איתא בבבא מציעא ע"ה ע"ב: "רבי שמעון אומר יש רבית דברים לא יאמר לו דע כי בא איש פלוני ממקום פלוני… תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר מנין לנושה בחבירו מנה, ואינו רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום תלמוד לומר נשך כל דבר אשר ישך - אפילו דיבור אסור".
את דברי רבי שמעון 'דע כי בא איש פלוני' פירש הרמב"ם בהלכות מלוה פ"ה הי"ג: "המלוה את חבירו לא יאמר לו דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני שתכבדו ותאכילו ותשקהו כראוי וכן כל כיוצא בזה".
משמע שהמלווה לא מקבל רק דיבור, אלא שעל ידי הדיבור הלווה צריך להוציא כסף ולכבד את מי שהמלווה חפץ ביקרו. המלווה מרגיש בנוח לבקש מהלווה להאכיל ולהשקות ולכבד אדם שהוא חפץ ביקרו, כתוצאה מהעובדה שהוא הלווה לו.
ואף לפי דעת הט"ז בסימן ק"ס סק"י שביאר בדעת הרמב"ם שבלאו הכי היה מאכיל ומשקה, כי אחרת זו ריבית ממון, והאיסור הוא שהמלווה מצווה לו לעשות מה שהיה עושה מעצמו, נראה שאין זה דיבור בלבד, אלא כפי שהואיל ביאר לנו ראש ישיבת כרם ביבנה, הגאון הרב גבריאל סרף, בקונטרס משמרת הריבית סימן ג', שלפי הט"ז "היסוד באיסור ריבית דברים הוא שיש כאן עניין השתררות של המלווה על הלווה שהוא מתכבד בכך שהוא נזקק ולווה ומצווה עליו ציוויים וכן הלווה מצידו נכנע כלפיו וחש שהוא נזקק לו וזה מה שרצו למנוע שההלוואה לא תגרום למצב כזה של כניעה".
ונראה שגם הקדמת שלום זו היא לא פעולה טכנית בלבד של אמירת שלום, אלא היא מבטאת כבוד.
שני אנשים עוברים ברחוב אחד ליד השני כל יום. עד ההלוואה ראובן הלווה לא היה מקדים שלום לשמעון המלווה. שמעון היה מקדים לו, או שהם לא היו אומרים שלום. מאז ההלוואה ראובן מכבד את שמעון בכך שהוא מקדים לו שלום. זה סוג של היפוך מעמדות כתוצאה מההלוואה, וזה לא פחות מנתינת כסף גמורה. מעין עבד לווה לאיש מלווה. כיוון שלווה, נחת בדרגתו אל מול המלווה.
כבוד רוחני איננו פחות מנתינת כסף גשמי. כמו שמצינו בדיני קידושין שהנאה מעשיית רצון אדם מוגדרת כנתינת כסף, כמבואר ברמב"ם בהלכות אישות פ"ה לגבי מקדש מדין ערב.
ולכן הרמב"ם שם בהי"ב מקשר זאת לכבוד של קילוס או השכמה לפתחו: "מי שלוה מחבירו ולא היה רגיל מקודם להקדים לו שלום אסור להקדים לו שלום, ואצ"ל שיקלסו בדברים או ישכים לפתחו שנאמר נשך כל דבר אפילו דברים אסורים, וכן אסור לו ללמד את המלוה מקרא או גמרא כל זמן שמעותיו בידו אם לא היה רגיל בזה מקודם שנא' נשך כל דבר".
השכמה לפתחו מצינו שאסורה קודם התפילה, כמבואר ברמב"ם בהלכות תפילה פ"ו ה"ד: "אסור לו לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפלת שחרית, וכן לא ישכים לפתח חבירו לשאול בשלומו קודם שיתפלל תפלת שחרית".
