האיסור
בתורה הקדושה כתיב "ולא תחנם" (דברים ז' ב'). ובגמ' דרשינן מיניה ד' איסורים, ואחד מהם הוא שאסור לדבר בשבח הגויים: "דבר אחר לא תחנם לא תתן להם חן, מסייע ליה לרב, דאמר רב אסור לאדם שיאמר כמה נאה גוי זה (כן היא גירסת הרי"ף והרא"ש, וכן הוא בגמ' ערוכין י"ד. וגם לפי הגירסה שלנו "כמה נאה גויה זו", כתב היעב"ץ דהוא הדין שאסור לשבח גוי זכר, אלא בהוה דיבר, דבנקיבה שכיח טפי.) מיתיבי מעשה ברשב"ג שהיה על גבי מעלה בהר הבית, וראה גויה אחת נאה ביותר, אמר מה רבו מעשיך ה' ואף ר"ע ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, רק שהיתה באה מטיפה סרוחה, שחק דעתידה דמגיירא ונסיב לה, בכה דהאי שופרא בלי עפרא ורב אודויי הוא דקא מודה, דאמר מר הרואה בריות טובות, אומר ברוך שככה ברא בעולמו, ולאסתכולי מי שרי מיתיבי ונשמרת מכל דבר רע וכו' קרן זוית הואי". ורש"י בפירושו על התורה מביא לימוד זה לעיקר הפשט בהפסוק.החינוך (תכ"ו) מוסיף שגם אסור לומר: "או מה נחמד ונעים הוא".
מדברי הגמ' נראה שרק לשבח את הגוי בעצמו אסור, אבל הרמב"ם מרחיב את האיסור גם על פעולותיו של הגוי, וז"ל (הלכות ע"ז, פרק י, הלכה ו): "וכן אסור לספר בשבחן ואפילו לומר כמה נאה גוי זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם שנאמר ולא תחנם לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים". וכן כתב המאירי: "לא תתן להם חן ר"ל לשבח ענינם ומעשיהם ואפילו יפי צורתם ותבניתם".
ממה שהביאה הגמ' להקשות גם מר' עקיבא, יש לדייק שאסור לעשות שום פעולה שמורה על שבח להגוי, ולא רק אמירת כמה נאה גוי זה אסורה, שהרי ר"ע לא אמר כלום אלא בכה על האי שופרא וכו'. אלא שגם פעולה זו של בכיה אסורה, כיון שהיא מביאה שבח להגוי. ורק באופן שהוא מתכוין לשבח את הקב"ה מותר. אולם הרש"ש למד שהגמ' מעולם לא נתכוונה להקשות מר' עקיבא, שכיון שלא אמר כלום לא נכנס בכלל איסור זה, אלא אגב שהביאה הגמ' את המעשה של רשב"ג היא מביאה גם מה שאירע לר"ע, שהוא כעין זה.
♦
האם יש איסור לשבח במחשבה
יש לחקור אם האיסור הוא גם על מחשבתו של אדם, שאע"פ שלא דיבר כלום בשבח הגוי אלא שבמחשבתו אוהבו עובר על אסור זה, או שהתורה לא אסרה המחשבה בזה, אלא דווקא אם מוציא את מחשבתו אל הפועל – הדיבור שמדבר בשבח הגוי עובר על האיסור, הנה בגמ' נזכר האיסור רק לגבי הדיבור "אסור לאדם שיאמר כמה נאה...". אבל יש לדייק מדברי הרמב"ם שהוסיף: "או שיחבב דבר מדבריהם", משמע שגם המחבבו בלב עובר על האיסור. וכן כתב בספר החינוך להדיא וז"ל: "ולא יישר בעינינו דבר מהם, כלומר שנרחיק ממחשבתנו ולא יעלה על פינו שיהיה במי שהוא עובד עבודה זרה דבר תועלת, ולא יהי מעלה חן בעינינו בשום ענין, עד שאמרו וכו', משרשי המצוה, לפי שתחילת כל מעשה בני אדם היא קביעות המחשבה במעשים והעלות הדברים על שפת לשון, ואחר המחשבה והדבור בה תעשה כל מלאכה, ועל כן בהמנענו במחשבה ובדבור ממצוא בעובדי עבודה זרה תועלת וחן, הננו נמנעים בכך מלהתחבר עמהם ומלרדוף אחר אהבתם ומללמוד דבר מכל מעשיהם הרעים".אולם בספר לחם סתרים מקשה על דברי הרמב"ם ממה דאיתא בגמ' (ע"ז ט"ז:) "ת"ר כשנתפס ר"א למינות, אמר לו ר"ע רבי, תרשיני לומר דבר אחד ממה שלימדתני אמר לו אמור אמר לו רבי שמא מינות בא לידך וכו', והנאני הדבר וכו', ועברתי על מה שכתוב בתורה הרחק מעליה דרכך זו מינות". ולכאורה אם עובר גם כשמחבב דבר מדבריהם במחשבה, למה לא אמר שעבר על איסור תורה של לא תחנם, למה השיב שעבר רק על דברי קבלה. ואפשר לתרץ שהאיסור הוא רק לספר בשבח הגויים, אבל לא בישראל שנעשה מין, דאז רובץ עליו רק האיסור מדברי קבלה. וכן ראיתי שכבר תירץ בשו"ת צי"א (חט"ו סי' מ"ז). וכבר תירץ כן בספר נשמת כל חי.
