אבל דעת הרמב"ם שההעור העליון הדק הוא דוכ', והתחתון העבה הוא קלף וכשהעור שלם בשני חלקיו הוא גויל. ובמציאות ידוע שאכן בעור יש חלק דק עליון ('ליצא'- שכבה פיטמתית[1]), וחלק עבה תחתון (להלן נקרא לו דרמיס). מהשו"ע משמע שכדי שיכושר יש לגרד הרבה בצד בשר, ולגרור רק מעט בצד שיער, ובכך להגיע לעליון. אך שרוב העולם כותב על קלף מעובד בסיד שאין נוהגים בו כך, והוא למעשה הדמיס ולפעמים נשאר בו הליצה. וכן לפי השו"ע עיבוד סיד כשר והרמב"ם פוסלו, ויש לשאול:
א. האם מותר לגרד את הגויל המעופץ הרבה בצד הבשר, שאולי בכל לא יקרא עור שלם.
ב. האם מותר לכתוב על הקלף בלא לגרד הרבה בצד בשר, ובגירוד מועט בצד שיער, או שיש להקפיד על הגירוד בבשר לחוש לדעת הרמב"ם.
ג. האם צריכים לחוש לשיטת הגאונים והרמב"ם שמחייבים לעבד בעפצים.
♦
א.
בדעת הגאונים
בשבת עט ע"ב איתא: "הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף, ומזוזה על דוכסוסטוס. קלף במקום בשר, דוכ' במקום שיער". בפירוש רב האי לשבת עט ע"ב ביאר שהיו חולקים את העור לשנים, ועור אחד הוא קלף שכותבים עליו בצד הבשר, והעור השני הוא דוכ', וכותבים עליו בצד שיער. והוסיף הערה שמה שאמרו לכתוב על דוכ' "במקום שיער" אין זה ממש מקום שיער אלא: "אפא דמגילתא דהוא גיסא דמיקרי קלף הוא מקום שיער בודאי. ומן גואי דיליה כתבינן, וזה דאמרי' במזוזה כותבין על דוכ' במקום שיער לאו במקום [שער] ממש, דאי ס"ד אפא דמגילתא היא, הרי זה בהדיא הל"מ תפילין על הקלף והרי יצא מקום השיער גופו בכלל קלף. אלא ש"מ מאי מקום שיער הוא מקום שנקלף הקלף משום שנמצא כנגד מקום שיער"ב.נראה שרב האי בא לדחות הבנה שהדוכ' הוא עור שלא נקלף וכותבים עליו ממש בצד שיער, והוכיח שזה לא יתכן ממה שידוע לכולם שהקלף הוא העליון, ובו נמצא צד השער ממש, ומשמע שהיה ברור לו שאין דעה אחרת לגבי הקלף שהוא העליון, לכן הוכיח מהקלף על דוכ'. והסברה לפרש דוכ' על עור שלם, נבעה ממה שבפועל כתבו מזוזות על גויל, כפי שכתב שם, שבצד התחתון משתמשים רק לכרוך על פרשיות התפילין, ולכן חשבו שהגויל הוא דוכ', ויש פירוש אחר לענין גויל.[2]
אמנם הרמב"ם בתשובה קלט נקט שדעת רב האי היא שהקלף הוא התחתון, ומתוך הנחה שהרמב"ם הכיר את פירוש רב האי הנ"ל העלו אחרונים סברה שלדעת הרמב"ם מה שכתוב כהערה ברב האי על זה שאין לפרש דוכ' במקום שיער כי שם הוא הקלף אינו מרב האי, אלא הגהה חיצונית,והסתייעו מזה שבכמה ראשונים שדנו בזה לא הביאו את פירוש רב האי[3]. והרה"ג דוד יוסף בקובץ בית אהרון (תשפ"ד שנה לט גליון ה' סי' רלג עמ' מו), כתב שבפי' ר"ש בן ישועה נראה שהוא מביא תשובה של רב האי שבה נכתב בפירוש שהקלף הוא התחתון העבה.
אך לענ"ד גם אם בפירוש רב האי יש הגהה חיצונית, אין ספק שהיא נכתבה בימי רב האי שהרי הובאה בערוך, וכיון שעולה ממנה שלמי שכתבה היה ברור שידוע לכולם שכמפצלים את העור כותבים תפלין על החלק התחתון, מסתבר שזו דעת רב האי כי איך נאמר שלאדם שחי בתקופת רב האי פשוט שידוע לכולם הקלף הוא העליון, אם רב האי לא סבר כך? ולגבי מה שהביא הר"ד יוסף מהר"ש בן ישועה, פשוט שהתשובה שהביא שם היא תשובת הרמב"ם בסי' קלט, והר"ש בן ישועה בעצמו לא מייחסה לרב האיי.
