין בזה ברב פעלים (ח"ג אבהע"ז סי' ג). ובסברת הדבר כתב החזו"א (אבהע"ז סי' סג אות כג) וז"ל: לענין ברכה לא איכפת לן כיון דרשאי לזווגן ולברך, הברכה קיימת וכן בקדושי טעות הברכה קיימת כיון שברכו בשעה שהיו ראויין לברך, ואף שהיה בטעות, ראוי האדם לברך את ד' בכל היום אלא שאין רשאי להרבות בזה וכעין שאמרו סיימתינהו לכלהו שבחא, ולכן צריך להתנהג בגדרים מיוחדים ולזה הגדירום חז"ל אימתי לברך, וקבעו השעות שהאדם יותר מוכן בהכרת בוראו וחסדיו וכל שעשה ברשות חשיב ברכה ויוצא בה שכבר הגיעו שעה המוכנת אף שהיתה בטעות, ומקרי חד אישות מהכניסה שהיתה בטעות עד עכשיו שחדש הקדושין. עכ"ל. ומבואר אם כן דאין בזה ברכה לבטלה, אף אם בירך בשעה שלא עשה כלל קידושין. ואם כן הוא הדין בנידון דידן, אף אי נימא שאין כאן חופה, מכל מקום אין ברכתו לבטלה ושפיר דמי לברך.
ה. ו.
ואף שנראה להלכה שגם באיש שאינו יכול לבעול שפיר הויא ליה חופה ולא חשיב חופה שאינה ראויה לביאה, וכפי שנתבאר לעיל, מכל מקום גם אם נאמר שהוא ספק בפוסקים, אכתי יש לומר שיברך ברכת חתנים. והוא משום דאית לן בנידון דידן ספק ספיקא, ספק שמא יוכל הוא לבעול, וכהא דמצינו בגמרא בקידושין (פא:) דשמא תתקשט לפניו ויוכל לבעול אותה, ועוד שמא יתרפא על ידי רפואות, וכהא דאמרינן בגמ' גיטין (ע.) הן הן החזירוני לנערותי. ואף אם תמצא לומר שאינו יכול לבעול, דילמא אף באינו יכול חיבת חופה קניא ושפיר הויא חופה מעלייתא. וכיון שיש לנו ספק ספיקא במצווה שהיא החופה, הרי הברכה נגררת אחריה, ולא אמרינן בזה ספק ברכות להקל. וכפי שכתב הרדב"ז (ח"א סי' רכט) דהיכא שיש ספק במצווה ומורינן לעשותה, הברכה נגררת אחר המצוה ולא אמרינן בזה ספק ברכות להקל, ע"ש. ובשו"ת יביע אומר (ח"י או"ח סי' כ) כתב דאף שלא קיימל"ן להלכה כדעת הרדב"ז בזה, מכל מקום היכא דאית לן ספק ספיקא לקיים את המצווה, אמרינן כדברי הרדב"ז שהברכה נגררת אחר המצווה. ומכיוון שבנידון דידן אית לן ספק ספיקא במצווה, הרי שפיר אמרינן שהברכה נגררת אחר המצווה, ויוכלו שפיר לברך ברכת חתנים בנישואיהם.וכן ראיתי בשו"ת קנין תורה בהלכה (ח"ד סי' קלא) שהעלה דשרי לברך ברכת חתנים גם למי שנושא אשה ואין לו גבורת אנשים.
וראיתי למי שהעלה שאין להם לברך ברכת חתנים. והסתמך על שו"ת משפטים ישרים (סי' לו) דפשיטא ליה שבעל שאין לו גבורת אנשים אינו קונה בחופה. והמעיין בגוף התשובה יראה דלא דמי לנידון דידן כלל ועיקר, כי עיקר הטעם שפסק שלא הוי חופה הוא משום שבעובדא דידיה לא יכלו החתן והכלה להתייחד, הן מצד הכלה שהייתה צועקת צעקות גדולות, והן מצד החתן שלא היה לו גבורת אנשים. מה שאין כן בנידון דידן, שהם מתייחדים כאיש ואשה לכל דבר, דשפיר הוי חופה.