והנוה שלום כתב לפרש את דברי הרמב"ם באופן אחר, שכוונת הרמב"ם שיחבב דבר מדבריהם הוא רק כשסיפרם לאחרים, אבל כשחיבב בלבו ולא סיפרם לאחרים לא עבר על איסור תורה. ונקט הרמב"ם בהאי לישנא לאשמעינן שהאיסור שלא לשבח את הגויים הוא דווקא באופן שמחבבם גם בלבו, אבל אם הוא מספר ואינו מחבבו בלבו אינו עובר על לא תחנם. ואע"פ שלאחרים שהוא מספר להם את השבח כן מחבבים בלבם. ומ"מ כתב הנוה שלום שירא שמים יחמיר שלא לחבב את דבריהם בלבו, גם אם אינו מדבר בשבחם.
♦
משבח את הגוי כדי להודות לה'
הרמב"ם לא כתב שאם אמר להודות לה' מותר. וכתב המרכבת המשנה שהרמב"ם סמך עצמו על מה שסתם בהל' ברכות שמברך על בריות טובות, ולא חילק בין יהודי לגוי. ויש לחקור אם מותר לומר כמה נאה גוי זה וכוונתו לשבח את הקב"ה שברא אדם נאה כזה. ומן הגמ' נראה שמותר רק במקום שאומר מה רבו מעשיך ה', אבל אינו מזכיר כלל כמה נאה גוי זה. וכן נראה מהירושלמי להדיא שכתב (ברכות) "מה אמר אבסקטא לא אמר וכו' ". ומפרש הפני משה: "כלומר וכי אמר לה באיזה לשון כבוד לא אמר אלא שבח להבורא ברוך הוא". הרי שלא סגי בכוונה גרידא, אלא צריך להודות להדיא. אולם מדברי המחבר יש לדייק שהכל תלוי בכוונתו, שכתב: "אבל אם מכוין בשבחו להודות להקב"ה שברא בריה נאה כזו מותר". ואפשר לפרש את דברי המחבר שלא יהיה סותרים דברי הגמ', דמה שכתב "מכוין", אין הכוונה במחשבה גרידא, אלא מכוין ומוצא בשפתיו את כוונתו. ובשו"ת בצל החכמה הבין בכוונת המחבר שמכוין להודות לה', כגון שאומר כמה נאה גוי זה ברוך שככה לו בעולמו, אבל אם לא אמר את הברכה כלל אלא סתם אמר כמה נאה וכו', אינו מועיל מה שכוונתו להודות לה'. ומכל מקום מקשה מדברי הירושלמי שאסור לומר כל לשון של כבוד, "אבסקטא לא אמר", ותירץ בשני אופנים - א, שיש לפרש דברי הירושלמי מה אמר אבסקטא, ר"ל וכי לא אמר אלא דברי כבוד לה, אדרבה לא אמר אלא שבח להקב"ה. ולפי האמת, גם אם היה אומר לתרווייהו היה גם כן מותר. ב, או יש לומר שגם בש"ס (בבלי) מקשה ממעשה דרשב"ג ומשני אודויי הוא דקא מודה, ומשמע ליה דכל שמודה להקב"ה מותר, ודלא כהירושלמי.ויש לעיין אם ההיתר לשבח את הגוי הוא רק כשמשבח את הגוי בעצמו, או גם כשמשבחו בשביל פעולותיו, מותר אם הוא על דעת להודות לה'. הנה מלשון המחבר שכתב: "אבל אם מכוין בשבחו להודות להקב"ה שברא בריה נאה כזו מותר", נראה שמותר רק באופן שמשבח על שברא בריה נאה, אבל לא כשמשבח את פעולותיו. דאם איתא שמותר גם לשבח את פעולותיו של הגוי אם כוונתו לה', היה להמחבר לאשמעינן חידוש גדול יותר, שאפילו על פעולותיו מותר לשבחו, שהוא חמור יותר, שהרי כתב "קל