מכתב א'
אור לכ' טבת תש"ע מכתב למרן הגרח"ק (שליט"א) [זצ"ל]בעוסקי כעת בישיבה הק' באמירת שעורים במסכת יבמות בפ' אלמנה לכ"ג, עוררתי כמה הערות על דברי הדרך אמונה בהלכות תרומות כדלהלן:
בספר "דרך אמונה" תרומות פ"י אות קי כ' לבאר בהא דלהלכה בת ישראל שהיתה נשואה לכהן ונתאלמנה, דבאכלה תרומה חייבת בתשלומי הקרן, ופטורה מחיוב חומש, דהטעם דפטורה מחומש הוא משום דל"ה זרה מתחילתו שמתחלתה היתה כהנת, אולם את הקרן חייבת מדין גזל, ובבאור ההלכה שם עמוד 254 כ' בתו"ד דבת כהן שנשאת לישראל ראויה לחזור לבית אביה, וזה ראיה שגם בעודה בבית ישראל אינה נפסלת מלהיות כהנת, ורק בתרומה אסרתה תורה דהרי חזינן דמתנות כהונה אפשר לתת לה גם בעודה אצל הישראל כמ"ש רב כהנא אכל בשביל אשתו, אלמא שהיא עדיין כהנת, אלא שהתורה אסרתה בתרומה עכ"ל. ולכאורה לפ"ז לא היה לו לפרש בדרך אמונה אות קי הנ"ל דטעמא דבת כהן לישראל פטורה מחומש דבעי' זר מתחלתו, והיה המחבר צריך לכתוב דהטעם בזה הוא כיון דלא נחשבת כזרה כלל.
והנה איתא במתני' בתרומות פ"ז מ"ב דבת כהן לישראל שאכלה תרומה משלמת קרן ואינה משלמת חומש דברי ר"מ, ובפי' רימב"ץ שם כתב דהוי כזרה ולהכי משלמת קרן, והא דפטורה מחומש הוא משום דהוי ככהנת, ובפי' הר"ש משאנץ שם כ' דחייבת בקרן מדין גזל ופטורה מחומש דכהנת היא דחוזרת לבית אביה וכו', וכ"ה ברש"י סנהדרין נא, א ד"ה ואינה בהאי לישנא "ואינה משלמת את החומש דלאו זרה היא הואיל וראויה לחזור אם ימות בעלה וזרע אין לה", וכ"ה במאירי שם דל"ה זרה לגמרי, וביד רמ"ה כ' דל"ה זרה, והביא את התו"כ בפ' אמור [מובא להלן] דממעטי' מקרא דאין משלמת חומש דל"ה זרה.
וביאור הדברים נראה עפ"י דברי הרדב"ז בפ"ז מתרומות ה"ח שכתב דבת כהן שנשאת לישראל ל"ה זרה ממש אלא יש בה פסול כשהיא נשואה לישראל אבל ל"ה זרה לגמרי דהא חוזרת במת או גירשה לבית אביה לאכילת תרומה, ומה"ט הוסיף שם דאין לה חיוב מיתה על אכילת תרומה, והיינו דנשאר עלה דין בת כהן ורק יש בה פסול זר, אבל הוי בת כהן, וכדחזי' דחוזרת לבית אביה לענין אכילת תרומה, ומ"מ ממעטי' דאינה חוזרת לחו"ש כיון דהיה בה פסול זרות לענין קדשים.
וז"ל הרדב"ז שם בתו"ד: וקרא דבת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל איירי במי שנבעלה לפסול לה שנעשית זרה לגמרי או כגון שנשאת לישראל לענין המורם מן הקדשים, אבל לענין אכילת תרומה אינה נעשית זרה לגמרי שהרי אם נתאלמנה או נתגרשה וזרע אין לה חוזרת לאכול בתרומה שאינו בדין דאתמול אם אכלה תהיה במיתה והיום שנתגרשה שתהיה מותרת לאכול לכתחילה הילכך אם אכלה בין במזיד בין בשוגג משלמת את הקרן ותו לא עכ"ל, ועי' מנ"ח רפ סק"ח שהסתפק לענין מלקות בבת כהן לישראל והביא מהפר"ד בזה, ובאו"ש בהל' תרומות פ"ח ה"ג כ' דגם לא לקי משום זרה דאינה זרה מעיקרא, והוסיף האו"ש דאף לר"מ דבנבעלה לפסול הוי זרה, אבל כאן שראויה לחזור לבית אביה מודה דאינה זרה וגם מיתה ביד"ש אינה חייבת על אכילת תרומה לכן אינה משלמת חומש וכו', ונתכוין לדברי הרדב"ז הנ"ל, וכ"נ להדי' בקרי"ס שם סופ"ז שכ' בת כהן שנשאת לישראל אין עבדיה אוכלים בתרומה כיון דהיא אינה אוכלת דאע"ג דערל וטמא מאכילין היינו משום דתקנתן דידהו אבל הך אין בידה להתגרש מישראל עכ"ל, וצע"ג דתיפ"ל דהוי זרה ולהכי אינה מאכילה עבדיה, ומבואר להדי' בקרי"ס כהנך ראשונים הנ"ל דבת כהן הנשואה לישראל לא הוי זרה ונשאר מעלתה כבת כהן, ורק היא עצמה אסורה בתרומה מחמת בעלה הישראל וכמש"נ.
