א.
תנן בבכורות (מז:) יוצא דופן והבא אחריו שניהן אינן בכור לא לנחלה ולא לכהן ר"ש אומר הראשון לנחלה והשני לחמש סלעים. ובגמ' ראשון לנחלה לא 'וילדו לו' בעינן, לחמש סלעים נמי לא פטר רחם בעינן, שני לנחלה לא 'ראשית אונו' בעינן, לחמש סלעים נמי לא קסבר בכור לדבר אחד לא הוי בכור. ופירש"י: בכור לדבר אחד, כגון זה שהוא בכור לרחמים ואינו בכור לוולדות דהא הוה לו ולד זכר קודם לו. וכך נפסק להלכה בשו"ע יו"ד (סי' שה סכ"ד) יוצא דופן והנולד אחריו כדרכו שניהם פטורין, הראשון מפני שלא יצא מהרחם והשני מפני שקדמו אחר. וכתב הט"ז (סק"כ) מפני שקדמו אחר, אע"ג דאותו אחר לא פטר רחם, מ"מ כיון שזה הנולד אחריו לא הוה בכור לנחלה דהא לאו ראשית אונו הוא, לא הוי נמי בכור לכהן דבכור לדבר אחד דהיינו לרחם ולא לולדות לא הוה בכור הכי אמרינן בפרק יש בכור, עכ"ל. הנה תלה הט"ז את טעם הפטור לשני בכך שאינו בכור לנחלה, ובעינן בכור גם לרחם וגם לנחלה. וכתב בהגהות רעק"א שם דלפי"ז אם הולד בדרך דופן הוא נפל, השני הוא בכור לכהן, דהא הוא ג"כ בכור לנחלה כיון דהראשון נפל (וכדתנן בבכורות מו. ונפסק בשו"ע חו"מ סי' עזר ס"ו. המעתיק), וע' בסדרי טהרה בחי' לנדה (כו. בד"ה המהרש"א מקשה), עכ"ל.
אבל קשה לי טובא, דאם כדברי הט"ז דכל שאינו בכור לנחלה פטור מפדיון, א"כ היאך שנינו במתני' בבכורות (מו.) מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה – בכור לכהן ואינו בכור לנחלה, ונפסק בשו"ע (יו"ד סי' שה סי"ז). הא קמן דאפי' שהוא בכור לדבר אחד, שהרי אינו בכור לנחלה, ואפי"ה חייב. והתינח לולא דברי הט"ז א"ש, דאנן לא בעינן בכור לנחלה, והא דאמרינן בכור לדבר אחד לא הוי בכור, היינו אם הוא בכור לרחמים ולא בכור לוולדות, אבל אם הוא בכור לרחמים ולוולדות סגי, אפי' אינו בכור לנחלה. אבל לדברי הט"ז צ"ע. ותו קשה ממתני' בבכורות (יט.) לענין בכור בהמה טהורה דיוצא דופן והבא אחריו רבי עקיבא אומר שניהן אינן בכור הראשון מפני שאינו פטר רחם והשני מפני שקדמו אחר. ואמרינן בגמ' שם דבכור לדבר אחד לא הוי בכור. ונפסק כן בשו"ע (יו"ד סי' שטו ס"ב). והתם לא יתכן לפרש את הגריעותא בבתרא משום שאינו בכור לנחלה, כמובן, ועל כרחך הטעם אינו אלא משום שאינו בכור לולדות. [ולא משום דחד לישנא ומסתמא חד פירושא הוא, דאי משום כך אינו מוכרח כל כך, וכמ"ש התוס' בב"ב (קלה: ד"ה כל שכתוב), אלא דכי היכי דלענין בכור בהמה הוי סיבה לפטור מה שאינו בכור לולדות, הכי נמי לענין בכור אדם, ואין לנו טעם ומקור לחדש פטור מטעם אחר, ועי' במרחשת (סי' לז אות ב סק"ו)]. אלא ודאי הא דאמרינן דבכור לדבר אחד אינו בכור, אין החסרון משום שאינו בכור לנחלה, דאינו תלוי בנחלה כלל, דהא גם אם אינו בכור לנחלה חייב, וכדמצינו במי שהיו לו בנים ואפי"ה חייב. אלא מה שאמרו דבכור לדבר אחד אינו בכור הוא לומר דלא סגי בבכור לרחם אלא בעינן נמי בכור לולדות. ובזה הוא דתליא מילתא ולא זולת זה. ולפי"ז שפיר אם נולד אחר נפל יוצא דופן נמי פטור מפדיון, אע"ג דבכור הוא לנחלה, כיון דאינו בכור לולדות. וזה דלא כהט"ז ורעק"א הנ"ל.
