♦
א.
אם מועילה גערה ע"י טלפון
במו"ק כ"ב ע"ב: על כל המתים כולן מסתפר לאחר שלושים יום, על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חבריו. והתוס' שם הביאו בשם הירושלמי שיגערו בו חבריו ויאמרו לו צא מעמנו עיי"ש. ומלשון זה שצריך לומר לאבל צא מעמנו, נראה שהגערה לאבל זהו כשהאבל במחיצת הגוער, ואמר לו צא מעמנו. אולם הרמב"ם (פ"ו מאבל ה"ג) כתב ועל אביו ואמו חייב לגדל שערו עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חבריו עיי"ש. הרי שהרמב"ם לא הזכיר בדין גערה בתספורת שיאמר הגוער צא מעמנו, ורק שיגערו בו חבריו, אף שהרמב"ם (פ"ו מאבל שם ה"ח) כתב על כל המתים כולן מותר לילך בסחורה לאחר שלושים, על אביו ואמו עד שיגערו בו חבריו ויאמרו לו לך מעמנו עיי"ש. וא"כ חזינן בדעת הרמב"ם שבדווקא לענין גערה בתספורת ס"ל שא"צ לומר לאבל צא מעמנו. וכ"פ בשו"ע יו"ד (ס' ש"צ ס"ד): על כל המתים מגלח לאחר שלושים, על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חבריו עיי"ש. וא"כ ס"ל להרמב"ם והשו"ע שבדין גערה לאבל בתספורת א"צ לומר לאבל צא מעמנו, אף דהתוס' הביאו מהירושלמי דיאמרו לו צא מעמנו. וכתבו בס' מנחת פתים יו"ד ס' ש"צ (הנדמ"ח עמ' רכ"ה), ובס' משמרת שלום (הל' שמחות פ"ג אות מ"ז), שבירושלמי שלפנינו ליתא לענין תספורת שיאמרו לו צא מעמנו, ורק לענין לצאת לסחורה איתא דיאמרו לו צא מעמנו עיי"ש. ועפ"ז דא"צ לומר לאבל צא מעמנו, אין מוכח דהגערה בעי להיות בפני האבל דווקא, ושפיר יהני גערה ע"י טלפון. אולם בתשו' אגרות משה (ח"ג יו"ד ס' קנ"ו) כתב דאף שבירושלמי שלפנינו ליתא להך גירסא צא מעמנו, מ"מ לתוס' הייתה גירסא זו בירושלמי שלהם עיי"ש. ועפ"ז שבעי לומר צא מעמנו להירושלמי, לא מהני גערה ע"י טלפון, שאין נמצא במחיצתו.והנה הנימוקי יוסף (מו"ק כ"ב ע"ב) שם כתב דבירושלמי משמע דלא מהני רגל ורגלים שעברו עליו עד שיהיה גודל שערו למשא בפני הרואים עיי"ש. וא"כ נראה להדיא שבעי שיראו את שערו ממש ויהא למשא בפני הרואים, ועפ"ז ל"מ גערה ע"י טלפון. ובשו"ת מהרי"ף (ס"ז) דהגערה שאמרו חז"ל הוא בין כשגוערים בו מצד עצמן, דהיינו שאינן יכולים לישב בחברתו כשהוא מנוול, בין כשגוערין בו מצד האבל עצמו שחבריו מקפידין על צערו ומצירין על ניוולו עיי"ש. ובשו"ת הרי"ד (ס' ע"ז) בגדר הגערה משיהיה משונה מחבריו שראוי לומר לו כמה זה משונה עיי"ש. ולכאו' ע"י טלפון, כשלא ראה את האבל משונה, אין יכול לומר לו שהוא משונה מחבריו. וביותר כתב בס' מנחת אבלים (מערכת ג' או"ט) בשם הבית יוסף ס' ש"צ דטעם הגערה כדי שיראה צערו לרבים וניוולו לרבים עד שיגערו לו חבריו ויתביישו לילך עמו מחמת ניוולו, ושיעור שאדם מתנוול כשאינו מסתפר, שיערו חכמים שהוא שלושים יום עיי"ש. וכ"כ בשו"ת חיים שאל (ח"ב סו"ס כ"ג) עיי"ש. וא"כ עפ"ז ודאי שבעי