מה נכבד היום מימים, זה היום אשר ישושו בו זקנים עם עלמים, בהגיע זה הירחון למאת הגליונים. זכיתי אני הצעיר באלפי, בכתיבת ידיי וברוח פי, בשולחי קבצים בם דפי, לפרסם בו מגליון י"ג, בן שלוש עשרה למצוות, ועד עתה. ומי יתנני עד זקנה ושיבה לראות בטובת הירחון החשוב הזה, אשר בו מתבדרין שמעתתא אליבא דהלכתא, מכל אתר ואתר.
♦
מקור הדין
איתא במשנה (חלה פ"א ה"ז): נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה, וכו': ע"כ. ופירוש המשנה על פשטה הוא - נחתום שעשה עיסה על מנת שתהא שאור, בכדי שיוכל לחלק ללקוחות בצק על מנת שיחמיץ וייהפך לשאור אצלם, חייב בחלה, שאם לא יבואו לקנות הימנו את העיסה, הרי שיכניסנה לתנור ויאפה אותה כלחם. ופשוט שאין כוונת המשנה שיעשה עיסת שאור, דשאור אינו ראוי לאכילה כלל.אולם מדברי הרמב"ם על אתר לא משמע הכי: ואמרנו שהנחתום אם לש עיסה ועשאה כולה שאור כדי לחלקה ולמכרה לבני אדם שהוא חייב, מפני שדעתו שאם לא ימצא מי שיקנה ממנו שאור זה יעשנו עיסה ויאפנה. וזה דומה למה שכבר אמר למכור בשוק חייב. ע"כ. ומבואר שכוונת הרמב"ם היא שדעת האופה לעשות את העיסה עצמה לחם, ומשמע קצת שיעשנו עיסה לאחר שהפך להיות שאור, כמו שכתב 'שאור זה'. ויש לדחוק ולומר, שכוונתו היא שאם לא יבואו לקנות הימנו את העיסה הזו שכוונתו לעשות ממנה שאור, יאפנה קודם שתבוא לידי שאור.
ואפשר עוד לומר, שהשאור ראוי קצת לאכילה, כמו שנעשה אצל אחינו החבשים במאכל 'האנג'רה', הראוי לאכילה לרגילים בו. ואפשר שלזה נתכוון הרמב"ם ז"ל. וכפירוש הרמב"ם כן פירשו המאירי והרא"ש. אולם עי' ריבמ"ץ ודו"ק.
ובירושלמי (פ"א ה"ה) מבואר שהסיבה שחייב בחלה, מפני שאינו תלוי בדעתו אלא בדעת הלקוחות. ומשמע שכל שכוונתו לחלק את העיסה, ואיירי בעיסה שלו, על פניו פטורה מן החלה. ויש לעיין מה הכוונה בדין של 'לחלק'.
♦
יש לעיין בדין לחלק
על פניו יש לשאול שאלה פשוטה, דאי לחלק היינו כפשוטו, כלומר שכל שמחלק את העיסה ללחמניות קטנות, נפטרו מן החלה, אם כן לא מצאנו ידינו ורגלינו. דהא כל עיסה כי האי תפטר מן החלה (בעודה בצק) ולא תתחייב אלא בעת צירוף סל. והמנהג אינו כן. ויש לברר האי דינא בס"ד.♦
נראה לומר שלחלק היינו דומיא דנחתום
ונראה לומר בפשיטות, דהאי תנאה של 'לחלק' שווה בין בנחתום ובין באישה. שכשם שבנחתום לחלק היינו לאחרים, ואפ"ה חייב, כך הוא בלחלק דלאישה, שעושה בכדי לחלק לאחרים, ואינו נאכל על שולחנה. וכן כתב בפשיטות העטרת זהב על אתר: נחתום שעשה עיסה והיה דעתו לחלקה לחלקים קטנים שלא יהיה בהם שיעור חלה למוכרה לאחרים בעודה בצק, אפילו הכי חייבת, שהרי גם דעתו אם ימצא קונה שיקנה כל העיסה ימכרנה לו הכל ויאפנה לו הכל ויתחייב בחלה, אי נמי אם לא תמכור בצק שיעשנה פת, אבל שאר אדם העושה עיסה על מנת לחלקה לאחרים, בעודה בצק פטורה. ע"כ. וכ"כ הפרישה (סק"ג).אולם הב"ח (אות ב') כתב: פירוש בעל הבית שעשה עיסה גדולה לחלקה לבני ביתו, ליתן לכל אחד ואחד חלק אחד שלא יהא בו כשיעור פטורה, שהרי בדעתו תלוי ליתן לכל אחד ואחד ומסתמא ודאי לא יחזור מדעתו. אלא שיחלקה לחלקים קטנים שאין בהם כשיעור הילכך פטורה. אבל נחתום העושה עיסה לחלקה חלקים קטנים לבאים לקנות ממנו מעט מעט פחות משיעור אין הדבר תלוי בדעתו דאם לא ימצא קונים שיקנו ממנו דעתו לאפות כולו לעצמו, אי נמי ימצא קונה שיקנה הכל כאחד ולא יחלקנה לחלקים הילכך חייב הנחתום להפריש חלה בעודה ברשותו: ע"כ. ומשמע שכוונתו היא שבעל הבית נותן לחמניה לכל אחד מבני הבית הסמוכים על שולחנו, ואפ"ה פטור. אולם בפת"ש לא הבין כן, משום שכלל את הב"ח יחד עם הלבוש והפרישה.
