גרודנה, בלרוס
תולדות מניין תרי"ג מצוות
המקור לכך שמניין מצוותיה של תורה הוא שש מאות ושלוש עשרה, הוא במסכת מכות[2] (כג ע"ב):דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה – שלוש מאות וששים וחמש לאווין כמניין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם[3].
אמירה זו – שמניין מצוותיה של תורה הוא בדיוק תרי"ג – מופיעה לראשונה בתקופת האמוראים, אך היא לא מוזכרת במקורות שלפני כן.
מה מקורו של מניין זה, לפיו יש בתורה בדיוק שש מאות ושלוש עשרה מצוות, לא יותר ולא פחות?
בשאלה זו התחבט הרמב"ן והקשה על כך קושיות רבות, מסקנתו היא שהיות שמניין זה מופיע בדברי חז"ל פעמים רבות "נאמר שהוא מסור בידם מפי משה בסיני ... מן הסתם יסמכו על זה המנין כי הוא המקובל בידם". כמוהו, רוב הראשונים נקטו כדבר פשוט שמניין המצוות הוא תרי"ג. ומניין זה התקבל בעם ישראל.
לעומת זאת, ישנה דעה של חלק מהראשונים שסברו שהמניין אינו מדויק. במאמר זה ננסה להציג את גישתם, וכן את הקשיים בגישה המקובלת, ולבאר את מאמרי חז"ל וסדר השתלשלות מניין זה בעיניהם של ראשונים אלו.
♦
א. ב.
נתחיל מדור מתן תורה: כאשר התורה מדברת על המצוות היא אינה מציינת את מניינן, אלא משתמשת בלשון כללית כמו "ושמרתם את כל המצוה אשר אנוכי מצווך היום" (דברים יא, ח), "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי" (במדבר טו, מ).ובתקופת התנאים: גם התנאים לא הזכירו מניין למצוות. למרות שיש עשרות מקורות תנאיים שמופיע בהם הביטוי 'כל המצוות', אין אפילו מקור תנאי אחד שמזכיר שמניינן הוא תרי"ג. חלק מן המקורות אף דנים אודות ריבוי המצוות שבתורה, ובהם הזכרת מניין המצוות – באם הייתה ידועה – מתבקשת:
"רבי חנניה בן עקשיא אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות" (משנה מכות ג, טז).
"ומה אברהם שלא נצטווה אלא מצות יחידות ירש את הארץ, אנו שנצטוינו על כל מצוות אינו דין שנירש את הארץ?" (תוספתא סוטה ו', ט'. ועד"ז בספרי דברים ו', ד').
ביחס לכך שהתורה ניתנה לעם ישראל ולא לאומות העולם נאמר במכילתא: "ומה אם בשבע מצות שנצטוו בני נח לא יכלו לעמוד בהם, על אחת כמה וכמה בכל המצות שבתורה" (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה ה[4]).
רק בתקופת האמוראים, כ-1500 שנה לאחר מתן תורה, אומר רבי שמלאי שמניין מצוותיה של תורה הוא תרי"ג.
אך גם בתקופת האמוראים, תרי"ג מצוות הוא מושג שמופיע בתלמוד הבבלי ואינו מופיע בירושלמי. יתרה מזו, דרשה שמופיעה בתלמוד הבבלי ומזכירה את תרי"ג המצוות, מופיעה גם בתלמוד הירושלמי ולא מזכירה זאת: בתלמוד הבבלי נאמר שמשה רבינו "… שבר את הלוחות. מאי דריש? אמר: ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות, אמרה תורה: 'וכל בן נכר לא יאכל בו', התורה כולה [כאן], וישראל משומדים – על אחת כמה וכמה!" (שבת פז, א, וביבמות סב א). לעומת זאת בתלמוד הירושלמי נאמר: "דרש משה מק"ו, מה אם פסח שהיא מצוה יחידית נאמר בו 'כל ערל לא יאכל בו', התורה שכל המצות כלולות בה על אחת כמה וכמה!" (ירושלמי תענית ד' ה')[5].
עצם זה שספרות התנאים ואמוראי ארץ ישראל אינם מזכירים שיש תרי"ג מצוות מורה על כך שכנראה לא היה קיים בזמנם מניין מסוים למצוות התורה, כך שישנו קושי לומר שמניין התרי"ג הגיע במסורת ממשה רבינו.
♦
ניתן להעלות אפשרות אחרת - שרבי שמלאי ספר את מצוות התורה והגיע לתוצאה זו.