♦
ב.
ומצאתי כן לכמה גאוני בתראי ז"ל שהשיגו על הט"ז ע"פ הראיות הנזכרות. ראשון לציון הוא הגאון בעל הסדרי טהרה ז"ל כי אמת הוא כאשר הביא רעק"א בשמו ממ"ש בחבורו חדוד הלכות על נדה (כו.), ושם מצדד לומר דמה שהשני פטור הוא דוקא אם היוצא דופן הוי בן קיימא, דאז השני לאו בכור לכולה מלתא הוא (ע"ש במ"ש דהראשון הוא בכור לנחלה, וכפי הנראה הוא טעות), אבל כשהראשון הוא נפל, השני שאחר יוצא דופן הוא בכור לכולה מלתא וחייב בפדיון. אבל כתב שם דהמהרש"א ס"ל דהא דאמרינן התם דבעינן בכור לכולה מלתא היינו דאפילו הוי השני בכור לנחלה כגון שהראשון שיצא דרך דופן לא היה בר קיימא, אפילו הכי השני פטור מה' סלעים, דבעי נמי בכור לולדות וזה לא הוי בכור לולדות שהרי קדם לו היוצא דופן. וסיים שם דבט"ז משמע להדיא דבנחלה תליא מלתא, דאם הראשון אינו בן קיימא מקרי השני בכור לכולה מלתא וחייב בה' סלעים, לפי זה אין מקום לדברי המהרש"א ז"ל, ע"ש. הנה דחה את דברי המהרש"א מקמי דברי הט"ז. אבל בחבורו סדרי טהרה (סי' קצד ס"ק כז) הדר תבריה לגזיזיה ואזיל כל בתר איפכא. דבתחילה הביא את דברי הט"ז וכתב ללמוד מדבריו דאם היוצא דופן היה נפל הוי היוצא דרך רחם בכור לכהן, דהא השתא היוצא דרך הרחם הוי נמי בכור לנחלה דהוא ראשית אונו, לפי שהראשון לא היה לבו דוה. וכתב עלה וז"ל: והא ליתא, דאפילו שהיוצא דופן היה נפל אפילו הכי היוצא דרך רחם לאו בכור לכהן הוא, כיון דלאו בכור לולדות הוא, הוי בכור רק לדבר אחד ולא מיקרי בכור. וראיה דאף בבהמה אמרינן כן שם דאם יצא אחד דרך דופן והשני דרך רחם בתרווייהו לא קדיש בבכורה משום דבכור לדבר אחד לא הוי בכור, והתם ליכא לפרש אלא משום בכור לולדות. וכן הוכחתי בחדושי בדברי המהרש"א, עכ"ל. הרי לפנינו להדיא כטענתינו דבכור לבהמה יוכיח[1]. וכן הוכיח משם בחדרי דעה (סי' שה סכ"ד) דהביא את מחלוקת הט"ז ומהרש"א הנ"ל וכתב עלה: ולולא שאיני כדאי נראה להכריע כמהרש"א, דבאמת האי לישנא דהט"ז לאו דוקא, אלא כיון דאינו ולדה הראשון של האשה, ותדע דהא גם בבהמה אינו בכור הבא אחר יוצא דופן דלא שייך הך סברא דנחלה, ועל כרחך דעיקר הטעם משום דאינו בכור לוולדות, והכי נמי גבי אדם אפי' הוה נפל והשני בכור לנחלה מ"מ פטור מפדיון, ע"ש. וכן העיר בנמוקי הגרי"ב (סי' שה סכ"ד) על דברי הט"ז דאין זה תלוי בנחלה, וכמבואר בסעי' יז ובסי' שטו ס"ב, אלא עיקר הטעם הוא שקדמו אחר ואינו בכור לולדות. (אבל לדינא הסכים עם הט"ז וכמו שנביא לקמן). גם בחידושי הרי"ם (יו"ד סי' שה סכ"ד) כתב דדברי הט"ז תמוהים דהא הרבה בכורים דלנחלה אינם בכור רק לכהן, אבל עיקר הטעם דצריך להיות בכור ללידה ולרחם וזה פשוט אצלי, רק שראיתי בסד"ט במס' נדה מסופק