♦
דברי התוספות בברכות
הנה איתא בתוספות בברכות (לז ע"ב-לח ע"א): ור' יחיאל ז"ל היה מסופק אם וירמשיי"ש חייבין בחלה משום עושה עיסתו בצק כדי לחלקה פטורין מן החלה דלית בהו שיעורא הכא גבי וירמשיי"ש נמי פעמים מחלקן שאין משימין שיעור חלה בקדרה אחת אך היה מצריך ליקח חלה בלא ברכה בשביל הספק ע"כ. ומבואר מעצם השאלה של התוספות, שפירשו 'לחלק' היינו לחלק לכמה מנות, ולא לחלק לאחרים. ולפי זה, העושה לחמניות לבני ביתו, הרי שעיסה זו פטורה מן החלה. והדבר קשה מאוד בסברא. וכי חייבה תורה להכין חלה בכל גווני מ1.666 קילו קמח? וכי לא יכול האדם לחלק את עיסתו ולמרות זאת להתחייב בחלה?♦
יש להביא ראיות לכך שאין הנחת היסוד העולה מהתוספות מוכרחת
והנה, עיני ראו ולא זר, בדברי התוספתא (חלה פ"א הי"ב): גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשית עד שלא קרמו פניה חייבת משקרמו פניה פטור' דברי ר' עקיבא וכו' משם ר' יהודה [בן בתירא] אמ' משתעשה מקרצות ע"כ. ומבואר ששיעור החיוב של רבי יהודה בן בתירא, הינו משיעשו את החלה עוגות, כעין לחמניות. וא"כ הוא, בודאי שלא יהיה שיעור החיוב של רבי יהודה ב"ב, סיבת הפטור לשאר התנאים. וכן מבואר בדברי רב האי גאון (טהרות פ"א ה"ז[1]) שפירש מקרצות כיכרות מחותכין.ואני דניאל בינותי בספרים, וראיתי בתוספות רבי יהודה החסיד[2], דכלל לא איתא לסברא זו דאיתא בתוספות שלנו. דז"ל: אבל כעין ורומשיל"ש וקרפוי"י שתחילתן רכה ומטוגנין בשמן, אין בהן חיוב חלה ואינו מברך עליהם רק בורא מיני מזונות, וכו' ע"כ. ואם כן הוא, מבואר שבמקור הדברים בתוספות, לא היתה את הסברא הזו. ועי' בדברי אורבך שכתב שבתוספות הנדפסים בברכות, התווספו דברים רבים שלא יצאו מתחת ידי רבי יהודה שירליאון זצ"ל. וגם בתוספות הרא"ש אין סברא זו. וגם בתלמידי רבינו יונה הביאו סברא אחרת לפטור את הוירמיישי"ש הנ"ל[3], ולא זכרו כלל מסברת התוספות הללו.
