מעשה באדם ששכר בית, ובמהלך השכירות נשרף הבית, והמשכיר דורש מהשוכר לנקות את קירות הבית. והנה אם השוכר התחייב בחוזה השכירות על הסיוד, ודאי שהוא חייב. אמנם אם לא התחייב ע"כ מאומה, יש לדון אם נחייבו בזה.
♦
איתא בגמ' בבא קמא צח ע"א אמר רבה השף מטבע של חבירו פטור, מאי טעמא דהא לא עבד ולא מידי. וה"מ דמחייה בקורנסא וטרשיה, אבל שייפא בשופינא חסורי חסריה. (ר"ל דבזמנם היו המטבעות עשויין מכסף וזהב, שהיו עושין מהם צורת מטבע במשקל המסוים, ואח"כ היו מטביעין עליהן חותם שהנהיגה המלכות, ומחיר המטבע היה גבוה מעט ממחיר משקל הכסף שבו, מחמת הממון שהיו נותנים לעושים במלאכת ההטבעה). וקאמר הכא שמי שקלקל את הצורה ולא החסיר מהמשקל, פטור, דנחשב הדבר כאילו לא הזיקו, אע"ג שאותו מטבע שאבדה צורתו, ודאי ירד ערכו כפי עלות ההטבעה החוזרת (וכ"כ מהרש"ל יש"ש ב"ק פרק ט סימן יז 'הוזל מעט מחמת פחת צורתו'). ואף שהמזיק הוריד את ערכו, הוי גרמא ופטור. והאי גרמא אינו כמעשה שנגרם במקרה, שהרי עשאו בידיים, ובמזיד, אלא שהנזק שנעשה נחשב כנזק צדדי, שאינו שייך למהות החפץ הניזוק. והשתא יש לדון איזהו נזק נקרא צדדי והוי גרמא, ומהו נזק במהות החפץ.
וכתב המרדכי (ב"ק הגוזל קמא רמז ריג) וז"ל אבל אם הדבר בעין אף על פי שצריך להוציא משלו כדי להעמידה כבראשונה ושאינו שוה עתה למכור כמו שהיתה, כמו זורק למים צלולין אף על פי שצריך לתת שכר לתרמודאי לבר אמוראי ליטלו, גרמא בנזקים הן ופטור. וכן השף מטבע של חבירו בקורנס אף על פי שצריך לתת שכר לצורף, וכן החובל בבהמת חבירו שפטור אף על פי שאינו שוה עתה כבראשונה. (היינו לגבי דמי ריפוי שפטור מדינא, שהמזיק בהמה אינו חייב אלא נזק בלבד). וכן כל דבר שאינו מחוסר גוף הדבר אלא שצריך להוציא כדי להשיבו לקדמותו הוא נקרא גרמא עכ"ל. נמצא שהמרדכי השווה ג' מקרים שונים שבכולם פטור, וס"ל דכולהו מחד טעמא, שלא חיסר גוף הדבר, אלא שצריך להוצאת ממון כדי להשיבו לקדמותו.
והיש"ש שם כתב וז"ל עוד מצאתי במרדכי ריינ"ס בשם ר' אליה וז"ל כל דבר שהוא בעין, רק שאינו שוה למכור כמו שהיתה מתחילה. הוי גרמא בניזקין, כמו זורק מטבע למים צלולים, אע"פ שצריך ליתן שכר לבר אמוראה ליטלו. והשף מטבע, שצריך לתת שכר לצורף עכ"ל. משמע להדיא בדבריו, דדין השף מטבע כמו זורק מטבע לים, וברוך המקום שכוונתי הלכה, ולא נשארתי יחידי בלי עזר. אחר כך עיינתי בספר צפנת פענח, כתב להדיא כדברי. ועוד כתב שם, אפילו אם אחד הכה על בתי נפש, (היינו תכשיט של זהב שתולין כנגד הלב), או שאר כלי כסף וזהב, או על טבעת, ופחתם. דינא כמטבע ממש, עכ"ל היש"ש, הביאו הש"ך סי' שפו ס"ק ז. ועוד כתב הש"ך וז"ל ואפשר לחלק דדוקא במטבע דליכא אלא צורתא אבל בכלי מעיקרא כלי הוי והשתא לאו כלי הוא והיינו שלא הוזכר דין זה בש"ס ופוסקים רק גבי מטבע וצ"ע, עכ"ל הש"ך.
