♦
הסוגיה בכתובות
בתוס' כאן (ד"ה הוֵי) כתבו שנידון זה הוא מחלוקת בכתובות (לג.). שם נוקט רב שישא בריהּ דרב אידי שהמּותרה לדבר חמוּר מותרה לדבר קל (ושם הוא לגבי מיתה ומלקות), ורב אשי מְערער על ההנחה הזאת (אך ממשיך ודוחה את גוף דברי רב שישא שם גם לדִידוֹ: "אם תמצא לומר הוֵי - ממאי דמיתה חמוּרה?, דלמא מלקות חמוּר..."). וכן שם (לג:) רב יעקב מנהר פקוד, בשם רבא, נוקט כרב שישא, וגם על דבריו מתקיף רב אשי. ולכאורה, נמצא בסוגיה שם, כמה אמוראים הנוקטים בפשטוּת שהוא מותרֶה לקַל, וכנגדם רב אשי שנראה כמסתפּק בזה. [ועי' חידושי ר"ן, ותוס' (ד"ה הוֵי, ולעיל מה: ד"ה משום, וכתובות לג. ד"ה ממאי). ועוד לגבי מהוּת הוויכוח בזה, עי' שיעורי ר' שמואל כאן אות שעד ושיעורי ר' דוד בכתובות אות שיב].♦
שיטה א': המותרה לחמוּר מותרה לקל
ולפי זה, לכאורה יש לִפסוק שהמותרה לדבר חמוּר מותרה לדבר קל. ואכן יש אחרונים שנקטו כן: שיירי קרבן (לירושלמי סנהדרין יא, א); וכן בחידושי הרי"מ לכתובות (סוף יא: כתב דקי"ל כרבא וכו'). וכבר נקט כן רבי יהושע בועז - בעל עין משפט ונר מצוָה שעל הגליון - בכתובות (שם.), בצַיְּנוֹ לדברי רמב"ם (הלכות סנהדרין יב, ב): "וכיצד מַתרין בו? אומרין לו 'פְּרֹשׁ' או 'אַל תעשה, שזו עבירה היא וחייב אתה עליה מיתת בית דין' או 'מלקות'". אך העיר על ציוּן זה רבי ישעיה פיק ברלין בהגהותיו שעל הגליון (כתובות שם): "דין דמותרה לדבר חמוּר לא מצאתי במיימוני, שם מבואר רק כשהִתרו בו בסתם־מיתה פסק דהוֵי התראה, והיינו כמקבּל עליו בין מיתה חמוּרה כגון סקילה ובין קלה. אבל כשהִתרו בו בחמוּרה לבד לא נתבאר שם...". כלומר, ההלכה הנ"ל של רמב"ם עוסקת בהתראה סתמית (למיתה ללא פירוט מהי), שהיא מחלוקת ר' יהודה וחכמים הנזכרת בסוגייתנו, ופסק כחכמים. ובעל עינים למשפט כתב (כאן) שיש לתמוך את דברי מהר"י בועז בהלכה נוספת של רמב"ם (שם יד, ו), בעניין נידון משנתֵנו: "כל חייבֵי מיתות שנתערבו זה בזה - נִדון כל אחד מהן בקלה שבהן". וכפי שהיה להוכיח ממשנתֵנו כפי שהיא (ללא אוקימתא דר' ירמיה) שהמותרֶה לדבר חמוּר מותרה לדבר קל - כך יש ללמוד להדיא מהלכה זו של רמב"ם. שהרי רמב"ם לא הִבהיר שמדובר דווקא בהתראה סתמית (אמנם עי' רש"י כאן ד"ה ש"מ, והציוּנים שהבאנו לעיל בהערה). וכבר העיר בזה רבי יהושע שלמה ארדיט בספר חינא וחסדא (חלק ב, איזמיר, ה'תרכ"ח; על כתובות לג., דף קסג.[2]). הוא התלבט מה דעת רמב"ם, והניח בצ"ע, שהרי בכל אופן שסובר רמב"ם היה לו לבאר את דבריו יותר, כיוון שזו בעיא מפורשת בתלמוד; וכן שרב אשי בכתובות סובר שאינו מותרה לדבר קל, והוא בתרא, ולכאורה יש לפסוק כן (אמנם בזה לכאורה י"ל דרב אשי דיחויא הוא דקא מדחי. וראה גם להלן בשם מראה הפּנים).♦