ועוד יש להביא ראיה דרבנן קמאי לא שמיעא להו הא מילתא, דהא הראב"ד בהשגותיו כתב: נראה מן הגמרא שאף האשה שעשתה עיסתה לחלק חייבת בחלה שמא תמלך לעשותה עיסה מההיא איתתא דאתת ושאלת לרבי מונא בגין דאנא בעיא מעבד עיסתי אטרינא מהו דנסיבנא ותהא פטורה מן החלה א"ל ולמה לא אתא שאיל לאבוה אמר ליה אסור שמא תמלך לעשות עיסה וממתניתין גופא איכא למשמע נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור אם אין בכל אחת כשיעור פטורה מן החלה דייקינן הא אשה אחת דומיא דחמש חייבת, וכו' ע"כ. ומבואר שלדעת הראב"ד אפילו שעשתה לחלק דומיא דנחתום, מיחייבא בחלה. ומשמע דאפילו שעשתה בכדי לחלק לאחרים, מיהא חייבת. ואם כן, ק"ו הוא היכא שעשתה לחלק לבני ביתה כלחמניות, דמיחייבא. וכן נקט המאירי על אתר, ומבואר דלא שמיעא ליה סברת התוספות. וגם כתב המאירי בהדיא, דעניין הנחתום שעושה לחלק לאחרים בתורת מכר, ולכן חייב. ומינה נשמע לאשה שעושה לחלק שלא לבני ביתה, בהכי פטורה, אך לא כשעושה לחלק לבני ביתה השוכנים עמה. וגם הרשב"א בפסקי חלה אשר לו (שער ב' אות י') כתב שהנחתום עושה למכור, ואפ"ה פטור. וכ"כ הפני משה על הירושלמי. ועי' בתרומה (סי' פ"ב בסופו).
♦
דברי מהר"י קורקוס
ובאמת רבינו יוסף קורקוס (הל' ביכורים פ"ו הי"ט) דן בשאלה זו ממש, וכתב: ולכך יש מי שכתב דאפילו שלש כשיעור, אם בדעתו לחלקו לעצמו לאפות כל פחות מכשיעור לבדו פטורה מן החלה. וקשה על זה, דהא חיוב עיסה בשעת גלגול וכיון שדעתו לעשות כולה לחם אף אם דעתו לחלק למה יפטר? ובשלמא, אם נאמר דכשדעתו לעשות חציו סופגנין וחציו לחם שיפטר, ניחא, כיון שהוא גלגול הפטור, דאין בדעתו ללחם, וכפי הדרך שכתבתי, דאפילו עיסה גמורה אם דעתו לסופגנין פטורה. אבל כיון שדעתו ללחם לאכילת אדם אינו נראה שיועיל לו חלוק העיסה ואפילו כשדעתו לחלק לסופגנין וכיוצא בהן מן הדברים הפטורים מוכח מההיא עובדא דאיתתא דחייב שמא ימלך. וכו' אבל כשדעתו לחלק לעצמו חציה סופגנין וחציה לחם חיישינן שימלך, וכו' ומ"מ לחלק לעצמו חיישינן כאשר כתבתי, וכו' נמצא לפי מה שכתבתי דמה שכתב ר' העושה עיסה לחלקה בצק פטורה היינו לחלקה בינו לבין חבירו כל אחד חלקו אבל לעצמו חייבת שמא ימלך. ע"כ. ומבואר מדברי המהר"י קורקוס, דפשיטא ליה שהעושה לחמניות לעצמו, אין בזה סברא לפטור עיסה זו מן החלה. ועי' בדבריו שדקדק כן מן הירושלמי אליבא דרבי יוחנן, דהלכתא כוותיה.והמשיך המהר"י קורקוס וכתב: ואפשר דאפילו לחלקה בצק לעצמו פטר רבינו כרבי יוחנן דירושלמי דפשטא הכי משמע, ועובדא דההיא אתתא אפשר מכיון דר' מונא אמר בפשיטות ולמה לא כלומר למה לא יהא מותר הכי נקיטינן כיון דרבי יוחנן הכי ס"ל ואעפ"י שקצת מן הראשונים כתבו כן[4] ע"כ. ומבואר שהביא את האפשרות לפטור חלוקת עיסה ללחמניות, בתור אפשר בדעת הרמב"ם.