אלא שאם כן, נראה שנאלץ לומר שמניין זה הינו רק דעתו של רבי שמלאי ואינו לפי דעתם של שאר החכמים. שהרי תהליך בירור ההלכה המשיך גם בדורות שאחרי רבי שמלאי, וההלכה שבמסקנת התלמוד לא נקבעה מתוך התאמה עם מניין תרי"ג.
למשל, יש פסוקים שנחלקו בהם חכמים האם הם מצווה או רשות (כגון "לעולם בהם תעבודו", "לה יטמא"), וכיצד ניתן לדבר על מניין מדויק למצוות ומוסכם על כולם, אם יש מחלוקת אם למנות פרטים כאלו כמצווה או לא?
ובמילים אחרות: מן המקורות נראה שחז"ל לא החזיקו ברשימה של תרי"ג המצוות, שהרי גם אחרי[6] שרבי שמלאי מנה תרי"ג מצוות, שאר החכמים המשיכו לדון ולחקור ולפסוק מבלי להתחשב במניין זה.
ועוד - גם אם נאמר שמקור מניין התרי"ג הוא בספירה, יש לשאול שאלה נוספת: רבי שמלאי הרי לא נתן רשימה של תרי"ג המצוות, וגם לא הסביר איך מונים את המצוות, מה מוגדר כמצווה ומה כפרט מתוך המצווה. לשם מה מסר רבי שמלאי את המידע אודות מניין המצוות שיש בתורה? הרי ללא הידיעה מה בדיוק כלול ברשימת תרי"ג המצוות, אין לכאורה תועלת בידיעה כמה מצוות כלולות בה!
♦
ג. ד.
שאלות אלו, יחד עם העובדה שדרשת רבי שמלאי משולבת בדברי אגדה, מובילות אותנו להסבר אחר, פשוט והגיוני יותר, לפיו גם בעל המימרא, רבי שמלאי, כלל לא התכוון למסור את מניין המצוות המדויק, שהרי הדברים נאמרו במסגרת של דרשת אגדה, דרשה שעיקרה העברת מסר שכביכול כל אבר מבקש שיעשו בו מצווה וכל יום מבקש שלא יעברו בו עבירה, ובדרשות כאלה העיקר הוא המסר ולא הדיוק שבדברים.אכן, מפורש במסכת תמיד (כט ע"א) שישנם מקומות בהם חכמים השתמשו בלשון גוזמא. וישנם מקומות בדרשות האגדה בהם נראה שחכמינו משתמשים במספרים סמליים, או מוגזמים (למשל, מספר הרוגי ביתר ומספר המכות בהגדה של פסח).
אלא שתרי"ג הרי אינו מספר עגול וגם לא מספר סמלי, מדוע בחרו דווקא בו לייצג את מניין המצוות?
מסתבר שיסוד הדרשה הוא במספרים רמ"ח ושס"ה, שהם מספרים סמליים. רמ"ח היה ידוע כמספר האברים של האדם[7], ושס"ה הוא מניין ימות החמה. כוונת הדרשה היא לקשר בין המצוות לאברי הגוף ולימות השנה, כביכול כל אבר בגוף מבקש שיעשו בו מצווה וכל יום בשנה מבקש שלא יעברו בו עבירה, לכן נאמר שיש רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, כנראה מתוך הנחה שזהו בערך מספר המצוות. כלומר, מניין אבריו של אדם ומניין ימות החמה אינם סימן שנועד רק כדי לזכור את מספר המצוות, כי אם סימן סימבולי שיצר את המניין עצמו. כך נתהווה מושג של רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. רק לאחר מכן, כאשר חוברו שני המספרים והתוצאה הייתה תרי"ג נוצר המניין - והמושג - של תרי"ג מצוות[8].
♦
אכן, למרות שכאמור התפשטה והתקבלה הדעה שמניין תרי"ג הינו מניין מדויק ומוחלט, חלק מרבותינו הראשונים התלבטו בדבר[9], וחלקם סברו שמניין תרי"ג אינו מדויק כלל:
לדעתו של רבי יהודה בן שמואל אבן בלעם "המאמר הזה נאמר על דרך הקירוב ... המצוות התמידיות בכל הזמנים, הנה מספרן לא יעלה לתרי"ג[10]".
לדעתו של רבי אברהם אבן עזרא אם נספור את כל פרטי המצוות יעלה מספרם לאין קץ, ואם נספור רק את העיקרים והכללים אין המצוות עשירית מתרי"גי.