שיטה ב': המותרה לחמוּר אינו מותרה לקל
כאמור, בתוס' כאן נקטו שנדון זה הוא מחלוקת אמוראים (ע"פ לשון תוס' רא"ש) בכתובות. לשיטתם נמצא שרב אשי אמר שם דבריו בתורת ודאי - שהמותרה לדבר חמור אינו מותרה לדבר קל. ורב אשי בתרא הוא ויש לפסוק כמוהו.בחזון יחזקאל על התוספתא (סנהדרין יב, ג) ביאר שרמב"ם סָתַם בהלכה־לגבי־תערובת בהתאם לפסיקתו במחלוקת ר' יהודה וחכמים[3] לגבי התראה סתמית (על מיתה ללא פירוט מהי) שכְּשרה. פירוש לפירושו: ולכן כשכתב רמב"ם "חייבי מיתות שנתערבו זה בזה" כוונתו שהִתרוּ בכל אחד מהם בסתם, שהרי א"צ לפרט באיזו מיתה; ולכן לכו"ע הדין ש"נדון כל אחד מהן בקלה שבהן". וממילא אין מקום להסיק מדבריו שהמותרה לחמוּר מותרה לקל. ואולי כך למד ר' עקיבא איגר, שנקט בחידושיו (להלן פד: ולחולין יא: ובשו"ת תניינא סי' קכט וסי' קמח) "דקיי"ל מותרה לדבר חמור לא הוי מותרה לדבר קל".
גם במראה הפּנים (לירושלמי לעיל ה, א[4]) דן בדברי רמב"ם (בהלכה הראשונה שהזכרנו - יב, ב), האם יש מהם ראיה[5]: "ולכאורה יש ללמוד מדבריו דלא הוֵי מותרה לדבר קל, מדקאמר 'או מלקות' - משמע דצריך להתרות בו שחייב מלקות, ולא מהני בחייבי מלקות התריית מיתה, דגזירת הכּתוב הוא וכעין שכתבו התוס' בפ' ואלו נערות דף ל"ג ע"א, ע"ש". אך אין זו ראָיה הכרחית: "ויש לומר נמי דאורחא־דמילתא קאמר, דלחייבי מלקיות מַתְרִין אותו במלקות, ואין הכרע מדבריו להתראה בפירוש". ובכ"ז יש לצדד: "ולדרכּוֹ ז"ל ללמוד בכל מקום מ'ואת"ל' לפשיטוּת - א"כ נלמד מדברי רב אשי דקאמר התם 'ואת"ל הוֵי' וכו' לענין מותרה למיתה חמורה - דהוֵי מותרה למיתה קלה". אפשרות זו - פסיקה ע"פ לשון 'אם תמצי לומר' של רב אשי בכתובות להכרעה שהמותרה לחמוּר מותרה לקּל - העלה במצפה שמואל (על התוספתא, סנהדרין פרק יא אות ש), בנַסותו ליישב דברי עין משפט הנ"ל, אך כתב על זה "אבל אין זה נראה" (וצִיין לתוס' בסוגיין, שכּתבו שזו מחלוקת בכתובות, וא"כ רב אשי הוא החולק). וכתב במצפה שמואל, שמדברי רמב"ם בעניין בן סורר ומורה (הל' ממרים ז, ז) וכנגד דברי הירושלמי (ח, ה) עוֹלֶה, שדעתו שהמותרה לדבר חמוּר אינו מותרה לדבר קל (עיין בדבריו; ועי' גם אוֹר שׂמח הל' ממרים שם). אך חכך בזה, שמא סוגיא אחרת סותמת בעניין זה: "ואולי באמת כיון דאמרינן 'קלה בחמוּרה מישך שייכא' הדִּין באמת, וע"ש עא:" (ע"ש וברש"י ד"ה אלא קלה). והִמשיך והציע שלפ"ז זו מחלוקת תַּנָּאִים לעיל בפ"ק: "ונ"ל דתליא בהא ד'מכּות בשלֹשה' שם (י'), דלר' ישמעאל מכּות במקום מיתה עומדת, לרבא". ואם זו מחלוקת