לראות את האבל ממש בניוולו בכדי שיתביישו להיות במחיצתו, ול"מ ע"י טלפון כשאין רואהו. וכן מסיק בשו"ת דבריך יאיר (ח"ב ס' כ"ה), וכתב דאף שלא נמצא כלשון מנחת אבלים בבית יוסף, אפשר דמשמע כן מדבריו עיי"ש, ובס' דרך האתרים (ח"ב ס' צ"א) עיי"ש. אולם ראיתי להג"ר אליהו ביטון בס' מועד לכל חי (ס' כ"א ס"ו), שכתב בפשיטות שמהני גערה ע"י טלפון לאבל עיי"ש. והניף ידו שנית בזה בספרו דרכי פלא (עמ' נ' ס' נ"ט) עיי"ש. וכ"כ בשו"ת מעין אומר (חט"ז ס' כ"ח) שמהני גערה לאבל ע"י טלפון עיי"ש. אולם א"ל הג"ר גדעון בן משה דל"מ גערה לאבל ע"י טלפון כשלא ראה את האבל, אבל י"ל נפק"מ אם ראה את האבל קודם יום השלושים, וביום השלושים התקשר לאבל לגעור בו, שפיר מהני הגערה ע"י טלפון, דראה לאבל בניוולו קודם ל', ורק מי שלא ראה לאבל כלל י"ל דל"מ גערה בטלפון. ובס' דרך האתרים (ח"ב ס' צ"א) דמהני גערה לאבל כשרואין את האבל ע"י זום עיי"ש[1].
ולכאו' כיון דקיי"ל הלכה כדברי המיקל באבל, וכמש"כ בשו"ת חיים שאל (ח"ב ס' כ"ג) לענין גערה עיי"ש, אף במח' הפוסקים יהני גערה ע"י טלפון וצ"ע.
♦
ב.
לבקש או לרמז שיגערו בו
ויש להסתפק באבל שלא גערו בו חבריו ביום השלושים, אם יכול לרמז לחבריו שיגערו בו בכדי שיסתפר. ומצאתי בס' נשמת ישראל (אבלות ח"א ס' י"ח ס"ב סק"ב) שהביא מס' שלחן הטהור (או"ח רס"א) דמוכח שס"ל דלא בעינן שהן מעצמן יתעוררו לגעור בו אלא הוא יכול לבקשם שיגערו בו, דכתב בתו"ד שיראה שיגערו בו חבריו עיי"ש. אולם בשו"ת מים רבים (ס' ע"ב) דלא מהני הגערה אא"כ כשבאמת חבריו מתביישים לילך עמו מחמת ניוולו, לא כשהדבר תלוי ביד חבריו לגעור בו ולהרשות לו להתגלח כשבאמת אין מתביישים לילך עמו עיי"ש. ובשו"ת מהרש"ג (ח"ב ס' רי"ד) דלא מהני שיבקש מחבירו שיגער בו. וכתב הנשמת ישראל דאולי כוונת השלחן הטהור זהו רק לרמז לחבריו שיגערו בו, וכמש"כ המהרש"ג הנ"ל שם, דמיהת יכול לגלות ראשו שיראו חבריו ששערותיו גדולות עיי"ש. ובס' בדי השולחן (אבילות ס' ש"צ ס"ד) דאין לבקש מאחרים שיגערו בו, עיי"ש.וראיתי בס' עילוי הנשמות ליד"נ הגר"א מימון (פל"ג ס"ח עמ' תרכ"ב), שכתב לחקור במהות הגערה, אם הגערה היא בעצם סיבת היתר, היינו שהגערה היא חלק מהאבלות והצער שאומרים לו צא מעמנו, או שהגערה באה רק כסימן, היינו שהגערה אינה מתירה לאבל להתגלח, אלא המצב והמציאות שראשו פרוע, וכל זמן שלא גדל שער ראשו לא תועיל לו הגערה עיי"ש. ולכאו' י"ל דבהכי תליא אם יכול האבל לבקש שיגערו בו כשלא גערו בו מחמת עצמן. דאם נימא דהגערה היא סיבת היתר להסתפר, שפיר י"ל אף כשביקש האבל שיגערו בו יכול להסתפר, דסו"ס גערו בו. אולם אם נימא שהגערה אינה מתירה אלא מחמת המציאות שגדל שערו וראשו פרוע, אם לא גערו בו מחמת שראו שגדל שערו, אלא רק משום שביקש האבל שיגערו בו, י"ל דל"מ הגערה. וצ"ע[2].
