מקור הדין
איתא בסנהדרין (כא ע"ב): אמר רבא אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצוה לכתוב משלו, שנאמר (דברים לא יט) ועתה כתבו לכם את השירה.וכתב הבית יוסף (ריש סימן ער) בביאור הגמרא: פירוש, כיון דקיי"ל דאין כותבין את התורה פרשיות דתורה חתומה ניתנה, על כרחך לא קאמר שיכתבו שירת האזינו לבדה אלא היינו לומר שיכתבו כל התורה עד שירת האזינו שהיא גמר של תורה, וכך הם דברי הרמב"ם בהלכות ס"ת (פ"ז ה"א). עכ"ל.
ובמעלת מצוה זו, איתא במנחות (ל ע"א): וא"ר יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק, כתבו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני, אמר רב ששת אם הגיה אפילו אות אחת מעלה עליו כאילו כתבו.
וכתב הב"י (ד"ה ומאד צריך): ופירש נימוקי יוסף (הל' ס"ת ב: ד"ה כחוטף) כחוטף מצוה. שאין לו שכר גדול כל כך כמי שטרח בכתיבתו ויש מקום למדת הדין לחלוק ולומר אלמלא שבאה עליו בלא טורח לא היה עושה אותה: כתבו. הוא בעצמו או שכר סופר לכתבו וטורח בתיקון הקלפים ולסבול עול הסופר עד שנכתב: כאילו קבלו. יש למדת רחמים לומר כמו שטרח טורח ללכת במדבר כדי לקבל תורה מהר סיני: אפילו אות אחת. שהיה טעות בו ותיקנו: כאילו כתבו. שיש למדת רחמים לומר כמו שתיקן זה כך אם היה מוצא טעיות רבות היה מתקן אותן. ע"כ.
ואיתא במגילה (כז ע"א): ת"ש (בבא בתרא קנא ע"א) דא"ר יוחנן משום ר"מ אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה... ת"ר לא ימכור אדם ס"ת אע"פ שאינו צריך לו, יתר על כן אמר רשב"ג אפי' אין לו מה יאכל ומכר ס"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם.
♦
הדין בזמננו
והנה כתב הרא"ש (מנחות, הלכות קטנות, הלכות ספר תורה, סימן א): אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים, מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה, ומשנה וגמרא ופירושי' להגות בהן הוא ובניו. כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. וע"י הגמרא והפ' ידע פי' המצות והדינים על בוריים, לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכתבם, וגם לא למוכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אישה. עכ"ל.וכ"כ בקיצור פסקי הרא"ש (אות א): והאידנא שאין רגילין ללמוד בס"ת, עיקר המצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושים. ע"כ.
וכ"כ רבנו ירוחם (נ"ב ח"ב בהתחלה) וז"ל: וזה היה בדורות הראשונים שהיו כותבין ספר תורה ללמוד, אבל בזמן הזה שכותבין ס"ת ומניחין אותן בבית הכנסת לקרות בהן בצבור, מצות עשה על כל מי שיש לו לכתוב חמשה חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושים ללמוד בהם הוא ובניו כדכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, ועל זה היה מצוה לכתוב הס"ת וללמוד בה וע"י הגמרות והפירושים ידע פירוש המצות והדינין, אם כן חייב אדם לכותבם ושלא למוכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה, וכן כתבו הגאונים. עכ"ל.
וע"ע בספר החנוך (מצוה תריג) שכתב: ודע בני, שאף על פי שעיקר החיוב דאורייתא אינו רק בספר התורה, אין ספק שגם בשאר הספרים שנתחברו על פירוש התורה יש לכל אחד לעשות מהם כפי היכולת מן הטעמים שאמרנו, ואף על פי שהניחו לו אבותיו מהן רבים. עכ"ל.