אך יש להדגיש דדברי הראשונים הנ"ל קאי לת"ק היינו ר"מ במשנה בתרומות שם דס"ל דרק בת כהן לישראל אינה משלמת חומש, אבל בנבעלה לפסול ה"נ מוסיפה חומש כיון דהוי זרה, אמנם חכמים היינו ר"י ס"ל דגם בנבעלה לפסול פטורה מחומש, ומבואר בר"ש שם דהטעם דל"ה זרה מעיקרא, ולחיוב חומש בעי' שתהא זרה מעיקרא, וא"כ נמצא דלהלכה דקי"ל כרבנן ליכא ראיה לומר דבת כהן לישראל ל"ה זרה מחמת דחוזרת לבית אביה ומש"ה פטורה מחומש, דהרי לרבנן גם בנבעלה לפסול דהוי זרה אינה מוסיפה חומש, דחיוב חומש ה"ד בזר מעיקרו.
אכן נראה דגם לרבנן איכא תרי דיני, והיינו דבת כהן לישראל פטורה מחומש משום דל"ה זרה, ובזה י"ל דגם ליכא מלקות וכמו שדנו המנ"ח והאו"ש הנ"ל, ומטעם זה לענין חזה ושוק ה"נ כיון דאינה שבה לבית אביה חשיבא כזרה ומוסיפה חומש, אך לטעם דל"ה זרה מעיקרו בזה גם לענין חו"ש פטורה מחומש, עכ"פ גם לרבנן איכא ב' טעמים נפרדים בפטור חומש, בבת כהן נשואה לישראל הטעם משום דל"ה זרה כיון דשבה לבית אביה, ובנבעלה לזר הפטור משום דל"ה זרה מעיקרא, וכך מבואר להדי' ברדב"ז ובקרי"ס הנ"ל שכ' גם להלכה דקי"ל כרבנן דבת כהן לישראל כיון דחוזרת לבית אביה ל"ה זרה וכדפי'.
ונראה דנ"מ בזה ביש לה בנים או במעוברת מהישראל דאינה שבה לבית אביה, דבזה י"ל דלר"מ מקרי זרה ותהא חייבת בחומש, אך לרבנן תהא פטורה מחומש גם בכה"ג כיון דל"ה זר מעיקרא, ואכן ברש"י יבמות סט: ד"ה תהא שכ' גבי בת כהן מעוברת מישראל דמשלמת חומש, ותמה המשנ"ל בפר"ד והרש"ש ובקר"א וערל"נ שם עמש"כ רש"י דמוסיפה חומש, דנסתר מהמשנה בתרומות הנ"ל, וביד אליהו שם העמיד דברי רש"י דמיירי דאביה קיבל בה קדושין מיד כשנולדה והוי זרה מעיקרא, ועיקר דבריו מתאימים לדעת רבנן במתני' בתרומות דס"ל דגם בנבעלה לפסול אינה משלמת חומש, וע"כ הטעם הוא דל"ה זרה מעיקרא כמש"כ הר"ש שם וכנ"ל, אך לדעת ר"מ דהטעם דל"ה זרה ל"ש דבריו, אכן י"ל דרש"י קאי כר"מ, אלא דס"ל דבמעוברת מודה כר"מ דמשלמת חומש כיון דאינה שבה לבית אביה, [ומה דתשוב במת העובר או הבנים לא הוי סברא לפטור, כיון דבכה"ג חל בה דין זרות מחמת העובר והבנים מישראל].
ומצאתי בפי' רבינו אברהם מן ההר ביבמות שם שעמד על דברי רש"י הנזכר שכ' דחייבת בחומש, וז"ל ולאו מלתא היא דתניא בסיפרא בת כהן שנישאת לישראל ואח"כ אכלה תרומה, וכן כהן שאכל תרומת חברו יכול יהיו חייבין בחומש ת"ל וכל זר לא יאכל קדש כו' יצאו אלו שאינם זרים ע"כ, ומבואר דהמיעוט בתו"כ הוא דפטורה מחומש דאינה זרה, וכלשון הראשונים הנ"ל, [והך תו"כ הובא ביד רמ"ה בסנהדרין נא הנ"ל], וצע"ג דברי רש"י.