וראיתי בשו"ת יביע אומר (חי"א אבהע"ז סי' נה) שדן במעשה כבנידון דידן, בזקן שאין לו גבורת אנשים ורוצה לישא אשה, אם יברך ברכת חתנים. והעלה דמספק לא יברך, כיון שהחופה אינה ראויה לביאה, וחיישינן לדעת הרמב"ם בחופת נדה שאינה ראויה לביאה. וכתב שם וז"ל: ואם כן היאך נוכל לברך להם שבע ברכות באופן שאנו יודעים שמעולם לא יבואו לידי נישואים כי חופה שאינה ראויה לביאה לא שמה חופה. עכ"ל. ובסוף התשובה שם הביא בשם ספר ים הגדול (סי' עג) שהעלה להלכה בזקן שאינו יכול לשמש שאפשר לברך על נישואיו ברכת חתנים, והביא ראיה לדבריו מדברי הרא"ש בכתובות הנ"ל שכתב שמברכים ברכת חתנים לסריס חמה שנושא אשה, חזינן דאף באינו יכול לשמש מברכים ברכת חתנים. וביביע אומר שם דחה את דבריו, וכתב דשאני סריס חמה שיכול לקיים עונה, ולכך שייך בו ברכת חתנים. אולם זקן שאינו יכול לקיים עונה כלל, מאן יימר לן דמברך. ע"כ.
והנה מה שכתב היביע אומר לדחות את הראיה מדברי הרא"ש שפיר דמי, וכפי שנתבאר, משום שדעת הרא"ש בתוספות הרא"ש בסוטה ובתשובותיו היא כפי שהבאנו לעיל, שסריס חמה יכול לבעול, ולכן לדידיה ליכא ראיה שאפשר לברך. אולם בדעת הרמב"ם גופיה, שעל פיו פסק ביביע אומר שלא לברך ברכת חתנים במי שאינו יכול לבעול, מבואר שאשת סריס חמה, אפילו שהוא אינו יכול לבעול נחשבת לנשואה, והיינו מטעם שהיא ראויה לייחוד וכפי שנתבאר לעיל בארוכה. ולפי זה נמצא דשפיר דמי אף לברך ברכת חתנים, דהוו להו נישואים גמורים.
ובאמת ראיתי ביביע אומר (ח"ה אבן העזר סי' י) שדן בענין חופת נדה האם מותר לתת לכלה את הטבעת או שצריך לזרוק לה אותה, והביא שם את דברי הרמ"ך והכנה"ג שכתבו שהמנהג הוא לערוך חופת נדה. והעלה להלכה שאין צריך לשנות בנתינת הטבעת ויכול להניחה על אצבעה כרגיל. ונראה מדבריו שאין חשש בעריכת חופת נדה כלל. ואם כן נמצא שהדר ביה ממה שכתב בתשובה בחי"א [שנכתבה בשנת תש"ח] ששם העלה שהעיקר להלכה כדעת הרמב"ם שאין לערוך חופת נדה, אלא סבירא ליה להלכה שהמנהג לערוך חופת נדה, וממילא אפשר גם לברך ברכת חתנים. ואם כן הוא הדין בנידון דידן שניתן לברך ברכת חתנים.
ובענין זה יש להביא מה שכתבו במבוא לשו"ת יביע אומר חלק י"א הנ"ל (סוף עמ' ג-ד), דהתשובות מצעירותו דמרן זצ"ל "לא הוכנו והוגהו על ידו לדפוס לקבעם עלי ספר", וכן כתבו עוד שם (עמ' ג אות ח) דבחלק מהתשובות שכתב מרן זצ"ל בימי עלומיו אינן עולין בקנה אחד עם מה שהדפיס בספריו לאחר שנים רבות. ע"ש כל מה שכתבו בזה. וא"כ גם בנדון זה נראה דמרן זצ"ל חזר בו ממש"כ בתשובה ההיא, ולכן נראה דהיה מורה דשפיר יש לברך ברכת נישואין גם בנד"ד.