וחומר שיספר בשבח מעשיו". אלא דווקא לשבח את הגוי שהוא נאה מותר אם הוא בכוונה להודות לה', כיון שהקב"ה ברא בריה נאה והגוי לא עשה כלום בזה, מותר אם כוונתו לשבח ה', כיון שבאמת אין שום שבח להגוי בזה. משא"כ פעולותיו ומעשיו שהוא תלוי בבחירתו, ויד הגוי באמצע, אינו מותר גם אם כוונתו לשבח למי שבאמת מגיע השבח לזה, שהוא הקב"ה. אולם ראיתי בשו"ת צי"א שדברי המחבר לא מוסבים רק על רישא דרישא דדבריו, באומר כמה נאה גוי זה בצורתו, אלא זה מוסב על כל מה שקדם ונאמר בסעיף זה. והנלענ"ד כתבתי.
♦
איזה גויים בכלל האיסור[1]
הגם שסתימת הפסוק מדברת בשבעה אומות, כתבו התוס' (ד"ה דאמר) שהוא הדין שאסור בכל אומות, וכן משמע בסוגיין בסמוך. ולכאורה כוונת התוס' בזה ממה שהקשתה הגמ' מר"ג שראה גויה אחת, הרי בכל האומות מדבר.אלא שיש לדייק מדברי כמה הראשונים שהאיסור הוא רק על עובדי ע"ז. וכן הוא לשון החינוך: "שלא נחמול על עובדי עבודה זרה ולא יישר בעינינו דבר מהם, כלומר שנרחיק ממחשבתנו ולא יעלה על פינו שיהיה במי שהוא עובד עבודה זרה דבר תועלת וכו', ממצוא בעובדי עבודה זרה תועלת וחן". וכן כתב הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת נ'): "היא שהזהירנו מחמול על עובדי עבודה זרה ומייפות דבר מכל מה שייוחד להם". וכן נראה מדברי המאירי שכתב לגבי האיסור ליתן מתנת חנם: "הא כל שהוא מן האומות הגדורות בדרכי הדתות ושמודות באלהות אין ספק שאף בשאין מכירו מותר". ונראה דהוא הדין לגבי איסור זה, מותר בגויים שאינם עובדי ע"ז.
♦
קושיא מגמ' שונות דנראה שמותר לשבח את הגוי, ותירוצם
האחרונים תמהו ממה דמבואר בגמ' (שבת ל"ג:) שדיברו בשבחם של הגויים: "דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו, פתח רבי יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות רבי יוסי שתק, נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס". ומתרץ הגר"א שבוודאי לא נתכוין ר"י לשבח את הגויים, אלא כוונתו היתה שמוטב לדור תחתיהם ולא תחת אומה אחרת, וכדאמר בגמ' תחת נכרי ולא תחת חבר וכו', ורשב"י סבר דאפילו הכי אסור לשבחם. והשפת אמת מבאר שרבי יהודה אמר בלשון בתמיהא, וריב"ג לא הבין כוונתו בזה.ונלענ"ד לתרץ שהאיסור לשבח את הגוי הוא רק כאשר יודע למי מגיע השבח, ואע"פ שאינו מכירו מקרוב, אבל כיון שהוא יודע מי הוא משבח יש לחוש להתקרבות, אבל אם משבח באופן כללי, אבל אינו יודע את מי הוא משבח בדבריו, אין בו את החשש של התקרבות, ואינו אסור בכהאי גוונא. ולכן ר"י שיבח אומה זו שתקנו שווקים וכו', אבל לא ידע כששיבחם מי הוא אחראי על בנית השווקים, לא שיבח איש פרטי