וכ"כ הטור (סי' ער ס"ב): וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל שזה לא נאמר אלא לדורות הראשונים שהיו כותבין ספר תורה ולומדים בה, אבל האידנא שכותבין ספר תורה ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בהם ברבים, מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חמשה חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהן הוא ובניו, כי מצות כתיבת ספר תורה היא כדי ללמוד בה דכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, ועל ידי הגמרא ופירושיה ידע פירוש המצוות והדינין על בוריים, לכן הן הן הספרים שאדם מצווה לכתבם, וגם שלא למכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה. עכ"ל.
וכתב השו"ע: האידנא מצוה לכתוב ולא ימכרם[1] אם לא ללמוד תורה ולישא אשה חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהן. עכ"ל[2].
♦
אי גם בזמה"ז איכא מצוה בס"ת
הנה כתב הב"י (סי' ער ס"ב): ויש לתמוה היאך בא הרא"ש לפטור לאדם ממצות כתיבת ספר תורה ולהחליפה בחומשים ומשניות וגמרות ופירושיהן שהרי לא תלה טעם החילוק בין הדורות הראשונים לדורות הללו, אלא שבדורות הללו אין לומדין בהן אלא מניחין אותן בבית הכנסת לקרות בהם ברבים, וא"כ הוה ליה למימר שגם עכשיו חייבים לכתוב ס"ת וילמדו בהם כשם שהיו לומדים בדורות הראשונים, לא לפטרם ממצות כתיבת ספר תורה, לכך נ"ל שלא בא אלא לחדש לנו חיוב כתיבת חומשים ומשניות וגמרות ופירושיהם ואיסור מכירתן שגם זה בכלל מצות כתיבת ס"ת ושזה יותר מצוה מלכתוב ס"ת ולהניחו בבית הכנסת לקרות ברבים, אבל לכתוב ס"ת לקרות בו הוא ובניו פשיטא דגם האידנא זהו עיקר קיום מצות עשה שהרי הוא נוהג בו כמו שהיו נוהגים בדורות הראשונים. ע"כ. והבי"ד הרמ"א בדרכי משה הארוך, והמעדני יו"ט על הרא"ש. וכ"כ הט"ז, וכן פסק הגר"א, והלבוש, ומרן החיד"א בברכי יוסף, וכתב דכן משמע מדברי גורי האר"י, וכ"כ הדע"ת [והביא לדבריו סיוע מדברי הר"ן במגילה פ"ב, דסובר דמצות כתיבת ס"ת אינה בשביל ללמוד בו אלא שהכתיבה עצמה היא מצוה (ולכאורה צ"ב, דהדיון הוא בדעת הרא"ש)], וכ"כ בשו"ת שאגת אריה (סי' לו), וכן משמע מהבאר היטב.והב"ח כתב: וכתב בית יוסף דגם הרא"ש מודה דעיקר קיום מצות עשה אף האידנא היא לכתוב ספר תורה ולקרות בה בציבור בבית הכנסת אלא שבא לחדש דאף בכתיבת חומשים ומשנה ותלמוד ופירושיהם איכא מצות עשה כדי ללמוד בהם הוא ובניו גם שלא למכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה. וקשה דבריש פרק בני העיר כתב הרא"ש דיחיד שמכר ספר תורה שלו יכול להשתמש בדמיו כי לדעתו הוא מוכרו וכ"כ רבינו באורח חיים סימן קנ"ג (עמ' שע) וכן כל יחיד בשלו יכול למכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה אפילו ס"ת או בית הכנסת עכ"ל, וקשה דבמאי מיירי דאי במכרו ללמוד תורה או לישא אשה פשיטא שיכול להשתמש בדמיו שהרי לדעת כך נתנו רשות למכרו ואי בעבר ומכרו שלא ללמוד תורה ולישא אשה אמאי יכול לעשות בדמיו מה שירצה דלא דמי למכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דשרי אפילו למישתי ביה שיכרא דשאני התם דנמכרו בהיתר וכך הקשה בית יוסף בא"ח סימן קנ"ג (עמ' שסט ד"ה ובמה) ותירץ דהרא"ש ורבינו סבירי להו כראבי"ה (סי' תקצ) דמחלק בין רבים דאסורים למכור ספר תורה ובין יחיד דשרי למכור, והא ליתא שהרי הרא"ש בפרק בני העיר כתב אחר כך (סי' ה) בסתם לא ימכור אדם ס"ת אף על פי שאין צריך לו דמשמע אפילו יחיד נמי לא וכן מדברי רבינו כאן בסימן זה מבואר דהכי סבירא ליה כדפרישית לעיל. אלא נראה לפע"ד דהרא"ש ורבינו באורח חיים לא מיירי אלא במוכר ס"ת מפני דחקו דרשאי למכרו מפני חייו כדפרישית לעיל ולשם קאמרי הרא"ש ורבינו דרשאי להשתמש בדמיו כל מה שירצה ואשמועינן דאף על גב דלאו שפיר דמי למכרה דאינו רואה סימן ברכה לעולם ואם היה רוצה היה רשאי להתפרנס מן הצדקה אפילו הכי כיון דליכא איסורא במכירתה רשאי להשתמש בדמיו כל מה שירצה והכי נקטינן. עכ"ל.