ובילקוט שמעוני על תהלים (רמז תשכ"א) מובא שמדין בקש שלום ורדפהו אדם צריך להקדים שלום למי שרגיל ליתן לו. משמע שלולי ההדרכה של רדיפת שלום, אדם ממתין שחברו יאמר לו ולא מקדים בעצמו: "בקש שלום ורדפהו אמר רבי חלבו אמר רב הונא כל היודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום, יקדים לו שלום, שנאמר בקש שלום ורדפהו, אם נתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, נקרא גזלן. רבי חלבו אמר עליו הכתוב אומר ואתם בערתם הכרם, גזלת העני בבתיכם".
יחס זה לאמירת שלום הוא משמעותי יותר מאשר אצלנו. מי שלא מחזיר שלום הרי הוא כגזלן.
ובמדרש תנחומא בפרשת בהעלותך מובא שחלק מהכבוד לתלמיד חכם זה להקדים לו שלום: "ולא יקפוץ להשיב ולא יהא נכנס לתוך דבריו שכל מי שאינו נוהג ברבו כל המדות האלו נקרא רשע לפני המקום ותלמודו נשכח ושנותיו מתקצרות ולסוף הוא בא לידי עניות שנאמר (קהלת ח) וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני האלהים, מורא זו איני יודע מה היא כשהוא אומר מפני שיבה תקום ויראת מאלהיך (ויקרא יט), הוי אומר זו מוראת הרב, וכן נאמר במדות ומשקלות שנאמר בהן מורא, אלא אמר רבי אלעזר נאמר כאן פני זקן ויראת ונאמר להלן איננו ירא מלפני האלהים לכך חייב אדם להקדים לו שלום בכניסה וביציאה ולנהוג בו מורא וכבוד שנאמר (דברים ו) את ה' אלהיך תירא ותניא את לרבות את בעלי תורה".
משמע שאמירת שלום איננה אמירה נימוסית גרידא, אלא היא פעולה של כבוד והידור. ממילא, אם עד עכשיו ראובן הלווה לא היה מקדים שלום לשמעון, ומאז ההלוואה הוא התחיל להקדים לו שלום, יש כאן היפוך מעמדות ושינוי בסדרי הכבוד בין בני האדם, ואין זה פחות מנתינת כסף.
כמו כן מצינו לגבי איסור שאילת שלום לאישה, שכתבו התוספות בקידושין ע' ע"ב: "אין שואלין בשלום אשה כלל - והא דאמר בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פז.) איה שרה אשתך ששואלין בשלום האשה על ידי בעלה היינו דוקא בשאילת שלום אבל לשלוח לה בשלום אפילו ע"י בעלה אסור".
מבואר שאמירת שלום היא פעולה משמעותית שמבטאת קשר וקירבה בין שני אנשים, ולא אמירה שגרתית שאדם מפטיר כלאחר יד.
♦
ובזה נראה לבאר את דברי הר"י מיגאש בקידושין ו' ע"ב, על דברי הגמרא שם: "אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת, בהנאת מלוה מקודשת, ואסור לעשות כן, מפני הערמת רבית. האי הנאת מלוה ה"ד אילימא דאזקפה, דאמר לה ארבע בחמשה, הא רבית מעלייתא הוא ועוד, היינו מלוה לא צריכא, דארווח לה זימנא".
ונחלקו הראשונים בביאור קושיית הגמרא 'הא ריבית מעלייתא הוא'. לפי הריטב"א זו שאלה לשונית בלבד, למה אביי אומר שזו הערמת ריבית, הרי זו ריבית מעלייתא: "רבית מעלייתא הוא. פי' לישנא בעלמא קא קשיא ליה היכי קרי ליה הערמת רבית, אבל ודאי אפילו ברבית גמורה אם כבר פרעתו לו וחזר וקידשה בו מקודשת, דמעות דרבית שפרעם לוה למלוה קנינהו לגמרי וממון גמור הם לו אלא שיש עליו חובה להחזירו ובית דין מוציאין ממנו, ואם מת אין בניו חייבין להחזיר אלא בדבר מסויים מפני כבוד אביהם, ולא עוד אלא דאפילו בחזרה לא מיתקן לאויה כדמתקן לאו דגזל בהשבון וכדפרישית בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"א ב') פירוש מרווח".