ומו"ר הגה"ק זצוק"ל בתשו' משנת יוסף (חט"ו ס' רפ"ד) נשאל במי שנמצא בשליחות בחו"ל במקום בודד ואין מי שיגער בו מה יעשה לענין תספורת. וכתב המשנ"י דא"צ שיגערו בו ממש, שדי אם שהה שיעור הראוי לגעור בו חבריו, שהוא זמן של ג' חדשים, ואפי' מי שנמצא בין גויים די לו בצער זה שמצטער במניעת תספורת עיי"ש. והיינו אף להרמ"א (יו"ד ס' ש"צ ס"ד) דכתב בשיעור הגערה: נוהגים בג' חדשים. ולכאו' בעי שיגערו בו חבריו וללא שיגערו בו אין מותר בתספורת, ובשו"ת הלכות קטנות (ח"א ס' קי"ג) דמי שאין לו מי שיגערו בו ישב עד שילבין ראשו עיי"ש, הרי שס"ל שגערה זהו לעיכובא ואם לא גערו בו אסור בתספורת. וכתב ע"ד בס' נשמת ישראל (אבילות ח"א עמ' שנ"ו) שבג' חודשים סגי בלא הגערה, ומי שאין לו מי שיגערו בו ימתין ג' חודשים ודי בזה, ולאחר י"ב חודש ודאי שא"צ להמתין יותר עיי"ש. וכן השיג ע"ד הלק"ט בס' חזו"ע אבילות (ח"ג עמ' ק"א) עיי"ש, ומש"כ בשו"ת דברי פנחס (ח"ג ס' נ"ט) עיי"ש.
ושו"מ בתשו' אגרות משה (ח"ג יו"ד ס' קנ"ו) שכתב בכוונת הרמ"א שנהגו בג' חודשים, דאף שנראה מהגמ' והירושלמי שצריך שיגערו בו חבריו, ומשמע דכל שאין חבריו גוערין בו אין מסתפר משך כל הי"ב חודש אף ששערותיו מרובים ומצטער מזה, מ"מ ס"ל להרמ"א שאין כוונת הגמ' שצריך שחבריו באמת יגערו בו, אלא הגערה הוא סימן לגודל שערותיו, ונתנו חכמים שיעור בכדי שיגערו חבריו, שחבריו רגילים עמו ויודעים איך דרכו להסתפר ואימתי מצטער בשערותיו, וס"ל להרמ"א שא"צ שחבריו יגערו בו באמת, וזש"כ הרמ"א דאם אין לו מי שיגער בו, היתר הגילוח הוא בג' חודשים שזהו זמן שבסתמא יש לאנשים צער מריבוי השיער, ומותר לגלח בזמן של ג' חודשים כשלא גערו בו חבריו. אולם אם גערו בו חבריו קודם ג' חודשים, שאותו אדם מסתפר כל זמן קצר ובתוך ג' חודשים כבר גערו בו חבריו, אף להרמ"א יהא שרי לו להסתפר, שזהו שיעור חכמים שיגערו בו חבריו, עיי"ש. וכן מבו' במשנ"ב (ס' תקמ"ח ס"ק ל"ד) דמהני גערה אף בתוך ל' עיי"ש, ומה שהשיג ע"ד המשנ"ב בשו"ת אבן ישראל (ח"ט עמ' ק"ט) עיי"ש. ובס' חזו"ע אבילות (ח"ג עמ' ק"ה) כתב שט"ס בדברי המשנ"ב, וצריך להגיה דמהני גערה ביום שלושים ולא בתוך ל' עיי"ש. וכבר כתב כן דט"ס במ"ב בשונה הלכות (ח"ג ס' תקמ"ח