דברי הגמרא והפוסקים בענין מת שנחסר
איתא בגמרא (נזיר מג:) "אמר רב חסדא אמר רב, נקטע ראשו של אביו, אינו מטמא לו. מאי טעמא, דאמר קרא 'לאביו', בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר". ומצינו נידון גדול בראשונים, האם דברי רב הללו נפסקו להלכה.דהנה מצינו עוד בגמרא (שם) בברייתא "לה יטמא, לה הוא מטמא, ואינו מטמא לאיבריה, לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו. אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה מאביו". כלומר, שאסור לכהן להטמא לאבר מן המת של קרוביו, אבל מותר לו להטמא למת מקרוביו אפילו אם הוא חסר מעט, ולכן "מחזיר הוא על עצם כשעורה מאביו", דהיינו שלאחר שקבר את אביו ונטמא לו, מותר לכהן לחזור ולהטמא כדי לקבור עצם כשעורה של אביו. ומבואר בדברי הברייתא שלא כדברי רב, אלא שמותר לכהן להטמא למת שחסר, והגמרא מבארת שהיא שיטת רבי יהודה בברייתא אחרת, ושלא כדברי רב.
והנה הרי"ף (הלכות קטנות א:) כתב "לה יטמא, ואינו מיטמא על איבריה, שאין אדם מיטמא על אבר מן החי מאביו, אבל מיטמא על עצם כשעורה מאביו". ופירש הרא"ש (הלכות טומאה סי' ז) שכוונת הרי"ף היא ל"חזרה", והיינו באופן המדובר בברייתא הנ"ל, שלאחר שנטמא לאביו מותר לו לחזור ולהטמא בשביל עצם כשעורה של אביו. וממילא נמצא שהרי"ף פוסק כרבי יהודה, ודלא כשיטת רב[1].
♦
ב.
תמיהת הראשונים על דברי הרי"ף ומסקנת הב"י דלא כהרי"ף
והרא"ש (הלכות טומאה שם) והרמב"ן (תורת האדם אות לט) תמהו על דברי הרי"ף, מדברי הגמרא (שם מד.) "ורב דאמר כי האי תנא, דתניא מעשה שמת אביו של רבי יצחק בגינזק, ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים, ובא ושאל את רבי יהושע בן אלישע וד' זקנים שעמו, ואמרו, לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר". הרי שהגמרא מביאה ברייתא מפורשת כדברי רב, ועוד שעשו עפ"י זה מעשה, וקיי"ל בכל מקום "מעשה רב" (שבת כא. ועוד), והיאך פסק הרי"ף כשיטת רבי יהודה ודלא כרב. ועוד הקשה הרא"ש (שם) שבדאורייתא יש לנו לפסוק לחומרא.והבית יוסף (יו"ד סי' שעג) האריך בסוגיא זו, וכתב בסוף דבריו "ולענין הלכה הוי ליה הרי"ף יחידאה, והלכה ככל הנך רבוותא דפליגי עליה". והיינו שמסקנתו להלכה היא כשיטת שאר הראשונים שפסקו כרב, שאסור לכהן להטמא לקרובו שנחסר אחד מאיבריו. וכן פסק בשו"ע (שם ס"ט) וכתב "אין הכהן מיטמא לאבר מן החי מאביו וכו'. חסר ממנו כל שהוא אפילו הוא מונח אצלו, אינו מיטמא לו, שאינו מיטמא אלא לשלם"[2].
♦
ג.
דעת השבט הלוי שהאיסור להטמא למת שחסר הוא רק מפני הספק
והנה בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סי' קסא) כתב, שמה שפסק השו"ע שאסור לכהן להטמא למת שנחסר, הוא מחמת ספיקא דדינא, שהרי מצינו שהרי"ף מתיר דבר זה, וכן הביא עוד ראשונים הסוברים כהרי"ף, וכתב שגם הרא"ש עצמו שהחמיר בזה הוא רק מחמת הספק, וכמו שכתב הרא"ש (שם) "ועוד דבדאורייתא אזלינן לחומרא ולא יטמא לו". ולכן פסק השבט הלוי, שאם יצטרף עוד ספק יש להקל בזה.ולכאורה דבריו תמוהים, שהוא התעלם ממה שכתב הבית יוסף "ולענין הלכה הוי ליה הרי"ף יחידאה, והלכה ככל הנך רבוותא דפליגי עליה". ואם כן לדידן אין זה רק "ספק", אלא איסור ודאי לאחר שפסק כן הב"י.
