במהלך מלחמת חרבות ברזל נשאלנו, ערבי מטירה רוצה לתרום ערכת החייאה לבית הכנסת בתור הוקעה לפיגועי הערבים (ומעשיהם של החמאס שר"י). האם מותר לקבל ממנו? האם מותר להנציח את שמו בתרומה זו?
♦
הגמרא במסכת בבא בתרא (י, ב) אומרת כי אין לקבל צדקה מגוי, כיוון שזכות מצווה זו מסייעת להם, שנאמר (ישעיהו כז, יא): "ביבש קצירה תשברנה". וביאר רש"י שכאשר תכלה זכות שבידי אומות העולם וייבש לחלוחית מעשה הצדקה שלהן אז ישברו. ומובא בגמרא שם: "אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: כשם שהחטאת מכפרת על ישראל, כך צדקה מכפרת על אומות העולם". כלומר, טעם האיסור הוא לקבל מהם הוא בכדי למעט בזכותם של אומות העולם. וכן כתב רבינו גרשם (בבא בתרא י, ב): "דקביל צדקה מהן להימשך מלכותן בזכות הצדקה", ובתשובות הגאונים (קורונל סימן כו) איתא: "ועוד אומר ר' נחשון אסור לקהל לקבל צדקה מן הגוי ומי שקבל ממנו אינו רואה סימן ברכה לעולם שנא' ביבש קצירה תשברנה", וע"ע ברבינו חננאל.
אגב, היד רמה (בבא בתרא י, ב) כתב: "והני מילי צדקה אבל מתנה שרי לקבולי מינייהו, צא ולמד מדניאל שקבל מנבוכדנצר ומירמיה שקבל מנבוזראדן ורבי יהודה נשיאה דשדר ליה ההוא מינאה דינרא קסרינא ביום אידו (ע"ז ו, ב) וטעמא דביום אידו הא לאו הכי הוה מקביל ליה ולא הוה שדי ליה בבירא, וכן כמה עובדי. ואם לחשך אדם לומר מפני מה לא קבל אלישע הנביא מיד נעמן, משום דאלישע לקידוש השם הוא דעבד דכתיב (מלכים ב ה, ח) יבא נא אלי וידע כי יש אלהים בישראל ואי הוה שקיל מיניה מידי הוה מיחזי כנוטל שכר על קידוש השם". כלומר, קבלת מתנה מנכרי אין בה איסור של 'ביבש קצירה'. ונראה שהחילוק בין צדקה למתנה, שבצדקה מתייקר הנותן ומתבזה המקבל, ובמתנה מתייקר הנותן משום שהמקבל הסכים ליטול ממנו, ועל כן אין בה זכות לנותן (וכן חילק בספר חבל נחלתו כג, ל).
ופסק השולחן ערוך (יורה-דעה רנד, א): "אסור לישראל ליטול צדקה מן הגוי בפרהסיא ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול ליטלה מהגוי בצינעא הרי זה מותר" (וע"ע בזה בשו"ת דעת כהן סי' קלב. בשו"ת זרע אמת יו"ד סי' קיב. בשו"ת שמע אברהם פלאג'י סי' נא. ובשו"ת הלכות קטנות ב, צב).
ואגב, יש שביארו ע"פ הגמרא בסנהדרין (כו, ב) כי טעם איסור קבלת צדקה מגוי הוא משום חילול השם "אוכלי דבר אחר פסולים לעדות", הכוונה ללוקחים צדקה מגוי (עיי"ש ברש"י). שכן הגויים אומרים כמה מגונה אומה זו שאינם דואגים לענייהם (עיין בחכמת-אדם כלל קמו, ב). וביארה הגמרא (שם) דיש לחלק בין קבלת צדקה בפרהסיא מגוי לבין קבלה בצינעא (וכ"כ הרמב"ם הל' מתנות עניים ח, ט ועוד). וכן בין קבלה משום פיקוח נפש או לא (עי' במאירי, בנמקו"י ובר"ן בסנהדרין שם. וכן במה שביאר הגריש"א בקובץ-תשובות א, צז). וע"ע באריכות בין פרהסיא לצינעא וכן לגבי יחידים בדרישה (יו"ד רנד) ובשו"ת זרע אמת (יורה-דעה קיב). וכן בשו"ת בנין ציון (פה) ובשו"ת כתב סופר (יורה-דעה קיד).
אולם לגבי תרומת גוי לבית כנסת מצינו בגמרא במסכת ערכין (ו, א) שקבלו מההוא טייעא שנדב נר לבית כנסת, אף על גב דלא היה הדבר משום שלום מלכות, וזאת משום דהוי כמו קרבן. ומצינו בגמרא במסכת נזיר (סב, א) שמקבלים תרומה גם מגוי: איש איש לרבות נכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל. וכן הובאו הדברים גם בתוספות (בבא-בתרא ח, א).