וכך כותב הרלב"ג:[11] "באלו המספרים שזכר ר׳ שמלאי קצת קירוב, לא חשש בו ר׳ שמלאי בזה הדרש. ולזה אמרנו שאין ראוי שילחצנו זה המספר הנזכר בזה המקום לַמצוות על צד הדרש, ממְנוֹת המצוות על האופן שראוי שיִמָּנוּ לפי האמת. וזה, כי כמו שיוציאו בדרש פסוק אחד מכוונתו, להוציא ממנו מוסר טוב … כן הקל מעט זה החכם בזה המספר, להוציא ממנו אלו המוסרים הנפלאים שיצאו מאלו המספרים, כאילו כל אבר ואבר מאברי האדם יאמר: עשה בי מצוה, וכל יום ויום מימות השנה השמשית אומר: אל תעבור בי עבירה. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאם היה מספר המצוות מסכים לזה המספר בקירוב - די בו להוציא ממנו זה המוסר, ולא יצטרך להסכים לו בלי פחת ובלי יתר[12]"[13].
♦
ה. ו.
אף אם יסודו של המניין בדברי אגדה, מסתבר שהיות ולא היו חולקים מוצהרים על מניין זה, הוא החל לשמש גם כהמחשה מספרית של מצוות התורה.לדוגמה: בדברים אודות שבירת הלוחות, מובן שאין מחלוקת בין הבבלי לירושלמי מה היתה הלשון המדויקת של דברי משה ('ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצוות' או 'פסח שהוא מצווה יחידית'), אלא שהיות ומניין תרי"ג מצוות הפך למושג ידוע בתלמוד הבבלי, הדברים נוסחו שם תוך שימוש במושג זה.
לאחר שהפך למושג ידוע ומקובל, הוא היה גם יכול להוות בסיס לדרשות אגדה נוספות. כמו המדרש[14] שמצוות ציצית מזכירה את כל המצוות היות וציצית בגימטריה ת"ר ויחד עם ח' חוטים וה' קשרים הרי תרי"ג.
וכך, יחד עם דרשת רבי שמלאי, המושג תרי"ג מצוות מוזכר בתלמוד הבבלי 6 פעמים, ובמדרשי חז"ל הוא כבר מופיע עשרות פעמים.
כך הלך המושג תרי"ג מצוות והתפשט במשך הדורות, והיות ולא היו חולקים מוצהרים על מניין זה, הוא התקבל לא רק כדברי אגדה של אחד החכמים, אלא כמושג מוסכם.
♦
בתקופת הגאונים (בסביבות שנת ד'תקפ"ה) חובר ע"י רבי שמעון קיירא הספר הלכות גדולות, בהקדמת הספר הובאה לראשונה רשימה של תרי"ג מצוות.
המצוות ברשימה זו לא חולקו לרמ"ח מ"ע ושס"ה מצוות ל"ת, אלא לארבעה קבוצות:
71 עונשים (מצוות שהעובר עליהם מתחייב במיתת ב"ד, כרת או מיתה בידי שמים),
277 מצוות לא תעשה (איסורים על היחיד),
200 מצוות עשה (חיובים על היחיד),
65 פרשיות (מצוות המוטלות על הציבור).
מה הייתה עמדתו של בעל ההלכות גדולות עצמו בשאלת מקור מניין המצוות? האם מחברה של רשימת תרי"ג מצוות הראשונה סבר שמניין התרי"ג מקורו במסורת מסיני? לפי הרמב"ן התשובה שלילית: "אבל בעל ההלכות זצ"ל סבור שזו המימרא, וכל כיוצא בה, במספר הזה תפשו בחשבונם כל המצות הנוהגות בישראל לדורות, ועשו להם סימן כמניין איבריו שלאדם וכמניין ימות החמה"[15]. לכאורה הסיבה להבנה זו, לפיה דעת בה"ג היא שמניין תרי"ג מצוות שבדברי חז"ל מקורו בספירה מזמן חז"ל, היא מפני שבה"ג כולל במניינו גם מצוות דרבנן, ואם כן מדובר במניין שמקורו מזמן חז"ל.
באותה תקופה, כנראה בהשפעת תפוצת מניין תרי"ג מצוות בספר הלכות גדולות, החלו להיכתב פיוטי ה'אזהרות' - רשימות של תרי"ג המצוות שנכתבו בסגנון שירי, את האזהרות נהגו לקרוא בחג השבועות, ויש קהילות הנוהגות כך עד היום.
רובן של האזהרות מנו את המצוות כשיטת בעל הלכות גדולות וחלקן מנו אותם בצורה שונה. ספר הלכות גדולות ופיוטי האזהרות גרמו להמשך פרסום והתקבלות המושג תרי"ג מצוות.
♦
ז. ח.