אמנם הדרישה כתב: ולעד"נ שזהו דוחק גדול לפרש כן דעת הרא"ש ורבינו שסתמו דבריהם וכתבו דזהו לא נאמר אלא לדורות ראשונים שהיו כותבים ס"ת ולומדים בה אבל האידנא וכו' דלפירוש ב"י הכי הוה ליה למימר בדורות הראשונים לא היו מחוייבים לכתוב אלא ס"ת אבל בדורות הללו מחוייבים ג"כ בקניית וכתיבת שאר ספרים, ועוד מדסיים וכתב והן הן הספרים שאדם מצווה לכתבן וכו' משמע אלו הן ולא ס"ת, ועוד זיל בתר טעמא דהא הש"י צוה עלינו לכתוב ס"ת כדי ללמוד מתוכה נמצא דבדורות הללו שאין לומדין מתוכה ליכא בהן מצות עשה על כל אדם מישראל. ומה שהקשה ב"י דהרא"ש הוה ליה למימר שגם עכשיו חייבים לכתוב ס"ת וילמדו בהם לא לפוטרם ממצות כתיבת ס"ת נלע"ד ליישב כמו שכתבתי בפרישה. עכ"ל. וכ"כ הש"ך, והערוך השלחן (סעיפים ח – י).
ולמעשה נראה עיקר כדעת מר"ן, הרמ"א, הגר"א ורוב האחרונים, וכמו שהתבאר הדבר בטענות הנ"ל, ואכמ"ל.
♦
מכירת ספרים בזמה"ז
והנה בענין מכירת ספרי קודש בזמן הזה, נראה בפשטות לאסור באיסור גמור, דהנה לשון השו"ע לגבי ספרים הוא: ולא ימכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה. ע"כ. ולכאורה לפי"ד אין היתר בזמה"ז למכור שום ספר של ד"ת וגם לא לשולחו לגניזה או לתתו מתנה, וסתם ספרים חמורים כס"ת. ולפי"ז צ"ב טובא על מנהג העולם שמקילין.אלא דהראני גיסי הג"ר אליהו אשכנזי נר"ו דאין הדבר פשוט. והוא משום דמצינו שהבית יוסף כתב על ענין זה להיתרא במקו"א (חו"מ רמח סקי"א), וז"ל: ומ"ש שחילק הרמ"ה בין ספר תורה לשאר ספרים, כן כתב נימוקי יוסף (ע: ד"ה ס"ת מאי) בשם הריטב"א (חי' קנא. ד"ה איבעיא) וטעמא דמסתבר הוא דהא לא אמרו (מגילה כז.) דאין מוכרין אלא ללמוד תורה ולישא אשה אלא בספר תורה אבל שאר ספרים אינם בכלל ואפילו למה שכתב הרא"ש (הלכות קטנות - הלכות ס"ת סי' א) וכתבו רבינו בטור יורה דעה (סי' ע"ר) דהאידנא ספרי מקרא ומשנה וגמרא אין למכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה מכל מקום לא חמירי כספר תורה ומעשים בכל יום שאדם מוכר ספריו. עכ"ל.
