א. משניות (העוסקות בדיני קריאת התורה) בתענית פ"ד ומגילה פ"ד וכפי שנתבארו בתוספתא ובתלמוד
משנה תענית פרק ד: "פרשה גדולה, קורין אותה בשנים, והקטנה ביחיד".'פרשה' כאן היא מעשה יום אחד ממעשה בראשית, ומבואר שזה מקום הפיסוק בקריאה (לא כתוב בפירוש שיש קשר ל"פרשה" פתוחה וסתומה, אבל כנראה כך פירשה גמ' בבלי, שהביאו על זה את הדיון שהובא במגילה כב על קריאה זו ועל קריאה של ראש חדש ביחס לפרשות פתוחות וסתומות).
משנה מגילה פרק ד: הקורא בתורה לא יפחות משלושה פסוקים. לא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד, ובנביא שלושה. היו שלשתן שלש פרשיות, קורין אחד אחד. (למדנו מכאן שיש חילוק פרשיות גם בנ"ך, וכדלהלן)
תוספתא מגילה ד ט: "אין קורין בתורה פחות משלשה פסוקין [בכרך אחד]. אם היתה פרשה של ארבע ושל חמשה - הרי זה קורא את כולה. היתה פרשה של חמשה וקרא שלשה, והניח את השנים - העומד אחריו לקרוא – קורא אותן שנים, ועוד שלשה בפרשה אחרת. אם היתה פרשה של ארבעה ושל חמשה הרי זה קורא את כולה".
ירושלמי מגילה ד ה (על המשנה הנ"ל אם היו שלשתן שלש פרשיות): "רב אמר כגון (ישעיהו מה) הוי רב את יוצרו". הפסוקים שהובאו בירושלמי, גם כן לפנינו הם 3 נפרדים, ובקומרן 2 מהם פרשות ואחד אינו ברור.
אבל בתוספתא הביאו על זה כגון "כי כה אמר ה' חנם נמכרתם" וכן בבבלי ואם היו שלשתן שלש פרשיות קורא אחד אחד כגון (ישעיהו נב, ג-ה) כי כה אמר ה' חנם נמכרתם. כי כה אמר ה' אלהים מצרים ירד עמי בראשונה ועתה מה לי פה נאם ה'
לפנינו רק 2 מהם פרשות (כי כה. כי כה), ובקומרן יש 3 ברצף עורי התנערי (זה נוסף על שלנו) כי כה (הראשון אבל השני אינו ברור). וזה מתאים עם התוספתא שהביאה את הפרשה השלישית), אבל לא כמו ההמשך בבבלי (שהביאו אותו כראשון ואחריו עוד שתי פסוקים).
ובגמ' בבלי שם ביארו שהטעם שלא להתחיל ולגמור פחות משלשה פסוקים סמוך לפרשה הוא גזירה משום הנכנסים והיוצאים באמצע קריאה (אף שאינו נכון לעשות כן, כמ"ש בברכות ועוזבי ה' יכלו זה המניח ס"ת ויוצא). ולמדנו מכאן שאותם עמי הארץ שטועים בגלל יציאתם או איחורם, מניחים כדבר מובן שסיום הקריאה הוא בסוף פרשה, וכן הם יודעים היכן מתחילה ומסתיימת פרשה. וזה אי אפשר בעל פה, אלא שבכל כנסת היו כנראה כמה ספרים (שלמים או חומשים) שראו בהם הציבור, וגם בהם היה סימון של תחילת פרשה (בצורת הכתיבה כמו בספר תורה, כנהוג בתקופת מאוחרות יותר בחומשים, או בציון סימן אחר).
תוספת. עוד שם בסוגית הבבלי. "המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקין כנגד שבעה שקראו בתורה.. מתקיף לה רבא והרי עולותיכם ספו דלא הויין עשרין וחד וקרינן שאני התם דסליק עניינא". - אולי הכוונה סליק פרשה. (ואינו ברור וגם לא ידוע עד היכן היה מנהג הפטרה שלהם, ואצלנו הוא נקרא לעתים נדירות, וקורין בו 17 פסוקים ועוד מוסיפין ממק"א).