אך הר"י מיגאש פירש שכוונת הגמרא היא שאם זו ריבית מעלייתא לא חלו הקידושין: "ודוקא היכא דהוה אית ליה גבה מלוה דמעיקרא וקא מרוח לה השתא בזמן אבל אם השתא הוא דקא מוזיף לה ואמר לה בההיא הנאה דקא מוזיפנא ליך ומרווחנא עליך מתקדשת לי הא ודאי לא הוו קידושין, מאי טעמא דכיון דקא מתני עליה בעיקר ההלואה הויא לה רבית קצוצה דאסירא מדאורייתא דהא אפילו דיבור בעלמא אסור ברבית כדכתיב [דברים כ"ג] כל דבר אשר ישך וכל שכן הכא דלאו דיבור הוא אלא הקנאת אשה".
ומבואר מדברי הר"י מיגאש שהבין בגדר ריבית שהיא הפקעת הממון. לכן אם יש ריבית דאורייתא אין קידושין, כי המעות אינם שלו. אך לפי הריטב"א גדר הריבית הוא חובת גברא לא לקחת ריבית ולהחזיר ריבית שהוא לקח. אין כאן הפקעה ממונית אלא חובה דתית לא לקחת ריבית.
כמו כן מבואר מפשט לשון הר"י מיגאש שריבית דברים אסורה מה"ת, כי הוא כותב שזו ריבית קצוצה שאסורה מה"ת 'דהא אפילו דיבור בעלמא אסור בריבית וכל שכן הכא'. אם כל ריבית דברים אסורה מדרבנן, מה הראיה של הרי"מ מדיבור לכך שיש איסור מה"ת בקניית אישה, כשמתנה בעיקר ההלוואה?
ונראה לי ששני הדינים של הרי"מ כרוכים ואגודים זה בזה.
אם ריבית היא גזל, אז הוא לא עושה לו טובה במה שלא גוזלו, ולכן מן הדין אסור ריבית דברים. אך אם ריבית איננה גזל אלא התורה ציוותה על המלווה לעשות חסד, מסתבר שמן התורה אין איסור בדיבור בלבד, אלא חכמים אסרו מחשש הרחקה.
ובטעם הדבר שלפי הרי"מ ריבית דברים אסורה מה"ת נראה שלא מדובר בדיבור בלבד, אלא בנתינת כבוד משמעותית, עד כדי שינוי סדרי מעמדות, או בפעולה פיזית של להאכיל ולהשקות בציווי הלווה, שמוציא ממון על פיו. והרי זו כנתינה גמורה למלווה, כפי שמצינו בדין תן מנה לפלוני שמקודשת מדין ערב.
אמנם הרמב"ם בפיהמ"ש בסוף איזהו נשך סובר שריבית דברים מדרבנן, אך נראה שהוא לשיטתו שריבית דאורייתא היא רק בשעת מתן מעות ובצורה של קציצה, וממילא הדוגמאות של ריבית דברים שהובאו בחז"ל שלא שייך בהן קציצה בשעת מתן מעות, הן בהכרח דרבנן.
ולפ"ז נראה שהריטב"א לשיטתו, במה שהקשה בב"מ ס"ח ע"ב: "ואיסור' לאינשי. אית דמוכחי מכאן דלוה כי קא יהיב אבק ריבית למלוה לא עביד איסורא אלא המקבלו אבל הנותנו לא דאם כן אמאי נקט איסורא לאינשי לא הוה ספי. הא לדידיה נמי הוה עביד איסורא אלא לאו ש"מ דלא עביד הנותנו איסורא כלל ולא נהיר דמי גרע מדבור בעלמא שהוא אסור כדאמרינן סוף הפרק גבי שאלת שלום דעביד איסורא אפילו הלוה בשנותן לו שלום. הכי נמי לא שנא. וצ"ע".