היוצא מדבריהם, שכל נזק שניתן להשלימו ע"י זה שנותנים שכר לפועלים, הוי גרמא ופטור. ואם השתא אינו כלי ומעיקרא הוי כלי, במרדכי לא נתבאר דינו, והיש"ש הביא מראב"ן שכתב בספרו צפנת פענח שפטור, והש"ך הביאו וכתב דצ"ע. אך אם הוא עדיין כלי, אלא שצריך תיקון, גם להש"ך פטור.
ויש לדון, אם צריך להוצאה נוספת על שכר הפועלים, כגון קנית צבע וכדו', אי נמי נדונו כגרמא, או שהוי נזק ממש כדין פיחתו. ויש לומר שכל דבר שהוא הוצאה חיצונית, שצריך להוציא מעות להביא דברים מבחוץ, כמו צבע, הרי זה גרמא כמו שכר פועל שנחשב גרמא, דאין סברא לחלק. ויש להוכיח כן מריפוי דבהמה דפטור, אע"ג דצריכה לסמי רפואה, מ"מ הרי זה כהוצאה חיצונית ופטור.
וכעין זה כתב הקצה"ח סי' שסג ס"ק ד וז"ל ונראה דשחרוריתא דאשייתא לא מיחייב מדין מזיק כיון דאם ישכור פועל ללבנו הדרא ללבנוניתא, והו"ל כמו זורק מטבע לים היכא דאפשר לאהדורי ע"י בר אמוראי דאע"ג דצריך הוצאה אינו אלא גרמא ופטור, אלא היכא דנהנה מתחייב על הנאתו כיון דגרם לזה חסרון, וכמו באומר את גרמת לי הקיפא יתירא דודאי אין בזה משום דין מזיק אלא אם נהנה חייב לשלם מה שנהנה כיון שזה מיהא חסר על ידו, אבל היכא דלא נהנה אינו חייב בעד שחרוריתא דאין בזה משום מזיק וכמ"ש, עכ"ל. והכא נמי הוי גרמא להוצאת הפועלים כדי ללבנו.
אמנם הנתה"מ סי' שמ ס"ק ג כתב וז"ל והנה אם עלה בה מכה שצריך ריפוי, שע"י ריפוי יחזור לקדמותו ובלא ריפוי אי אפשר לחזור לקדמותו כלל, נראה דכו"ע מודים שצריך השומר או המזיק לשלם ריפוי, כיון דכל זמן שלא יתרפא לא יחזור לקדמותו כחשא דלא הדר הוא. אמנם במרדכי פרק הגוזל קמא [ב"ק סי' קט"ז] כתב בהדיא דאינו חייב בריפוי, דכל שמחמת נזק מזיקו בממון אחר פטור, ומביא ראיה מזורק מטבע של חבירו לים דפטור מלשלם זוזא דבר אמוראי [שם צ"ח ע"א], ע"ש. ונראה לפענ"ד דהמרדכי לא כתב זה רק במקום שאף בלא ריפוי יכול לחזור לקדמותו רק שיתעכב וע"י ריפוי ימהר לחזור, דבאדם כה"ג חייב בריפוי ובבהמה פטור, אבל כשלא הדרא מעצמה רק ע"י רופא יכולה היא שתחזור, המזיק חייב בשכר הרופא. וראיה ברורה לזה מנדה דף נ"ח [ע"א] דאמר לענין דינא תנן שהיא חייבת לכבס הכתם (באשה ששאלה חלוק ונמצא כתם), ושם ג"כ הנזק הוא בממון אחר. ועוד, אטו אם אחד יסתור כלי או בנין של חבירו שאומן יכול להחזירו יפטר מלשלם שכר האומן. אלא ודאי דכל מזיק מחוייב להחזיר הנזק שיהיה כמות שהוא בראשונה כל שניכר היזקו אף שלא נשתנה לגמרי, ודוקא גזלן כשנעשה נזק בהגזילה שלא ע"י מעשה הגזלן אינו חייב כשלא נשתנה ויכול לומר לו הרי שלך לפניך, אבל מזיק בידים חייב להחזיר דמי הנזק אפילו כשלא נשתנה, וממילא חייב בריפוי ובכיבוס הכתם כיון שאינו יכול להחזיר הדבר לכמות שהיה ודמי להזיק בממון זה, ודוקא כשיכול להחזיר לכמות שהיה בלא ריפוי רק שהבעלים מרפאים כדי למהר הדבר אז חשיב ליה המרדכי כניזק בממון אחר דפטור, עכ"ל.