ואכן לא נמצא לפנינו מחלוקת בזה ואין גאון שאומר להדיא שהקלף הוא התחתון. גם העיטור הלכות תפילין (נה טור ג) כתב "והקליפה שנוטלין ממנו (מהעור) הוא הקלף, וכן מצאתי בשם ר' האי. ורבוותא פירשו (שהקלף הוא התחתון)". הרי שאת הדעה שהקלף הוא התחתון אינו מייחס לגאונים[4]. ואף הרמב"ם שכתב בתשובה קלז שלרב האי הוא התחתון, נשאל בתשובה רפט למה כתב בחיבורו נגד הידוע מהגאונים ובראשם רב האי שהעליון הוא הקלף, ובתשובתו כתב שאמנם דעת השואל היא דעת מקצת גאונים, אך לו נראה אחרת, ולא שלל את דברי השואלים שמדבריהם עולה שרב האי הוא שסבר שהקלף הוא העליון. על כן נראה שאמנם הוא הבין בתחילה מדברי רב האי שהקלף הוא התחתון, כפי שכתב בתשובה קלז, אך אחר כך לא היה ברור לו שזו דעת רב האי, מפני שאפילו אם זו הגהה חיצונית נראה ממנה שזו היתה דעת רב האי, והדעה המקובלת על כולם בבבל. וכך נראה מהלכות ס"ת מן הגניזה שהמחבר דן על כשרות הר"ק, והביא בתוך דבריו את דברי רס"ג ועוד גאונים מהם משמע שהקלף הוא הקליפה העליונה[5] ולא כתב שיש מי שחולק על זה, ואם יש מחלוקת לא יתכן שבענין יסודי כזה לא נמצא ויכוח בין הגאונים.
ונראה שיסוד הענין הוא מפני שרב האי (הרכבי סימן סג) נשאל אם קלף ודוכ' הן מן הגוילין המעובדין במי מילין או כמו שעושין כאן מביאין עורות ומולחיין ואחר כך שורין אותן במים ובסיד וגורדין מהן שערן וקליפתן, והשיב כי זה ששורין אותו בסיד ובמים לא ממנו קולפין קלף ודוכסוסטוס אילא הכשר לקלף דעפיץ". וממה שלא כתב דבר על זה שהעורות המעובדים בסיד הם החלק התחתון אפשר להסיק שהוא סובר שהקלף הוא התחתון, ולכן כתב הרמב"ם שלרב האי הקלף הוא התחתון, וכן כתב הרשב"א בתשובה א, סי' תק"פ שכ"ה בתשובות רב האי. אך לפי מה שהוכחנו לעיל שנהגו אצל רב האי שהקלף הוא העליון י"ל שהוא הבין שאפשר לומר שגדר קלף הוא העור שהוכשר על ידי הקלף בצד הבשר, ולכן אם עיבוד סיד כשר היה אפשר לומר שחל שם קלף על הר"ק כי הוא מוכשר לכתיבה בצד בבשר, וזו באמת היתה סברת המכשירים את הר"ק[6]. ולפי זה י"ל שרב האי מודה להגדרת הקלף ואין סתירה בין תשובתו לדברים הנמצאים בפירוש לשבת עט[7], וזה שאמרו בתשובה הנ"ל שמעור שמעובד בסיד לא קולפים אלא גורדים, אלא מעור מעובד בעפצים עושים קלף ודוכ' על ידי קילוף ולא בגרידה.
♦
ב.
בהכשר הגויל והקלף
הסבר שכתבתי בדעת הגאונים עולה מהלכות ס"ת לר"ת (מחזור ויטרי סי' תקיז) שכתב על פי הגאונים "לפי שלא נתקן כל צרכו נקרא גויל". הגויל לא מוגדר רק בהיות עור שלא קילךפו בו את העורות זה מזה אלא בשה שלא נתן כל צרכו בצד הבשר. כיון שלא מצינו בחז"ל גדר של ג' עורות ולא ארבע, מסתבר שעור של גויל שתוקן כל צרכו בצד הבשר אינו אלא קלף. ואכן (בספר הישר רפז מהוד' דבליצקי) כתב "קלף הוא נקרא על שם שמקלפים אותו לצד בשר", ולא כתב 'קלף נקרא על שם שהוא נקלף משאר העור. ומסתבר שר"ת לקח יסוד זה מהירושלמי שבת ח, א שקלף הוא "בקולף פני העור" ולא אמר רק שקלף הוא הנקלף, ומפרש ר"ת שהכוונה שהוא קולף ומכשיר לכתיבה בצד בשר.