מבואר מדברי הריטב"א שמהגמרא שם בדף ס"ח למדו הראשונים שבריבית דרבנן אין איסור על הלווה. ואם כך, מתקשה הריטב"א, הרי בריבית דברים האיסור הוא על הלווה, והניח בצ"ע.
ונראה, שהריטב"א לשיטתו שריבית איננה גזל, ולכן ריבית דברים אסורה מדרבנן ולכן יש קושיה, אך לפי הרי"מ שריבית דברים אסורה מה"ת אין כלל קושיא, כי בריבית דאורייתא פשוט שהאיסור הוא גם על הלווה.
ונמצא שמהגמרא בדף ס"ח יש סמך לשיטת הרי"מ.
וכשיטת הרי"מ כך נראה מלשון היראים בסימן קי"ח שכתב: "לאו דריבית. הזהיר יוצרנו שלא ילוה ישראל לחברו ברבית... תנן [ע"ה ב'] ר' שמעון אומר יש רבית דברים דע שבא איש פלוני ממקום פלוני. תניא ר' שמעון בן יוחאי אומר מנין לנושה בחברו מנה ואינו רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום ת"ל נשך כל דבר אשר ישך אפי' דבור אסור. ותולדות הרבית אכתוב מהם שתים עשרה והם יורו וילמדו על מותרם".
משמע שריבית דברים היא לא מתולדות הריבית אלא מעיקר הלאו.
וכן משמע מלשון הריב"ש בסימן קמ"ז שכתב: "ובנדון זה נמי אף על פי שמוכר אדם חובו בפחות כשאין שם הלואה אלא מכירת חוב לבד אבל כשיש שם הלואה גמורה והרבית הוא במכירת חוב זה ודאי רבית גמורה היא, ואיך לא, והלא אפילו להקדים לו שלום אם אינו רגיל אסור מדכתיב נשך כל דבר אשר ישך אפי' דבור אסור (ב"מ עה:). וכ"ש זה שמתחלה נתחייב לו בחצר בקרן וברבית ואח"כ פרע לו הרבית בהרשאה על השנשא"ל".
הריב"ש כותב שזו ריבית גמורה, ומביא ראיה מהקדמת שלום, ואם הקדמת שלום אסורה רק מדרבנן, מה הראיה לריבית גמורה.
וכן נראה מדברי התוספות בקידושין ח' ע"ב שכתבו: "צדקה מנין - וא"ת איכא צדקה ממה שיחזיר לו לשכב עליו וי"ל דדייק מדכתיב (דברים כד) ושכב בשלמתו וברכך ואי לא הוי קונה ליה א"כ כשמברכו העני הוי ליה רבית דברים ויש מפרשים דלא מיקרי צדקה אלא הנותן משלו כמו צדק משלך ותן לו (ב"ב פח:)".
ומבואר גם מתוספות שהאיסור הוא מן התורה, כי אם האיסור הוא מדרבנן, מה הראיה של התוספות מהפסוק. וכך הבין בדבריהם הקובץ שיעורים באות ע"ז: "תוד"ה צדקה מנין וכו' רבית דברים, מבואר מדבריהם דריבית דברים אסור מדאורייתא".
ובביאור שיטת הרי"מ והתוספות והיראים והריב"ש נראה פשוט, שריבית דברים זה לא גדר של אמירת תודה בעלמא, אלא פעולה של כבוד ממשי שווה ומתומחרת כלא פחות מכסף, או הוצאת כסף ממש על פי דיבורו.
מכך שרבי שמעון בגמרא קישר וחיבר בין הקדמת שלום לדע שבא איש פלוני ואת דע שבא איש פלוני, הסביר הרמב"ם שזו לא מסירת אינפורמציה מועילה בלבד, אלא ציווי של המלווה ללווה להאכיל ולהשקות ולכבד את חברו, משמע שגם הקדמת שלום איננה דיבור בלבד, אלא פעולה של כבוד משמעותי בעולם של מעמדות וחוקים וכללי התנהגות ברורים.