והנה בדברי הנה"מ בביאור המרדכי צ"ע, דהא המרדכי השוה את סברת ריפוי לזורק מטבע לים ולפיחת מטבע, דבתרוויהו אינם יכולים לחזור מעצמם בלא הוצאה. ובתרוויהו המזיק אינו מחוייב להחזיר את הנזק שיהיה כמות שהוא בראשונה. מ"מ דעת הנה"מ חזינן דכל שלא יחזור מעצמו ויש נזק בגוף הדבר, אינו גרמא. והאור זרוע (פסקי ב"ב סי' רסב) כתב בדין ריפוי בהמה, שכל שאינה חוזרת בלא רפואה, המזיק חייב לשלם. ולא פטרו אלא ריפוי החוזרת מאליה, שיכולה להתרפא ללא הוצאה. אך אם אינה חוזרת בלא רפואה, הרי יש כאן נזק. שהבהמה שווה פחות. ומשלם דמי נזקו.
וכעין זה איתא בחזו"א ב"ק י"ג ב וז"ל מיהו דוקא בבעל חי שייך לומר דכל שאפשר לחזור ברפואה לקדמותו לא קרינן לי' נזק אלא קרינן לי' גרם טורח אבל כלי שפגמו לעולם מקרי נזק שזה שאומן מתקנו הוא כלי חדש ואין כלי חוזר לקדמותו לעולם ודוקא בחי שיש לו כח להרפא מעצמו במקרים רבים ואף במקום שמרפאים בסמא הוא רק עוזר לרפואה של כח החי שאין הסמים מרפאים בשר המת והלכך קרי לי' לעולם חזרה לקדמותו אבל לא בכלים ואמנם מצינו בשני מקרים שאמרו בגמ' דגם בשאר חפצים אפשר להחזיר לקדמותו והוא בזרק מטבע לים באפשר לבר אמוראי להעלותו ובמחיי' בקורנסא וטרשי' והנה בזרק לים אין כאן רק גרם טורח שאין כאן שום שינוי במטבע ולא קרינן לי' נזק אבל מחיי' למטבע צריך טעם ולכאורה אי מחיי' לכלי קבול וטרשי' מקרי נזק ואפשר דבמטבע קל להחזיר צורתה וגם אין צורתה רק סימנא לא חשבינן לי' רק לגרם טורח ומ"מ נראה דאין למידין מכאן למקום אחר וכל פגם בכלי שפוחת כספה מקרי נזק אף שאפשר לאומן לתקנה וכש"כ בחיסרו שזה חשיב גם במטבע נזק וכדאמר בשייפא בשופינא וכן טינפו כליו חשבינן נזק כדאמר ב"ק כ"ח ב' ומשמע אפי' אפשר להעביר הטינוף וכן מבואר בהדיא נדה נ"ח א' דאם נכתם הבגד ביד השואל חייב לכבסו ונראה דמראה מקרי מציאות וכשמכבסו יוצר בגד מלובן וחשיב הכתם נזק והליבון תיקון מחודש עכ"ל.
העולה מדברי החזו"א, דאפי' אם לא תחזור מעצמה, מ"מ עיקר הרפואה נעשית מאליה, והסיוע שצריכה לרפואתה נחשב כהוצאה על דבר צדדי, ולא כעל מהות ועיקר החפץ, וזהו גרמא.
והנה במה שהקשו הנתה"מ והחזו"א מבעלת הכתם, דאמרי' דהאשה ששאלה החלוק חייבת בכיבוסו, נראה ליישב דאינו מדין מזיק, אלא מדין שואל שחייב באונסים, ואף אם האונסים נעשו ממילא השואל חייב בנזקו. ואין לומר שכל שמזיק פטור אם עשהו מטעם גרמא, אף שואל לא יתחייב, וכלא הוזק ייחשב. דהא שנינו שאם שומר הטה את החבית ונטל רביעית והחמיצה חייב, דמחמת שנטל את הרביעית ונכנס אויר, החבית החמיצה. והרי אם סתם אדם נטל רביעית מחבית והחמיצה, הוי גרמא ופטור, ואילו שומר חייב. נמצא ששומר שאירע לו נזק בגרמא, חייב כאילו נעשה מעשה בגוף החפץ. ולהכי נמי האשה חייבת בליבון הכתם. וכ"כ הגר"מ אריק בספר מנחת פיתים וז"ל הבאתי דברי השער משפט דשומר חייב בגרמא לכ"ע דכל חיוב שומרים גרמא היא וכו' (שהשומר מתחייב לפעול שלא יהיו נזקים על ידי אחרים, וכל חיובו הוא למניעת גרימת נזקים). עיי"ש שהביא עוד פוסקים שכתבו ששומר חייב בגרמא. וכן הוא בערך שי (יו"ד סי' ד). ומה שהקשו מחיוב מי שטנפו כליו, י"ל דמיירי בכתם הניכר אף לאחר הכיבוס (כפי שמצוי הדבר, שאם בגד מתלכלך מבוץ אינו חוזר לתיקונו לעולם), ולהכי אינו גרמא כלל.