ולכאורה זו סתירה חזקה מאד בדברי מר"ן הקדוש[3]. אלא דמצאנו באחרונים שיישבו בזה בכמה אופנים. עיין למרן החיד"א בברכי יוסף (יו"ד סי' ע"ר ס"י) שכתב: ולא ימכרם וכו'. כלומר דאין ראוי למוכרם אבל לא חמירי כס"ת. וכן כתב מרן בב"י ח"מ סימן רמ"ח, וכתב שם דמעשים בכל יום שאדם מוכר ספריו, והוו בכלל נכסיו. וכן פסק בש"ע שם דין י"א, דשאר ספרים הוו בכלל נכסיו. והטור שם כתב כן בשם הרמ"ה. וכתב שם מרן דכ"כ הנימוקי יוסף. ע"ש. וק"ק, אמאי לא כתב שם דכ"כ הרמב"ם פי"א מהלכות זכיה (הט"ו). ע"ש. ועמ"ש הרב כנה"ג בסימן זה. וראיתי בספר בית לחם יהודה דעמד בזה, שנוהגים למכור הספרים, וכתב דאיסור מכירת ס"ת הוא דוקא כשכותבה לעצמו, והקונה ס"ת מותר למוכרו. ע"ש. ואינו מחוור, דודאי למכור ס"ת אין חילוק ובין קנאו כך בין כתבו אסור, ונעלם ממנו דברי מרן בב"י בח"מ סי' רמ"ח הנז'. ומה שהוכיח דמותר למכור ס"ת שקנה ממ"ש כחוטף מצוה וכו' (מנחות ל א), אין לו שחר, והדברים פשוטים. עכ"ל. והביא דבריו ביפה ללב.
ועיין ט"ז (או"ח קנג ססק"א) שכתב: ובזמנינו אנו רואין הרבה מוכרים ספרים ולוקחין אחרים בדמיהם נראה דעכשיו תחלה כשקונה הספר דעתו לכך שיהי' לו כ"ז שיצטרך לו ובאם יזדמן לו יותר יפה ימכור זה ויקח היפה ואף שלא התנה בפי' וסברא זו מצינו עוד בשאר דוכתי ובסימן קנ"ד ס"ח בהג"ה. עכ"ל. והבי"ד באמרי ברוך (יו"ד סי' ע"ר).
וכתב בספר תפארת למשה (יו"ד סי' ע"ר) והבי"ד הפתחי תשובה (סקי"א), וז"ל: בבית יוסף סימן ע"ר בד"ה וכתב עוד הר"ר מנוח כו' ז"ל דוקא ס"ת העשוי לקרות ברבים אבל ספרי יחידים מוכרים כו' עכ"ל. ולי נראה דה"פ של הר"ר מנוח דוקא ס"ת אסור למכור משום שהוא עשוי לקרות ברבים אבל ספרי יחידים נ"ל שאר ספרים שאינם שייכים לקרות ברבים כלל ואין שייכים בהם רק ליחיד מותר למכור אף דבזמן הזה [ש]שאר ספרים [הם] עיקר המצוה מ"מ מותר למוכרם שע"מ כן לקחום או עשאום ול"ד לס"ת, ויותר נ"ל להגיה ולגרוס אחרים במקום יחידים וטעות כזה נמצא הרבה פעמים בדפוס והיינו דקתני ועוד שקדושתן לא פקע ר"ל לאפוקי ס"ת דאפשר דפקעא קדושתן דדילמא הלוקח לא ירצה להניחה כך בגליון ויעשה ממנו דפי' כמו שאר בספרים ובזה פקע קדושת ס"ת מיניה משא"כ בשאר ספרים כן נ"ל נכון דהאי דעשוי לקרות אינו רק נתינת טעם למה מוכרין אבל לפירוש הבית יוסף דהוי תנאי קשה דהל"ל דוקא ס"ת של רבים אבל של יחיד מוכרים העשוי לקרות למה לי. וגם אינו מדוקדק דהאי כל ס"ת עשוי לקרות בו ברבים וגם ספרי למה לי וגם למה פסק ותני שע"מ כן לקחום הא רוב ס"ת אפילו של יחידים אינם עשוי' רק לעצמו וגם מאי כתב ועוד דקדושתן לא פקע הא גם בס"ת של רבים ג"כ לא פקע' כשמוכרים לרבים ומאי פסקא. ולדעתי לפמ"ש הכל על הנכון וזה שנוהגים שמוכרים ספרים לכ"ד שירצה דהא לרא"ש אסור למוכרם כמו ס"ת אלא אנן אהר"ר מנוח סמכינן שסתמא דמלתא אדעתא דהכי לקחום למוכרם אימת שירצה נ"ל. עכ"ל.
