אמנם, חשוב לדעת שאם חילוני נוגע בכוס יין מבחוץ ולא ביין בעצמו, או שהוא נוגע בבקבוק יין פתוח בלי פקק מבחוץ ומזיזו ממקום למקום, היין לא נאסר אפילו בשתיה ומותר לשתותו. והאיסור בחילוני הוא רק אם הוא נוגע ביין בעצמו או שהוא היה בחדר סגור עם היין שאז אנחנו חוששים שהוא נגע ביין בעצמו כשלא ראינו - אם אין סימנים והוכחות שהוא לא נגע ביין בעצמו.
ודבר זה נפק"מ למקרים רבים, כגון חילוני שמזיז כוס יין בפנינו [והדבר יתכן בשמחות ובאירועים].
ולבאר הדבר יש להקדים שני דברים. האחד, מה דין חילונים של ימינו. והשני, האם כל נכרי שנוגע בכוס יין מבחוץ אוסר את היין, או שיש חילוקי דינים בין הנכרים עצמם.
♦
לדעת רוב הפוסקים [כמובא לקמן] כל החילונים של ימינו נחשבים כמומרים להכעיס וגם גרועים מהם מפני שפירשו לגמרי מדרכי ציבור ויצאו מכלל ישראל בכל מעשיהם והנהגותיהם, וכמבו' ביו"ד סי' קכ"ד, א' ושם סעי' ח'. וכתב הש"ך (סי' קנ"ט סק"ד) שאם פירשו לגמרי מדרכי ציבור שומרי התורה והמצוות הם גרועים יותר ממומרים להכעיס. וגם במג"א (סי' קפ"ט סק"א) מבואר שכל החוטא כסדר ויוצא מן הכלל נידון כמומר להכעיס [ועי' דרכ"ת סי' ב' סקי"ג שביאר זאת, ועי' וביום השבת סי' ל"א סעי' א' בהערות שם בהרחבה בנידון זה].
ויש בזה שני טעמים. האחד, שקנסוהו להיות דינו כמו נכרי. והשני, ששייכת גם בו גזירה שלא ישא את בתו, וכמבו' בדרישה (יו"ד ריש סי' קכ"ד) ובחכ"א (כלל ע"ה סי"ג) ובחת"ס (יו"ד סי' ק"כ) ובפת"ש (סי' קי"ב סק"א וסי' קי"ג סק"א) ובחזו"א (סי' מ"ט סק"ז).
וגדר מומר להכעיס הוא שהוא חוטא גם כשאין לו תאוה לזה [כמבואר ברש"י הוריות דף יא. וע"ז כו: וחולין ג.], כגון אם יש שתי חנויות בשר בטעם ובמחיר שווה והאחד כשר והשני אינו כשר והוא אוכל מהאינו כשר. וכמעט כל החילונים מחללי השבת כיום מדליקים אור גם לצורך אחרים, בלי שיש להם צורך כלל ובלי תאוה, ודינם כמומרים להכעיס [ולא שייך בהם הכלל של אין אדם חוטא ולא לו - כי כלל זה שייך רק במומר לתיאבון].
והורו הפוסקים [אגרו"מ אהע"ז ח"ד סי' נ"ט וח"ב סי' כ' ענף ד', הגרשז"א (מובא בשבות יצחק הל' פסח פי"ד בשמו), והגר"ש ואזנר שליט"א (שבט הלוי ח"ב סי' קע"ט וח"ט סי' קצ"ח), וכן היה מורה מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל] שחילונים של ימינו אינם מוגדרים תינוקות שנשבו, מפני שכולם יודעים את ענייני התורה ומצוותיה אלא שמוסתים מאוד שלא לשמור תורה ומצוות, וגם ההרגל לשקוע בתאוותיהם מפריע להם לחזור לחיי עולם כראוי. וממילא דינם כמומרים להכעיס. וכמש"כ החזו"א (יו"ד סי' א' סק"ו וסי' ב' סקט"ז) שענין תינוקות שנשבו מסור לחכמי הדור להכריע האם המציאות שהם יודעים מספיק מענין התורה והמצוות. ובימינו הכריעו חכמי הדור שכיום שיש תקשורת מרובה כל החילונים יודעים היטב שיש תורה מן השמים, אלא שאינם מקיימים את המצוות משום שקשה להם להתגבר על התאוות שהם שקועים בהן. והם גם מוסתים כל הזמן, כסדר נגד שומרי התומ"צ, והדבר מקשה עליהם ביותר להתגבר על תאוותיהם ולשוב לדרך הישרה. כלומר, שדין תינוק שנשבה שייך במי שאינו יודע מענין התורה והמצוות ולא במי שיודע אלא שמוסת מאוד חזק לזלזל בה ח"ו. והדבר משול כמעט, למי שהתחנך בישיבות הנקראות חרדיות ויודע את התורה והמצוות אלא שהוא מוסת מאוד חזק כנגד יראי ה' מאיזה טעם שאם לא יהיה כמותם אין זה מחיסרון ידיעה אלא מחמת שחינכוהו אחרת והשרישו בו בדרכי פיתויים וזלזול מתמשכים כאבנים שחקו המים לשנוא וללעוג להולכים בדרך התורה ויראי ה'.