נמצא דמי שצבע בית והשחירו, להש"ך ע"פ היש"ש והראב"ן פטור, וכ"פ הקצה"ח, ולהנתה"מ והחזו"א חייב. ואע"ג שהוא שוכר, ושומר חייב בגרמא, מ"מ מעיקר הדין אין לחייבו מטעם שומר שחייב בגרמא, דהא אין דין שמירה בקרקע (ואכמ"ל בדין שמירה בקרקע). ומכל מקום, לדינא חייב לשלם, מטעם מנהג המדינה, שנהגו שכל שוכר בית חייב להשיבו כפי שקיבלו. ואם הכתלים השחירו, חייב לצבוע אותם.
ובעיקר דין מזיק בגרמא, נתבאר שחייב לצאת ידי שמים, אך אם הוא שוגג כתב המאירי ב"ק נו א דאף לצאת ידי שמים אינו חייב, והיינו בלא הו"ל לאסוקי אדעתי' שיבוא הנזק. וכ"כ החזו"א ב"ק סי' ה סק"ד ד"ה מהו דתימא. ולפ"ז אם הו"ל לאסוקי אדעתי' חייב לצאת ידי שמים, ואם לא הו"ל לאסוקי אדעתי' פטור.
והשתא יש לדון במי ששבר חלון בבית חבירו, דהתם אמרינן דאע"ג דהבית לא פחת מערכו, מ"מ כיון שעומד לתיקון, משלם דמי הוצאה זו. וכ"כ הש"ך על שו"ע סי' שפ"ז שהשו"ע כתב דשמין למזיק, היינו ששמין כמה היתה הבהמה שוה וכמה הנבילה שוה, ומשלם את ההפרש. וע"ז כתב הש"ך וז"ל וע"ל ס"ס צ"ה כתבתי דנראה דהיינו כשאין אפשר לתקן הכלי אבל אם אפשר לתקנו מחויב המזיק לתקנו ע"ש: וז"ל הש"ך בס"ס צ"ה אף על גב דקי"ל לקמן סימן שפ"ז דשמין למזיק, היינו היכא דאי אפשר לתקן הנזק, אבל היכא שאפשר לתקן מסתברא שחייב המזיק לתקן הנזק. ומיירי התם במי שחפר בחצר חבירו ויש למלאות את החפירות. ולא פטרוהו מטעם גרמא, אע"ג דרק גרם לו הוצאה של פועלים שיסתמו את החפירות. ויש לברר אמאי אינו בגדר גרמא.
ונראה לחלק, דכל זמן שהחסרון קובע שם לעצמו, וכגון שנעשו חפירות בקרקע, והחיסרון הוא החפירות עצמן, ואין אומרים בואו ונתקן את הקרקע אלא אומרים שיש למלא את החפירות. וכן הוא בשבר חלון, דהרי החיסרון הוא בהעדר החלון, ואע"ג דהוא נמי הוצאת פועלים וכדו', מ"מ אינו כהוצאה צדדית, אלא דעיקר הדבר חסר. ולא דמי לבתי נפש שנפחתו, דהחיסרון הוא בהם עצמם. ולהכי אי שבר חלון או חפר בקרקע וכדו' אינו כגרמא וחייב.
ולעניין ריפוי בהמה, אם יכולה לחזור כמו שהיתה ללא הוצאה, לכו"ע פטור. ואם אינה יכולה לחזור ללא הוצאה, נחלקו בו המרדכי והאו"ז, והפוסקים כנ"ל. ואם הוא שומר והבהמה ניזוקה, לכו"ע חייב לשלם את רפואתה. שהשומר חייב גם בגרמא.
ומכל מקום, כל זה אינו אלא במזיק בעלמא. אך אם הוא שומר חייב בגרמא. ואם הוא שומר בקרקע, פטור בדיני אדם (ואם הוא מזיד חייב בדיני שמים). ורק אם מנהג המדינה להתחייב על נזקי גרמא, גם שומר בקרקע יהיה חייב כמנהג המדינה.
♦ ♦ ♦