אלא אמר באופן כללי, וזה לא נכנס בכלל האיסור לשבח את מעשי הגויים. ורשב"י סבר שגם באופן זה אסור לשבח, או שגם הוא סבר שמותר לשבח באופן כללי, ועם כל זה חלק עליו, כיון שדעתו היתה שבאמת אין מה לשבחם על זה, שהם נתכוונו אלא לצורך עצמן. (וצע"ק למה לא ביאר הגר"א כן את מחלוקותו של רשב"י על ר"י, שבביאור זה לא צריכים לומר שחלקו בהלכה, אלא באגדה.) וראיתי אחר כך שבדברות משה (הערה צ"ב) מתרץ את הקושיא שהאיסור נאמר רק לשבח את היחיד, אבל מותר לשבח את המלכות. ואפשר לפרש בכוונתו כדברינו, שאם משבח את המלכות אז אינו יודע למי בפרטיות מגיע השבח הזה. וכגון שמשבח שהממשלה העכשווית יש להם דרך טוב לגבי נושא מסוים, והממשלה מורכבת מהרבה אנשים, ואינו יודע מי בדיוק נתן את העצה איך להתנהג במצב זו. נמצא שמשבח באופן כללי אבל אינו משבח איש פרטי בזה, כגון דא לא נכנס בכלל האיסור. אבל אם משבח איש פרטי, הוא יודע את מי הוא משבח ואז אסור. וכעין זה כתב לתרץ בנשמת כל חי (סי' נ"ה), שכיון שהאיסור הוא שלא יבוא לדבק ולהתקרב אל העכו"ם, כל זה שייך רק ביחיד, שעל ידיזה שמשבחו נכנס אהבתו בלבו, אבל לשבח אומה שלימה אינו נכנס בכלל האיסור, כיון שלא שייך לכרות ברית עם כולם.
ואפשר להוסיף שגם לשאר האחרונים (הגר"א והשפ"א) שתירצו באופנים אחרים, וע"כ שהם לא סבירא לחלק בין יחיד לרבים, ובכל אופן אסור גם אם אינו יודע מי בפרטיות הוא משבח, יודו שאם לא מזכיר כלל שבח לגויים שהוא מותר, וכגון שרואה את הבנין הגדול ביותר בעיר מאנהעטי"ן (freedom tower) ומשבח שהוא נבנה בצורה נאה מאוד, ואינו מזכיר שבח להחברה שבנוהו, אלא אומר סתם שבנין זה הוא נבנה בצורה יפה, מותר לכו"ע, כיון שאינו מזכיר שום שבח להגוי. ואע"פ שממילא יוצא שבח להחברה שבנוהו, אינו תלוי במחשבתו אלא בדיבורו.
ויש להקשות מדברי הגמ' (ע"ז כ"ג:) "שאלו את ר"א עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם צאו וראו מה עשה גוי אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו וכו' ". ואיך שיבח ר"א את הגוי (וכן הוא בקידושין ל"א.). וכן מצינו בגמ' (מגילה ט"ז.) "אמר רבי יוחנן כל האומר דבר חכמה, אפילו באומות העולם נקרא חכם". ואיך מותר לשבחם. ועוד מצינו ששבחו התנאים אומות שונות (ברכות ח:) "תניא אמר רבי עקיבא בשלשה דברים אוהב אני את המדיים כשחותכין את הבשר אין חותכין אלא על גבי השולחן, כשנושקין אין נושקין אלא על גב היד, וכשיועצין אין יועצין אלא בשדה וכו', תניא אמר רבן גמליאל בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים הן צנועין באכילתן, וצנועין בבית הכסא, וצנועין בדבר אחר".