♦
והנה יש לדון עוד באופן שהכלה היא אלמנה. דהנה הנושא את האלמנה פליגו הפוסקים האם חופה קונה או שרק ביאה קונה. דכתב מרן בשו"ע (אבהע"ז סי' סד ס"ה) וז"ל: אלמנה אין חופה קונה בה, אלא על ידי ייחוד של ביאה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה, לפיכך צריך להתייחד עמה קודם שבת כדי שלא יהא כקונה קנין בשבת, עכ"ל. ומלשון מרן "על ידי יחוד של ביאה" משמע דבעינן יחוד הראוי לביאה. מאידך כתב מרן באו"ח (סי' שלט ס"ה) וז"ל: הכונס את האלמנה לא יבוא עליה ביאה ראשונה, לא בשבת ולא ביום טוב. עכ"ל. משמע דדוקא ביאה אסורה בשבת ולא ייחוד, והיינו משום שדוקא ביאה קונה באלמנה ולא ייחוד. ולכאורה הדברים סותרים הם. ובשו"ת יביע אומר (ח"ה אבהע"ז סי' ט) כתב דסוגיא בדוכתא עדיפא, והעיקר כפי שפסק מרן באבהע"ז. אולם מצינו לרבים מהפוסקים שכתבו דבאלמנה רק ביאה קונה, והם המרדכי והמהרי"ל ועוד. ונראה דאף לשיטות אלו אית לן ספק ספיקא לברך, ספק שמא יכול הבעל לבעול, כפי שביארנו לעיל, ואף אם הוא אינו יכול לבעול, שמא הלכה כהשיטות שגם אלמנה נקנית בייחוד, ושפיר אית ליה נישואין.
♦
ז. ח.
ועוד נראה דאף באדם שברור לנו בצורה מוחלטת שהוא אינו יכול לבעול וליכא לספוקי דילמא הוא יבוא על כלתו, מכל מקום נראה דמורינן ליה לברך, משום דאכתי אית לן כמה ספיקות לצרופי.ראשית יש לומר דאף לשיטות שבאלמנה רק ביאה קונה אותה, זה דווקא במי ששייך בו ביאה, אולם במי שכלל לא יכול לבעול, וכגון מי שאין לו גבורת אנשים או סריס וכיוצא בהם, אמרינן שחופה קונה. וכפי שהוכחנו מסריס חמה לדעת הרמב"ם שאינו יכול לבעול כלל, ובכל זאת מבואר ברמב"ם ששייך בו נישואין לעניין זה שאשתו אוכלת בתרומה ושותה מי סוטה. ואף שלדעת הרמב"ם חופה שאינה ראויה לביאה לא שמה חופה, ומשום כך לדעת הרמב"ם חופת נדה לאו חופה היא. והחילוק הוא כפי שביארנו, שמי שאינו ראוי כלל לביאה ודאי הוא שחיבת חופה קונה ולא בעינן לחיבת ביאה כלל, מה שאין כן בנדה, ששייכת בביאה, בכה"ג אינו קונה אותה בחיבת חופה. ומזה שהרמב"ם לא חילק בסריס חמה שאשתו אוכלת בתרומה בין נשא אלמנה או בתולה, משמע שבכל גווני אשתו אוכלת בתרומה, והיינו כפי שביארנו בזה. וממילא הוא הדין בנידון דידן, אף לדעות שאלמנה נקנית בחיבת ביאה, זה דווקא במי ששייך בזה, אולם אם הוא אינו יכול כלל לבעול, שפיר תקנה אלמנה לדידיה בחופה.
עוד יש לצרף לנידון דידן את דעת הט"ז. דהנה כתב הט"ז (סי' סד ס"ק א) להתיר לחתן שנשא אלמנה לבוא עליה בשבת, אף אם אנו סוברים שחופה אינה קונה באלמנה. וז"ל: נראה לי דרך אחר להתיר לדידן, דהיינו אף על גב דחופה אינה קונה באלמנה היינו מצד החופה עצמה, אבל יש כאן קנין מצד מסירתה לרשות הבעל כל שהולך עמה הבעל מן החופה להוליכה לבית הנישואין באותו הליכה קונה אותה, כמו שהוכחתי בסי' נו באלמנה ההולכת עם בעלה לבית וכו' כמו שדקדקנו שם, ולא דמי למנהג קודם בזה שלא היתה הליכת החתן עם הכלה לבית החופה ששם נעשה הנישואין ערב שבת גם באלמנה יש היתר לכל הפחות בדיעבד אם לא נתייחדה עמו מבעו"י אחר החופה לבוא עליה בשבת. עכ"ל. נמצא דאף לסוברים כדעת המרדכי והמהרי"ל ודעימיה שאלמנה אינה נקנית בחופה, כל שהביאה אל תוך ביתו, לכו"ע קונה אותה בכך. ובהגהות חכם צבי הסכים עמו להלכה. אמנם בבית שמואל (שם ס"ק ו) הביא את דברי הט"ז הנ"ל לענין אלמנה הבאה לתוך ביתו, וכתב שאין נראים דבריו.