ובפי' רבינו הלל בתו"כ שם אמור פ"ו ה"ב כ' יצאו אלו שאינן זרים לה דבת כהן שנישאת לישראל כי מיית בעלה אי לית ליה ולד א"נ אית ליה ולד וימות הדרא לתרומה, וכהן דאכל תרומת חברו אע"ג דבתרומת חברו הוי זר בתרומה דידיה לא הוי זר ע"כ, ומבואר כדברינו בפשט התו"כ דבת כהן הניסת לישראל אינה נחשבת כזרה, והוי ככהן בתרומת חברו, ובקובץ הערות מהגר"י הוטנר ז"ל העיר שם דאמאי פירש הרבינו הלל דבריו כר"מ דמתני', דהא לרבנן ע"כ הטעם דל"ה זרה מעיקרא וכנ"ל, ור"ל דכיון דאינה חוזרת לחו"ש, א"כ לר"מ לענין חו"ש כזרה דמי וחייבת חומש, אבל לרבנן ל"ה זרה מעיקרא ופטורה מחומש, ובזה דייק הר' הלל דכיון דבתו"כ קתני תרומה ולא קתני קדשים ש"מ דכר"מ ס"ל ולהכי פי' רבינו הלל דתליא בראויה לחזור עכתו"ד.
ומתבאר מהראשונים הנ"ל [רש"י רמ"ה מאירי בסנהדרין ובר"ש וברדב"ז ורימב"ץ הנ"ל] דעיקר הטעם דאינה מוסיפה חומש הוא משום דעדיין נחשבת ככהנת לענין זה שהרי חוזרת לבית אביה, ואת הקרן משלמת מדין גזל כהנים כמש"כ הר"ש בתרומות הנ"ל, והרמ"ה בסנהדרין שם, וכמש"כ בדרך אמונה שם הנ"ל.
ויש לחקור אם זה הוי סיבה דמחמת דבת בעלה הישראל חוזרת לבית אביה אין היא זרה גמורה, וא"כ פטור חומש הוא רק באופן שאכן היא חוזרת לבית אביה, או דהוי בגדר סימן דאם במת או גירשה חוזרת לבית אביה מוכח דגם כשהיא עם בעלה ישראל לא פקע ממנה יחוסה כזרע אהרן הכהן, ורק יש בה פסול זרות לתרומה כיון דהיא נשואה לישראל, ומעתה י"ל בדעת רש"י כנ"ל דכיון דהכא מיירי דמעוברת גרע דהא אינה חוזרת לבית אביה ולהכי יש בה זרות, ומשו"ה כ' רש"י דבאכלה תרומה חייבת גם בחומש, ומצאתי בהגהות חת"ס ביבמות על דברי רש"י שכ' בהאי נוסח "דכיון דגופה מעוברת ול"ה גופא סריקי וכו' חייבת בחומש", וכן תי' בפי' יש סדר למשנה בתרומות שם, אך בדקדוק יש נ"מ בדבריהם, דבחת"ס נראה דרק במעוברת ס"ל לרש"י כן, והיינו דכיון דמעורב בקרבה עובר שהוא כזר, אבל כשנולד בנה אף דהוי זר מ"מ נחשבת כבת כהן לענין דפטורה מחומש, אך בפי' יש סדר למשנה להגר"י פיק ז"ל כ' באופ"א דבמעוברת וכל שכן ביש לה בן כיון דאינה חוזרת עוד לבית אביה שוב הוי כזרה לגמרי וחייבת חומש, דבמתני' מיירי רק באין לה בנים וגם אינה מעוברת דיכולה לשוב לבית אביה במיתת בעלה להכי פטורה מחומש דנשאר עליה מעלת בת כהן, ודבריו מתאימים מאוד לנוסחת רש"י בסנהדרין הנ"ל וכמו שציין שם בדבריו דהא דנשאר בה מעלת בת כהן הוא משום דחוזרת לבית אביה, ולהכי ביש לה זרע מהישראל דאינה חוזרת לבית אביה שוב פקע ממנה מעלת בת כהן והוי כזרה לגמרי וחייבת בחומש, ואף דאם ימות הבן או זרעו חוזרת לבית אביה, מ"מ כיון דכעת היא מעוברת או יש לו בנים ונמצא דיש בה מזרעו של בעלה הזר נחשבת כזרה לענין זה דכבר חייבת בחומש וכדפי'.