כאשר בא הרמב"ם (ד'תתצ"ח – ד'תתקס"ה) לחבר את ספרו משנה תורה שירכז את כל הלכות התורה, הוא החליט שהבסיס לחיבור יהיה רשימה של תרי"ג המצוות, שהרי ההלכות הן הרחבה ופירוט של דיני המצוות.אלא שרשימות תרי"ג המצוות הקיימות היו - לדעתו - משובשות באופן ש'לא אוכל לספר גודל גנותם'. הרמב"ם יצא בחריפות נגד מניין המצוות של בה"ג, וגם נגד פיוטי האזהרות שמחבריהם 'היו משוררים, לא רבנים'. הוא הקשה קושיות רבות על אופן מניית המצוות במניינו של בה"ג, על כך שמנה מצוות דרבנן ועל כך שמנה מצוות שנצטוו בהן רק דור יוצאי מצרים ואינן ציווי לדורות.
הרמב"ם ניגש אפוא להכין רשימה חדשה של תרי"ג המצוות, וכתב את ספר המצוות.
הרמב"ם, שקיבל את דברי רבי שמלאי כעובדה מדויקת, הניח שלמרות שברשימת המצוות שלו יכנסו רק מצוות שנפסקו ע"פ הכרעתו במסקנת התלמוד, התוצאה הסופית תהיה בדיוק כפי שנאמר בדרשת רבי שמלאי - תרי"ג מצוות, רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת.
כדי לפענח את רשימת תרי"ג המצוות האמיתית, ערך תחילה רשימה של 14 כללים ("שורשים") המגדירים איך נכון להגדיר מצווה ואיך נכון למנות את המצוות, שורשים אלו יהיו המפתח לפענוח המצוות הנכללות במניין תרי"ג מצוות.
במלאכת מחשבת הגיונית ומסודרת הוכיח את שיטתו, ומתוך כך ניגש למלאכה והגדיר בצורה שיטתית ובדיוק רב את רמ"ח מצוות העשה ושס"ה מצוות הלא תעשה.
מניין המצוות של הרמב"ם התפרסם והתקבל ונחשב למניין המקובל והעיקרי של תרי"ג המצוות.
♦
רבי אברהם אבן עזרא (ד'תתמ"ט – ד'תתקכ"ד?) בספרו 'יסוד מורא וסוד תורה' קדם לרמב"ם בחקירת מצוות התורה. הוא סבר כאמור שמניין תרי"ג אינו מדויק כלל. יתרה מזו, הוא ביקר גם את עצם מניית המצוות ואת מוני המצוות, לדעתו "בעלי האזהרות דומים לאדם שסופר כמה הוא מספר העשבים הכתובים בספר רפואות והוא לא יכיר מה תועלת בכל אחד מהם ומה יועילו לו שמותם, ויש מהם נזכרים בספר בשני שמות והוא חושב כי שנים הם".
במילים אחרות, לדעת האבן עזרא – אין כזה דבר תרי"ג מצוות, וגם אין שום משמעות לידיעת מספר המצוות המדויק.
מתוך כך הוא ממשיך ומגדיר באריכות מה הן מצוות. הוא דן בהבחנה בין מצווה לבין טעמה של המצווה, בין ציווי כללי על שמירת המצוות כולם לבין ציווי פרטי, ומדבר אודות ההפרש בין מצווה הנוהגת לדורות לבין מצווה שניתנה לדור יוצאי מצרים.
הרב ירוחם פישל פערלא מצביע[16] על הדמיון בין דברי האבן עזרא לדברי הרמב"ם בשורשי המצוות, חלק גדול מן השורשים של הרמב"ם מקבילים לדברי האבן עזרא, הרמב"ם גם משתמש בחלק מן הדוגמאות המופיעות בדברי האבן עזרא. הרי"פ פערלא טוען ששורשם של שורשי הרמב"ם הם בדברי האבן עזרא שעוררוהו לנושא זה, והרמב"ם בא אחריו, קיבל חלק מהדברים והוסיף עליהם.
אך בעוד האבן עזרא מבקר את מניית המצוות, הרמב"ם מבקר רק את מוני המצוות. אצל האבן עזרא הדברים קשורים ומשתלבים עם דעתו שמניין תרי"ג אינו מדויק ושאין אפילו חשיבות בידיעת המניין המדויק, ואילו אצל הרמב"ם, שסבר שהמניין מדויק ושחשוב לדקדק בו ולהגדיר מה בדיוק נכלל בתרי"ג המצוות, הדברים מהווים כלי לבירור המצוות הנכללות במניין זה.
אם השערה זו נכונה[17], הרי שהרמב"ם בנה את שיטתו המדוקדקת במניין תרי"ג מצוות, על יסודם של דברים שנכתבו מתוך השקפה הפוכה לחלוטין.