לפי זה מובן שהגויל כשר גם אם הוא מגורד הרבה כי גם הוא עור השלם בשני חלקיו שלא תוקן כל צרכו לכתיבה בצד בשר, וכן רואים בספרים קדומים כפי שכתב הרב אסף טימור בירחון האוצר נד עמ' ריז, ובמאמרו 'מסורת הקלף' כתב שהגורם לכך שהגויל לא מוכשר לכתיבה בצד בשר הוא בגלל שמסירים את השערות באמצעות סיד ולא באפר, וכיון שזה מה שעושים היום, גם הגויל שלנו מוגדר כלא מתוקן בצד בשר. וכן מובן סיבת הכשר הקלף שלנו שהוא כמו הר"ק של הגאונים ונחשב קלף כי הוא מוכשר לכתיבה בצד הבשר. וכך כתב ר"ת לפי המובא בהגהות מרדכי הלק"ט (סי' תתקנט): "כתב ר"ת וז"ל אומרים הגאונים גויל מעור שלם כמו שהוא מעופץ לצד שיער... ומצד הבשר אינו נאה לכתוב מפני גידי הבשר והשמנונית (כלומר אינו נאה לכתיבה בגלל השמנונית[8]), והכי אמרי' בירושלמי במ"ס כותב על הגויל במקום שיער ואם שינה פסול, ודוכ' הוא העור הנחלק לב', אותו שלמעלה מצד השיער קרוי קלף לפי שנקלף מעל חבירו והשני לצד הבשר קרוי דוכ' פי' דוך מקום כמו דוכתא פלן סוסטוס בלשון יוני בשר. וכ"פ בערוך משם רב האיי: ועל שניהם כותבין על מקום חתך, בקלף כלפי מקום הבשר ועל הדוכ' כלפי מקום השיער, שאין מקום בשר ממש נקלף (בזמנם ולכן בקלף כותב רק על הצד שכלפי בשר), ולא מקום שיער ממש כדוכ' (אולי צ"ל בדוכ', וכונתו שמקום שיער ממש הוא בכלל הקלף), ומשם (מהמקום שבאמצע) מעבדים אותו בעפצים, ומצד שיער אין נאה לכתוב (בקלף כי הוא תוקן בצד הבשר) ולא מצד הבשר (ממש) מפני הגידין והבשר והשמנונית, וסימניך כבוד אלהים הסתר דבר. (ע"כ דבר רב האיי).
וקלפים שלנו דין קלף יש להם שהרי עכשיו מסיר מהקלפים הגידים והשמנונית וקליפה דקה שקורין אשקרניר. וי"מ דעכשיו דין גויל או דוכ' יש להם עתה וכותב ס"ת מצד השיער, ועליהם הכתוב אומר עינים להם ולא יראו כי ידוע שהלבן טוב יותר ומתקיים יותר מן השחור, ועוד אי דין גויל יש, א"כ יפסל בתפילין ומזוזות כדאמרינן בהמוציא, ואי דין דוכ' יפסל בתפילין דאין נכתבין אלא על הקלף כדאמרינן לקמן, ואי משום הקליפה שמסירים האומנים אין זה אלא תיקון בעלמא, ואינה עבה כ"כ שיהא שם קלף עליה. ר"ת".
והנה עד המילים "ואי משום הקליפה" דבריו מתבארים יפה כפי שכתבתי. בתחילה נימק את טעם ההכשר שדי בהסרת הדברים המונעים את הכשר העור לכתיבה שהיא השמנונית שבצד בשר. וזה בודאי לא מספיק כדי לומר שנשארה רק הקלפה העליונה שהרי אמר שמסירים רק שמנונית ותו לא, אלא כוונתו שבכך מכשירו לכתיבה. ואח"כ הביא את הטוענים שהכל פיזי ולכן הקלף שלנו הוא הדוכ', ודחה דבריהם שהרי דוכ' הגדרתו שאינו מתוקן בצד בשר, ואילו העור שלנו מתוקן בצד בשר, ואח"כ אמר את הנקודה המכריעה בויכוח אם הכל ענין פיזי או שגדר קלף הוא עור שתוקן בצד בשר, שלדבריכם שכותבים על ס"ת בצד שיער והעור שמורידים ממנו את הקליפה של צד שיער הוא דוכ', היאך תפלין נכתוב על קלפים שלנו. אך לכאורה הסיפא "ואי משום קליפה", אינה מובנת, שלכאורה הוא אומר כפי שהגיה הרמ"א, "ואי משום הקליפה שמסירים האומנים [פי' ויהיה נשאר הדוכ'], אין זה אלא תיקון בעלמא, ואינה עבה כל כך שיהא שם קלף עליה [פי' על הנקלף וא"כ הנשאר לא מיקרי דוכסוסטוס]", ולפי זה צ"ל שגם ר"ת הבין שכל הענין הוא פיזי, ומה שאמר להם עינים להם ולא יראו הוא משום שזה שהלבן טוב יותר מהשחור מוכיח שהוא הקלף של רב האי שהיה טוב יותר מבפנים ולא דוכ', וזה שכך הוא אצלנו מוכיח שהקליפה של רב האי היא היא גוף הקלף שלנו, והשמנונית שמורידים היא הדוכ', וכן הבין ספר התרומה, ואחריו נמשכו כמה ראשונים[9]. אך הבנה זו קשה טובא:
א. אם הוא סבר שהשמנונית היא העור שהיה הדוכ', למה הוא מכנה אותה "שמנונית וגידים", בדיוק כמו השם שכינה את התוספת על הגויל.