♦
עוד יש להתיר לברך בנידון דידן על פי מאי דאמרינן בכתובות (ז:), וז"ל: תנו רבנן מברכין ברכת חתנים בבית חתנים, ר' יהודה אומר אף בבית האירוסין מברכין אותה, אמר אביי וביהודה שנו מפני שמתייחד עמה, עכ"ל. וכתבו שם התוס' וז"ל: רבי יהודה אומר אף בבית האירוסין מברכין אותה מפני שמתייחד עמה ואמרינן כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, ולפי שפעמים בא עליה שלא לשם חופה עושין ברכה מתחלה כדי שתהא כלה בברכה. עכ"ל.
מאידך, בשיטה מקובצת בשם תלמידי רבנו יונה שם כתב לבאר שבאמת החתן ביהודה לא היה בא על כלתו, אלא היה רק מתייחד איתה בכדי להרגילה איתו, ואז כשהייתה הכלה צריכה להיבעל להגמון תחילה היה זה באונס, מכיון שהיא כבר הורגלה בבעלה ובבעילת אונס היא לא נאסרה על בעלה, עכ"ד. וכן במגיד משנה (פ"י מהלכות אישות ה"א) ביאר שמה שבירכו ברכה זו ביהודה היינו משום שלארוס אסור להתייחד עם ארוסתו, ולכך בירכו ברכת חתנים בכדי להתיר להם את איסור הייחוד שהיה להם. ובמרדכי ובאגודה כתבו דהוא הדין בכל ארוס וארוסה שרוצים להתיר להם איסור יחוד מברכים להם שבע ברכות. והובאו דבריהם להלכה ברמ"א (סי' נה ס"א) וז"ל: ארוס שהוא עם ארוסתו בבית א', מברכין ז' ברכות פן יתייחדו. עכ"ל.
ובבית מאיר (סי' נה ס"ק א) כתב דאף שבירכו ברכת האירוסין אכתי אסורים הם בביאה אלא שהברכות מתירות אותם בייחוד בלבד. וכתב עוד לבאר, דהנה אמרו חז"ל "כלה בלא ברכה אסורה על בעלה כנדה", והיינו כמו שאסור לחתן להתייחד עם כלתו נדה, הוא הדין לכלה בלא ברכה שאסור להתייחד איתה. ועל ידי זה שבירכו ברכת חתנים הותר להם איסור היחוד. והקשה בבית מאיר שם, דלדעת התוספות שארוסה הייתה נבעלת ביהודה, לכאורה אין לנו מקור שברכת חתנים מתירה בייחוד, משום שמה שהם בירכו היה בכדי להתירה בביאה, ע"ש. ובספר המקנה (קונטרס אחרון סי' נה ס"ק א) כתב להוכיח שגם לדעת התוספות ברכת חתנים מתירה אותם בייחוד.
והנה אף שכתב מרן (שם) וז"ל: צריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם הנשואין. עכ"ל, נראה דמרן דיבר בהווה ברוב החופות. אמנם י"ל דגם לדידיה אם יברכו ברכת חתנים בזמן האירוסין בכדי להתירם בייחוד, אין בזה ברכה לבטלה ושפיר דמי, וככל הנ"ל.
נמצא אם כן לפי זה דשרי לברך ברכת חתנים אף בארוס וארוסה בכדי להתירם בייחוד. ואם כן יש לומר דאף אי נימא דלא מהני חופתם, משום שהוא אינו יכול לבוא על אשתו, מכל מקום אפשר לברך ברכת חתנים גם בארוסה בכדי להתירם בייחוד. ואף שיש מקום לחלק ולומר דדילמא דוקא כשעתידה להיות חופה הראויה לביאה אין זה נחשב לברכה לבטלה, אולם היכא שלא תהיה חופה הראויה לביאה, כיון שהוא לא יכול לבעול, דילמא חשיב כברכה לבטלה כיון שלעולם לא תבוא לידי ביאה, מכל מקום לא נראה לחלק בכך, דמכיון שהתרנו לברך ברכת חתנים בזמן האירוסין נראה שהברכה שייכת לזמן זה, אפילו בכדי להתירם בייחוד בלבד.