בנפל יוצא דופן, והוא טעות נולד מלשון הט"ז שבכאן ואינו, דעיקר בלידה תליא מילתא ונפל נמי לידה הוא, ע"כ. וכן בספר בית שלמה קוטלר (סי' ה) הקשה על הט"ז מכל המקומות שהקשינו לעיל, וע"ש (ד"ה והנה וסוד"ה ועל זה) מה שמפלפל ליישב. גם בשו"ת הר צבי (יו"ד סו"ס רמט) תמה על הט"ז מהא דסי"ז, ע"ש. (ולדינא עי' לקמן). וכן בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' נ אות ה-ו) כתב דקשה למצוא מקור לדברי הט"ז, דמכל המקומות משמע דלא תלוי בנחלה הא דבכור לדבר אחד, ואף דהסד"ט ורעק"א אזלי בשיטת הט"ז (עי' בהערה מ"ש בזה. המעתיק), מ"מ למעשה יש לדון כיון דמשאר פוסקים לא נראה כן, וא"כ לא הוי יותר מספיקא דדינא, ואמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה בספיקא דבכור אדם, וצ"ע. גם מו"ר עט"ר ז"ל בשו"ת שבט הלוי (חי"א סי' רמז סכ"ד) כתב דסוגיא דעלמא כהסד"ט בסי' קצד, דבכה"ג אין השני בכור לכהן.
♦
ג.
איברא דמטעם אחר נראה לחייבו בפדיון. והוא כאשר ראיתי לג"ע ותפארתינו המהרי"ט אלגאזי ז"ל בבכורות (פ"ב אות כד סק"ג), שכתב וז"ל: והנה לפי המסקנא דהעיקר כסברת אביי (בבכורות יט:), לענין הלכה הבא אחר יוצא דופן בכל גוונא לא הוי בכור, דאפילו זכר דרך רחם אחר נקבה יוצא דופן לא הוי בכור. ואולם מספקא לי למאי דקי"ל דנפל פוטר הבא אחריו, אם הוא דוקא בנפל דיצא דרך רחם אבל בנפל נקבה שיצא דרך דופן, ואח"כ זכר בן קיימא דרך רחם אי הוה בכור או לא. דאפשר לומר דקרא דבכור לא ממעט אלא בבא אחר יוצא דופן שיצא בן קיימא, דבכה"ג לא קרינן ביה בכור לבא אחריו, כיון דאינו אלא בכור לרחמים ולזכרים אבל לולדות לא. אבל כשיצאת הנקבה נפל דרך דופן, דכה"ג הבא אחריו הוי ראשון לזכרים ולרחמים ולולדות, דהולד שיצא דרך דופן לא חשיב ולד כיון דנפל היה, אפשר דקרינן ביה בכור. או דלמא לא שנא. ואפשר להביא קצת ראיה להצד הראשון, דהא אמרינן במכילתא בסוף פרשת בא על הפסוק (יג יב) 'וכל פטר שגר בהמה הזכרים לה" ' וז"ל: אין פטר שגר בהמה אלא ששיגרתו אמו דהבא אחריו אינו בכור. וכן כתב רש"י בחומש שגר בהמה נפל ששגרתו אמו ושלחתו בלא עתו, ולמדך שהוא קדוש בבכורה לפטור את הבא אחריו, עכ"ל. דנמצא דעיקר דין זה דנפל פוטר ילפינן מהאי קרא, ובכור אדם נמי דנפל פוטר הוא דילפינן מהיקשא דהוקש בכור אדם לבכור בהמה, בקרא דקדש לי כל בכור באדם ובבהמה, וכדאמרינן במכילתא בקרא דקדש לי כל בכור (יג ב) וז"ל: ד"א הקיש בכור אדם לבכור בהמה, מה הבהמה הנפלים פוטרין בו הבכורה אף האדם פוטרים בו את הבכורה עכ"ל. וצריך להבין דלפי המסקנא דהכא דמקרא דבכור ילפינן דלא מקרי בכור אלא כי הוי בכור לכל מילי, ומשו"ה זכר הבא אחר יוצא דופן אפילו דנקבה לא הוי