ומ"מ סיים על כך: ראוי להחמיר כפי' השיטה הראשונה וכן העלו רוב הראשונים, וכתבו בשם רבינו מאיר שכשהיו עושין עיסה לבשל במים או לטגנה בשמן[5], היה מצוה שיקחו מעט ממנה ויאפו אותו לחם וע"י נתחייבה כל העיסה אף קודם שלקחו שמא ימלך, וכו' מ"מ למדנו ממנהג רבינו מאיר דלחלק לעצמו פשיטא ליה דחייבת בחלה, וכבר כתבתי בההיא דלחם העשוי לכותח כן בשם ר"ש והרא"ש וכן ראוי לנהוג. ע"כ.
♦
דברי הרב בית אפרים
והנה הפת"ש (סי' שכו סק"ב) הביא את דברי הבית אפרים, שכתב כפי האפשרות שדחה המהר"י קורקוס. ובפת"ש ביאר את דברי הבית אפרים, באופן מסויים, ולענ"ד אין כן כוונת דבריו. וז"ל הבית אפרים: שאלה במה שנוהגין ליקח חלה אף על פי שמחלקין העיסה לכמה חלקים שאין בכ"א שיעור חלה אי אריך למעבד הכי?תשובה הנה דעת הפוסקים ביורה דעה סי' שכ"ו דהא דאיתמר מתני' העושה עיסה לחלקה בצק פטורה מן החלה היינו אם רוצה לחלקה לאנשים הרבה, אבל בשביל שהוא מחלק לעצמו לא מיקרי עושה לחלק. אך לכאורה צ"ע ממ"ש התוס' בברכות דף ל"ח שרבינו יחיאל הי' מסופק אם ווירמייש"ש חייב' בחלה וכו' הרי מבואר דאף שמחלק לעצמו מקרי עשוי לחלק! וכבר עמד ע"ז בספר תפארת למשה וכו' ועתה נדפס מחדש פירוש הגאון החסיד מוהר"ר אלי' מווילנא ז"ל על סדר זרעים[6] ותמה ג"כ על התוס' בזה והביא ראי' ממאי דקאמר נשים שנתנו כו' וה"ל למימר אף באשה א' ועוד הא אמרינן חלות תודה כו' עשאן למכור בשוק חייב והרי לא היה רק עשרון אחד ועשו מהם ג' חלות ואין בכל א' מהם כשיעור וכן פסקו כל הגאונים וכן נהגו אבותינו כו' ע"ש. ולענ"ד אין דברי רבינו יחיאל סותרים כלל למשמעות הפוסקי' הנ"ל והמנהג שנהגו בזה ודברי רבינו יחיאל הם מיוסדים עפ"י מ"ש הר"ש בחלה שכתב לחלוק על ר"ת דמחייב בתחלתה עיסה ע"מ לעשותה סופגנין דהא בירושלמי וכו' ולדעת ר"ת צ"ל דדוקא בעושה לחלק, שלא יהא כשיעור דהעומד ליחלוק כחלוק דמי משא"כ כשדעתו לסופגנין שאין קפידא לענין חלה רק על שעת הגלגול. וכו' והנה הא דמחלקינן בין אם דעתו לחלק לאדם א' או לאנשים הרבה צ"ל משום דגבי אדם אחד, אנו רואין אותם כמצורפים יחד שהרי כל שעה הם בידו לצרף אותם, כל זמן שהם בצק ואף לאחר שנאפו עדיין יש בידו לצרפם בסל, משא"כ כשמחלק אותם לאנשים הרבה שאין מצטרפין יחד אח"כ אז כיון דבשעת גלגול היה דעתו לחלקה רואין אותה כאלו כבר נתחלקה ולפ"ז א"ש דאע"ג דבאדם א' שדעתו לחלק לבצקים קטנות ולעשות גלוסקאות לאפותם, שפיר הם כאלו לא נתחלקה כלל כיון דאכתי חזי לאצטרופי בתנור או בסל וכו' ע"כ. ומבואר בהדיא בדבריו שמסכים והולך לדברי הגר"א שאין לחוש לחששו של התפארת למשה, אלא אין העושה לחלק ללחמניות קטנות מקרי 'לחלק', כיוון שהכל תחת ידו, ונחשב כאילו מצורף מעתה. אולם כשכל כוונתו היא לחלק לאנשים הרבה, כבר בשעת גלגול נפטרה, כיוון שאין מטרת זו העיסה להיות כעיסה אחת, אלא מחולקת לאנשים הרבה[7].