♦
ט. י.
הרמב"ן (ד'תתקנ"ד – ה'ל'), יצא להגן על בה"ג מפני ביקורתו החריפה של הרמב"ם. בהשגותיו לספר המצוות השיב ותירץ חלק מטענותיו של הרמב"ם, אך נאלץ להסכים ולקבל חלקים אחרים מן הדברים. כנגד המצוות שהוריד הוא הוסיף מצוות אחרות שחשב שנכון למנותן, וכך נוצרה רשימה נוספת של תרי"ג המצוות.בסוף דבריו הודה הרמב"ן שאינו בטוח שהגיע לרשימת תרי"ג המצוות הנכונה והמדויקת: "ובאמת שחשבון המצות הוא דבר אשר אני חושד בו את כולנו, ומניח ביאור אמתתו במחשבתי למי שהניחו לו כל הספקות, נאמר בו אנחנו החסרים מה שאמרו השלמים בכל חכמה: אליהו עתיד לפרש פרשה זו[18]".
נוסף לשיטות אלו, נכתבו במשך הדורות שיטות נוספות בדרך מניית תרי"ג המצוות, כך שישנם יותר מעשרה רשימות שונות של תרי"ג המצוות: של בה"ג (בערך ד'תקפ"ה), רבי סעדיה גאון (נפטר ד'תש"ב), הרמב"ם (ד'תתקכ"ז), הראב"ד (נפטר ד'תתקנ"ט), ספר יראים (נפטר בערך ד'תתקצ"ח), סמ"ג (ה'י'), הרמב"ן (נפטר ה'ל'), ספר החינוך (ה'י"ח), סמ"ק (נפטר ה'מ'), הרשב"ץ (ה'קע"ז), ספר חרדים (בערך ה'ש"ס).
סיכומו של דבר: תרי"ג מצוות הפך למושג והתקבל כעובדה מוסכמת, אך לא נוצרה הסכמה בנוגע לזהותן של המצוות המרכיבות רשימה זו.
אלא שיש לזכור שלמען האמת אין השלכה מעשית רבה לשאלת מספר המצוות. חובה להניח תפילין של יד וגם תפילין של ראש, בין לשיטת בה"ג שמגדירן כמצווה אחת ובין לדעת הרמב"ם שהן שתי מצוות נפרדות. ובציצית הדין הוא שיש להטיל גם חוטי לבן וגם תכלת, והלבן והתכלת אינם מעכבים זה את זה, ולמרות זאת הם מוגדרים מצווה אחת.
♦
יא.
עם התפשטות תורת הקבלה (בתחילת האלף השישי), הרעיון והמסר שבדרשת חז"ל על תרי"ג מצוות קיבלו תוספת עומק.על פי הקבלה לא רק רמ"ח מצוות העשה קשורות לגוף האדם (רמ"ח אברים), אלא גם שס"ה מצוות הלא תעשה, שכן בספר הזהר נאמר[19] ששס"ה מצוות ל"ת הם כנגד שס"ה גידים שיש באדם. כך למעשה כל התרי"ג קשורות לשלמות של הגוף, ומהוות יחד שלמות אחת.
נוסף על תרי"ג אברי וגידי הגוף, ונוסף על תרי"ג המצוות - המכונים בקבלה 'אברין דמלכא' - באה תורתם של מקובלי צפת (בתקופת שנות ה'ש') והוסיפה מימד נוסף: גם הנשמה מורכבת מתרי"ג אברים וגידים רוחניים[20].
תרי"ג אברי וגידי הנשמה מקבילים לתרי"ג המצוות, כך שכל אבר מקבל את חיותו באמצעות קיום המצווה המסוימת המקבילה לה, וכדי להגיע לשלמות תיקון נשמתו על כל אדם מישראל לקיים את כל תרי"ג המצוות במעשה, בדיבור ובמחשבה.
במידה מסוימת ניתן לומר שבכך חזרה ועלתה המשמעות המקורית שברעיון תרי"ג המצוות, המשמעות הסימבולית.
כך המניין, שבמקורו נועד -לדעת כמה מהראשונים- רק לבטא מסר, הפך במהלך הדורות להמחשה מספרית של כל המצוות, לבסיס לגימטריות בתחום האגדה, התקבל כמידע מספרי מדויק -לדעת ראשונים אחרים- והיווה בסיס לחיבור יסוד של הלכות התורה, ולבסוף חזר והיה לדבר שמבטא מסר: מסר של קשר שלם בין האדם לבוראו על ידי קיום מצוותיו.
♦ ♦ ♦