בסוף פרק המוכר את הספינה (ב"ב צ־צא), מגבילה הסוגיא את המסחר בפירות ובדברים "שיש בהן חיי נפש", באמצעות ארבעה איסורים: סחורה: מסחר מזדמן שלא בין החקלאי לצרכן;[1] השתכרות: מסחר בקביעות; אצירה: אגירה במחסנים המעלה את המחיר; הוצאה: יצוא לחו"ל.
כנגד שתי בעיות באו האיסורים. העלאת מחירים – "מפני שמכניס מארה בשערים", ויצירת מחסור – "אינו מוצא ליקח", בעיה שמסברא חמורה מן הראשונה. כן יש להבחין בין מחסור זמני שגורמת האצירה, למחסור קבוע שגורמת ההוצאה, שבפשטות חמור הימנו.
מן האיסורים, נפנה ליסודותיהם. וזאת למודעי, שבדברים הבאים נכלול את האיסורים יחדיו, כרוב הראשונים. נתמקד באצירה, שבה עוסקים רוב המקורות, ונלמד הימנה לשאר. ולא כתבנו רק את המוכרח אלא גם את האפשרי והמסתבר.
♦
יסוד הדין
בבריתא שבסוגיא קראו על "אוצרי פירות, ומלוי ברבית, ומקטיני איפה, ומפקיעי שערים" את הפסוקים: "שִׁמְעוּ־זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית (עֲנִוֵּי) [עֲנִיֵּי] אָרֶץ: לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה: לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם וּמַפַּל בַּר נַשְׁבִּיר: נִשְׁבַּע ה' בִּגְאוֹן יַעֲקֹב אִם־אֶשְׁכַּח לָנֶצַח כָּל מַעֲשֵׂיהֶם" (עמוס ח', ד־ז).
בפשטות אלו חטאים שבין אדם לחברו (ר' עמוס ג', י); אמנם קשה לומר שזהו גזל של ממש (כעין גזל הציבור למשל), וכפי שסיכם המאירי (ד"ה אסור לאדם), "לא נגעו בזו מן הדין אלא ממדת חסידות".
הפגיעה בציבור אינה רק סבת האיסורים, אלא קובעת את גדריהם – הם לא חלים כשהאצירה אינה פוגעת בציבור: ריב"ב התיר הוצאת יין משום שהיא תמעט את התפלה, וכך סבר ראב"ע שהשתכר ביין; רבי התיר להוציא פירות ממחוז למחוז סמוך, וראב"ע השתכר בשמן, שכן היה שכיח במקומו.[2]
ב'ציבור' הכונה בעיקר לעניים, שנזכרים ארבע פעמים בעמוס; וכך כתבו ראשונים כמו הרשב"ם, שלדבריו הצרה ש"מתייקר השער... ואיכא הפסד עניים" (ד"ה אוצרי), ולדעתו מותר לאצור כש"מוכרן בזול לעניים בשעת היוקר", "אע"פ שגורם יוקר השער" לשאר הציבור (ד"ה כגון).
♦
כלפי מי האיסור
לכאורה, תמיד יש למנוע פגיעה בעניים. ואכן לגרסתנו אין מגבלה על איסור אצירה (וכן במקור הדברים בתוספתא ע"ז ד', א) – אף שעל שאר האיסורים מפורש שהם נוהגים רק בא"י.
אולם, הסכימו הראשונים שגם איסור אצירה מוגבל – בדומה לאחרים,[3] אלא שנחלקו כיצד: ליהודים, או לארץ ישראל.