ובירושלמי ביבמות סוף פרק אלמנה מפורש דגם במעוברת או ביש לה בנים אינה משלמת חומש, וכבר העירו במרה"פ ובציון ירושלים שם דדברי הירושלמי הם דלא כרש"י דבמעוברת שאני, אך י"ל דהירושלמי קאי כרבנן דפטור מחומש משום דל"ה זרה מעיקרא ולכן גם בבת כהן מעוברת מישראל פטורה מחומש, והדברים נפלאים בס"ד.
וביבמות פז. ממעטי' דבת כהן לזר ומת בעלה בלי בנים דחוזרת לבית אביה חוזרת רק לתרומה ואינה חוזרת לאכילת חזה ושוק, ויש לחקור אם הוי גזה"כ גרידא דלגבי חו"ש אינה חוזרת דממעטי' ולא כל לחם אביה, או דלענין חו"ש חשיבא זרה, דלגבי קדשים ליכא דין ושבה, [וראה לשון רש"י מכות יד: ד"ה ששוה], ולפ"ז גם לתנא רבי מאיר בתרומות שם דבבת כהן הנשואה לזר דבאכלה תרומה פטורה מחומש, מ"מ באכלה חו"ש חייבת קרן וחומש כמו זר שאכל חו"ש, ובלשון הרדב"ז על הר"מ פ"ו ה"ח הנ"ל בדין זה נראה הטעם דלענין חו"ש אמרי' דעדיין נשאר לה דין זרות עיש"ה.
והנה ברמב"ם מפורש דבת כהן הנשואה לישראל חל בה דין זרות ולהכי אינה חוזרת לחו"ש, דבהל' תרומות פ"ו ה"ז כ' דבלאו דבת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל שני ענינים נכללו דאם תיבעל לאסור ותעשה זונה או חללה אסורה לאכול בתרומות לעולם, ושאם תנשא לישראל הרי היא אסורה לאכול במורם מהקדשים שהוא חזה ושוק לעולם אע"פ שגירשה או מת עכ"ל, והרמב"ם לשיטתו שכ' בבת כהן לישראל דאינה אוכלת בתרומה, דאיכא חילוק דבארוסה לישראל אינה אוכלת משום דהוי קנין דישראל, וכלשון הרמב"ם תרומות פ"ח ה"ז, ושם פ"ו ה"ג בבת ישראל ארוסה לכהן דאוכלת מפני שהיא קנין הכהן, משא"כ בנשואה לישראל הוי ילפו' בגמ' פח: דאז הוי זרה כמוהו, ולשון הר"מ פ"ו ה"ה וכהנת אשת הזר הרי היא כזר, וכ"כ הר"מ בסה"מ קלד, וכ"ה בחנוך מצוה רפג, והיינו משום דבנשואה הוי ביתו דבעל ודינה כדין הבעל.
ולכאורה יש לסייע לדברי הרמב"ם, דבסנהדרין נא. מרבי' דבת כהן לישראל שזינתה דינה כבת כהן לשריפה, ומוכח דבלי הפסוק סד"א דכבר אינה בת כהן, ואכן ברמב"ן במלחמות ביבמות ריש פרק שביעי בסוף הקטע הראשון מבואר דהרבוי הוא על בת כהן שניסת לישראל, והיינו דאם רק נתארסה לישראל ליכא סד"א דל"ח בת כהן שזינתה, ורק בניסת סד"א דפקע מינה דין בת כהן והיא זרה כאחת מצלעות בעלה כלשון החנוך שם. ולפ"ז לשיטת הרמב"ם בבת כהן שנשאת לישראל ומת דחוזרת לבית אביה, י"ל דהא דחוזרת לתרומה הוא מדין דחזרה לרשות האב, וכדכתיב בקרא ושבה אל בית אביה כנעוריה "מלחם אביה תאכל" היינו דאוכלת מצד דחזרה לרשות האב, וזה הביאור בסוגיא ביבמות פז. דהגמ' שם מקשה דנימא דחזרה לענין הפרת נדרים, וצע"ג דמ"ש להכא דחוזרת לתרומה, [והריטב"א כ' דבקרא לחם היינו בכגון שנדרה לא לאכול מלחמו], ומוכח דענינא דקרא הוא אם חוזרת לרשות האב, אבל ה"נ פקע ממנה מעלת בת כהן, וזהו דמקשי דאולי קרא קאי לענין הפרת נדרים דחוזרת לרשות האב. עכ"פ לפי הרמב"ם ברור דלענין חו"ש דאינה חוזרת היינו משום דחסר לה בקדושת כהונה, דלא סגי בזה שחוזרת לרשות אביה, אלא דלחו"ש בעי דין בת כהן שמעולם לא נישאה לזר.