♦
ט. י.
ולכן להלכה, גם מי שבודאות אינו יכול לבעול ונושא אלמנה, שפיר יכול לברך ברכת חתנים משום דאית לן כמה וכמה ספיקות לברך, ספק שמא אלמנה נקנית בחופה אף על פי שאינה ראויה לביאה, כדעת הגר"א (סי' סד ס"ק ה) השבות יעקב (ח"א סי' סז) והחזון איש (אבהע"ז סי' סג ס"ק יח) ועוד רבים. ואף אי נימא שהלכה כהסוברים שאלמנה אינה נקנית בחופה, שמא אף לדידם נקנית היא במה שמכניסה לביתו, כפי שכתב הט"ז, וכן נראית גם דעת מרן השו"ע. ואף אי נימא שהיא אינה נקנית במה שמכניסה לביתו אלא בביאה דווקא, דילמא זהו דוקא במי שראוי לביאה, אולם במי שאינו יכול כלל לבעול, כולי עלמא מודו דנקנית בחיבת חופה. ואף אם תמצי לומר דלא, דילמא שרי לברך ברכת חתנים גם לארוס ולארוסה בכדי להתירם באיסור ייחוד, ואין בזה כל איסור של ברכה לבטלה כמו שביארנו לעיל. ומכיון דאית לן כמה וכמה ספיקי ספיקות לברך, והוא צד דאורייתא של חופה, כפי שכתב הריטב"א (כתובות ז: ד"ה בברכת אירוסין) שחופה דאורייתא, וכן כתב הרשב"א שם. ואף שבשו"ת תורת אמת למהר"א ששון (סי' קעא) כתב שחופה היא מדרבנן, כבר האריך לתמוה על דבריו בשער המלך (קונטרס חופת חתנים סי' ה) וכתב דאין הפה יכול לדבר כן, דחופה לעניין שתעשה נשואה ודאי היא מדאורייתא, מאחר שכתוב "את בתי נתתי לאיש הזה" ובהדיא אמרינן ביבמות (כט:) נכנסה לחופה מפר נדריה ומיתתה בחנק וכו'. עיין שם עוד שהאריך בזה להוכיח שחופה ודאי מדאורייתא.ועל כל פנים, אף אם אית לן רק צד דאורייתא ואית לן נמי ספק ספיקא לברך, שפיר מורינן ליה לברך כפי שביארנו לעיל.
וכמו כן אית לן בנידון דידן ס"ס לברך במקום דאית לן דעת מרן, מכיון שכפי שביארנו לעיל דעת מרן היא שאלמנה נקנית ביחוד הראוי לביאה. נמצא דלדידיה שפיר נקנית האלמנה אף אם הבעל לא יכול לבעול. וקיימא לן להלכה דהיכא דאית לן דעת מרן ויש ספק ספיקא לברך, שפיר מברכינן ולא חיישינן לסב"ל. וכפי שכתב בעל היבי"א גופיה בחזון עובדיה (ברכות עמ' קצב), ע"ש. ויש להוכיח נמי מהתם דאף דאית לן ספק אם כלל התחייב בברכת על המחיה, דהא אית לן ספיקא בחיוב, ואין לנו חזקה שהתחייב בברכת על המחיה, אפ"ה עבדינן ספק ספיקא לברך. ואם כן הוא הדין בנידון דידן, כיון שאית לן ספק ספיקא לברך וגם פשט דברי מרן כך הם, שפיר מברכינן ולא חיישינן לסב"ל.
ועוד יש לצרף בנידון דידן את דעת הרדב"ז, כפי שביארנו לעיל, דמכיון דאית לן ספק ספיקא במצווה שהיא מצוות חופה, ומסקינן להלכה דמהניא חופת האלמנה, הברכה נגררת אחר המצווה ומורינן ליה לברך ולא חיישינן לסב"ל.
ופוק חזי מאי עמא דבר כמבואר בשו"ת קניין תורה הנז', ובמקום מנהג לא אמרינן סב"ל.
♦ ♦ ♦