והנה פסק בשו"ע או"ח (תרעז, ד) אודות מותר השמן שבנר: "הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצותו; ואם נתערב בשמן אחר ואין ששים לבטלו, יש מי שאומר שאין להוסיף עליו כדי לבטלו".
והקשה הש"ך (יו"ד שם ס"ק יט) שפסקי השו"ע סותרים זל"ז. באו"ח המחבר סתם שמותר השמן שנתערב ואין בו ס' לבטלו יש מי שאומר שאין להוסיף עליו ולבטלו. וחנוכה אינו אלא מדרבנן. וגם בחיבורו ב"י לא הביא חולק וביו"ד נקט שבאיסור דרבנן שהתערב מרבה עליו ומבטלו.
הש"ך הציע תירוץ שמא י"ל שמוקצה למצותו חמיר טפי. מלבד היות התירוץ 'דוחק' כלשונו, קשה מאד לאמרו, כי הטור הביא מדברי מהר"ם מרוטנבורג, והוא ה'יש מי שאומר' בשו"ע, והוא אינו מחלק ביו מוקצה למצותו לאיסור אחר. ובלשונו: "דכתב שם ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור בי"ט שמרבה עליהן עצים מוכנים ומבטלן (וכמו שנתבאר באו"ח סי' תקו ס"ב) דשאני התם שאין נהנה מהן עד אחר ביעורן אבל הכא נהנה ממנו בשעה שהנר דולק עכ"ל". ומכך שלא כתב ששאני התם שהוקצה למצותו, נראה שאינו סובר חילוק זה.
המג"א (תרעז ס"ק יב) מחלק שמותר השמן שבנר חמיר טפי, כי הוי דבר שיש לו מתירין הואיל ומותר להשהותו לשנה הבאה, דומיא דחמץ (פירוש: ביו"ד קב, ד יש שתי דעות האם דבר שעתיד לחזור ולהיאסר חשיב דבשיל"מ).
♦
גיטין נד, ב
נחלקו ר"מ ור"י אם קונסים שוגג אטו מזיד. ובדרבנן ר"י סובר שלא קונסים. על כך מקשה הגמ': "ורמי דר' יהודה אדרבי יהודה בדרבנן; נפלו ונתפצעו, אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו, דברי ר"מ ורבי יהודה; רבי יוסי ור' שמעון אומרים: בשוגג יעלו, במזיד לא יעלו; והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטל, ורבנן הוא דגזור, וקא קניס ר' יהודה התם היינו טעמא דר' יהודה, משום דאתי לאיערומי".[1] אגוזי פרך של ערלה אסורים באכילה ובהנאה, ואינם בטלים ברוב מדרבנן, שקבעו שדבר חשוב אינו בטל משעשה שנתערבו 'נתפצעו', כלומר נשברו ושוב אינם חשובים ובטלים.מלא הרועים
על דברי הגמ' "והא מדאורייתא חד בתרי בטיל" מציין בעל מלא הרועים בהגהות וחידושים על הש"ס לקושיית הכרו"פ. וז"ל: "נ"ב עי' פלתי (סי' צט ס"ק ה) שהקשה נהי דמדאורייתא לא בטל מ"מ הא דאסור לבטל במזיד הוא רק מדרבנן דמה"ת מותר לבטל לדעת התוס' והר"ן והרשב"א וא"כ האיך קניס שוגג אטו מזיד דמזיד גופה מה"ת מותר".[2] באור הקושיא: הנידון אם קנסינן שוגג אטו מזיד, ומשמע מהגמ' שאילו חד בתרי לא היה מתבטל היה מקום לקנוס אף שגם אילו ביטל במזיד לא עביד איסור תורה כי ביטול איסורים אינו אלא מדרבנן. ובאר שכונת הגמ' להקשות אילו אסור היה לבטל מהתורה.והנה לשון הפלתי (צט ס"ק ה): "ואמת כי לשון הגמרא (גיטין נד, ב) דוחקיה, דקאמר והא הכא בנתפצעו אגוזים דמתורה חד בתרי בטל וקניס רבי יהודה, דמשמע במקום דמתורה לא בטל רק בס' שפיר קניס רבי יהודה. אבל באמת הגמרא כך קפריך דאפילו נימא דאסור לבטל איסור מתורה, ואם כן יש לחוש דלמא אתי לבטל. ולזה קאמר בגמרא תינח אם לא נתבטל עדיין, אבל זה דכבר נתבטל מהתורה עומד דחד בתרי בטל, אם כן תו לא שייך דיבטל דבר תורה, דהא כבר בטל הוא".
הראב"ד (סביב הרי"ף) בסוגיין סובר שביטול איסור אסור מהתורה, ואילו דעת הרשב"א בתוה"ב והר"ן שאינו אלא איסור מדבריהם.