♦
רוב יהודי: הרשב"ם
אף שלגרסתנו בסוגיא אין מגבלה על איסור אצירה, הרשב"ם (ד"ה אוצרי) כתב "ונראה לי שבעיר שרובה ישראל מיירי". הרשב"ם לא ציין כן בהמשך הסוגיא על שאר האיסורים, שעליהם מפורש שנוהגים בא"י, בפשטות משום שהוא סבר שאין צורך לציין זאת גם עליהם, שכן "ארץ ישראל" פירושה לעניננו "מקום שרובו ישראל".בשיטתו צעדו רוב הראשונים, גם כשגרסו "ארץ ישראל" לגבי האיסורים: הרמב"ם (מכירה י"ד, ה) והיד רמ"ה (ד"ה הא אוצרי); כך מביא ר' יעקב חזן מלונדרץ בספרו עץ חיים (הל' אונאה ב'); וכן הוא בארחות חיים (דין אונאה); בסמ"ג (לאו ע'); בסמ"ק (רע"ב); בטור (חו"מ רל"א הל' אונאה ומקח טעות); ובשו"ע (שם, כד).[4]
לשיטה זו, האיסורים נועדו לתרום לרווחת הציבור היהודי בכל מקום. כך הסביר הר"ן את גרסתו "אין אוצרין בארץ ישראל": "אין אוצרין בארץ ישראל דברים שיש בהם חיי נפש – מסתבר' דלאו דוק' בארץ יש[ראל] דאפי' בחוצה לארץ נמי אסור, אלא... משו' דבא"י הוו יש[ראל] רובא, אבל ה"ה בחוצה לארץ במקום שרובו ישר'... וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' מכירה, ואף ר"ש ז"ל כן כת' דדוק' בעיר שרובא ישראל" (חדושי הר"ן ד"ה אין).
♦
הלכות א"י: כפתור ופרח
כגירסת הר"ן בסוגיא עצמה ש"אין אוצרין בארץ ישראל": כן הוא בכת"י פריס 1337 וכת"י אסקוריאל;ה וכך במקור הדין, בתוספתא (צוקרמנדל; ע"ז ד', א).ובנוסף לגרסאות שבהן מפורש שגם איסור האצירה מוגבל לא"י, שתי ראיות יש מן ההקשר:[5][6]
א. אצירה בשמיטה: בבריתא בסוגיא, גם לפי גרסתנו, נאמר שמותר לאצור בא"י בשמיטה. מכך שלא נאמר בפירוש שבחו"ל אסור לאצור גם בשמיטה ומה דינה של סוריא, קצת משמע שכל הדיון הוא בא"י.
ב. הסמיכות ל'הלכות ארץ ישראל': התוספתא בע"ז (ד') שהיא המקור לאיסור האצירה ודומיו, מביאה מיד אחריו את ההלכה שיש לגור בא"י "ואפילו בעיר שרובה גוים", ולא בחו"ל "ואפילו בעיר שכולה ישר'" (ה"ג); ובהלכה הבאה, את האיסור לצאת מהארץ. שתי ההלכות שייכות במובהק להלכות א"י, ונקל להבין כך גם את האיסור לאצור. בדומה לכך, גם הסוגיא, אחר איסורי אצירה, מכירה והשתכרות, ממשיכה לאיסור יציאה מהארץ.
בכפתור ופרח (י'), האיסור לאצור מובא בפירוש תחת הלכות א"י. ובלשונו, כחלק מ"זכרון קצת הלכות על ארץ ישראל, וזכרון תועלת יושביה". מדבריו נשמע שגרס בסוגיא שאיסור האצירה בא"י.[7]
לשיטתו, הדברים נכונים לא רק לאצירה, אלא גם לאיסורים האחרים שלגביהם מפורש בסוגיא (בגרסתנו) שהם בא"י – דהיינו הוצאה והשתכרות. איסור הוצאה מא"י נפסק לא רק בכפתור ופרח שם (י') אלא גם ברמב"ם (מכירה י"ד, ח), ועוד. בבריתא אף נאמר שאין להוציא לסוריא, ובתוספתא המקבילה (ע"ז ד', ב) נאמר שגם ממנה אין להוציא – "אין מוציאין מסוריא".
כך לגבי השתכרות: אמנם בתוספתא (ע"ז ד', א) לא נאמר כך במפורש, אך משתכר מובא באותה הלכה עם אוצר, שלגביו מדובר במפורש על א"י, ומיד אחריו, בהלכה הבאה, מדובר על הוצאה לסוריא. כן, מסתבר שהוא הדין לאיסור סחורה, כפי שפסק למשל הרמב"ם (מכירה י"ד, ד).