♦
ב. בבלי ברכות יב:
"בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע... ולימא האי פסוקא ותו לא גמירי כל פרשה דפסקה משה רבינו פסקינן דלא פסקה משה רבינו לא פסקינן".ואף שבתענית ומגילה דלעיל אמרו שאין מפסיקין באמצע פסוק אבל באמצע פרשה מותר, שם הנידון הוא לגבי הפסקה וקריאה על ידי שנים, ואף הקורא האחרון מותר לסיים באמצע פרשה, כי ימשיך בשבת הבאה. אבל כאן הנושא הוא על קביעת פסוק בודד בלי להמשיך אחר כך בזה צריך פרשה שלמה, ושמע מינה שבקריאת המועדות וכדומה צריך לקרוא פרשה שלמה (או לפחות לא לסיים באמצע פרשה), וצ"ע שלא תמיד נוהגים כן, כגון בחול המועד של פסח.
ויש ספרים שפרשת בלק מחולקת לכמה פרשיות, ולא כמסורת שלנו שכולה אחת (עד וישב ישראל בשטים). אבל אין ראיה מגמרא זו למנהגינו, כי עדיין זה ארוך מידי וטורח ציבור.
♦
ג. ספרא – תורת כהנים
"בתחילת הספר. וכי מה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה. ובהמשך שם: ואם [מן הצאן] הרי זה מוסיף על עינין ראשון ולמה הופסק ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה".פירוש "פסקות" [רבים של 'פיסק' - פיסקה, ויש שהעתיקו "הפסקות" מלשון 'הפסק'] במקום הראשון אולי הכוונה על עצם ההפסקה, ויש לפרש שר"ל מפני מה הפסיק הקב"ה ואמר שוב ושוב וידבר או ויאמר מבלי להתייחס כלל ל'פרשה', אבל במקום השני וודאי הכוונה על הפסק פרשה פתוחה או סתומה (שהרי לפני ואם מן הצאן אין דיבור או קרייה נוספים, ואינו נבדל אלא בפרשה חדשה). וכפי שפירשוהו (את הראשון) הראשונים הראב"ד והמיוחס לר"ש (בחלק מפירושיהם) ובספר כריתות לר"ש מקינון ובפסקי רי"ד במנחות לד. (הובא בתשובה שבשו"ת מהרש"ל סימן ל"ז ושו"ת רמ"א סימן כ"ה). (והוא גם העתיק "ומה היו הפרשות משמשות...") ורוקח וסמ"ג ועוד הרבה. וכן מוכח במדרש משנת ר"א פי"ג.
♦
ד. ספרי פרשת ואתחנן. והועתק בבבלי שבת קג:
"וכתבתם שתהא כתיבה תמה (בספרי: כתב שלם)... פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה סתומה לא יעשנה פתוחה כתבה כשירה או שכתב את השירה כיוצא בה... הרי אלו יגנזו".פירש רש"י (על פי הגמרא מנחות לא:) רישא בתפילין ומזוזה וסיפא בס"ת. [אבל בתפילין לא שייך פתוחה וסתומה, כי רוב פרשיותיה אין סמוכין בתורה, כדלהלן].
ה. שיר השירים רבה (פרשה ו ב)
ר' יצחק פתר קרייה בפרשיותיה של תורה, ששים המה מלכות, אלו ששים מסכתיות של הלכות (- משניות), ושמונים פילגשים, אלו שמונים פרשיות שבתורת כהנים, ועלמות אין מספר אין קץ לתוספות.'תורת כהנים' בלשון חז"ל הוא שמו של חומש ויקרא וכאן הכוונה על "מדרש תורת כהנים" הנקרא "ספרא (דבי רב)". שיש בו דרשות על כמעט כל הפסוקים של חומש ויקרא, שהם הרבה יותר משמונים (כשמנה מאות).