יוצא שהן מלשון הגמרא והרמב"ם והן מהעובדה שלפי הרי"מ והיראים והריב"ש משמע שמדובר באיסור מן התורה, נראה שאין איסור בדיבור בלבד. האיסור הוא לכבד וכבוד אינו פחות מכסף.
♦
אמנם בשו"ע הרב סעיף ט' כתב: "כל זמן שהלוה חייב למלוה לדברי הכל אסור ליתן לו או לעשות לו שום טובה בשביל ההלואה אפילו בסתם ואפילו דבר מועט. ואפילו הוא דבר מצוה כגון ללמוד עם בן המלוה תורה שבכתב או אפילו תורה שבעל פה כל זמן שהאב היה פורע שכר למלמד אחר ואף על פי שאינו חייב מן הדין לשכור לו מלמד לתורה שבעל פה מכל מקום כיון שנהגו הכל לשכור וגם המלוה היה שוכר הרי זה מהנהו במה שמלמד בנו חנם. ואפילו לדבר דבור טוב בשביל ההלואה או בשביל הרחבת זמן אסור כגון להקדים לו שלום אם לא היה רגיל מתחלה להקדים לו ואין צריך לומר לקלסו בפניו או להודות ולהחזיק לו טובה או לברכו בפניו על שהלוהו או על שהרחיב לו זמן שנאמר נשך כל דבר אשר ישך אפילו דבור אסור. ואם צריך לבקש ממנו שילוהו או שירחיב לו זמן יבקש בדברי תחנונים בלבד ולא בדברי שבח וקילוס או חניפות דברים אחרים".
מבואר ששו"ע הרב מחדש שגם להודות לו ולהחזיק לו טובה אסור מדין ריבית דברים.
ובשו"ת מנחת שלמה ח"א (סימן כ"ז) כתב הגרש"ז שמותר לומר תודה, כי ללא אמירת תודה זו חוצפה וכפיות טובה, ובוודאי שחז"ל לא באו ליצור חוצפה וכפיות טובה. אך בח"ב (סימן ס"ט) הגרש"ז חזר בו מחמת דעת הגר"ז.
אמנם התורה תמימה בפרשת כי תצא כתב שכיון שזה דרך ארץ להודות על הטרחה, אמירת התודה איננה על ההלוואה אלא על טרחת הדבר. ובשיורי ברכה (סימן ק"ס סק"ו) כתב החיד"א שאחר שפרע אין איסור ריבית דברים, ולפ"ז יכול הלווה להחזיר את החוב ואז להודות.
ונראה לענ"ד שממה נפשך יש להקל בזה.
אם ריבית דברים אסורה מה"ת, לא מסתבר כלל שאמירת תודה אסורה מה"ת. ולכן נראה שלא לחינם רבי שמעון נקט שתי דוגמאות אלו, שהן של כבוד והשתררות ושינוי מעמדות, ולא דיבור בעלמא. ואם נאמר שריבית דברים אסורה רק מדרבנן, בשל סופרים הלך אחר המיקל, ובפרט שעד הגר"ז לא מצינו מי שהחמיר בכיו"ב. ומכך שהרמב"ם מדגיש שלא סתם אומר לו דיבור בלבד אלא שמצווה אותו להאכיל ולהשקות משמע בפשטות לא כמו הגר"ז שהבין שיש מושג של ריבית דברים, אלא שריבית דברים זה בעצם סוג מסוים של נתינת שווה כסף ונמצא שכלל אין איסור ריבית דברים מצד עצמו. וכיון שאין זו מידת דרך ארץ, שהמלווה עושה עמו חסד שמלווה לו ללא ריבית והוא לא אומר לו אפילו מילת תודה על כך, נראה שיש להקל.
התורה אומרת לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך. אם אני אלווה לאחי, לא אקח ממנו ריבית, אך הוא כן יאמר לי תודה. כלומר אמירת תודה היא דבר שגם אחים עושים, ולכן נראה שזה לא נכנס תחת גדר ריבית שאליה התכוונה התורה.
♦ ♦ ♦