בכור אף דהוא ראשון לזכרים ולרחמים, כיון דחסר אחד מהם דאינו ראשון לולדות לא הוי בכור, א"כ אמאי איצטריך קרא לאשמועינן דהבא אחר הנפל פטור הא מקרא דבכור נפקא, דמשמע דבעינן שיהיה בכור לכל מילי. והבא אחר הנפל לא חשיב בכור לכל מילי, דהא אפילו דהנפל היתה נקבה והבא אחריו ראשון לזכרים, מ"מ אינו ראשון לרחמים ולולדות. וע"כ צ"ל דאיצטריך קרא דכל שגר בהמה, דבלא"ה הוה אמינא דהבא אחר הנפל לא ממעטינן מקרא דבכור, דכיון דהראשון נפל לא נקרא ולד ולא נקרא פטר רחם, דהבא אחריו שהוא בן קיימא, הוא נקרא ראשון לולדות ולרחמים ולזכרים. וכיון דאי לאו קרא דכל פטר שגר הו"א הכי, א"כ י"ל דאף השתא דחדית לן קרא דנפל פוטר, הוא דווקא בנפל שיצא דרך רחם, דבהכי הבא אחריו אינו ראשון לרחמים, אף דהוא חשיב ראשון לולדות ולזכרים, אבל בנפל שיצא דרך דופן, דהבא אחריו הוא ג"כ ראשון לרחמים, מנ"ל דהנפל פוטר אף בכהאי גוונא. כיון די"ל תפסת מועט תפסת, ולא חדית לן קרא דכל פטר שגר בהמה, כ"א דוקא בנפל דפטר את הרחם כמשמעותו דקרא דקאמר וכל פטר שגר בהמה, אבל בנפל שלא פטר את הרחם לא אמרינן דפוטר הבא אחריו, ואולם לא מצאתי גילוי לדין זה בדברי הפוסקים, עכ"ל מהריט"א.
וקודם שאביא לך מדברי הפוסקים שגם הלכו בנתיב זה, אבוא ליישב את דברי מהריט"א ז"ל ממה שהקשה עליו בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' נ אות ד), דהנה כל בנין מהריט"א הוא בכך שהוצרך לקרא ד'פטר שגר בהמה' לומר דנפל פוטר את הבא אחריו, ואחר שהוצרך לקרא איכא למימר דאין לך אלא חדושו, והיינו כשיצא דרך רחם, וכמבואר היטב בדבריו. ועל זה מקשה המנח"י שם, דמנא ליה לומר דצריכים אנו לקרא ד'פטר שגר בהמה' לומר דנפל פוטר, דילמא מוכרח הוא מעצמות הקרא באדם דאינו חייב אלא מי שפוטר רחם. ובזה הלא הראשון כבר פטר את הרחם, וכמ"ש כן להדיא רש"י בבכורות (מו. סוד"ה הבא). ומה שאמרו במכילתא דהקיש בכור אדם לבכור בהמה, מה הבהמה הנפלים פוטרין בו הבכורה אף האדם פוטרים בו את הבכורה, אינו לענין נפל שיצא דרך רחם, דזה לא מהתם ילפינן, אלא פירוש המכילתא לענין נפל יוצא דופן, דזה מצד פטר רחם אי אפשר לפוטרו דהא השני פטר רחם, אלא ילפינן מבהמה דכתיב 'וכל פטר שגר בהמה' ולא כתיב 'וכל פטר רחם שגר בהמה'. והיינו דבין יהיה שגר הנפל דרך הרחם ובין יהיה דרך דופן הבא אחריו פטור, וכמוהו באדם. וכזה פירש בספר מרכבת המשנה להגאון ר' דוד משה אברהם ז"ל על המכילתא. והשתא אדרבה ממכילתא זו ראיה דאף נפל יוצא דופן פוטר את הבא אחריו, והיינו טעמא דהפוסקים שסתמו דיוצא דופן פוטר ולא חילקו בין בן קיימא לנפל, דיש ביוצא דופן כל הדין כמו בדרך רחם לפטור הבא אחריו, עכתו"ד המנח"י בתוספת ביאור.