ולפ"ז נראה דבת כהן שנישאת לזר ומת דמרבי' דחוזרת לבית אביה, היינו דאי לאו הרבוי סד"א דכבר חל עליה דין זרות, דבנישאת לזר פקע ממנה קדושתה, ואף לאחר הרבוי דחוזרת, היינו דחוזרת רק לאכילה מדין רשות האב וכנ"ל, [ואפי' דהוי בוגרת מ"מ רשות האב מהני לענין תרומה גם כשהיא בוגרת, ורק בנישאת יצא מרשות אב ונתחדש בגזה"כ דבחוזרת שוב הוי ברשות אב כנעוריה], אבל נפקע ממנה קדושת כהנת, ונ"מ י"ל דאפי' נימא דבנתן לבת כהן מקיים מצות נתינה מ"מ בכה"ג דחוזרת ליכא מצות נתינה כיון דל"ה כהנת, אלא דאוכלת מחמת רשות האב וכקנין כספו, ומש"ה אינה חוזרת לחזה ושוק, דלענין אכילת חו"ש בעי' קדושת כהונה, דבמידי דקדשים לא סגי ברשות האב להאכיל כמו לתרומה אלא בעי' דין כהנת, ולכן אינה חוזרת לחו"ש כיון דכבר נעשית זרה.
אכן בדעת רש"י רמ"ה מאירי בסנהדרין, הר"ש ורימב"ץ בתרומות שם וברדב"ז שהבאתי לעיל מבואר באופ"א דבת כהן שנשאת לישראל עדיין נשאר עליה מעלת בת כהן ורק בהיותה נשואה לזר יש בה פסול זרות, אבל כיון דיש בה מעלת בת כהן פטורה מחומש, וכשחזרה לבית אביה חוזרת לתרומה מחמת מעלת בת כהן שיש בה בעצמותה כזרע אהרן הכהן.
ומעתה הערה גדולה לי, דבביאור ההלכה הנ"ל כ' דבת כהן לישראל ל"ה זרה וכמו שצטטתי מדברי מרן (שליט"א) [זצ"ל], ואכן כך מבואר בראשונים הנ"ל, וא"כ בפי' הדרך אמונה הו"ל לפרש דהטעם דפטורה מחומש הוא דאינה נחשבת זרה, ולא צריך לטעם דל"ה זרה מתחלתה, והרי נ"מ לדינא דלטעם דלא נחשבת כזרה, אולי אין לה גם חיוב מיתה ומלקות וכדברי הרדב"ז המנ"ח והאור שמח שהבאתי לעיל.
תשובת הגרח"ק: קבלתי המכתב וייש"כ על הערתו.
א"ה ראה עוד מה שביארתי בסוגיות אלו במאמר מקיף באוצר גליון לז עמודים רסה - רפ.
♦
מכתב ב' - בענין בן מאכיל את אמו בתרומה
בעוסקינו כעת בישיבה הק' בפ' אלמנה לכ"ג, הבאתי הערת הדרך אמונה פ"ו מתרומות הי"ט גבי בן מאכיל, על מה שכתב הרמב"ם שם בת ישראל שנשאת לישראל תחילה ויש לה ממנו בן וחזרה ונשאת לכהן אוכל[ת] בתרומה, מת ולה ממנו בן אוכלת מפני בנה האחרון "שהרי הוא מאכילה כמו שהאכילה אביו" עכ"ל. ובביאור ההלכה שם כ' דכוונת הרמב"ם להסביר דאיך הבן מאכיל הרי אמו אינה קנין כספו, ולזה הסביר דהו"ל כאילו אביו עדיין קיים, אך תמה דהרי הבן מאכיל אפי' במקום שהאב אינו מאכילה כמו באונס ומפתה וכמ"ש הרמב"ם שם בפ"ח ה"ד, הרי דגם בבן אנוסה מאכיל, וכאן ל"ש דברי הרמב"ם כמו שהאכילה אביו, דהרי אין האב מאכילה, ונדחק ליישב.ונראה לי ליישב הערת מרן (שליט"א) [זצ"ל] דבאמת יש שני דינים בהא דבן מאכיל ונ"מ גדולה לדינא, דבהי"ב כ' הר"מ דבישראלית שיש לה זרע מכהן אוכלת בשביל בנה וכו', ואפי' זרע הזרע עד סוף כל העולם שנ' וזרע אין לה וכו', והמשנ"ל כ' דבגמ' ילפי' מיליד ביתו, וכדברי הר"מ משמע בתוספתא במסכתין פ"ט ה"ח, וצ"ב דל"ל לתרי קראי. אכן אף דבמתני' מבואר דהבן מאכיל גם היכא דהאב לא היה מאכיל, וע"כ הטעם הוא דהבן מאכיל מכח עצמו, אך מוכרח דאיכא גם לדין דמאכיל מכח האב, דהרי הדין הוא דאף היכא דהבן או הנכד יהיה ישראל או זרע פסול מאכיל את אם אמו, כיון דהוי זרעו של כהן, אף שהוא ישראל ואינו אוכל, וע"כ דדינו להאכיל הוא מכח האב.