ב. השמנונית אינה עור ראוי לכתיבה טובה, ואין בה עדיפות לכתיבה על צד שיער, וקשה לומר שר"ת שעיבד בעצמו עורות כמובא בריש הלכות מגלה של הראבי"ה, לא ידע דבר את הדבר הזה.
ג. הראשונים שנביא לקמן כתבו שר"ת דחה את הסוברים שהוא דוכ' בגלל שהעור שלנו מוכשר לכתיבה בצד בשר ואיך לשיטתם נכתוב תפלין, ולא אמרו שבאמת נשארת הקליפה העליונה, כפי שמפורש בדבריו לפי הפירוש הנ"ל, ועל כן קשה איך התעלמו מעיקר הדברים שכתב ר"ת, והמציאו פירוש חדש.
ד. לא מסתבר שלפי ר"ת עצם הכשרת העור בצד בשר מוכיחה שהוא החלק העליון, כי בודאי יכול להיות שהוא מוכשר לכתיבה בצד בשר רק בגלל שצורת העיבוד שונה.
על כן נראה שהפירוש לסיפא אינו כהגהת הרמ"א, רבינו תם אינו חוזר להפריך מה שאמרו שהקילוף בצד שיער נותן לעור הנשאר דין דוכ', בטענה שהקליפה שבצד שיער שמסירים אינה הקליפה של רב האי, אלא דבריו הם המשך לשאלה תפלין היאך נכתבים, ופירוש דבריו "אי משום הקליפה (אם נאמר שאפשר לכתוב תפלין בעור שלנו על הקליפה של צד שיער ובגירוד מצד בשר עד אליה נוכל לכתוב תפלין, הרי) אין זה אלא תיקון בעלמא (כלומר אנו רואים שאין מקלפים קליפה שראוי לכתוב עליה בצד שיער, אלא גורדים בצד שיער רק כדי לתקן), ואינה עבה כ"כ שיהא שם קלף עליה (הקליפה שמוסרת בתיקון אינה עבה כ"כ שיכולים להגיע בגירוד בצד הבשר לקלף הראוי לכתיבה, ואם כן חוזרת השאלה תפילין היאך נכתבין)".
וצריך לבאר מה פירוש השאלה תפלין איך נכתבים, דלכאורה זה רק מגדיל את הבעיה ולא תשובה לגוף טענתם שכיון שמסירים קליפה העליונה הוא הדוכ' של רב האי. לכן נראה שהכוונה בזה להביא את הנקודה שמכריעה את הכף בויכוח זה. ר"ת אמר בתחילה דלא יתכן שקלפים שלנו אינם דוכ' או גויל אלא קלף בגלל שהסירו את השמנונית המפריעה לכתיבה בצד בשר וזה מה שמגדיר אותם קלף, אך המפקפקים טענו שהעיקר הוא החלק הפיזי והקלף הוא אך ורק הקליפה העליונה שמסירים האומנים, ואין גדר העור תלוי בהכשרה לכתיבה לכן קלף שלנו הוא דוכ', ועל זה הוא משיב להם בנקודה המכריעה, שלדבריכם איך נכתוב על תפלין על גויל או דוכ', והרי יודע שמאז ומעולם כתבו תפלים על עור זה, וא"ת אפשר לכתוב גם על עור זה תפלין אם נגרוד ונקלף בצד בשר עד שנגיע לקליפה זו, וזה מה שעשו בעבר, הרי האמת היא שבגירוד שעושים בעיבוד שלנו אי אפשר להגיע לאותה קליפה שעליה דיבר רב האי, ומה שמורדים הוא רק כדי לתקן את העובי, ואי אפשר להחיל על מה שגורדים שם קלף שראוי לכתיבה. זהו הדבר שמכריע שההסבר שלו הוא הנכון כיון שברור שמימי קדם כותבים תפלין על קלף בעבוד שלנו על ידי גירוד[10].