וחלוקת הספר הישנה מימי חז"ל הוא לתשע "מגילות" (מגילה בלשון חכמים זה קטן מ'ספר', וכמו שמטעם זה אסתר וחביריו נקראו "מגילה"): א' נדבה. ב' חובה. ג' מילואים (מגילה זו היתה רק בחלק מהנוסחים - רבי עקיבא או רבי ישמעאל וכו'). ד' שרצים. ה' נגעים. ו' זבים. ז' אחרי. ח' עריות. (אחרי וקדושים) וגם מגילה זו היתה רק בחלק מהנוסחים (רבי עקיבא ורבי ישמעאל). ט' ערכין.
(יש עוד חלוקות לפרקים ופרשיות מעורבבות וללא טעם).
וכאן במדרש מנו 80 פרשיות, ומה הם ? הם מקבילים לפרשות פתוחות וסתומות, שלפנינו יש בספר ויקרא 100 פרשיות (כולל את תחילת הספר וגם פרשת כל חלב). אלא שבניכוי פרשיות עריות (13 באחרי 1 בקדושים) ומילואים (1 בפרשת צו ועוד 2 בשמיני), שהן אינן במדרש תורת כהנים כנ"ל, נשארו 83-87 פרשיות. נמצא שמיעטו קצת בפרשות מאשר לפנינו, והן כנראה שתי פרשיות בפרשת קדושים, כי הכל פרשה אחת מתחילת הפרשה עד פרשת המולך, ועוד כמה בפרשת בהר (שיש בהם מחלוקות בספרים שונים).
ולמרות שאולי לא באו להתייחס לעניין פתוחות וסתומות אלא לעניין חלוקת עניינים, מבואר שהכל אותו דבר.
♦
ו. מדרש תנחומא
מדרש תנחומא (רבה[1]) וילמדנו (מאן) בתחילת פרשת קרח (וכן הועתק גם בילקוט שמעוני ובהדר זקנים בעה"ת על התורה): "בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה אמר לו חייב במזוזה א"ל כל התורה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית פרשה אחת (נ"א שתי פרשיות) שבמזוזה פוטרת את הבית". ומספר זה אינו תואם לשום חלוקה ידועה. [ואולי רק פרשיות פתוחות, שלמנהגינו הוא קרוב לזה].ויש מן המפרשים שהגיהו קע"ה, כמספר הכתוב בירושלמי שבת פט"ז והועתק במסכת סופרים פט"ז על מניין סדרים בתורה (אמנם חלוקת הסדרים לא הייתה אחידה, אבל זה המניין הגדול ביותר שנמצא או קרוב אליו, כמו שהאריך מרדכי וינטרוב). וזו חלוקה שידוע שמיספרו אותה בזמן קדום, בחומשים (קודקסים) ישנים בני יותר מאלף שנה.
יש הצעה אחרת היא להגיה: [ת]רע"ה פרשיות והכוונה על פרשיות פתוחות וסתומות, ולפי המנהג כיום עפ"י הרמב"ם עפ"י בן אשר יש תרס"ט פרשיות, אבל אם סופרים גם את תחילת החומשים נוסף 5. וכן עוד פרשה בוידבר דכל חלב שהשמיטה הרמב"ם (אבל ארור שוכב, שכנראה ג"כ השמיטה הרמב"ם, לא נוסיף) הרי תרע"ה. (הרב יהודה עדס). ואילו זה היה נכון, זו הייתה ראיה גדולה למסורת פרשיות של בן אשר, כי אין ספר שישווה לחבירו בדיוק כל כך.
♦
ז-ח-ט. מנחות לא: - לב. ירושלמי מגילה פ"א. מסכת ס"ת, סופרים
מנחות לב. "ועושה פרשיותיה פתוחות אמרתי לו רבי מה טעם אמר לי הואיל ואין סמוכות מן התורה... והאידנא נהוג עלמא בסתומות... רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לעשותן סתומות ואי עבדינהו פתוחות שפיר דמי".לפי פשוטו ופירוש רוב הראשונים מבואר שהנידון הוא על שתי צורות של פרשה פתוחה וסתומה, ובספר תורה אין להחליף ביניהם, ובמזוזה הואיל ואין פרשיותיה סמוכות אין קפידא [גם אי אפשר להקפיד, כי יש ביניהן גם פרשות פתוחות וגם סתומות]. וכן בתפילין, אלא שקדש והיה כי יביאך סמוכין בתורה.