ועוד ציין הפתחי תשובה (יו"ד סי' ער) לדברי המג"א (סימן קנג ס"ק כג) שכתב: וכבי"ד ססי' ע"ר דשאר ספרים דינן כס"ת ואסור למוכרן אא"כ ללמוד תורה או לישא אשה וכ"כ הטור שם, וצ"ע דהא הכא מתיר ליחיד בשלו ואפשר דמיירי התם כשהקדישן לבית המדרש לקרות בהן רבים וע"ש בי"ד סימן רפ"ב ס"ח. עכ"ל המג"א.
והיד שאול (יו"ד סי' ער סעיף ב) כתב: ולא ימכרם. עיין חו"מ סימן רמ"ח סעיף י"א, וראיה מש"ס בבא בתרא דף קנא [ע"א] ספר תורה מאי, ומשמע דשאר ספרים הם בכלל נכסי וע"ש. ועיין מג"א סימן קנ"ג ס"ק כ"ב, ובנודע ביהודה מהדורא תניינא חלק חו"מ סימן מ"ג. ולפי עניות דעתי תמוה מאוד למה לא הביאו כולם הא דמבואר בסוף בכורים [סוף פרק ג] וספר תורה. ועיין בטור ושו"ע חו"מ סימן צ"ז [סעיף כג] דבעל חוב נוטלו בחובו והוי בכלל נכסי, וע"ש. מכל שכן בשאר ספרים שודאי מותר למכור, וצ"ע. שוב ראיתי בברכי יוסף [אות י] דהרגיש כאן ממה שמבואר בחו"מ סימן רמ"ח ונדחק וצ"ע. עכ"ל.
והנה נראה דאפילו דמפשטות לשונו של מר"ן בדוכתין נראה להחמיר [וכדכתב היד שאול בסו"ד: שו"ר בברכי יוסף... ונדחק. ונראה להגיד כן על כל הנ"ל דאין שום תירוץ חלק, ופשטות דעת מר"ן הכא נראה להחמיר], מכיון שיש לנו ראיה מהבית יוסף בסימן זה, והבית יוסף בחו"מ, והאחרונים פסקו להקל, נראה דיש צד גדול להקל. ונראה דלהחמיר בזה הוא גזירה שאין הציבור יכולים לעמוד בה, ובמקום להרבות התורה, דהוא טעם המצוה, יכול ח"ו להיות להיפך. ולכן הנח להם לישראל, דבני נביאים הם.
♦
היוצא לדינא לענ"ד
א. המצוה של כתיבת ספר תורה קיימת גם בזמן הזה, אמנם בזמננו עיקר המצוה מתקיים על ידי שאר ספרי קודש.ב. אפילו שפשטות דעת מר"ן לאסור למכור כל ספר קודש בזמה"ז, נראה דיש צד גדול להקל.
וציי"מ וימ"ן.
♦ ♦ ♦