אכן בדברי הכסף משנה (אבל פ"ב הט"ו) מבואר כדברי השבט הלוי, שכן כתב "ומכל מקום לענין מעשה, מאחר שרבינו והרמב"ן והרא"ש מסכימים לדעת אחת, הכי נקטינן, וכל שכן שהם מחמירין בשל תורה". הרי מבואר בדבריו שלא נקט כן לגמרי מחמת עיקר הדין, אלא גם משום "שהם מחמירין בשל תורה", והיינו מחמת ספיקא דדינא.
♦
ד.
מת שנחסר אחד מאיבריו קודם מיתה
כתב הרמב"ן (תורת האדם שם) "אלא מיהו מסתברא, דנחתכה ידו של אביו מחיים, בנו מיטמא לו. שלא אמרו אלא כשחסר לאחר מיתה, או שחסר בשעת מיתה כגון נחתך ראשו, דאינו עכשיו כמו שהיה בחיים, ולא קרינא ביה לאביו. אבל נחתכה ידו או רגלו בחיים, ולאחר זמן מת אביו, כיון שהוא לאחר מיתה בשלמות שהיה בו מחיים, קרינא ביה לאביו, והדבר צריך הכרע".ומבואר בדבריו שהדין שאין הכהן מיטמא לאביו אם נקטע ראשו או אחד מאבריו, הוא דוקא אם נחסר האבר לאחר מיתה או בשעת מיתה, שאז אינו במותו כמו שהיה בחייו. אבל אם נחסר אחד מאיבריו מחיים, ולאחר מכן מת, הרי הוא במותו באותה שלימות שהיה בחיים, והוא בכלל "לאביו" במיתתו, ומותר לכהן להטמא לו.
ונראה שדייק כן הרמב"ן ממה שנקטו בגמרא "נקטע ראשו של אביו", ולא נקטה הגמרא שנקטע אחד משאר איבריו, וזהו מפני שעפ"י רוב קטיעת הראש גורמת את מיתתו, ולא שייכת מציאות שנקטע ראשו והוא נשאר חי. ומזה למד הרמב"ן שדוקא אם נקטע בשעת מיתה, או לאחר מכן, הוא בכלל "מת שנחסר".
ומכל מקום כתב הרמב"ן בסוף דבריו "והדבר צריך הכרע". אכן כתב הבית יוסף (יו"ד סי' שעג) "והרא"ש כתב בפסקיו (הלכות טומאה שם) סברת הרמב"ן ז"ל כאילו היא מוכרעת". אולם בהמשך דבריו הביא הב"י, שהכל בו כתב שאין כהן רשאי להטמא למת שנחסר אחד מאיבריו, בין מחיים ובין לאחר מיתה, והיינו דלא כהרמב"ן.
♦
ה.
דעת השו"ע והפוסקים האחרונים בנידון הנ"ל
והנה השו"ע (שם ס"ט) כתב "ויש מי שאומר דהני מילי כשחסר לאחר מיתה, אבל אם חסר ממנו אבר בחייו, ומת, מיטמא לו, אע"פ שאינו שלם". ולכאורה נראה שהשו"ע לא נקט כהרמב"ן, וכידוע שכן דרכו בכל מקום שכתב דעה אחת ב"סתם" ולאחר מכן הביא דעת החולקת בשם "ויש אומרים", שכוונתו לסתום כדעה הראשונה. ואם כן לשיטתו, אסור לכהן להטמא לאביו אם נחסר אחד מאיבריו אפילו קודם מיתה.אולם הדבר תמוה, שהשו"ע פסק להלכה כהכל בו נגד שיטת הרמב"ן והרא"ש. אכן בספר טהרת הכהנים (מונק, סי' שעג ס"ק פד) כתב בשם הגר"נ קרליץ זצ"ל, שיש לנהוג להלכה כדעת הרמב"ן לקולא, שמותר לכהן להטמא לאביו אם נחסר אחד מאיבריו קודם מיתה. ועוד כתב הטהרת הכהנים, שמכך שהשו"ע כתב כן בלשון "ויש מי שאומר" אין להוכיח שלא נקט כן, שכן דרכו של השו"ע לכתוב דעת יחיד במקום שאין חולקים עליו בלשון "ויש מי שאומר"[3], ולא מצינו מי שחולק על הרמב"ן בזה[4].