וכן מוכח בירושלמי מגילה פ"א ה"ט, שמיד אחרי הנ"ל דנו על צורות פתוחה וסתומה, וז"ל "מזוזה, אית תניי פתוחה אית תניי תני סתומה, שמואל בר שילת משמיה דרב הלכה כמי שאומר פתוחה שאין זה מקומה. פתוחה מראשה סתומה, פתוחה מסופה פתוחה, פתוחה מיכן ומיכן סתומה"
והסיפא של הירושלמי בפירוש צורות פתוחה וסתומה כתוב גם במסכת ספר תורה ומסכת סופרים (פ"א) כהמשך על הברייתא דספרי הנ"ל (שהובאה בשבת קג:). [ספר מסכת סופרים בחלק השני של הספר, מעתיק כל הזמן ומפרש את הירושלמי במגילה, אבל כאן אולי אינו מועתק מהירושלמי אלא היא ברייתא ישנה. ועדיין צריך בירור], וז"ל: "פתוחה שעשאה סתומה וסתומה שעשאה פתוחה הרי זו תיגנז. איזו היא פתוחה כל שהתחיל מראש... ופרשה סתומה היא מתחיל באמצע השיטה ואם פתוחה היא מתחיל מלמעלה ומניח את השיטה ההיא".
ויש לרי"ד בפסקיו פירוש אחר, והוא שכשאמרו "פרשיותיה סתומות" הכוונה סתום לגמרי שאינה פרשה כלל, מה שהקדמונים קראו 'סדורה' (כדלהלן, וכנראה רי"ד לא פירש כן את הביטוי הנ"ל, כמו שנתבאר שם בדעות חכמי אשכנז ואיטליה שהם לא פירשו כן את המונח 'סדורה'). ור"ל שמפני שאינן סמוכות בתורה אין לכתוב הכל ברצף בלי הפסק. ומכל מקום, המנהג היה בזמן התלמוד לכתוב ברצף.
ועדיין פירוש דברי הגמרא קשים יותר לפירוש זה.
ומצינו באמת מקום אחד שקראו לסדורה, שהיא 'העדר הפסק פרשה', "סתומה", כדלהלן בבראשית רבה.
♦
י. בראשית רבה
מדרש בראשית רבה תחילת פרשת ויחי (והובא בפירוש רש"י שם בסתם, ובהגהות מיימוניות הל' ס"ת פ"ח הובא בשם ב"ר): "למה פרשה זו (ויחי יעקב) סתומה מכל פרשיות שבתורה לפי וכו'". והרי שם לפי המסורת הידועה (בכל הספרים) אין לא פתוחה ולא סתומה. ועוד, שאילו הייתה הכוונה שהיא פרשה סתומה (ולא פתוחה), אין בזה ייחודיות, שיש הרבה פרשיות כאלו בתורה. אלא הכוונה היא שאין רווח כלל, והוא כינה זאת "סתומה".ועוד חידושים למדנו ממדרש זה לפי דרכנו.
א. שבעל המדרש רבה (הארץ-ישראלי) הזה (בימי האמוראים) התכוון למחזור ה'חד - שנתי'. וזה מוכח כי קרא לחלוקת היחידות של קריאות התורה "פרשיות" (ולא 'סדרים'), ועוד, שתחילת 'פרשת ויחי' אינה תחילת 'סדר' לפי (כל?) המקורות שבידינו. וכן בתחילות 'סדרים' יש הרבה שאין בהן פתוחה או סתומה.
ומוכח כמו שאמרו שגם באר"י נהג (גם) מחזור חד שנתי, כמו שנראה בגמרא (כנראה).
ב. שבכל אחת משאר 47 תחילת פרשיות (בנוסף על תחילת ספרים) היו לפניה רווח פרשה (פתוחה או סתומה), כמו שהוא לפנינו בכל תחילות פרשיות שלנו, חוץ מתחילת פרשת ויצא שיש בה מחלוקות.