בחילוק בין צדקה מגוי לעניים לבין תרומת גוי לבית כנסת, כתב בהגהות אשר"י (בבא-בתרא י, ב): "שאלתי מאי שנא צדקה שאין מקבלים מהם, ומאי שנא נדרים ונדבות שמקבלים מהם, ופירש לי מו"ר רבינו אברהם לפי שנדרים ונדבות אינם באים לכפר, משא"כ צדקה שמכפרת, כדאיתא בב"ב (י, ב)", וכן הביא הט"ז (יו"ד רנד) את דברי הגהות אשר"י. וכן הובא החילוק בין קבלת צדקה מגוי לקבלת תרומה לבית כנסת מגוי במאירי (בבא-בתרא י, ב) וזו לשונו: "אם יש בדבר משום שלום מלכות מקבלין ונותנים אותו לעניי גוים, ואם פירש לעניי ישראל עושים כדבריו, ואין גונבים דעתו, אבל משאר גוים אין מקבלין צדקה, אבל קרבן וצרכי בהכ"נ מקבלין, וכן התיר רבינו יחיאל לר' אליעזר מפרובינץ לקבל מעירון אחד לצרכי בהכ"נ".
וכן פסק הרמב"ם (הל' מתנות עניים ח, ח): "גוי שהתנדב לבדק הבית אין מקבלין ממנו לכתחלה, ואם לקחו ממנו אין מחזירים לו, ואם היה דבר מסויים כגון אבן או קורה מחזירים לו, כדי שלא יהיה להם דבר מסויים במקדש, שנאמר לא לכם ולנו לבנות בית אלהינו. אבל לבית הכנסת מקבלים מהם לכתחלה, והוא שיאמר כדעת ישראל הפרשתי, ואם לא אמר טעון גניזה שמא לבו לשמים".
ועפי"ז פסק הרמ"א (יורה-דעה רנד, ב): "כל זה דוקא כשנותנין מעות לצדקה, אבל אם מנדבין דבר לבית הכנסת - מקבלים מהם (ב"י בשם התוספות סי' רנט בשם מ"כ והוא בדינים והלכות מהרי"ו סי' סז, וכן הוא בהג"ה באו"ח סי' קנד, יא) אבל לא מן המומר (ג"ז שם)". וכן מצינו שפסק השולחן ערוך (יורה-דעה רנט, ד): "גוי שהתנדב מנורה או דבר אחר לבית הכנסת מקבלים ממנו והוא שיאמר בדעת ישראל הפרשתי אותה ואם לא אמר כן טעון גניזה".
וכתב הש"ך (רנד, סק"ב): "והטעם משום דהוי כמו קרבן שמקבלין קרבנות מן הגויים. ובהג"א פ"ק דב"ב כתבו טעם בדבר מפני שהצדקה מכפרת ע"כ אין מקבלין מהן, אבל נדרי' ונדבות אין באין לכפר". וכן הביא הבאר היטב (רנד, סק"ב). וכ"כ בשו"ת חתם סופר (ב יורה-דעה רכה): "הא גם נדריהם נדר אף ע"ג דאין מקבלין מהם לבנין בהמ"ק דכתי' לא לכם ולנו לבנות בית לאלקינו כמבואר פ"ק דעירוכי' ופ"ק דשקלי' מכל מקום לבנין בה"כ שרי כמבואר ברש"י ערכי' ו' ע"א ד"ה שם שלא במקומינו ויעיי' בכ"מ פ"ח ממתנת עני' הלכה ח". וכן החת"ס בהגהותיו לשו"ע (או"ח קנד ד"ה במג"א סקי"ח) כתב: "ומשמע כללא דדינא צדקה לעניים מקבלין ממומר ולא קרבן וההיפוך בנכרים דנודרין נדרים ונדבות אבל צדקה לא משום שנאמר ביבוש קצירה וגו', אבל נר וס"ת וצורכי בית הכנסת מקבלין בין ממומר בין מנכרי".
וכן מובא בשו"ת מהר"י ברונא (סי' רעו) דשרי לקבל מהגויים מפות לס"ת, דכיון דמקבלים מהם נדרים ונדבות כמבואר בנזיר (סב, א), ע"ש.