ומתבאר בהא דבן מאכיל דאיכא שני דינים, חדא דהבן מאכיל מצד עצמו, ועוד דמאכיל מצד האב דחשיב כמו שהאב קיים, וחזינן דגם בן פסול מאכיל וזה ע"כ דמאכיל מצד האב, וכמ"כ חזינן איפכא דגם היכא דהאב אינו מאכיל כגוונא דהאב הולידו בדרך זנות, מ"מ כיון דהוי זרע מכהן מאכיל את אמו, וע"כ דכה"ג האכלה מצד עצמו, וי"ל דבעי' לב' קראי, דאכן ב' דינים איכא בהאכלת האם ע"י הבן, דקרא דזרע אין לה היינו דמאכיל מצד האב וכאילו האב קיים, דמחמת הבן נחשב שיש קשר אישות בין האם לאב, וזה רק בזרע מהנישואין דהאב היה מאכיל, ואשתו הוי ככהנת, ובמת האב, ע"י שהשאיר את הבן נחשבת כאשת כהן, וזמש"כ הר"מ דהבן מאכיל כמו שהאכילה האב, ודין זה הוא גם בזרע פסול, אבל קרא דילוד מאכיל דילפי' מיניה דבן מאכיל את אמו, הוא דין נוסף דהבן מאכיל מכח עצמו מצד הבן, אך בדין זה הרבוי הוא רק היכא דהבן ראוי לתרומה דאז מאכיל, אף דהאב הוי בזנות ואין האב יכול להאכילה, מ"מ אוכלת מצד בנה דהבן הוא המאכיל.
ולפ"ז בבן פסול מביאת זנות ה"נ אינו מאכיל כלל, דאינו יכול להאכיל מצד אביו כיון דהאב אינו מנשואין אלא בזנות ואינו מאכיל את אמו, והא דבן מזנות מאכיל ה"ד אם הבן כשר דאז מאכיל מצד עצמו, אבל אם הבן הנולד יהא פסול ה"נ ממנ"פ אינו מאכיל אמו, וכן נראה בלשון הרמב"ם בפ"ו מתרומות הי"ג שהביא הדין דזרע פסול מאכיל רק בגוונא דכהן "שנשא" בת ישראל וכו', והיינו דבכהן המאנס בת ישראל ה"נ ליכא להאי הלכתא.
ובזה נראה ליישב היטב בשי' רש"י ביבמות סח: ד"ה אי הכי שהק' על הי"מ דס"ל דחייבי כריתות אינן פוסלין את האשה מתרומה, דא"כ משכח"ל ממזר מאכיל את אמו כגון שבא על אחותו וכו', ונראה דהי"מ ס"ל דהא דזרע פסול מאכיל ה"ד היכא דכבר חל דין אכילה ע"י האב, דהרי בלא"ה כל מה דמאכיל הוא מכח האב, אבל בחייבי כריתות דליכא תפיסת קדושין וא"כ האב לא היה מאכיל דל"ה קדושין, ה"נ זרע פסול אינו מאכיל וכמש"נ.
ואכן תלמיד האבני מילואים הגאון מהר"ר יא"ז ענזיל זצ"ל בסוף הל' יבום בהגהתו שם נגע בזה שכ' דהא הכא האב אינו מאכיל דלאו קנינו הוא שהרי אין לו בה קדושין ובזנות בא עליה וע"כ דממזר אוכל בתרומה דאל"כ לא היתה אמו אוכלת מכחו, ובהמשך דבריו נשאר בצ"ע על לשון הר"מ בת ישראל שנשאת לכהן ולא נקטי כהן שבא על בת ישראל וכו', ולדברינו מיושב היטב דבזה הבן הפסול אינו מאכיל וכמש"נ.
אחכה לתשובה אם חידוש זה מתקבל לדינא דבן פסול בגוונא דגם האב לא היה מאכיל, ה"נ אינו מאכיל את אמו.
תשובת הגרח"ק (שליט"א) [זצ"ל] בזה"ל: מה שבן ישראלית מאכיל הוא ג"כ מצד האב ולא מצינו שמאכיל מצד עצמו.