ולולא דמסתפינא להכניס ראשי בין ההרים הרמים, מהריט"א ומהרדמ"א ז"ל, בפירוש דברי המכילתא, ראשית אומר כי לפום ריהטא פירוש מהרדמ"א אין התיבה קולטתו, כי 'שגר' היינו ששלחתו אמו, וזה לא שייך ביוצא דופן אלא ביוצא דרך הרחם. וכבר העיר כן מהריט"א דמשמעות הקרא הכי משמע. וראה זה מצאתי כן להדיא בפסיקתא (יג יב) 'וכל פטר שגר בהמה' ששיגרתו אמו ולא יוצא דופן. וא"כ על כרחך מה שבאו לפטור במכילתא אינו בבא אחר נפל יוצא דופן, דנפל כזה שיצא דרך דופן אינו בכלל שגר כלל, אלא ודאי כוונת המכילתא כמהריט"א, דבאו לפטור את הבא אחר הנפל שיוצא דרך רחם, ולאורויי אתא דחשיב הנפל ולד ופוטר רחם. [ולפי"ז צ"ל דדברי רש"י בבכורות (מו. סוד"ה הבא) הן ע"פ המכילתא ושורשו מבכור בהמה, והיינו דמבהמה ילפינן דנפל חשיב פוטר רחם]. ועוד התעוררתי בלכתי בדרך דדברי המרכה"מ קשים להולמם, כי לפי דבריו דקרא ד'פטר שגר בהמה' איירי בין בנפל יוצא דרך רחם ובין בנפל יוצא דרך דופן, נמצא דנפל עצמו שיוצא דרך דופן הוא בכלל החיוב ופוטר את הבא אחריו, וכדאמרינן במכילתא הנ"ל. וזה לא יתכן, כי יוצא דופן פטור מן הבכורה, וכדתנן בבכורות (יט.). וכאשר פתחתי שוב ספר מרכה"מ ראיתי דהוא גורס במכילתא דשגר בהמה 'פטור' מן הבכורה והבא אחריו אינו בכור, ואינו גורס 'פוטר'. ולפי גירסתו לק"מ. אבל באמת העיקר הוא ד'פוטר' ולא 'פטור', וכמפורש ברש"י עה"ת שמות (יג יב) דהנפל עצמו קדוש הוא ופוטר הבא אחריו, ע"ש. והכי איתא להדיא בבכורות (ג.) דנפלים אע"ג דלאו בני חיותא נינהו קדשי דדרשינן פטר שגר בהמה, שגר בבהמה, ע"ש ברש"י. וכבר כתב כן במפורש בשיטמ"ק בבכורות שם, וז"ל: תימה דאמרינן בספרי מה בהמה נפלים 'פטורים' אף אדם כן דכתיב באדם ובבהמה, ונראה דגרסינן מה בהמה 'פוטרים' הבא אחריו, דהנפל קדוש כדדרשינן משגר בהמה אף אדם כן, עכ"ל. והשתא נתברר בהחלט דאי אפשר לפרש התוספתא דנפל פוטר דמיירי ביוצא דופן, כמו שעלה בדעת המרכה"מ ומנח"י הנ"ל, אלא כוונת התוספתא כפירוש מהריט"א, דמיירי בנפל שיוצא דרך רחם, ולאורויי אתא דנפל חשיב ולד ופוטר הבא אחריו. ודלא כהמנח"י דמהמכילתא יש ראיה דנפל יוצא דופן פוטר הבא אחריו, ולפי דברינו כל בתר איפכא.