ככל שנראה את האיסורים כחלק מהלכות א"י, כמו הכפתור ופרח (והדיוקים מגרסאות הראשונים בשאר האיסורים), מסתבר שהם נועדו לסייע לרווחת העניים בה משום ישוב ארץ ישראל.[8]
♦
ההיתרים
כאמור, האיסור לאצור (ובפשטות גם האחרים) מוגבל לדברים "שיש בהן חיי נפש", ואינו נוהג כלפי גויים או בחו"ל – לפי השיטות השונות דלעיל. בסוגיא מפורטים כמה היתרים נוספים, שיכולים לסייע בהבנת סבות הדין.
♦
א. "משלו"
בתוספתא (ע"ז ד', א) נאמר: "אבל בכונס מתוך שלו – אפילו עשר שנים מותר לאצר". כך, בסוגיא נאמר ש"עושה אדם את קבו אוצר", ומיד מובא "תנ"ה... בד"א בלוקח מן השוק אבל במכניס משלו מותר". הרשב"ם שם (ד"ה את קבו) פירש ש"קבו", זהו "מה שמלקט משדותיו", כלומר האיסור לאצור אינו נוהג ביבול האדם משדותיו.היתר דומה הביא הרשב"ם (ד"ה אין משתכרין) על איסור סחורה: "ומיהו לקנות חטין ולעשות פת מותר דכיון דאיכא טירחא שרי". נראה שגם כאן, יסוד ההיתר הוא בכך שהפת שייכת למשתכר.[9]
מן הדברים ניתן גם לחזק את ההבנה שזו מדת חסידות ולא דין: והראיה, שכשהוא פוגע בזכות ממונית, הוא נדחה מפניה והיא גוברת עליו. כחו של האיסור המוסרי יפה למניעת אצירת פירות קנויים. אילו היה כאן גזל של ממש של הציבור, הוא היה אמור לגבור גם על זכות ממונית.
♦
ב. "כנגד סיפוקו"
רב"ס ז"ל הבין אחרת את "קבו", ופירש שהכונה ש"מותר לאדם לאצור כנגד סיפוקו". וכן הובא ביד רמ"ה (קנ"א) בשם "איכא מרבואתא". גם הרשב"ם שפירש אחרת את "קבו", הביא בעצמו היתר זה בהמשך דבריו (ד"ה את קבו): "ומיהו לפרנסת ביתו יכול לקנות אם אין לו משדותיו".אם ההיתר הקודם הראה שזכות ממונית גוברת על מדת החסידות – שנובעת מזכות מוסרית של הציבור, הרי שכאן מדובר בזכות מוסרית של האוצר עצמו, שגוברת על זכות הציבור. האדם זכאי לדאוג לפרנסתו, ל"דברים שיש בהן חיי נפש", גם אם פרנסת הציבור תפגע. ובלשון ר' עקיבא: "חייך קודמים לחיי חברך" (ב"מ סב.).[10]
♦
ג. שביעית
בנוסף להיתרים דלעיל, מובא בבריתא שמותר לאצור "בארץ ישראל ג' שנים, ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית". בפשטות, טעם הדבר הוא "פן ימותו... ברעב" כלשון הרשב"ם (ד"ה לאצור), כך שמדובר במקרה פרטי של ההיתר לאצור "כנגד סיפוקו" שנזכר זה עתה.♦
אצירה בין אדם למקום
עד כה, הנחנו שאלו דינים שבין אדם לחברו, שנועדו לסייע לרווחת הציבור (כיעד עצמי, או כאמצעי לקידום ישוב הארץ). אולם, מן ההיתר בשביעית ניתן להעלות אפשרות אחרת.
♦
אצירה בשביעית ביד רמ"ה
ביד רמה (קנ"א), אחר שנימק את ההיתר לאצור בשביעית בכך "שאין תבואה מצויה עד תחלת שנה תשיעית", הביא כראיה את הפסוק מפרשת בהר (כ"ה, כב): "וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן". ואם כן, אולי יש מקום להציע – גם אם לא בשיטת הרמ"ה עצמו, שנימק זאת בכך "שאין תבואה מצויה" – שיש דין עצמאי לאצור פירות לשלש השנים.אין הכוונה שמקורו של ההיתר בכתוב ושהוא מקרה נוסף של "כדי סיפוקו" כדלעיל, אלא שיש ענין חיובי שאנשים יאצרו בשלש השנים הללו, כהבעת בטחון בברכתו של הקב"ה (ר' ויקרא כ"ו, י).