ואעיר כי בערוך השלחן (יו"ד רנד, ד) הביא דיש חילוק מאיזה גוי מקבלים, וזו לשונו: "וכל זה בנתינת מעות לצדקה, אבל כשמנדבין דבר לבית הכנסת מקבלין מהם. דזהו כמו קרבן שמקבלין מהם, דדרשינן: 'איש איש' - ללמד עליהם שמקבלין מהן קרבן, נדרים ונדבות. ויתבאר בסימן רנט. ומן הנהפך לישמעאל אין מקבלין. ויש אומרם דמקבלין, ולא דמי לקרבן". אך כבר הכריע לדינא בערוך השלחן (רנט, יד) דאין לחוש: "עובד כוכבים שהתנדב מנורה או נדבה אחרת לבית הכנסת - מקבלים ממנו. ולא דמי לצדקה... אמנם צריך שיאמר 'בדעת ישראל הפרשתיה', כלומר שישתמשו בה בבית הכנסת כמו שהישראל מנדב. אבל אם לא אמר כן - טעון גניזה, דחיישינן שמא כוונתו לכוכבים, או אפילו אם כוונתו לשמים - שמא כוונתו לקרבן (עיין רש"י ערכין ו, א), ונראה לי דעכשיו לא שייך זה דכוונתם לשמים, ולא לשם קרבן אלא לנדבה לבית הכנסת. וכן המנהג".
וכ"כ גם בשו"ת הרא"ם (סי' נג) שבזמן הזה בוודאי אין כוונתם לקרבן אלא נדבה לבית הכנסת. וע"ע בזה בשו"ת תשורת שי (ב, נא), בשו"ת שבט הלוי (ה, קמד אות ו) ובקובץ מקבציאל (כג עמוד עג).
אגב, אציין כי מצינו מחלוקת אי שרי לבקש לכתחילה מהגוי תרומה עבור בית כנסת. דבשו"ת קול אריה (אורח-חיים יד) ובשו"ת אבני צדק טייטלבוים (אורח-חיים יד) התירו לכתחילה, ואילו בשו"ת בית שערים (אורח-חיים סא) החמיר בזה, והובאו דבריהם בספר דעת תורה למהרש"ם (הנדמ"ח על הל' צדקה רנד, ב בהג"ה) ובספר פסקים ותשובות (רנד הערה 39). ואגב, אין לחוש למראית עין כשמבקשים מגוי, שיחשבו שנותן לצדקה ולא לבית כנסת (שו"ת תשורת שי א, טו). וע"ע בספר בית הכנסת כהלכה (סוף פכ"ג).
וכן ראיתי בשו"ת בצל החכמה (ג, מא) שדן בקבלת תרומה מגויים לבית כנסת. וכתב במסקנתו: "מותר לקבל נדבה מעכו"ם לבנין בהכנ"ס ואפי' דבר מסויים ואפי' לבקש מהם נדבה מותר מעיקר הדין".[1] וכן הוזכר גם בשו"ת משנה הלכות (ה, קעח): "והנה כבר נהגו עכ"פ מימים הקודמים לאסוף כסף לבנין ביהכ"נ אפילו מעכו"ם".
♦
אך יל"ע אי שרי לכתוב את שמו של הערבי שתורם את ערכת ההחייאה לבית הכנסת כשהוא דורש זאת.
מסברא היה מקום להתיר, דהרי כתב במפורש השולחן ערוך (יורה-דעה רנט, ג) דחקקו את השם, וזו לשונו: "ישראל שהתנדב נר או מנורה לביהכ"נ אם נשתקע שם בעליה מעליה שאינה נקראת על שמו יכולים הצבור לשנותה אפי' לדבר הרשות… ואם לא נשתקע שם בעליה מעליה אין יכולים לשנותו לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יכולים לשנותו. ואם היה המתנדב עובד כוכבים אסור לשנותה אפי' לדבר מצוה כל זמן שלא נשתקע שם בעליה מעליה", והעיר הרמ"א: "וכל זמן ששם בעליה חקוק על הכלים שנתן לא נשתקע שם בעליה (ירושלמי פ' בני העיר)". וקשה לומר דחקקו שלא כדין. וממילא מעיקרא אין איסור לחקוק.
אולם בשו"ת יד יצחק (ג, רעא) מובא אודות שר של הגליל שציווה לכבד את קהל ישראל במתנה הגונה, ע"י מתן מעות לסופר שיכתוב ספר תורה מפואר עם כלי קודש כסף טהור, ולמסור לקהל בשמו, אלא שדרש לרקום באותיות זהב את שמו על מעיל הספר תורה, וכתב שם שאף שאיתא ברמ"א (יורה-דעה רמט, יג) בשם הרשב"א, שהמקדיש דבר לצדקה מותר לכתוב שמו עליו שיהיה לו לזיכרון, זהו דווקא כשנודב ישראל כשר, אך כשהנודב הוא גוי, אין לכתוב, דהוי גנאי (ועיי"ש שכתב בזה דאין חילוק בדין כתיבת השם בתרומה בין מומר לגוי, ובשניהם אסור).