עוד אעירא במ"ש מהריט"א לדון על הבא אחר נפל נקבה יוצא דופן, ובאמת דנדונו טעמו ונמוקו אתיא נמי גם לנפל זכר יוצא דופן, וחד סברא הוא. וכפי הנראה לאו דוקא הוא מ"ש מהריט"א נקבה וה"ה נפל זכר יוצא דופן, וכ"כ בבית שלמה קוטלר (סי' ה ד"ה אך ראיתי), וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' נ אות ג).
♦
ד.
וכדעת מהריט"א מבואר גם בנמוקי הגרי"ב (סי' שה סכ"ד), שכתב שם לבאר את דברי הט"ז שלא תקשי ליה מכל המקומות שהקשו עליו. והוא, דהגם דבכור לרחם ולא לולדות לא הוה בכור, ולכן בנולד אחר יוצא דופן פטור אף שהוא פטר את הרחם, כיון שאינו בכור לולדות, מ"מ בעינן שיהא היוצא דופן ולד של קיימא ואז נקרא 'ולד', ואז הבא אחריו דרך אינו בכור ל'ולדות' כיון שקדם לו 'ולד' אחר. אבל אם היוצא דופן לא היה ולד בר קיימא, הגם שאם יצא דרך רחם פוטר את הבא אחריו, היינו משום דבפטר רחם תליא רחמנא ונפטר רחמה, משא"כ כשהראשון יוצא דופן, לא פטר את הבא אחריו אלא משום דלא הוה בכור לולדות. משו"ה בעינן שיהא הראשון ולד חשוב כמו גבי נחלה, ומלתא דמסתברא הוא, ע"ש. והובא בלקוטי פנחס (ס"ק קח). וכוונתו מבוארת, דמה שהשני הוא 'בכור לנחלה' אינו 'סיבה' לחייבו בפדיון, אבל הוא 'סימן' דראשון אינו בכלל ולד, וממילא השני הוא 'בכור לולדות'. ובזה הוא מיישב מה שהקשו על הט"ז מסי' שה סי"ז ומסי' שטו ס"ב ודו"ק. וכדבריו כתב גם הג"ר חנוך העניך נוויאזקי ז"ל, אב"ד אנטקאלא (עי' בקובץ המאור קיט עמוד כא שהוא היה מגדולי ישראל וגאון מופלא בהלכות עירובין, והגרח"ע ז"ל מתארו 'אחד הרבנים הגדולים בעירנו') בתשו' הנדפסת בבית שלמה קוטלר (סי' ה), דהבא אחר נפל יוצא דופן הוי בכור לכהן, אבל לא מטעם שהוא בכור לנחלה, אלא משום דנפל לא חשוב ולד והבא אחריו הוא בכור גם לולדות, וגם כוונת הט"ז הוא ג"כ הכי דנפל לא חשוב ולד והבא אחריו נקרא בכור לולדות. והא דתליא הט"ז בכור לולדות במה שהוא בכור לנחלה, הוא משום דמשם יודעים מה נקרא ולד, עכ"ד ע"ש. וכזאת כתב גם בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' רמט) וז"ל: שהבא אחר נפל שיצא דרך הרחם, הפטור הוא מפני שהוא אינו פטר רחם, שהראשון כבר פטר את הרחם, ואע"פ שהראשון אינו בר קיימא אבל סוף כל סוף הוא פטר את הרחם וכבר היה פטירת הרחם מקודם, משא"כ בבא אחר יוצא דופן לא היתה פטירת רחם מקודם והשני הוא שפוטר את הרחם, וכל הפטור הוא משום שאינו בכור לולדות ולכן אינו פוטר אלא אם היה ולד ממש, עכ"ל. ודבריו תואמים לדברי הגרי"ב הנ"ל והיו לאחדים. [ויעו' בהר צבי שם שהביא את דברי הט"ז ותמה עליו, ומ"מ נראה דדעת ההר צבי לחייב בפדיון בכה"ג מן הטעם האמור דהוא בכור לולדות, ולא השיג שם אלא על 'טעמו' דהט"ז, ודו"ק היטב. ודלא כמ"ש בדעתו בספר אוצר פדיון הבן (ח"א פ"א ס"ק לה)].
♦
ה.