וסיים וכתב: ובהכי א"ש גם מנהג ישראל תורה לפי דעת כל הפוסקים דאע"פ שהם מתחלקי' לגלוסקאות, מ"מ הרי הם אופין אותם יחד ורודים ונותנים לסל א' יחד ואין חלוקת הבצק הזו סופה להתקיים. משא"כ כשהוא חלוקה המתקיימת, דומיא דמחלק לאנשים הרבה, אף באיש א' פטור וכו' ולפמ"ש דכיון דאין דעתם לחלקה לגמרי שהרי סופם להחזיר ולהצטרפם בתנור או בסל מעיקר' כאילו עשאה ע"ד שלא לחלק כלל דמיא וכו' ע"כ.
ונראה פשוט שאין כוונתו לומר שצריכים בכוונת מכוון לצרף בסל או בתנור, צירוף חזק ומשמעותי. אלא כוונתו היא שכל שאין החלוקה מתקיימת על ידי חילוק בפועל לאנשים הרבה, הרי עיסה זו כאילו לא חולקה מעולם. וכיוון שהיא ראויה להצטרף, אין בילה מעכבת וחזינן כאילו נצטרפה מעתה. ופשוט. וראיתי שהרב רווח בתבואת הארץ (עמ' קס) כתב בשם החזו"א כביאור הזה בדעת הבית אפרים, וששתי.
וכך יש להעמיד את המנהג הפשוט, וכן כתב הגר"א בשם כל הגאונים ומנהג אבותינו כולם, לחייב חלה בכהאי גוונא, ואין לחלוק כלל[8].
♦
דברי הראשונים שהביאו את דברי רבי יחיאל בתוספות הנ"ל
והנה כמה ראשונים הביאו את דברי רבי יחיאל הנ"ל. הנה ז"ל רבינו פרץ בהגהות סמ"ק (סי' רמו אות ד'): ומורי רבינו יחיאל היה מסופק לפי שאין רגילות לבשל מהן בקדרה שיעור חלה ודמי קצת לעוש' עיסה לחלק בצק והיה מנהיג להפריש חלה מהם בלא ברכה, ע"כ. וכ"כ הכלבו (סי' פט), וכ"ה במרדכי (ברכות פ"ו סי' קכא). והראשון שכתב בזה בפירוש הוא רבינו שמחה המובא בהגהה שבהגהות מיימוניות (אות יד') וז"ל: כתב רבינו שמחה הא דאמרינן העושה עיסה ע"מ לחלקה בצק פטורה, לא תימא דווקא לחלקה בין שתי נשים, אלא אפילו לחלק לעצמו או אפילו לעשות ממנו בצקות קטנות פטורות עד שלא יצרפם התנור, אבל צירוף תנור מיחייב, בחלה או צירוף סל, כמו שפירשנו בפני כבי אפיית המצות ע"כ. ומבואר שכן היתה סברתם.♦
נראה שיש כמה סברות חזקות להעמיד את המנהג
אף שכן כתבו כמה מרבנן קמאי, מ"מ יש להעמיד את המנהג הפשוט. ראשית, כל הראשונים שפירשו ש'לחלק' היינו לחלק לאחרים שאינם סמוכים על שולחן המחלק, ובהא נבדל הנחתום מהאישה, שנחתום חייב ואישה פטורה, זהו דווקא בעושה למכור אך לא כשעושה לשולחנו.שנית, לפי שיטת הראב"ד ודעימיה, דאף באישה שעשתה לחלק לעלמא חייבת שמא תימלך, פשוט שאישה העושה לחלק לעצמה חייבת.
ועוד, יש להביא את מה שמבואר בתוספתא שלדעת רבי יהודה ב"ב עשיית כיכרות חלוקין היא המחייבת בחלה. ואין סברא לומר דלדידיה היינו חיוב חלה, ולדעת שאר התנאים, היינו סיבת הפטור, כשאין אף זכר לזה. וכן הגר"א הביא ראיה מחלות נזיר, שאע"ג שהן פחותות משיעור עומר, מ"מ חייב בחלה. ועל כן יש לחייב עיסה זו בחלה, גם כשעתיד לעשות ממנה כיכרות מחולקין שאין בכל אחד שיעור חלה. והדברים ברורים. ועוד יש לומר דבדברי חלק מהראשונים שהביאו את שיטת רבינו יחיאל, כתבו 'דומה קצת', ומשמע דלא ברירא להו האי חילוקא.
♦ ♦ ♦