התַּנאים, יש מקום להכריע בה, שהרי הלכה כחכמים שמכות בשלושה: "א"כ להלכה אינו בגדר מיתה, ולא מישך שייכא. ומ"מ צ"ע בזה" (וע"ש שציין לירושלמי לעיל א, ב). ובספר יד פשוטה (הל' סנהדרין טז, ד, עמ' שעט) נקט בפשטוּת בדעת רמב"ם שלהלכה מותרה לדבר חמוּר אינו מותרה לדבר קל. והביאור לזה עולֶה מדבריו במק"א (יד פשוטה שם יב, ב, עמ' רצז), שרמב"ם הִשמיט הלכה זו כי הבעיא בגמ' לא נפשטה; ונמצא שמִּסָּפֵק יש לפטרוֹ מֵהעונש (כן נראית כוונתוֹ). ובשו"ת קול מבשּׂר (ח"א סי' לה אות א) כתב שרבינא שאמר להלן בדין "מי שלָּקָה ושָׁנָה" (פא:) "בכיפה צריכה התְראה קמיפלגי" (ע"ש; וע"פ קושיית מהרש"א להלן) הולך בשיטת רב אשי רבּוֹ, דאתקיף בכתובות וס"ל שהמותרה לדבר חמוּר אינו מותרה לדבר קל (וע"ש כיצד בזה הוכרח רבינא לדבריו לגבי כיפה[6]); ורמב"ם (הל' סנהדרין יח, ד, ועי' שׂדה הארץ שם) פסק כרבינא דאיהו בתרא. וא"כ מצאנו כמה סיבות לפסוק שהמותרה לדבר חמור אינו מותרה לדבר קל.
♦
שיטה ג': חילוק בין 'ממיתה למיתה' ובין 'ממיתה למלקות'
והמאירי כתב כאן: "כבר ביארנו (ח:) בהתְראה שאין צריך שיודיעוהו באיזו מיתה הוא נהרג, אלא שיודיעוהו בכלל שיש בעבירה זו מיתת בית דין; ומֵעתה חייבי מיתות שנתערבו ראוי לומר נדון בקלה אף על פי שלא הותרה במיתה זו, שהרי במיתה־סתם הותרה"; והיינו כאוקימתא דר' ירמיה בסוגיין. והִמשיך: "ומ"מ מי שהותרה בפְרט למיתה חמוּרה ואינו באותהּ מיתה - כגון שרצה להרוג והִתרוהו בסקילה - יֵרָאֶה שהוא חייב, הואיל ובחמוּרה הותרה; שהמותרֶה לחמורה מותרה הוא לקלה". אך בכתובות הסיק המאירי עצמוֹ: "הִתרוהו למיתה בהכּאתוֹ ולא התרוהו למלקות, והִכה בדבר שאין בו שוֶה־פרוטה, שאין כאן ממון - אינו לוקה, שהרי לא היתה כאן התראה למלקות. ואף על פי שהותרה לגדוֹלה ממנה - אין אומרין שמותרה לדבר חמוּר יהא מותרה לדבר הקּל; שאין התראה אלא לְמַה שהיא". לכאורה דבריו סותרים; העירוּ על כך המהדיר שם (הרב אברהם סופר, הערה יא) ובבירור הלכה של מכון הלכה ברורה (כאן ציוּן ג, ע"ש), והִבחינו בין נידון הסוגיה־בכתובות - ממיתה למלקות - ובין נידון סוגייתנו, ממיתה למיתה (שהרי להֲלכה במיתוֹת התראה סתמית כשרה וא"צ לפרט באיזו מיתה. ויש להוסיף, כנזכר לעיל, את לשון הגמ' לעיל עא: "קלה בחמוּרה מישך שייכא"). ועי' בירור הלכה להסבר נוסף בדעתו. ובדעת רמב"ם, בבירור הלכה כתבו מצד אחד כדברי בעל עיניים למשפט, שמההלכה לגבי חייבי מיתות שונות שהִתערבוּ מוּכח שהמותרה לחמוּרה מותרה לקלה. אך מצד שני הוסיפוּ שאין ברור מה דעת רמב"ם לגבי המותרה למיתה, האם מותרה למלקות, שאפשר שדעתו כמאירי, המחלק כאמור.♦ ♦ ♦