והנה, נחלקו הרמב"ם (ממרים פ"ג ה"ג) והנמוק"י (עי' ב"י סי' קנ"ט, ג' וש"ך שם סק"ו) בדין תינוק שנולד להורים מומרים ושמע שיש יהודים, אם נחשב תינוק שנשבה או מומר. ודעת הפוסקים להחמיר בזה [עי' שבט הלוי שם שהוכיח מהרמ"א ביו"ד סי' ש"מ, ה' להחמיר בזה, וכן פסקו הש"ך והגר"א בסי' קנ"ט, ג'], ומ"מ כתב המל"מ (מלוה ולוה פ"ה ה"ב ד"ה עוד כתב ולענין הקראים) שגם לשיטת הרמב"ם אם הודיעוהו את התורה והמצוות ולא חזר בו נחשב כמומר. וכיום, נחשב כהודיעוהו, שהרי כל אחד יודע ומכיר שיש בורא לעולם ויש תורה ומצוות אלא שתאוותיו מונעות אותו מלחיות על פי זה [ויש כאלו שתאוותיהם גורמות להם לומר שכאילו אינם מאמינים בזה, וכל זה כדי שלא תהיה להם מניעה למלא את תאוותיהם, עפ"ל].
גם חילונים שאינם עובדים ע"ז ממש אוסרים את היין במגעם, כמבו' בב"י סי' קי"ט ס"ז בשם שו"ת הרשב"א (ח"א סי' ת"ל וסי' תרפ"ז) ונקה"כ (ריש סי' קכ"ד). וכן מבו' בב"י ובפרישה יו"ד סי' קנ"ט. וכן פסקו הפמ"ג (פתיחה להלכות שבת ד"ה נסתפקתי הא דקיי"ל) והמשנ"ב (סי' תקי"ב סק"ב) והחזו"א (סי' ב' סקכ"ג וסי' מ"ט סק"ז). ועי' באגרו"מ (או"ח ח"ה סי' ל"ז אות ח) שכתב שהדבר נכתב בב"י ואינו מפורש בשו"ע, ולכן האיסור בו אינו מעיקר הדין. ומש"כ הפרישה והט"ז ריש סי' קכ"ד לגבי הקראים, היינו משום שסברו שקראים אינם מחללי שבת או שסברו שהם תינוקות שנשבו, ונתבאר בש"ך סי' קנ"ט (סק"ו). ועי' דרכ"ת (סי' קכ"ד סקי"ב) שהאריך בזה. ובטעם הדבר, כתבו החת"ס (יו"ד סי' ק"כ) והחזו"א (סי' מ"ט סק"ז) שקנסוהו להיות כנכרי גמור, אבל יש הסוברים ששייכת במומר גם גזירה שלא ישא את בתו, וגם משום כך אסור לשתות את יינו. עי' דרישה (ריש סי' קכ"ד) וחכ"א (כלל ע"ה סי"ג) ופת"ש (ריש סי' קי"ב וריש סי' קי"ג), ועי' חזו"א (יו"ד סי' ב' סקכ"ג).
♦
א. ב.
האם כל נכרי שנוגע בכוס יין מבחוץ אוסר את היין בשתיה.בשו"ע (סי' קכ"ד, ז') מבואר שגוי שאינו עובד אלילים אוסר יין רק אם נגע ביין עצמו ולא במגע או טלטול בכלי מבחוץ. ובש"ך סקי"ב כתב שהכוונה רק לישמעאלים או לאומה שאנחנו מוחזקים בה שאינה עובדת ע"ז, כי שאר הנכרים הם בחשש עובדי ע"ז.