♦
מכתב ג' - בדין נתארסה לכהן ונעשה פצוע דכא
בגמ' יבמות נז. נחלקו בפצוע דכא כהן שקידש בת כהן אם נפסלת מאכילת תרומה, וברמב"ם בהל' תרומות פ"ז הי"ד פסק "פצוע דכא כהן שקידש בת כהן אינה אוכלת", ובדרך אמונה שם באות צג כ' ואם בשעת קדושין לא היה פצוע דכא ואח"כ נעשה פצו"ד אינה נפסלת לכאו' שכבר אכלה וכנ"ל בהי"ג וצ"ע. ובציון ההלכה שם אות קנה הוסיף רבינו להסתפק די"ל דכאן כיון שאינה אוכלת מכחו לא מהני מה שכבר אכלה כמו דלא מהני מה שאכלה קודם שקדשה עכ"ל.ובביאור הדברים נראה דיש לדון בבת כהן הנשואה לכהן, אם אוכלת תרומה מתרי דיני, חדא מדין בת כהן וחדא מדין אשת כהן, או דנימא דבנשואה לכהן יצאה מרשות אביה ואוכלת רק מדין אשת כהן, וברמב"ן במתני' נו: מפורש דבבת כהן לכהן אוכלת מדין האב ומדין הבעל עי"ש שכ' דבמשתמרת לביאה פסולה אינה אוכלת בתרומת אביה ואינה אוכלת מצד בעלה, הרי דבלא"ה אוכלת מדין שניהם.
והנה באכילת בת כהן בתרומה, ביארתי בספרי משא יד ח"ב בפרשת אמור דאוכלת מב' דינים, חדא דהוי כהנת מדין בת כהן, ואית לה קדושת כהונה, ועוד דהוי ברשות האב, ואוכלת מחמת דהוי קנין דאב, וכדמשמע בתוס' כתובות מו: ד"ה לענין שכ' דקחשיב בת ברשות אביה לתרומה ויוצאת בנתארסה לישראל, הרי דחשיב דנפקא מרשותיה לענין תרומה, וכ"נ להדי' בר"ש משאנץ בפרשת אמור דהאב מאכיל את הבת בתרומה, ובתורא"ש פ"ק דקדושין ד: כ' ג"כ כדברי התוס', ובחזו"א בקדושין לו. כ' דבת כהן דאוכלת הוי כטפילה לאב, ומצאתי מפורש בפי' רבנו חיים מבעה"ת בפ' שמיני גבי בנות אהרן קודם שנמשח דאוכלת מחמת רשות האב עי"ש שכ' להק' על בנות אהרן שנולדו קודם המשיחה וא"ל אתה ובניך ובנותיך והיכי אכלו כו', ותירץ דלא גרעי מעבד ואמה דכיון שהם קנין כספו אוכלים כדאמרי' המורם מהם כיוצא בהם, בתו נמי כיון דיכול לקדשה אף למנוול או למוכה שחין אם ירצה קנין כספו קרינן ביה עכ"ל, ולפ"ז יש לדון דבבת כהן שניסת לכהן יצאה מרשות אביה, ואוכלת רק מדין אשת כהן, ובפרט אם אכילתה רק מחמת רשות האב הרי בניסת יצאה מרשותו, וא"כ אוכלת מצד אשת כהן. ונ"מ בזה י"ל לפי"מ דקי"ל דבת כהן הנשואה לישראל ומת בלי בנים דחוזרת לבית אביה לתרומה ולא לחזה ושוק, וא"כ ה"נ י"ל דבבת כהן הנשואה לכהן ומת בלי בנים דחוזרת לבית אביה, אך כיון דכבר יצאה מרשות אביה דינה יהיה דחוזרת לתרומה ולא לחו"ש, ואמנם בקר"א להלן נז, ב כ' בתו"ד דבת כהן המקודשת לכהן ומת בעלה דאוכלת בחו"ש משום שהיא בת כהן, אולם הקר"א הדגיש דבריו בבת כהן המקודשת לכהן, היינו דאז לא יצאה כלל מרשות האב וכדיבואר להלן, אבל בבת כהן הנשואה לכהן ומת כיון דיצאה מרשות האב ה"נ יודה דאינה חוזרת לחו"ש וכדפי', ובדרך אמונה בביה"ל נקט רבינו בפשטות דגם בנשואה חוזרת לחו"ש, ובחזו"א לפנינו הדגיש דבבת כהן המקודשת לכהן אוכלת גם מדין בת כהן, ומדבריו שם משמע דבנשואה לכהן יצאה מרשות אב וכמש"כ.