ואכן האור זרוע סי' תקמ הביא בשם "רב היי גאון זצ"ל דגויל קרוי אותו שמתוקן כך בלי שום קילוף ואין בו תיקון קלף". ונראה ש'תיקון הקלף' היינו מה שמכשיר את העור לכתיבה בצד בשר, שזה תיקון צרכו, ובזמן שהיו קולפים לשנים זה נעשה על ידי קילוף החלק העליון. וכתב האו"ז "ואומר ר"ת שהקלפים שלנו כמו העור החיצון שלהם שקרוי קלף שראוי משני צדדין, והקלף הוא העור שתוקן לכתיבה בצד הבשר. ויש שסוברים שקלפים שלנו הוו דוכ' משום שמקליפין אותו מצד שיער משום שהם עבים ואין נראית לר"ת סברתם דדוכ' שלהם לא הי' ראוי במקום בשר כלל. ודידן טפי חזי במקום בשר מבמקום השיער". לא יתכן שכוונתו שיש ראיה שהגענו לעור של רב האי בגלל שהוא מוכשר לכתיבה בצד בשר, כי עצם ההכשרה אינה ראיה שהוא החל העליון בודאי שיכול להיות שהוא מוכשר לכתיבה בצד בשר בגלל שצורת העיבוד שונה. וכן מבואר מהנגדת הלשון שכתב שקלפים שלנו הם כמו העור החצון, ובדעת הסוברים שהוא דוכ' לא כתב שהם כמו העור הפנימי, אלא שהם הוו דוכ', שהגדרת קלף לדידיה היא אך ורק "העור שתוקן לכתיבה בצד בשר", וכן מוכח ממה שעל עורות מעופצים שלנו כתב שאינם כקלף המעופץ שלהם "שקלפים שלהם כי הוו עפוצים הוו נמי חזו לצד בשר טפי ממקום שער", ולא כתב "שקלפים שלהם כי הוו עפוצים הוו הקליפה העליונה". ועל כרחך כוונתו שהגדרת קלף היא אך ורק עור שתוקן לכתיבה בצד בשר, וידע שהם אינם העור החיצון כדברי הטוענים שהוא דוכ', אבל טען שהם כמוהו ודינם כקלף בגלל שקלף הוא המתוקן בצד בשר טפי מצד שיער וכן הקלפים שלנו. ולענ"ד מאותו טעם מובן סיבת ההכשר לגויל שהוא מגורד, שכן מבואר בדבריו שהעיקר בגויל מלבד היותו שלם בשתי העורות שהוא מתוקן בצד שיער ולא מתוקן תיקון קלף בצד בשר ובדרך העיבוד שעושים כיום הגויל אינו מתוקן לכתיבה בצד בשר.
וכדברי האו"ז, שההיתר נובע מהתיקון בצד בשר, כתב בספר האסופות[11] בשם ר"ת: "שגם קלפינו מתוקנים ולבנים כלפי בשר יותר מבצד שיער, ומוסר מהם בצד הבשר יותר מבגויל (ולכן הם מתוקנים), ולכך אין כותבים על הגויל במקום בשר שאינו מתוקן מצד הבשר כמו קלף וכמו קלפים שלנו". והביא את הסוברים שהוא גויל או דוכ' שעל לדבריהם יש להשיב היאך כותבי תפילין בקלפים שלנו שאינן כשרים אלא על הקלף, "ואולם יש שקולפים קלף שלנו ומסירים קליפה של צד הבשר כדי לכתוב תפילין על צד של בשר של קליפה העליונה הנקראת קלף, ולא יתכן לעשות כן כי בימי חכמים כשהיו קולפין, קולפין העור לשנים והיה זה קלף וזה דוכ' היו מתקנים אותו כענין שהוא נאה ונוח הרבה לכתוב הקלף לצד הבשר והדוכ' לצד השער. והם אינם אלא מקלקלין אותה בקליפה שהיו קולפין אותו אלא שרוצין שיהא עליו שם קלף בקליפה זו. ודבר זה פשוט הוא דקלפים שלנו אין להם דין גויל ודוכ', בודאי לצד בשר נוח יותר לכתוב וגם נאה ולבן יותר מלצד השער".
לא יתכן שכונתו רק שהעובדה שהם מתוקנים בצד בשר מוכיחה שהם הקליפה של צד שיער, כי מבואר בדבריו שאם הגויל היה מתוקן בצד בשר הרי גם הוא יהיה כמו קלפים שלנו. ולכן כתב גם כנגד הטוענים שהוא גויל שמכיון שצד הבשר נוח לכתיבה אינם גויל והטענה כלפי המקלקלים היא טענת ר"ת בסוף דבריו שאינכם יכולים להגיע לעור מתוקן בצד שיער שהוא הקליפה של רב האי, וכתב שאין צריכים לעשות זאת כי העיקר שמסירים יותר מבגויל ובכך מתקנים את צד בשר לכתיבה.
ותוספות רא"ש כתב: "פירש בערוך בשם רב האי גאון גויל הוא עור שלם וכלפי הבשר לא נתקן כלל... וקלפים שלנו דין קלף יש להם לפי שגוררין אותו הרבה כלפי הבשר, וצריך לכתוב תפילין ומזוזות במקום הבשר ושם הוא נאה וטוב יותר. ויש טועין לתת עליהם דין דוכ' לפי שכשגוררין אותו נותנין קליפתן העליונה שכלפי השער, וליתה, דלדבריהם היאך כותבים תפילין דאינם כשרים כי אם על הקלף". ודבריו מתבארים בדברי הרא"ש בהלכות ספר תורה סימן ה, שאחר שכתב שגורדים הרבה בצד שיער ולכן יש הטוענים שהוא דוכ', כתב "אלא ודאי קולפין אותן הרבה גם במקום הבשר ודין קלף יש להן ונכתבים במקום בשר", משמע שאינו סותר את המציאות המתוארת ברישא שגורדים את הקליפה שבצד שיער הרבה, וממילא אין בהן את הקליפה של צד שיער, ובכל זאת אומר שהוא קלף בגלל שגורדים גם בצד בשר, ולכאורה מה זה מועיל אחרי שהוא מסכים שמורידים את הקליפה של צד שיער, אלא דבריו מיוסדים על דברי ר"ת, ולהסרת השמנונית קרי גרידה מרובה[12], וכוונתו בהכרח שבכך מכשירו לכתיבה ולכן הוא קלף.