ס"י), וצ"ל ואם גערו אף ביום ל' מותר עיי"ש. אולם בשו"ת דברי סופרים (ס' קנ"ב) נקט שמהני גערה אף בתוך ל', דתלוי בגערת חבריו שמקפידים שיתגלח עיי"ש. ובברכי יוסף (יו"ד ס' ש"צ סק"ב) דאין הגערה היא המתרת, אלא אם שהה שיעור הראוי לגעור בו אף שלא גערו בו יכול להסתפק עיי"ש, וע"ע מש"כ בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד ס' שע"א), ובשו"ת דברי סופרים (ס' קנ"ב).
♦
ג.
גערת קרוביו או אשתו
וראיתי בקובץ אסיפת חכמים (חי"ג עמ' רפ"ז) מיהו הגוער, אם בעינן דווקא גערת חברים כדקתני או דלאו דווקא. ונפק"מ אם מהני גערת אחיו, שגם הוא עמו בצרה זו, שהם אבלים כמותו, מהני ג"כ גערתם, אם דחיישינן להערמה ולגומלין, היום הוא גוער ומחר הם גוערין בו. וכתב דאת"ל דחיישינן לגומלין, אם אבל אחר שאינו ממשפחתו יכול לגעור בו עיי"ש. ואכן בשו"ת זכרון יהודה [גרינוולד] (ח"ג ס"ז), ומובא בקובץ צפונות (חי"א עמ' נ"ד), ס"ל שלא מהני גערת בני ביתו, מפני שהם גוערין בו רק מחמת קרבות דעתם אליו בכדי להיטיב עמו ביודעם שהוא מצטער מזה, עיי"ש. וכתב בס' נשמת ישראל (ח"א עמ' שנ"ג) דמשו"ת מהרי"ף הנ"ל דהגערה משום שחבריו מקפידין על צערו ומצטערים בניוולו, וא"כ שפיר יהני גערת קרוביו שהוא מכלל הגערה להצילו מצערו עיי"ש. ובס' בית מועד להגר"פ קורח (ח"ב פכ"ח ס"ז) עיי"ש. ואכן בס' דעת קדושים (ס' ש"צ שם) דמהני גערת קרוביו עיי"ש, וכ"פ בס' שערי האמונה (פ"ח עמ' ש"ו) דמהני גערת קרוביו עיי"ש. וכן מבו' באור זרוע (הל' אבלות ס' תמ"ו), ובשבולי הלקט (הל' שמחות) שכתבו עד שיגערו בו חבריו וקרוביו, עיי"ש.והלום ראיתי בשו"ת מעגלי אליהו (ח"ד יו"ד ס"מ), שנשאל אם אשתו יכולה לגעור בבעל האבל, ומסיק דאם אין מי שיגער בו, גם אשתו יכולה לגעור בבעלה, עיי"ש. ולכאו' יש לדון בזה ממש"כ בס' ערוך השלחן (או"ח ס' תרצ"ד ס"ב), דכתב לענין מתנות לאביונים ויראה לי דאיש ואשתו שניהם יוצאים בשני מתנות דכגוף אחד הם עיי"ש. הרי שס"ל לערוה"ש דאשתו כגופו ממש כגוף אחד, מש"ה אם הבעל נתן מתל"א חשיב כמו שאשתו נתנה מתל"א עיי"ש, ומש"כ בזה בבית מתתיהו (ח"ב ס"י אות כ"ה) עיי"ש. אולם עי' בשו"ת משנת יוסף (ח"ט ס' כ"ו) דמה דקיי"ל אשתו כגופו זהו רק לענין קורבה לעדות וכיו"ב עיי"ש[3].