אף שהרמ"ה עצמו נימק את הדין בכך "שאין תבואה מצויה", יתכן שכך יש להבין את "איכא מרבואתא", שהתיר לאצור "כדי פרנסת ביתו לאותה שנה"[11] בלי לנמק.
כאן כבר אין מדובר בזכות ממונית שגוברת על השיקול המוסרי, וגם לא בהכרעה מוסרית לטובת האוצר: כעת, עולה שיש ערכים שונים – ואם לדייק, מצוות – שבין אדם למקום, שגוברים על הדאגה לפרנסת הציבור. כעת, אם ההיתר לאצור אינו קשור לרווחת הציבור, אפשר שכך גם האיסור.
♦
אצירה לגבוה
אצירה מתוארת בתורה אצל יוסף ופרעה בבראשית ושמות, אך לא בשם זה. תיאור של אגירה בפועל בלשון זו נמצא רק בהמשך:[12] בימי שיבת ציון המקום שאליו העלו את המעשר, נקרא "בֵּית הָאוֹצָר" (מלאכי ג', י; נחמיה י', לט; ובשינוי: י"ב, מד; י"ג, יב; ר' גם ישעיה כ"ג, יח לעיל הע' 7).אם בית האוצר הוא כינוי מיוחד למקום אגירת המעשר, הרי שאצירה הותרה לגבוה בלבד. לפי זה, אפשר שאצירה אינה בעיתית ולכן אסורה, אלא נועדה לקב"ה ולכן נאסרה לנו,[13] בדומה לאיסור חלב, שנובע מיעודו למזבח.[14]
אם כן, אולי יש ללכת צעד נוסף בבאור ה"איכא מרבואתא" שביד רמ"ה: לעיל הוצע שלשיטתו אצירה לפני השמיטה מותרת משום שהיא מביעה בטחון בקב"ה. אם ההיתר נובע מענין שבין אדם למקום, ניתן להציע שכך גם האיסור הכללי לאצור (ודומיו): אצירה נועדה לגבוה, ולכן אסור לאצור. לפיכך, רק אצירה המביעה בטחון בקב"ה (ומפורשת בפסוקים), מותרת ואף מחויבת: לכן יש לאצור עבור השביעית; ולכן יש לאצור את המעשר, כמבואר במלאכי (ג', י) "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר... וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת".טו
סיכום וחתימה
דנו באיסור האצירה ודומיו. המקור בסוגיא בנבואת עמוס על הפוגעים בעניים, ובמאירי ביאר שזו מדת חסידות.[15]
מעבר להגבלה ל"דברים שיש בהן חיי נפש", בכפתור ופרח האיסורים מופיעים כחלק מהלכות א"י ובפשטות שייכים רק בה; אולם לפי רוב הראשונים, וכפי שנפסק בשו"ע, מדובר בכל מקום ובציבור יהודי ברובו. בהמשך, ראינו היתרים נוספים, שתמכו בהבנה שזו מדת חסידות: כשיש זכות ממונית, וכשיש זכות מוסרית של היחיד.
את ההיתר בשביעית הצענו להבין כקשור בענינים שבין אדם למקום, ובעקבות זאת גם את האיסור עצמו: האצירה לצורך הדיוט נאסרה משום שאצירה נועדה לגבוה – כמו בשביעית ובמעשר שהותרו במפורש בפסוקים.
לא נגענו בגדרי הדינים בפירוט, ובקשנו לשרטט תמונה כללית של יסודות האיסורים. הלכה למעשה, מסתבר שבזמננו הדברים שונים, וכפי שסיכם הגר"ש וואזנר זצ"ל לגבי הוצאה: "לדידי פשוט דלפי המצב של היום לא שייך כלל איסור זה... שגם אחרי שמוציאין לחו״ל נשאר די והותר ליושבי א״י ואדרבה אילו הי׳ הכל כאן היו מאבדים ומכלים חלק ממנו... בכה״ג ודאי לא גזרו, ועוד דהרבה שטחים שזורעים כדי להוציא היבול לחו״ל ואילו לא היו יכולים להוציא לא היו זורעים כלל בכה״ג לא שייך גזרתם" (שבה"ל ב', יו"ד סי' ק"ח, ב).
ואנו אין לנו אלא לדרוש ולקבל שכר.
♦ ♦ ♦