והנשמת כל חי מביא יסוד גדול בשם הריח שדה, שמבאר את דברי הרמב"ם "או שיחבב דבר מדבריהם", שהכוונה דווקא לדבריהם דהיינו דבר המיוחד להם מדתם או מהתנהגותם, אבל דבר שיש לו יסוד מתורתינו הקדושה ליכא איסור לא תחנם לשבחם בזה. דהא כל עיקר הטעם הוא כמ"ש הרמב"ם והחינוך דשמא ילמוד ממעשיו, וזה שייך במעשה של רשות, דאז אסור לספר בשבח מעשיו, אבל דבר הנוגע וקרוב לתוה"ק ליכא איסורא, דאדרבא טוב הדבר להתנהג בדרך זה. ובזה מתרץ הנשמת כל חי את דברי הגמ' בברכות, שהוא כעין דין תורה שהוא ממידות דרך ארץ. ולפי"ז מתורצים נמי דברי הגמ' בקידושין, שרצה ללמד מן הגוי עד היכן לקיים מצוות כיבוד אב ואם, שהיא מצוות עשה מן התורה. וכתב בשו"ת צי"א שכנראה דעל זה סמך הרמב"ם ועוד חכמי ישראל כמוהו, להזכיר ולחבב או לשבח את אריסטו ושאר חכמים מחכמי או"ה, שהיה בכל זה קרוב לדרך התורה.
ונלענ"ד שאם משבח את הגוי לא בשביל שרוצה לשבחו אלא לומר שהוא טוב לדבר זה, דהיינו שחבירו שואלו מי הוא רופא טוב שצריך לרופא, מותר להשיבו על רופא גוי שהוא רופא טוב. שאינו אומר לו דבר זה, בשביל שרוצה לשבחו, אלא מראה מקום הוא לו שחבירו יקח אותו, אין בזה איסור איסור לומר כמה נאה וכו', שהרי אין כוונתו להגוי בכלל. ובזה מתורצת הקושיא מהגמ' קידושין שרק רצה ללמדם את אופן עשיית המצווה, אבל לא לשבח הגוי. וכן תירץ בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' קט"ז, ועיין עוד מה שכתב בסוגיא זו בהקדמה לספרו ח"ה). אבל מה שכתב לתרץ בזה את דברי הגמ' במגילה, צ"ע, שהרי שם לא אמר ר"י שהוא לטובת ישראל, אלא סתם אמר שכל גוי שאמר דבר חכמה נקרא חכם, והוציא דבר זה ממגילת אסתר, ושם לא היה שייך לישראל. ודבריו צ"ע. אלא שצריכים לתרץ שם כפי דברי הנשמת כל חי.
♦
אם מותר לשבח נכרי המכירו[2]
איסור נוסף שלמדו חז"ל מפסוק זה שאסור ליתן מתנם חינם לגוי, ובתוספתא למדנו שהני מילי בנכרי שאינו מכירו, אבל בנכרי שמכירו, או שכינו, מותר, שאינו מתנת חינם, שבשביל טובה זו יחזיר לו הגוי בפעם אחרת טובה, והרי הוא כמוכרו לו. ויש לעיין אם אמרינן כן גם לגבי האיסור לשבח את הגויים. הנה מפשטות לשון התוספתא, שמתירה כיון שאינו מתנת חנם אלא כמכירה, משמע שרק איסור זה התירו, שהאיסור הוא ליתן מתנת חינם, ואם עושה כדי לקבל טובה אינו מתנת חינם עוד. אבל האיסור ליתן חן לגוי אינו אסור בשביל מתנת חינם, אלא הוא איסור נפרד, ואינו תלוי אם הוא בחנם או על דעת לקבל טובה מן הגוי, לעולם אסור. אולם הרא"ש מביא את דברי התוספתא מיד אחר שכתב את האיסור לומר כמה נאה גוי זה, ונראה מדבריו שהבין בכוונת התוספתא שמותר הן מתנת חינם והן ליתן חן, אם הוא נכרי המכירו, דאז הוא ע"ד לקבל פרס. וכן נראה מדברי הפלפולא חריפתא שהבין כן בשיטת הרא"ש, שכתב: "כלומר שאינו מתנת חנם אלא כמוכר לו דמי שהרי ע"י שהוא אוהבו או שכינו הוא שאומר כן ומקבל גם ממנו הנאה". דהיינו שאמירה זו מותרת אם היא ע"ד זה. ודבריו באמת צ"ע, דאיזהו שייכות יש לאיסור זו ומקבל הנאה. והמחבר פסק כדברי התוספתא לגבי האיסור של מתנת חנם (סעיף י"א): "אסור ליתן מתנת חנם לגוי שאינו מכירו". והאיסור לומר כמה נאה גוי זה הזכיר אח"כ (סעיף י"ד), ושם לא כתב תנאי זה שהוא רק באופן שאינו מכירו, הרי שסבר שהתוספתא נשנה דווקא לגבי האיסור של מתנת חנם. אח"כ מצאתי בצל החכמה שכבר העיר בזה, וכתב דאולי אפשר לומר שהוא טעות סופר בהפלפולא חריפתא, ובמקום "שאומר", יש לומר "שעושה", ומוסב על מתנת חנם.