וכן אנו מוצאים בכמה ראשונים שעיקר התשובה לטוענים שקלף שלנו הוא דוכ' היא "דא"כ היאך כותבין עליהם תפילין". ולא בטענה אתם טועים שכן הקליפה העליונה נשארת, ורק מזכירים שאצלנו הלבן עדיף מהשחור, ולכאורה מובן מה ענו לגוף טענת המחמירים, אלא נראה שהם הבינו כפי שביארתי שר"ת מודה שבהסרת הליצה מוסרת הקליפה של רב האי, אך בכל זאת אומר שהוא קלף בגלל הכשרתו לכתיבה בצד בשר, וקיצרו והסתפקו בהבאת הראיה המכרעת שהכל הולך אחרי התיקון בצד הבשר, ולא שהכל ענין פיזי, שלדבריכם שהכל פיזי אין כותבים תפלין על קלף מעובד בסיד[13].
ובריטב"א על שבת עט ע"ב מבואר שגם הרא"ה שסבר כהרמב"ם שדוכ' הוא החלק העליון, מסכים עם גדר הקלף שהוא בכך שנתעבד צד הבשר, ואינו גויל אף כשיש בו את שני חלקי העור, ולא כמו דוכ', שמלבד היותו העור שנתעבד בצד השיער צריך להיות גם החלק העליון, ולכן גויל שתוקן בצד בשר, הוא קלף. ואפשר שכך היא דעת האר"י[14].
♦
ג.
בהכשר העיבוד בסיד
בהלכות ס"ת כתב ר"ת שיש להכשיר עיבוד שלנו בסיד, אף שמהגמרא נראה שהצריכו עור מעופץ, כי גם בסיד הוא עיבוד טוב. בירחון האוצר גליון מב הבאתי שהרב טימור הראה שבעור 'קמיח' אחרי הוצאת המים מגיעים לתוצאה דומה לעור המעובד בסיד, וא"כ קשה על סברת ר"ת מממה שהגמרא במגילה דף יט ע"א מפרשת שמגילה בעיבוד קמיח ולא עפיץ היא דפתרא שהמשנה פוסלת, צריך לפסול גם עיבוד סיד?ויש להשיב, דנראה שגם בזמן הגמרא הכשירו עיבוד סיד לפחות בא"י שכן מובא בבבא בתרא יד ע"א, וכ"ה במ"ס הוספה ב פרק א הלכה כה "מעשה בספרים ירושלמיים, שהיו להם עמודים בסופן. שאלו את ר', שיעור תורה כמה, אמר להם בגויל טפחים ששה; ובקלף, אמר להם לא שמעתי". שאלה כזו לא מעשית על קלף, כשהוא השכבה הפיטמתית, כי לא מצוי כלל שיכתבו ספר תורה שלם על עור כזה, אבל היא שאלה מעשית על קלף שהוכשר לכתיבה בצד בשר. לכאורה היה אפשר לפי דרכינו לומר שהם שהכשירו את הגויל לכתיבה בצד בשר, ולזה קראו קלף, אך להלן נראה שסתם 'עור' גם בירושלמי הוא גויל ומעופץ, ונראה מזה שלא היו רגילים להכשירו לכתיבה בצד בשר, ועוד שאם כל ההבדל בין העורות הוא בהכשרת העור לכתיבה בצד בשר, לא צריך להיות הבדל לגבי שיעור היריעות, על כן מסתבר שזה הקלף שעובד בסיד או קמיח בצורה טובה, ובדר"כ אין עוביו כבגויל, וא"כ גם עיבוד בסיד יקרא קלף, ומזה נראה שעיבוד סיד כשר.
וכן משמע במסכת סופרים פ"ג "חייב אדם לכתוב לו ס"ת נאה, בדיו נאה, בקולמוס נאה ובקלפים נאין ועורות צבועין (י"ג צבאים)". וצ"ב לכאורה, שהרי עורות וקלפים היינו הך, והיה צ"ל 'בקלפים נאין וצבועין'. וגם אי גרס צבאים שהם עדיפי משאר עורות[15], אכתי קשה למה לצבאים קרי עור ולשאר גוילין קלף. על כן נראה על פי מה דחזינן בירושלמי מגילה פ"א ה"ט, וכעין זה במ"ס פ"ב, "לא יהיה כותב חציו על העור וחציו על הקלף", דקרי לגויל 'עור' לפי שהוא עור שלם. ולפי זה בקלפים נאים, ר"ל קלף לבן נאה המעובד בסיד, שדינו קלף, ועורות צבועין, הם גוילין צבועין המעובדים בעפצי שעושים אותם צבועין כי בא"י השתמשו גם בגוילים המעובדים בעפצים שצובעים, וגם בקלף המעובד בסיד. ולפי זה הבבלי פירוש דיפתרא על קמיח כי אצלם לא היו כותבים על קמיח בכתיבה טובה, אבל בירושלמי פירשו דפתרא כמקובל עד היום שזה כינוי למחברת, והיו משתמשים גם בעורות לבנים ונאים כקלף.