אלא שאולי המדרש הנזכר הוא תוספת מאוחרת ואינו מעיקר בראשית רבה. כי בכת"י הכי קדום של בראשית רבה (וטיקן 30) הוא נמצא כתוספת בגליון.
♦
יא-יב-יג. מגילה טז: ירושלמי מגילה פ"ג. מסכת סופרים
עוד מקור על צורת רווחים של פרשות סתומות בכתבי הקדש (תנ"ך) בגמרא מגילה טז: וירושלמי שם ג ז והועתק במסכת סופרים פי"ב-י"ג."כל השירות כולן (בירושלמי: שירת הים ודבורה) נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח חוץ משירה זו (עשרת בני המן) ומלכי כנען שאריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה".
צורת כתיבת שירה – רווחים אחרי כל מעט מילים:
כלומר שעיקר שירה היא אמירת קטעים קצרים (במקצב), כמו שאמרו בסוטה פרק חמישי ששירת הים נאמרה כמו הלל (כמה דעות שם בדיוק, אבל זה בין לר"ע בין לרבי אליעזר בן ריה"ג, ולגירסת התוספתא אף לרבי נחמיה כן). שהוא אומר קטע אחד קצר וכל העם קטע אחד. וכן הוא נכתב ברווחים (כעין סתומה או פתוחה) קטנים אחרי כל כמה מילים,
ובשרידים משירת הים שבספר שמות שנמצאו בקומרן יש צורה כנ"ל של שירה, דהיינו רווחים קטנים אחרי כל כמה מילים. וכעין זה יש בכתבי יד מתקופת הגאונים על שירה של דברי הימים ועוד כיו"ב. וכיום עושים יותר משוכלל, כמ"ש במסכת סופרים רשימה של ראשי שיטים בשירת הים, וכן הוא כבר בס"ת בבלי (הקדום ביותר הידוע) משנת ד"א ת-ת"ק. [וכנראה שלפני כן עשו באופן דומה, שפרוצה משני צדדיה וכל המילים הבודדות היו נכתבות בשורה שמעל או מתחת בהתאם ואכמ"ל, כמ"ש הרב דוד מונק].
ואמרו במסכת סופרים שם שכן כותבים כל ספר תהילים, וסופר אומן מפסיק באתנחתאות וסופי פסוקים. ובשירת הים והאזינו למנהגינו באמת כמעט כל ההפסקים הם כנ"ל בסופי משפטים, וזה לנוי ושבח. אבל בהרבה ספרים אשכנזים (בעיקר) קדמונים לא הקפידו, ועשו רווחים בלי קשר לתוכן. וגם כיום נהוג ככה (בניגוד למנהג הקדמונים) לפסק בסוף שירת הים בין 'בתוך' ל'הים' (וראה להלן).
ומכלל זה שבכל שירה בכל עניין כשר, ולכן האזינו כותבים אריח ע"ג אריח, אף שלא נתמעט בגמרא מ'כל השירות', שלא אמרו אלא שאין חייב לעשות כן. אבל במסכת סופרים פרק א' כתוב "האזינו השמים שעשאה שירה שירה שעשאה האזינו, רצוף שעשאה מסורג מסורג שעשאה רצוף, או שעשאה את המסורג שלא כהלכתו אל יקרא בו". ואולי זה לאו דווקא, או חומרא יתירא.
ובכלל זה, שבשירה שאין הרווחים 'סתומות' או 'פתוחות' אפשר להניח רווח בכל מקום שירצה, בין באמצע שורה (כמנהג היום בהאזינו ושירת הים) בין בתחילת שורה ובין בסופי שורות (כמנהג הקדום המשוער בשירת הים ועוד), כי אין זה שינוי פרשיות שפוסל, אלא הכל שירה. בניגוד ל'רשימות' של שמות דלהלן שהן סתומות, ולכן אם עשה רווח בסוף שורה פסל.