ושיטת הרמ"א (סי' קכ"ד, כ"ד) שכל הגוים כיום אינם עובדים ע"ז ואינם מנסכים יין לע"ז ולכן כל נכרי שנגע בכלי שיש בן יין מבחוץ היין לא נאסר אפילו בשתיה. אבל הש"ך [שם סקע"א] כתב שאין הדבר ברור ולכן יש להקל כן רק בהפסד מרובה, והוכיח כן ממהרי"ל ועוד גדולי האחרונים [ולכן הקולא שייכת רק בישמעאלים].
אמנם לגבי החילונים הדבר ברור שכיום הם אינם עובדי ע"ז ולא שייך האי חששא דהש"ך, כי הם כמו אומה נכרית שהיא מוחזקת שבודאי אינם עובדים עבודה זרה. ולכן דינם כישמעאלים, שגם בלי הפסד מרובה אינם אוסרים את היין כשלא נגעו ביין עצמו אלא רק מזגו מהבקבוק או שטילטלו אותו. וכן מבואר בנקה"כ (ריש סי' קכ"ד). וכ"כ בחזו"א (סי' מ"ט סק"ז) שמומר לחלל שבתות נידון כנכרי שודאי אינו עובד ע"ז, ומגעו ביין על ידי דבר אחר אינו אוסר את היין אפילו בשתיה. ועי' כעי"ז במנחת פתים (סי' קכ"ד) ובשו"ת להורות נתן (ח"א סי' ל"ט).
אמנם בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סי' נ"ו) הרבה להרעיש על ההיתר הזה, וכן בתשובות והנהגות ח"ב סי' ת', וטעמו משום שהש"ך היקל רק בהפסד מרובה. אמנם כבר כתבנו שכל זה רק ביחס לנכרי שיתכן שהוא עובד ע"ז ולא ביחס לחילוני, שודאי אינו עובד ע"ז ודינו לכל היותר כישמעאלי. ועוד כתב בציץ אליעזר שאם הבקבוק מלא יש חשש שיגע ביד ביין עצמו. וזה לא שייך כלל בבקבוקים, וגם לא באופן שהחילוני החזיק את הכוס לפנינו וראינו איך הוא מחזיק מבחוץ ואינו נוגע ביין. ולאסור מחמת גזירה זהו חידוש שאינו מוכרח לדינא, מאחר שלא מצינו גזירה בזה בגמרא ולא בראשונים ולא באחרונים. ועוד הביא שם ממה שכתב בספר הר צבי [יו"ד ח"א סי' ק"ה] שבני ישראל יודעים להתרחק מיין של מחללי שבתות. אבל אין מזה ראיה כלל אם המומר אינו נוגע ביין עצמו אלא רק בבקבוק או בכוחו [ועי' לשון החת"ס יו"ד סי' ק"כ].
ולכן אם חילוני נגע בכוס או בבקבוק יין מבחוץ לפנינו, היין מותר בשתיה.
♦
ג.
אלא שאם נכנס לחדר סגור עם יין יש לחשוש שנגע ביין עצמו [למשל, אם שתה ממנו מעט בפיו], ואם לא הייתה שמירה של 'נכנס ויוצא' מדי פעם [לכתחילה צריך שיכנס ישראל שומר תורה ומצוות פעם בעשרים דקות בממוצע, כמבו' בסי' קכ"ח, א', ובדיעבד יש להקל אם החילוני חושב שיכנסו מדי פעם זמן קצר זה, ולמעשה נכנסו רק אחרי זמן יותר ארוך], א"כ משום כך היין נאסר.אבל אם ראינו בבירור שהיין לא נחסר ממידתו, למשל אם הבקבוק היה מלא עד למעלה וראינו שגם עכשיו הוא מלא כך, א"כ בודאי לא שתה ממנו [ולחשוש להחלפה - יש לחשוש בכל מקרה והיין באמת נאסר בחשש כזה, אלא אם כן מדובר ביין פשוט שאין רווח בהחלפה ואין לחשוש שיחליף רק על מנת להחטיא את השומר תורה ומצוות] והיין מותר. וכמבו' בסי' קכ"ח (א', ד'), ובש"ך (סק"ד) ובחכ"א (כלל ע"ב ס"ב וס"ז).
ויש להעיר שאם הבקבוק היה מלא רק בחלקו, א"כ יש לדייק ולהתבונן במידתו, מפני שקשה מאוד לסמוך על זכרון סתמי בדבר שאינו נוגע למעשה, שהרי נפסק להלכה שאי אפשר לסמוך על זיכרון סתמי בדבר שאינו נוגע למעשה [עי' יו"ד סי' י"ח, ד' וש"ך סי' צ"ד סקכ"ח וט"ז שם סקסקי"ב ופת"ש שם סק"א].
♦ ♦ ♦