♦
ד.
גערת קטן וגוי לאבל
ויש לדון אם מהני גערת קטן לאבל. דהנה הערוך השלחן (או"ח ס' תרצ"ה ס' י"א) כתב לדון לענין משלוח מנות איש לרעהו, אם יוצא כשנותן משל"מ לקטן, אם הוי בכלל רעך עיי"ש, ומש"כ בזה בבית מתתיהו (ח"ב ס"ט אות ט"ו) עיי"ש. וא"כ עפ"ז יש לדון אם קטן יכול לגעור באבל, דאמרי' עד שיגערו בו חבריו וקטן ל"ה רעהו. ולמש"כ בשו"ת מהרי"ף הנ"ל בגדר הגערה שאין חבריו יכולים לישב במחיצתו, א"כ אולי דווקא חבריו ממש הנמצאים במחיצתו, וקטן לא מקרי רעהו לענין זה.וראיתי בתשו' מהרש"ג (ח"ב ס' רי"ד) דכתב לענין גערה ע"י גוי, דאע"ג דבגמ' דרשינן כמה פעמים רעהו למעוטי עכו"ם, מ"מ זהו דווקא במקום איסור והיתר אבל בדרך סיפור ענין בוודאי גם עכו"ם בכלל רעהו לענין זה עיי"ש. וכ"פ בס' בדי השלחן (אבילות ס' ש"צ ס"ד) דמהני גערת גוי עיי"ש[4]. הרי שס"ל להמהרש"ג דגם גוי יכול לגעור לאבל, אף שלא מקרי רעהו, וא"כ ה"ה י"ל שיהני גערת קטן. אמנם י"ל בנידון המהרש"ג דאיירי במי שיושב במחיצת גויים, שפיר י"ל שהם בכלל חבריו ומהני גערתם, כשהוא נמצא בקביעות ביניהם, ואילו קטן לא מקרי כגערת חבריו די"ל דחבריו דווקא. וראיתי בתשו' והנהגות ח"ג ס' שפ"ג דכתב הא דאמרי' עד שיגערו חבריו היינו רבים ולא מהני גערת יחיד ובעי גערת שניים עיי"ש. והסתפק בזה בס' בדי השולחן (אבילות ס' ש"צ ס"ד) עיי"ש [ובס' שערי האמונה (פ"ח עמ' ש"ז) השיג ע"ד עיי"ש]. הרי שנקטו דחבריו דווקא. וא"כ ה"ה י"ל דשפיר בעי גערת חבריו דווקא, ולא יהני גערת מי שאין מכירו ואינו חבירו. ועמש"כ בזה בבית מתתיהו (ח"ב ס"ט אות ט"ו) אם יוצא משל"מ לאין מכירו דלא מקרי רעהו, ושכ"כ בס' שמעתתא דמשה (או"ח ס' תרצ"ה) עיי"ש.