אך מכל מקום הגאונים והרמב"ם פסלו עיבוד סיד, ולכן נראה שבתורה ובמגילה ובמזוזה מצוה מן המובחר לכתוב על גויל. וגם בתפילין יש הידור לכתוב על עור מעופץ שהוכשר לכתיבה בצד בשר. אך דוקא אם כותב באופן שהאותיות יישארו קבועות בעור ללא פגם, כי אצל מי שאינו מומחה הכתב עשוי לקפוץ מהעור.
♦
ד.
דברי השו"ע
הובא לעיל שהשו"ע או"ח סימן לב כתב: "ואפילו אם היו חולקים העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך, ומצד הבשר גוררים הם הרבה עד שלא נשאר אלא הקלף לבד". בבית יוסף כתב שכך נראה מתוספות, רא"ש, תרומה, סמ"ג והגהות מימוניות. ולפי שלא הזכיר את האו"ז, נראה שהבין כספר התרומה שאנו מגיעים לקלף של רב האי, והדוכ' הוא השמנונית, ולא אכפת לן מה שמסיר קליפה כלשהיא בצד שיער כי גם כשמקפים את העורות זה מזה היו מגרדים באופן כזה בלי להשגיח על הקליפה הדקה שמסירים בצד שיער.אך הראיתי לעיל שהבנה זו אינה דעת ר"ת ואינה מתאימה למציאות שכן השמונונית אינה עור לכתיבה, והקליפה העליונה של רב האי לא נשארת כשמגרדים בצד שיער, ואי אפשר לגרד בצד בשר עד שיגיעו לקליפה של רב האי. ומהר"ם גלאנטי, שהיה תלמידו של השו"ע, בתשובה ק"ו, בהביאו את דברי השו"ע השמיט את המילה "כך", ובמקום המילה הרבה כתב "הרכה". והיינו שאין הכוונה כאן שמגרדים רק מעט בצד שיער, אלא שהיו מגררים לצורך כזה כשנצרכו, וממילא אין להתחשב בזה כדבר שמגדיר את העור כדוכ'. וגם כתב במקום דברי השו"ע לגרד "הרבה" בצד בשר לגרד "הרכה", כדי לומר שמגרדים רק את השכבה השמנונית, וכתב שכך נהגו.
נמצא שגם אם השו"ע לא הבין כך, בפועל אין ספק שלא נהגו בזה להימנע מגירוד בצד שיער, וכן לא גרדו הרבה בצד בשר, ושפיר עבדי.
ה.
מחקר על העורות שכתבו עליהם תפילין ומזוזות
במדבר יהודה נמצאו יריעות עתיקות שנועדו לתפלין ולמזוזה. בשנת תשפ"ד פרסם פרופ' יונתן אדלר (מחקרי ארץ יהודה לג, מספר 1 עמ' 37- 66) שהוא ערך בדיקות ל30 יריעות המתוארכים בין 200 שנה לפני החורבן עד ל50 שנה אחרי החורבן, ומצא ש23 יריעות שנראות לו מיועדות לתפילין, נכתבו על 'השכבה הפטמתית', ובדיקה מדעית שללה את האפשרות שהיריעות לתפלין עובדו ב'טנין'. ואילו 7 יריעות שיועדו למזוזה הן עור לא מפוצל, כמו יריעות גדולות שעליהן נכתבו מגילות, ובדיקה לא שללה את האפשרות שהם עובדו עם טנין. ובאשר למקום הכתיבה, בחלקם הכתב הוא על שני הצדדים כשהתחילו בצד הבשר, ויש מהם שהתחילו בצד שיער, ואף יש שהכל על צד שיער ויש על צד בשר.לענ"ד אין להביא מדברים אלו ראיה מוחלטת שכן יש אפשרות שהם מאנשים שלא חשו להלכות חכמים. אך נראה שמכל מקום אפשר להביא מכאן סיוע לדרכנו שכן יותר נראה שבתפלין אלו השתדלו לעשות כמסורת ישראל. אנו רואים בתפילין ובמזוזות שהם נהגו על פי הנמסר בהלכה למשה מסיני. שכן הם כתבו על תפילין מרובעות (בצורת מלבן), ואפשר לראות בהן גם צורת שי"ן על ידי הרווחים בין הקציצות, וכן היו לתפלין רצועות מעור, שכל אלו הלכות למשה מסיני. די בזה, גם אם לא קיימו הלכות הכתובות במשנה ובברייתא כי יתכן שהאמור במשניות והברייתות וכל שכן דברי אמרואים הם פירוש של חכמים שהורו כיצד לקיים את ההלכה, ולא נהגו בזה כחיוב בזמנן.