ואכן ראיתי בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' רנא) שכתב שבאמת יש כאן שתי דעות בזה בדברי השו"ע. והיינו כמו שנתבאר, שהסתמא דהשו"ע היא כהכלבו שאסור לכהן להטמא לאביו אם נחסר אחד מאיבריו אפילו קודם מיתה. וממילא לפי זה יש להחמיר לכתחילה בזה.
♦
ו.
מת שנחסר באחד מאיבריו הפנימיים
דנו הפוסקים, לגבי מת שנחסר אחד מאיבריו הפנימיים, באופן שכלפי חוץ לא ניכר הדבר, האם יש לו דין "מת שנחסר" שאסור לכהן להטמא לו.ובשו"ת שבט הלוי (שם) הביא את דברי החזון איש (אהלות סי' כב ס"ק לה) שהסתפק במת שיש לו נקב בלב או בוושט, והוא נקב שאין בו חסרון, האם הוא נחשב "מת שנחסר". ודייק מדבריו, שאם הוא נקב שיש בו חסרון, הרי זה בגדר "מת שנחסר" ואסור לכהן להטמא לו, ואף שהוא חסרון פנימי שאינו ניכר כלפי חוץ.
אולם הרדב"ז (אבל פ"ב הט"ו) כתב בפירוש להיפך, וז"ל: "שלא נקרא חסר אלא כשחסרונו ניכר בגופו, דאי לא תימא הכי, אין לך מת שלא יהיה חסר". וכן נקטו בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' שנט) ובשו"ת אגרות משה (שם).
ובספר טעם ודעת (ברכת האהל אות מט ס"ק קסג) כתב דבר המסתבר, שנידון זה לענין מת שנחסר באחד מאיבריו הפנימיים, תלוי במחלוקת הרמב"ן והכל בו שהובאה לעיל (אות ד), שלדעת הרמב"ם אם נחסר מחיים ולאחר מכן מת, הכהן מיטמא לו הואיל והוא באותה שלימות שיש מחיים. הרי מבואר בדבריו שצריך שיהיה המת דומה בצורתו לכמו שהיה בחייו, וממילא חסרון פנימי לא הוי חסרון. אבל לדעת הכל בו, שאף אם נחסר מחיים אינו מיטמא לו, והיינו משום דסוף סוף הוא "חסר", ואין הכהן מיטמא אלא למת "שלם", וממילא הוא הדין לחסרון פנימי.
ולפי זה אזלא ראיית השבט הלוי מדברי החזו"א, דיש לומר שהחזו"א מיירי לפי שיטת השו"ע שנקט להחמיר כשיטת הכל בו, שגם אם נחסר מחיים אינו מיטמא לו, והיינו שיש דין של "שלם". ולכן פשיטא ליה להחזו"א שאם יש נקב בלב או בוושט, והוא נקב שיש בו חסרון, הוא בגדר "מת שנחסר", אף שהחסרון הוא פנימי. אבל לעולם לשיטת הרמב"ן יש לומר דלא הוי "מת שנחסר". ומעתה לפי מה שכתב השבט הלוי עצמו, שמה שפסק השו"ע שאסור לכהן להטמא למת שנחסר, הוא מחמת ספיקא דדינא [והובא לעיל (אות ג)], ממילא הוא הדין לענין חסרון פנימי, דאין האיסור אלא מחמת ספיקא דדינא.
♦
ז.
העולה לדינא
א. כהן שמת קרובו, ונחסר אחד מאיבריו, אסור לכהן להטמא לו[5]. ויש אומרים שהאיסור הוא מחמת ספיקא דדינא, ולכן אם מצטרף ספק אחר מותר לו להטמא לו[6].ב. נחסר אחד מאיבריו מחיים, ולאחר מכן מת, יש אומרים שמותר לכהן להטמא לו[7], ונראה שיש להחמיר בזהח.
ג. [8]מת שנחסר אחד מאיבריו הפנימיים, באופן שכלפי חוץ לא ניכר הדבר, מכל מקום אסור לכהן להטמא לו[9].
♦ ♦ ♦