ושו"מ בס' יקרא דחיי (ס"כ י"א) בשם הגר"ש דביליצקי זצ"ל, דמהני גערה גם בן לאביו ותלמיד לרבו עיי"ש, וכ"פ בס' מועד לכל חי (ס' כ"א ס"ד) עיי"ש. הרי שס"ל הא דאמרי' עד שיגערו בו חבריו לא דווקא חבריו, וגם אביו ורבו, שוודאי לא מקרי כחבריו, מהני גערתם. ועמש"כ בבית מתתיהו (ח"ב ס"ט אות ט"ו) לענין משל"מ לאביו ורבו אם יצא דלא מקרי רעהו עיי"ש. וכ"פ שמהני גערה תלמיד לרבו ובן לאביו בס' שערי האמונה (פ"ח עמ' ש"ז), עיי"ש.
אולם יש לדון להמבו' בתוס' מהירושלמי דעד שיגערו בו חבריו ויאמרו לו צא מעמנו, א"כ בן אין יכול לומר לאביו צא מעמנו, דהוי לשון ביזוי לאב. ואף שאביו רוצה שיגערו בו בכדי שיוכל להסתפר, מ"מ י"ל דלא מהני מחילת האב אלא על כבודו ולא על בזיונו, וכמש"כ בשו"ת הריב"ש (ס' ר"כ) עיי"ש. וה"ז תליא במה שהארכנו בבית מתתיהו (ח"ה ס' ל"ט) אם הבן יכול להלקות לאביו במלקות בעיוה"כ כשאין מי שיכהו עיי"ש. ובמועדי הגר"ח (ח"ב תשו' תקי"א) השיב מרן הגר"ח קנייבסקי זצוק"ל דבן יכול להלקות לאביו, דרצונו זהו כבודו עיי"ש[5]. וכיו"ב השיב הגרח"ק זצ"ל בס' אוצר מנהגי קהילות פרס (עמ' 427), במנהג פרס להכות בליל הסדר כשאומרים דיינו בעלים של בצל ירוק, אם מותר לבן להכות את אביו, והשיב ע"ז: אם אביו רוצה מותר עיי"ש. הרי שתליא ברצון האב להתיר בזיונו, וה"ה כשאביו רוצה שיגערו בו גם בנו יגער בו צא מעמנו, וצ"ע.
♦
ה.
גערה לאשה
וראיתי בשו"ת תשובות ישראל (ח"א עמ' שע"ב אות קס"ג) שכתב לדון באשה אבילה מהו בתספורת, וכתב דאשה המגלחת ראשה לגמרי י"ל דאף תוך ל' שרי, דה"ז כיעור ולא יפוי ותיקון. אבל יש לדון באשה שמסתפרת באופן נאה שלא יהיו לה הרבה שערות, לכאו' השיעור בזה הוא ג' חודשים להרמ"א הנ"ל. ולהשו"ע (יו"ד ס' ש"צ ס"ה) דאשה מותרת בנטילת שער לאחר ז', אולם ברמ"א שם דיש אוסרים אף לאשה, וא"כ יש לדון להרמ"א מהו אשה בתספורת. וכתב דאשה שמכסה ראשה כדין ורגילה מידי פעם להסתפר קצת, יש לדון שבין כך לא רואים שערותיה שמכסה ראשה במטפחת או פאה, עיי"ש. וכבר דן בזה בשו"ת בית ישראל [לאנדא] (ח"א יו"ד ס' קמ"ה) לענין אשה בתספורת כשהיא אבילה על אביה ואמה, וכתב ג"כ לדון דלא שייך בנשים שיגערו בהם מחמת גידול שערות שלהם שהשערות מכוסות, ואדרבא אין ניוול להם בשערות ראשם רק יופי להן בשערות ראשן שנתגדלו עיי"ש, ומש"כ ע"ז בס' דברי סופרים (אבילות ח"ב ס' ש"צ עמ' תקנ"ו בבירור הלכה) עיי"ש, ובס' נשמת ישראל (ח"א ס' י"ח ס"ד) לענין גילוח לפני הטבילה עיי"ש, ובס' נטעי גבריאל (אבילות פ"ג ס"ט) עיי"ש.♦ ♦ ♦
עדות ♦ שכירות ♦ גזילות וחבלות