ואמנם בשבת כח ע"ב איתא הללמ"ס שתפילין צריכות להיות שחורות, ולפי המחקר לא רק הבתים אלא גם הרצועות לא הושחרו[16]. אך אפשר שאז סברו שדי בכך שהעור מושחר בטבע מצורת העיבוד שאינה בסיד, ואולי הם רק הוכנו וטרם נצבעו, כמו המזוזות שנמצאו כשהן כרוכות ולא על פתח הבתים.
ובמנחות לה ע"א אמר רב פפא שמרובעות היינו בתפרם ובאלכסונן, אך נראה שהתוספת של רב פפא אינה גוף ההלכה למשה מסיני, אלא הוראה שלו כיצד לקיים הלכה זו, וכן נרא מבגמרא שם שאמרו שדברי רב פפא אינם כתובים במשנה האומרות שתפלין עגולות סכנה ואין בו מצוה כי יש לפרש שהמשנה מדברת בתפלים כאמגוזא, וזה מזכיר קצת את התפלין של מ"י שצורת הקציצות בהן כאגוז, וי"ל כוונת המשנה שזה סכנה כי עדיין הכללים בגזירה שגזרו לפעמים לא להניח תפילין, ואינה מצוה לכתחילה, ולפי זה רב פפא הוסיף מדיליה. וכמו כן "שי"ן של תפלין הלכה למשה מסיני", לא נאמר איך לעשותה, ומה שאנו עושים מהעור עצמו אינו בהכרח גוף ההלכה למשה מסיני[17].
גם לגבי מקום הכתיבה, אמנם מובא בשבת עט ע"ב "הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף, ומזוזה על דוכ'. קלף במקום בשר, דוכ' במקום שיער". אך לפי מהלך הגמרא נראה פירוש הברייתא שההלכה למשה מסיני היתה רק 'תפילין על הקלף ומזוזה אף מצוה על דוכ' (והוא הדין גויל)'. ומה שאמרו קלף במקום בשר ודוכ' במקום שיער הוא תקנת חכמים שאמרו על הלכה למשה מסיני זו. וכן בירושלמי מגילה פ"א ה"ט: "הלכה למשה מסיני שיהו כותבין בעורות... וצריך שיהא כותב על הגויל במקום השיער ועל הקלף במקום נחושתו אם שינה פסל". משמע שעיקר הלכה למשה מסיני היא שיהיו כותבים בעורות, והדין שעל הגויל במקום השיער ועל הקלף במקום נחושתו אינו הלכה למשה מסיני. ורבינו יהונתן והנמו"י כתבו להדיא שענין מקום הכתיבה הוא הוראת חכמים. וכן ממשמעות המשא ומתן בבבלי שמתחבטים מה המצוה ומה לעיכובא, משמע שכל ענין מקום הכתיבה על העור אינו הלכה למשה מסיני, אלא ההוראות על מקום הכתיבה התווספו בהתאם למה שמתאים יותר לכתיבה, ולסודם של הדברים הן הוספה מדרבנן.
עכ"פ, הממצאים מחזקים את מה שהעליתי שהמסורת של הגאונים על אופן הכתיבה על קלף כשקולפים את העור היא כפי שכתב בשו"ע סי' לב, ז שהיו כותבים על החלק העליון[18]. ובאשר לזה שעורות התפלין לא עובדו ב'טנין', ואולי גם חלק משאר העורות, הדבר מסייע למה שהעליתי במאמרי בירחון האוצר גליון מב שבא"י לא הקפידו על עיבוד בטנין.
♦
לסיכום
א. מסורת מוסכמת אצל כל הגאונים, שבזמן שקולפים את העורות, הקלף הוא החלק העליון. אך נראה שלפחות חלקם סברו שעיקר גדר הקלף הוא הכשרתו לכתיבה בצד הבשר ולכן הכשירו את הר"ק שהוא החלק התחתון שהוכשר לכתיבה בצד בשר.
ב. רבינו תם ביאר שעור שמכשירים אותו לכתיבה בצד הבשר על יד הסרת השמנונית הוא קלף. וכן דעת הרא"ה, וכן נקטו כמה ראשונים.
ג. על כן אין לחוש למה שמגרדים את הגויל הרבה בצד הבשר, כיון שעכ"פ בעיבוד שלנו, שהוא עם הרבה עפצים, ואחרי השריית השערות בסיד, צד הבשר לא נחשב ראוי לכתיבה.
ד. בקלף שלנו אין צריך לגרד יותר מהשמנונית, ואין צורך להשאיר את הקליפה העליונה, וגם אין נפק"מ אם חלק מהקליפה נשאר וחלקה הוסר.
ה. יש מעלה לכתוב על עור מעובד בעפצים או בעיבוד עם חומר שמשיג תוצאה של עיבוד בעפצים לצאת ידי דעת הגאונים והרמב"ם, אך עכ"פ הממצאים ממדבר יהודה מחזקים גם את ההנחה שבארץ ישראל לא הקפידו לעבד בעפצים שמכילים טנין, וכשהיו חולקים את העורות הקלף היה החלק העליון של העור.
♦ ♦ ♦