בגמ' איתא (סוטה מ"ב:) "ויצא איש הבינים ממחנות פלשתים וגו' מאי בינים אמר רב שמבונה מכל מום, ושמואל אמר בינוני שבאחיו, דבי רבי שילא אמר שהוא עשוי כבנין וכו', כתיב חץ חניתו, וקרינן עץ חניתו אמר רבי אלעזר עדיין לא הגיענו לחצי שבחו של אותו רשע, מכאן שאסור לספר בשבחן של רשעים, ולא לפתח ביה כלל לאודועי שבחיה דדוד". וכתב בשו"ת צי"א שלמדנו מזה שאם יצא על ידי השבח שנותן להרשעים, שבח למי שראוי וצריכים לשבח, מותר. ומתרץ בזה איך היה הרמב"ם משבח את אריסטו ושאר חכמי או"ה: "מפני שעי"כ יצא להם להוכיח דת האמת לשבח לפאר ולרומם את דת תוה"ק העולה על כולנה ושלא יחליף האל ולא ימיר דתו לעולמים כידוע". וכן כתב החינוך: "זולתי בענין שימצא שבח יתר מאד לאומתנו מתוך שבחם".
ויש לתמוה מה בין זה להמשבח גוי שמכירו, וכוונתו כשמשבחו הוא כדי שהגוי יחזור לו טובה בשביל זה, הרי גם בזה התכלית של השבח שיצמח מזה טובה לישראל. ואפשר לבאר ששם בעצם השבח יוצא שבח לישראל, שככל שמשבח את גלית, משתבח מזה דוד המלך. משא"כ כשמשבח נכרי המכירו, בזמן שמשבחו אינו יוצא שום שבח והנאה לישראל, אלא לאחר זמן תצמח מזה הנאה לישראל, וזה לא התירו.
ויש להיזהר בדבר זה מאוד. וכמו שכתב החינוך: "העובר על זה ושיבח עובדי עבודה זרה ומעשיהם וכו', אבל ענשו גדול מאד כי הוא סיבה לתקלה מרובה שאין לה תשלומין, כי הדברים ירדו לפעמים בחדרי בטן השומעים, וכל יודע דעת יבין זה".
♦
העולה בידינו מכל הנ"ל:[3]
א. אסור לשבח האת גוי לומר כמה נאה גוי זה, והוא בין לשבח עצמו, ובין לשבח את מעשיו.
ב. כל האומות בכלל האיסור, ולכמה ראשונים הוא רק בגוי העובד ע"ז.
ג. ישראל מין אינו בכלל האיסור, אלא אסור מדברי קבלה.
ד. אסור לחבבו גם במחשבה, ויש שהתירו לחבבו במחשבתו, אבל גם לדבריהם נכון לירא שמים להחמיר בדבר זה.
ה. יש שחידשו שאם משבח את הגוי אבל אינו מחבבו בלבו מותר לשבחו. וקשה להתיר בשביל זה לבד אלא לצירוף סגי.
ו. מותר לשבח את הגוי כדי להודות לה' כגון לומר את הברכה, או מה רבו מעשיך ה', אבל אין לומר כמה נאה וכו' בכוונה להודות לה'.
ז. אסור לשבח גם גוי המכירו, שמכוין לקבל טובה מן הגוי לעתיד.
ח. ואין לשבח את פעולותיו של הגוי כדי להודות לה', ולצירוף סגי.
ט. האיסור הוא רק לשבח את היחיד, אבל אומה שלימה מותר לשבח.
י. מותר לשבח את מנהג הגויים שיש לו יסוד בתורתינו הקדושה.
יא. אם אינו משבח את הגוי עצמו אלא את הפעולה, בלי להזכיר שבח להגוי, מותר.
יב. וכן מותר לשבח את הגוי אם יוצא מזה שבח לישראל.
יג. לשבח את הגוי כשאינו מתכוין לשבחו כלל, אלא רק מראה מקום לומר שהוא טוב לדבר זה, מותר.
♦ ♦ ♦