העולה מן המדבר, דהנולד לאחר נפל יוצא דופן הוא בכור לכהן, ואע"ג דבא אחר נפל פטור (סי' שה סכ"ב) וכן הבא אחר יוצא דופן פטור (שם סכ"ד), ומ"מ בבא אחר נפל יוצא דופן חייב, דבא אחר נפל פטור כיון דנפל פטר רחם, ובא אחר יוצא דופן פטור כיון דאינו בכור לולדות. משא"כ בבא אחר נפל יוצא דופן, דהשני פטר רחם והוא נמי בכור לולדות ושפיר חייב בפדיון. וזה כהט"ז אבל לא מטעמו[2] (או שגם הט"ז נתכוין לזה וכנ"ל). [ולפי"ז ה"ה נמי לגבי בהמה, שנולד לאחר נפל יוצא דופן הוי בכור, דהא הוי בכור לולדות, דקמא כלא חשיב, ודו"ק].
♦
ו.
וטרם אכלה לדבר, אמרתי להציע כאן ספק שעלה בלבי תוך כתיבת דברים אלו. והוא היכא דהוכרחו להוציא את הנפל מן האשה ע"י גרידה – והוא שכיח ביותר בנפסק ההריון בשלב מוקדם מאד (בתוך ג' חדשים הראשונים) – האם הבא אחריו חייב בפדיון (לפי דברינו הנ"ל, שהבא אחר נפל יוצא דופן הוי בכור לכהן). דלכאורה בזה לכו"ע הבא אחריו פטור, דהא ראשון פטר רחם. אבל שורש הספק הוא האם מעשה גרידה חשיב כפטר רחם, דהא לא הולד פטר את הרחם, ואף לא אמו שגרתו, אלא מעשה הרופא הוא ואין זה בכלל 'פטר רחם'. ובפרט להמבואר במכילתא דילפינן נפל באדם מנפל בבהמה, ושם כתיב 'פטר שגר בהמה' ששגרתו אמו, ובכה"ג לא שגרתו אמו כלל וגם העובר לא יצא בכוחות עצמו. ומה גם למה שהבאנו מהפסיקתא דשגר אתא לאפוקי יוצא דופן, והיינו משום דשגר הוא מה ששלחתו אמו, א"כ מה לי יוצא דופן מה לי דרך רחם ע"י רופא, תרוייהו לאו שגר בהמה הוא. [וכבר הבאנו מדברי מהריט"א דתפסת מועט תפסת, ולא חדית לן קרא דכל פטר שגר בהמה כ"א דוקא בנפל דפטר את הרחם, כמשמעותו דקרא דקאמר וכל פטר שגר בהמה]. ואל תשיבני מדברי האחרונים שהסכימו דאם הוכרחו להוציא את התינוק ע"י מלקחיים נמי חשיב בכור לכהן [עי' שו"ת אבנ"ז (יו"ד סי' שצא-שצד), ושו"ת אגר"מ (יו"ד ח"ג סי' קכה), ושו"ת יבי"א (ח"ט יו"ד סי' כו), ושו"ת שבט הלוי (חי"א סי' רמט)], דהתם גם האם וגם הולד שניהם פועלים ממש בתהליך הלידה, ורק שהמקום צר ביותר ומוציאים ע"י מלקחיים. וכל הנדון בדבריהם הוא מצד חציצה ע"ש. אבל כשאין הולד ולא אמו פועלים כלל, והוא נפל ללא דופק ה"י והרופא מוכרח להוציאו בכוחות עצמו ולא זולתו, שפיר איכא למימר דאין זה חשיב פטר רחם. [ואין בזה שום דמיון ליולדת מת – ונקרא בזמנינו לידה שקיטה ה"י – דהתם ודאי הגוף פועל להוציא את הולד כידוע].