ומצינו בשו"ת מהר"ם שיק (יורה-דעה רלא) שאם רוצה מומר לכתוב שמו לזכרון על שנדב דבר לבית הכנסת, אין לעשות זאת דהוי גנאי לציבור ולבית הכנסת, לחרות שמו של מומר על פתח בית הכנסת. וכן הורה גם בשו"ת יביע אומר (ז אורח-חיים כב) דלא לכתוב ולחקוק את התרומה (לגבי מומר).
אלא דראיתי כי הבאר היטב (אורח-חיים קנד, סקט"ז) כתב: "דדמי לקרבן שאין מקבלין ממנו (מישראל מומר). אבל מעכו"ם מקבלים". וממילא לגבי בית כנסת, אם הטעם דהוי כקרבן, הדין של גוי קל יותר.
ואחר כותבי זאת שמחתי לראות דהכי כתב גם בשו"ת עטרת פז (ח"א כרך ג אה"ע סי' ד) וזו לשונו: "אבל משא"כ גבי גוי שמעולם לא היה לו שם ישראל ושום קשר עם תורת ישראל שהוא עזב אותה באיזה דרך שהיא, א"כ אין שום קפידא ע"ז מלהזכיר את שמו אע"פ שהוא שם גויים, דלפי דברינו כאמור שפיר מתבאר לאמר דעצם שם הגויים אין בו שום גנאי אלא כל הגנאי הוא מהמשתמע ממנו והמסתתר אחריו, וא"כ דוקא גבי מומר י"ל דאית בזה קפידא כיון שהיה לו שם ישראל שקיבל מאבותיו והוא בעט בתורת אבותיו ובחר בשם גויים לכן לא יזכר שמו כבר כל עוד הוא מחזיק בסורו, אבל סתם גוי שפיר שרי להזכיר שמו, ובפרט כשהוא מובלע בין שמות אחרים שאינו בולט בפני עצמו להיות כפטרון חשוב ונכבד אה"נ דיש להקל. וק"ל".
אגב, בהמשך דברי העטרת פז, ביאר דמה שהחמיר בשו"ת יד יצחק (ג, רעא) "שהוא שולל מכל וכל את ענין זה של הזכרת שמו של הגוי על מה שהקדיש, וס"ל נמי שאין לחלק בזה כלל בין נכרי למומר... י"ל דכל קפידתו היתה רק לענין שלא יוזכר בתשמישי קדושה וכיו"ב ממש שהוא נמצא בהיכל ה' תדיר, אבל בדבר שאין לו קשר וצורך לבית ה' אפילו שהוא דבר שבקדושה יש להקל". ולפי"ז ישנה עוד סברא להתיר בערכת החייאה, דהרי בקושטא אין לו קשר לבית ה' (באופן ישיר), ובוודאי אינו מוגדר תשמיש קדושה.
ובספר פסקי תשובות על המשנ"ב (קנד אות כט) הביא מחלוקת אי שרי לחרוט שמם של הגויים שתרמו. ובספר חבל נחלתו (ח, ז) העלה: "מותר ליטול ואף לבקש תרומות מנכרים לבניין בית כנסת. ולגבי ציון שמם בשלט הנצחה, אם הם עומדים על כך, יעשו זאת במקום מוצנע או בהכנסת שמו בין תורמים אחרים".
ואעיר עוד שתי הערות, כי אם מיירי בבית כנסת בירושלים, יש לדון אם ניתן לקבל את ערכת ההחייאה מהגוי (עיין שו"ת ציץ אליעזר יח, סו). כמו כן, בכל מקום, אין ראוי לעשות טקס לגוי על תרומתו לבית הכנסת (עיין שו"ת אגרות משה יורה-דעה ב, קיז).
יש לציין כי סברא נוספת להתיר בנדו"ד לקבל מגוי, שכן מיירי בדבר המציל חיים באופן ממשי.
♦
העולה לדינא: מותר לקבל תרומה של ערכת החייאה לבית הכנסת מגוי. ובמקום שדורש הגוי דיחקקו את שמו, נראה דיש מקום להקל. אולם ככלל, ראוי שערכת ההחייאה תעמוד במסדרון הכניסה לבית הכנסת, כפי שמצוי בבתי כנסת רבים (ושם בשופי יש להקל לחרוט את שמו של התורם).
♦ ♦ ♦