רשימה (בני המן ועוד) אינה שירה - אלא סתומות במקומות ידועים:
וכל זה בשירה. אבל בני המן ומלכי כנען אינם 'שירה' אלא 'רשימה', שיש פרשה סתומה בין כל שם ושם שברשימה, וכמו שיש כן ברשימת גיבורי דוד ועוד. ולכן אמרו שבהם יש להקפיד שלא יהיו כשאר שירות שפוסק בכל מקום שרוצה (ואפילו אם מקפיד לפסק רק בסוף משפט, עדיין יכול לעשות כל יחידה באורך שונה, כגון מה שעשה בן אשר – רמב"ם בשירת האזינו, שצירף לפעמים שתי יחידות ליחידה אחת), אלא צריך להפסיק בין כל שם ושם, בבני המן לפני כל ואת ובמלכי כנען אחרי כל 'אחד'. וזה אריח על גבי אריח וכו' כי כולם באורך שווה (בערך, ובמלכי כנען יש אחד ארוך מכולם, ובו באמת לא יהיה אריח ע"ג אריח, שהעיקר הוא מקום ההפסק כנ"ל).
ולכן מה שאמרו בירושלמי שהוא לעכב ולא רק לכתחילה אפשר שאינו רק לפסול אם כתב הכל ברצף, אלא גם לפסול אם עשה כשירה רגילה, כל שלא הפסיק רק במקומות הראויים. כגון אם הניח רווחים בין ואת לדלפון וכו', כמו שהוא בציור שבטור וכמו שבספר כתובים שאומרים שהגיהו בן אשר [שם, הם לא הניחו רווח לפני 'ואת' אלא אחריו]. וכגון מה שנהוג היום במלכי כנען להניח רווח לפני כל המילים "אחד", ולא לפני כל השמות (רק חציים, כי כתבום כל שתי שמות בשורה), אינו נכון. וק"ו שמה שיש שמניחים רווח בפסוק האחרון 'כל מלכים שלשים ואחד' לפני תיבת ואחד (כדי להקביל לכל השאר שהרווח לפני 'אחד'), שרווח זה הוא וודאי לא במקום.
ומה שהוסיפו בירושלמי צריך שיהא איש בריש דפא ואת בסופה, ר"ל שיהיה רווח גם לפני ה"ואת" הראשון. (וכן במסכת סופרים, שהוסיף על הירושלמי 'ועשרת בסופה' [אם אינו שיבוש אגב 'ועשרת עמהן' שכתוב אצלו], ר"ל שיהא רווח גם לפני "עשרת", שזה אחר סיום הרשימה). ולמדנו שבכל 'רשימות' שיש רווח בין כל אחד צריך להניח רווח גם לפני הראשון ואחרי האחרון (ובגיבורי דויד בשמואל המנהג היום שלא להניח כנ"ל, וברשימת הערים בשמואל א' ז' ושם ל' כן מניחים, וכן המנהג ברשימת העיתים של קהלת). וב'שירות' שאינן רשימות המנהג להניח רווח גם לפניהן ואחריהן.
דומה לזה בשירת הים ושירת דבורה, שנחלקו בהם האם הפסוק הראשון (ההקדמה) נכתב בצורת שירה (בשירת הים אז ישיר... לאמר, ובשירת דבורה ותשר דבורה ...לאמר). והמנהג בפועל בשירת הים לכתבו רצוף, ובשירת דבורה לכתבו כשירה. וסיבת ההכרעה הזו היא לפי האורך. וכן נחלקו בפסוק האחרון של שירת הים (כי בא סוס...) האם הוא נכתב כשירה או רצוף.
ובאחת מרשימות הפרשיות של תורה (ניו יורק 833), כשכתב רשימת סתומין כתב ויהי בעצם, ויהי בשלח, וישב, ובני, ויסע משה, ויבואו אלימה, וכו'. כלומר שהתייחס לרוווח שלפני 'וישב ה' עליהם את מי הים' וכן לרווח שלפני 'ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים' כפרשיות סתומות ולא כחלק מהשירה (שלא ציין את כל המרווחים של השירה). וזאת כנראה כי הוא היה סבור כדעה שפסוק אחרון כי בא סוס וגו' אינו חלק מהשירה (ונכתב רצוף), וכשראה בספר שעל פיו רשם שיש שם רווחים, פירשם כפרשה סתומה בעלמא. אבל לפני כי בא סוס לא ציין סתומה למרות שהוא אינו מהשירה, כי גם מי שכותב כי בא סוס ברצף מניח רווח לפני כי בא, כי זה סוף השירה. וכנ"ל שצריך להניח רווח לפני 'עשרת', שהוא אחר גמר הרשימה, וה"ה בשירה. [ובהתאם לכך אם המילים 'ותשקט הארץ ארבעים שנה' אינן חלק מהשירה (וזה אולי נכון לכו"ע) צריך ליזהר שלא להפסיק באמצען, כגון לפני 'ארבעים שנה'].