וחפשתי בספרים ומצאתי להגאון מרוגאטשוב ז"ל בשו"ת צפנת פענח (ח"א סי' ז) דמצדד דבעינן שתהא הלידה דוקא על ידי הפעולה שפועלת בכל הלידה, דהיינו שנפתח המקור והולד יוצא, ולכן כל שבלי המלקחיים לא היה יוצא הוי בכלל יוצא דופן [אלא דבלקחו הרופא במלקחיים, כפי הנראה אינו אלא לאחר שכבר יצא הולד מבין השיניים, ובזה אין חשש כלל זולת לענין נחלה, ע"ש]. וע"ע בשו"ת צפנ"פ החדשות ח"א (סי' צו), דכיון דעל ידי סיבה אחרת יצא הולד י"ל דאין זה לידה עצמית, ואם רק פועל שיפתח הקבר במהרה לא איכפת לן, ואם מרחיב פתח הקבר לא הוה לידה גמורה, ע"ש (ולא הבנתי סו"ד שם). ועוד שם בח"ג (סו"ס מג) דאם היה פעולה שתלד מהר מהני, אבל אם היה פעולה שהולד יוצא לא מהני ולא הוה לידה, ע"ש. אמנם מרן שה"ת הגרח"ק זצ"ל בספרו דרך אמונה (פי"א מהל' בכורים הט"ז בה"ל ד"ה יוצא) תמה על דבריו, דבחולין (ע.) משמע דאין שום קפידא במה שלא יצא בכוחות עצמו ואחרים הוציאוהו, ע"ש. ודין גרמא ליה לג"ע שה"ת ז"ל שלא ראה את דברי הצפנ"פ בפנים אלא מה שהביאו בשמו, כי המעי' בתשו' שם יראה דעמד בזה, שכתב וז"ל וכל הני דחולין דף ע ובכורות דף ט ר"ל דבלא זה הוי גם כן יוצא, עכ"ל. ואדרבה, מחולין שם בהא דבלעתו חולדה והוציאתו והכניסתו והקיאתו ויצא מאליו, דהגמ' מסתפקת האם הוי בכור הוא או הבא אחריו, ע"ש ברש"י ובפי' רבינו גרשם. ואמאי, הא נפטר רחמה משעה שהחולדה הוציאתו. וכי תימא דאין זה בכלל שנפטר רחמה כיון דסו"ס הולד לא עבר דרך הרחם כלל בלא חציצה, והרי זה כמי שהכניס יד לתוך רחמה של אשה והוציאה, דודאי לא משום כך יחשב דנפטר רחמה והנולד ממנה בכור לכל דבר, אכתי קשה לפי' רבינו גרשם שם שהגמ' מסתפק אם הבא אחר עובר זה (שבלעתו החולדה והקיאתו) חייב בבכורה, והלא כבר נפטר רחמה בעובר שקדם לו ומה הספק. אלא ודאי היינו טעמא, כיון דהראשון לא יצא בכוחות עצמו כלל בתחילה, ומה ששוב יוצא מאליו מסתפקת הגמ' האם חשיב לידה או אינו אלא נפילה בעלמא בלא שום כח הדוחה. אבל עכ"פ שפיר שמעינן מהכא דביצא הולד שלא בכוחות עצמו, ולולא מעשה האומן לא היה יוצא, אין זה בכלל פטר רחם, ודו"ק.
ושואלי'ם הלכו בי ממ"ש הרמב"ם (פי"א בהל' בכורים הט"ו) וז"ל: חתך העובר במעיה והוציאו אבר אבר הבא אחריו אינו פטר רחם, עכ"ל. הא קמן דאפי' בהוציאו את העובר ממעיה חשיב פטר רחם. ויש לומר כמו שדחה בצפנ"פ הנ"ל, דבלא זה היה יוצא גם כן.
ומ"מ היות וזה דבר מחודש מאד לומר דיש חיוב פדיון בנולד אחר גרידה, והוא בנוי קומה על גבי קומה. ראשית, עלינו לייסד דנולד אחר נפל יוצא דופן חייב בפדיון (וכמו שהעלנו בס"ד, ודלא כדעת כמה פוסקים), ולומר עוד דגרידה הוי כיוצא דופן. ואכתי לא ברירא לי מילתא כולי האי, ולא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה בפרט להוציא ממון. ולכן אינני קובע בזה מסמרים, עד כי נלון בעמקים, נבכי התלמוד והפוסקים, או אם יבואו דברינו לפני מי שגדול ממנו ויסכים עמנו כן יקום.
♦ ♦ ♦