ומעתה יל"ע דבארוסה לכהן אינה אוכלת מדין בעלה, אף דל"ש גבה חשש דשמא תשקה, מ"מ כבר הפקיעו חז"ל זכות אכילה מארוסה לכהן מגזירה דשמא תשקה, דמחמת גזירה זו הוי הפקעה ודין זרות מדרבנן עליה, ואינה אוכלת משום דבעי' דין נשואה לאכילת תרומה. ולפ"ז יש להעיר דבבת כהן ארוסה לכהן לא תאכל ממנ"פ, דמדין בת כהן הרי יצאה מרשות האב, ומדין בעלה הכהן אינה אוכלת בארוסה, וצ"ל דכיון דהיא בת כהן ונתארסה לכהן ל"ש לומר דמדרבנן אית לה דין זרות לתרומה דהא היא בת כהן. ובהפלאה כתובות נז: ד"ה ריב"ב כ' כן להדי' וז"ל דבבת כהן למה לא תאכל מצד אביה אפי' אם ימצא סימפון וכ"ש דלא שייך שמא תשקה וכו' עי"ש. וכ"נ בשו"ת עין יצחק באב"ע סימן סה, וכן כתב בפשיטות בחידושי הרי"ם קדושין נח. ובדרך אמונה שם פ"ח ה"ז אות נא הביא משהם וישפה דבת כהן המאורסת לכהן אוכלת ממנ"פ, וכ"נ באור גדול בכתובות שם, ועי' בחזו"א בסימן קלד בהערה הראשונה לפרק הבא על יבמתו שכ' בסוגרים דאפשר דבת כהן לכהן יש לה לאכול תרומה דבי נשייה מכח אביה ואין קדושי כהן מפסידה זכות אביה ע"כ, ומשמע דאוכלת מדין אביה אבל לא מדין אשת כהן.
והנה בריטב"א יבמות שם ביאר דבפצו"ד שקידש הא דלרבא שם ל"א סברה דכבר אכלה בבית אביה, משום דמה שאכלה קודם בבית אביה לא חשיב לומר מעליותא שכבר אכלה, כיון דהוי מרשות לרשות, היינו דרק מה שאוכלת מכח הבעל חשיב שכבר אכלה, ולפ"ז מבוארין דברי הדרך אמונה הנ"ל והיינו דהיה מקום לדון דגם בבת כהן ארוסה לכהן אף דל"ש שמא תשקה מ"מ אינה אוכלת, דמדרבנן בעי' דין נשואה לאכילת תרומה, וא"כ אינה אוכלת מכח הבעל, ותו לא חשיב דכבר אכלה, אך כבר נתבאר דבבת כהן ארוסה לכהן אוכלת גם מדין בת כהן וגם מדין הבעל, אכן י"ל דכ"ז במאורסת לכהן כשר, אבל במשתמרת לביאה פסולה הדר דינא דהוא סותר לאכילת בת כהן, והוי כמו בת כהן מאורסת לזר דמפקיע זכות אכילה דבת כהן.
ובתוס' יבמות נז, ב ד"ה רב כ' בתו"ד גבי חופה לפסולות וכגון שלא היה הפסוול בשעת קדושין כגון שנעשה פצוע דכא אחר הקידושין וכו' הרי דדנו בכה"ג אם נפסלת, אך בהמשך תוס' כ' גוונא דהגעת זמן, ודחו דה"ד למשנה ראשונה, ועי' ב' פירושים במהרש"א שם, ובפי' הראשון ביאר המהרש"א דאוכלת גם מכח הבעל, הרי דבבת כהן המאורסת לכהן נחשב דאוכלת מכח הבעל, ולתי' קמא דתוס' נראה לכאורה דנשארו בזה דבבת כהן לכהן אמרי' שכבר אכלה, ורק בהמשך כ' תוס' שם אוקימתת הג"ז דבזה אוכלת מצד בעלה, אבל לאוקימתא קמא בכל בת כהן מאורסת לכהן חשיב שכבר אכלה, א"כ לתי' הראשון בתוס' מבואר דבבת כהן לכהן גם בארוסה אוכלת מכח הבעל, דלא מסתבר לומר דמה שאוכלת מכח האב מיקרי שכבר אכלה, ויחלקו התוס' על הריטב"א הנ"ל, וא"כ משמע בדעת התוס' דס"ל דבארוסה לכהן ה"נ אוכלת מכח הבעל, ועכ"פ מדברי התוס' נפשט ספיקו של הדרך אמונה הנ"ל.
תשובת מרן: לכאו' יפה כתב.
א"ה במהדורה החדשה של דרך אמונה הוסיף מרן זצ"ל בהשמטות על דבריו, עפ"י המכתב הנ"ל - לעי' בתוס' יבמות נז ע"ב ובמהרש"א שם.
♦ ♦ ♦