♦
יד. בבלי פסחים קיז.
עוד מקור שנזכרו פרשיות וצורתן, אפילו בכתובים. "אמר רב חסדא הללויה סוף פירקא רבה בר רב הונא אמר הללויה ריש פירקא אמר רב חסדא חזינא להו לתילי דבי רב חנין בר רב דכתיב בהו הללויה באמצע פירקא אלמא מספקא ליה".כלומר, מוסכם שיש להבדיל בצורה מסוימת בין פרק לפרק מ(קמ"ט[2]) פרקי תהילים. ומפני שנחלקו על 'הללו-יה' אם הוא סוף הפרק הקודם או תחילת הפרק הבא, כדי לצאת מהספק כתב באמצע.
והרי כל ספר תהילים נכתב עם רווח באמצע כל שורה (מסכת סופרים פי"ג) כמו האזינו, ובתחילת פרק, אם סיים את הפרק הקודם בסוף שורה, מניח שיטה פנויה ומתחיל בתחילת שורה שאחריה, ואם סיים אחרי חצי שורה, מניח עד סופה ומתחיל בתחילת שורה הבאה.
ומה הפיתרון שעשה כאן?
בהרבה פרקים מספר תהילים יש כותרות 'לדוד' 'מזמור' וכדומה, ובכתבי יד קדומים בד"כ במקום שיש כותרת כתבוה בצד ימין, והניחו אח"כ רווח עד סוף השורה והמשיכו בתחילת שורה הבאה. אבל יש כתבי יד שכתבו את הכותרת באמצע השורה עם רווח מימין ומשמאל עד סוף השורה (וכן יש שעשו בכותרות שבספר איוב ועוד). וכנראה כך הוא (רב חנין בר רב) נהג וסיים את הפרק לפני "הללו-יה" בסוף שורה, ובשורה שאח"כ (בלי לדלג שורה) כתב באמצעה "הללו-יה", ובשורה הבאה המשיך מתחילת השורה. ואף ששייך לפקפק שאין הפיתרון מושלם, זה כנראה הכי טוב במקום ספק.
יש רשימה של פרשיות של תהילים (פרסמה ייבין) כמו שיש רשימות כאלו על התורה ועל נביאים. והמעניין הוא שכותב רשימה זו ציין כל הפסק בין לפני תחילת פרק ובין אחרי הכותרת (שנהג לעשותה בצד ימין של השורה ולא באמצעה) ורשם על כל מקום אם פתוחה (-כל תחילת פרק הוא פתוחה, כי לפניו שורה או סוף שורה פנויה, וכן אחרי כל כותרת שיש רווח אחריו עד סוף השורה) או סתומה (- במקום שיש רווח באמצע שורה בכוונה, ולא כמו כל ספר תהילים שכתוב בסירוג כנ"ל). ודוגמה של טעות שלו יש במזמור צט ה' מלך ירגזו עמים [לפניה] פתוחה (כי זה תחילת הפרק). יושב כרובים סתומה. כלומר, שהרווח שלפני יושב כרובים קרא לו סתומה ולא כחלק מהמסורג הרגיל, כי הוא כביכול אחרי כותרת, למרות שבפרק זה אין כותרת כלל.
ולפי המבואר, שיש חילוק בין 'שירה' לבין רשימה של פרשיות סתומות, וכתיבת כל ספר תהילים אינה מדין 'פרשה סתומה' אלא כדין שירה, ולכן אין עיכוב באיזה מקום בדיוק יהיה הרווח. אבל תחילת פרק מפרקי תהילים היא כמובן פרשה (פתוחה).
♦ ♦ ♦