♦
בין ביטול איסור אכילה לביטול איסור הנאה
הישועות יעקב (תרעז ס"ק א) פתח בקושיית האחרונים שפסקי השו"ע סותרים לכאורה. ביו"ד נקט שבאיסור דרבנן מותר להוסיף עליו, ובמותר השמן אסר להוסיף, ואין לחלק שבמוקצה למצותו חמיר, דמוכח דמהר"ם מרוטנבורג לא סבר כן. וליישב הקדים שנחלקו הפוסקים באיסור לבטל איסור לכתחילה אי הוא מדבריהם או מהתורה, וצ"ע ש"ס גיטין (נד, ב), והא הכא דמדאורייתא חד בתי בטיל. וקשה, למה לו לומר בלשון זו שדבר חשוב אינו בטל מדרבנן, למה לא אמר בפשיטות שהאיסור לפצוע שבכך נחשב כמבטל איסור לכתחילה, ודבר זה אסור מדבריהם (וכמדומה שאחר זמן ראה שהקשו כן).[3] ויצא לחלק בין איסור אכילה לבין דבר שאסור אף בהנאה, והאסור בהנאה מדאורייתא אין לבטלו, כי ע"י זה שמבטלו נהנה מכמות המאכל שניתוסף, והיינו בעת שעירבו.כיוצא בזה כתב החוות דעת (באורים צט ס"ק ח), באיסור אכילה רק טעימת טעמא דאיסורא אסורה ומשעה שביטלה שוב אין טעם איסור, משא"כ באיסור הנאה "כשנוטל ומבטלו הרי נהנה במה שנוטל ומבטלו, ולכך אסור לבטלו, כמו שאסור לפטם בהמה באיסור הנאה דאין לך מבטל גדול מזה, דהא הבהמה תהיה מותרת אח"כ אף שנתפטם ואפילו הכי אסור, שנהנה במה שהבהמה נעשה שמינה בזה, והכי נמי אין לך הנאה גדולה מזה שמרבה ומשביח ההיתר במה שזורק האיסור לתוכו". והוא מסיים בהוכחה שמוקצה למצותו איסור הנאה הוא, מכך שיש לעשות לו מדורה ולשורפו (או"ח תרעז, ד).
כעת אינו אסור בהנאה
שאלו בשיעור שכעת (לאחר הביטול) אינו אסור בהנאה, ולשון החוו"ד בדקדוק מתייחס ואומר ששעת האיסור היא שעת הביטול, ומעשה הביטול הוא שאסור. בספר אילת השחר לסוגיין (גיטין נד, ב) הציע מדנפשיה לחלק בין איסור אכילה (מדאורייתא שרי לבטל) לאיסור הנאה (מדאורייתא אין לבטל) והרשים ששוב ראה כן בחוו"ד. והוסיף שאף שלמדנו בפסחים (כו, ב) שאם אין שבח עצים בפת, פת שנאפתה בעצים האוסרים בהנאה מותרת, כי ההנאה באה בשעת היתר, מ"מ בנידון דידן, ביטול איסור הנאה ברוב היתר, במציאות יש דבר אסור לפני הביטול. ואף שהאוסרים לאכול את כל התערובת ביחד (כי בודאי פוגש איסור) אינו אלא איסור מדרבנן (כמבואר בפתיחת הפמ"ג לתערובות חלק שלישי פ"ג), מ"מ אם תהיה ידיעה איזו חתיכה אסורה אכן תיאסר. הרי שיש כאן איסור הנאה, אלא שביצירת התערובת נוצר מצב שמותר לאוכלה מפני חוסר הידיעה. ותערובת זו היא הנאה אסורה מאיסור הנאה. וכל שלא נתבטל כבר מהתורה (חד בתרי), ביטול כזה כרוך באיסור תורה. הראי"ל מדייק מדברי רש"י על המשנה המובאת שם "נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות אחרות, הרי זה לא ילקט, ואם ליקט יעלו באחד ומאתים, ובלבד שלא יתכוין ללקט", ופרש"י: "הרי זה לא ילקט. דכל זמן שהיא במקומה כמחובר חשיבא ולא בטלה וכי לקיט לפירות ומבטל להו במאתים הוי מבטל איסור לכתחילה". ונראה מדבריו שהנידון הוא ביטול איסור לכתחילה, ולא איסור ההנאה שיש בביטול איסור הנאה ברוב.על דברי החוו"ד (הנ"ל) שביטול איסור הנאה ברוב כרוך בהנאה אסורה, וזהו הסבר לדין מותר השמן שבנר, שאף שנתערב אין להוסיף שמן כדי לבטלו מפני שהשמן אסור בהנאה, כך השיב אילת השחר שאין כאן איסור הנאה, שכן למכור בודאי מותר, אפילו בחנוכה, והאיסור הוא רק להשתמש. וא"כ מדוע שהביטול ייאסר (מש"כ למכור אפילו בחנוכה, צל"ב לשון אפילו).
♦
שאלה על תרומה
הא"ד (כלל טו) מוסיף על דברי האבנ"מ. כשם שאסור לבטל תרומה ברוב, מדאורייתא, בגלל העשה של משמרת תרומותי, כך אסור להישאל על הפרשת תרומה, כי ע"י השאלה הופכת התרומה לחולין[4]. ואף שחכם עוקר למפרע, ונמצא שמעולם לא היתה תרומה, ואיגלאי מילתא למפרע שהיה טבל ומעולם לא היתה תרומה, ולא היה עליו דין שימור מעולם, זה אינו. המודר הנאה מבני העיר אינו רשאי להישאל על נדרו בפני חכם שבאותה העיר, כי נהנה ממנו במה שמתיר את נדרו (ב"י יו"ד רכח, עפ"י ירושלמי), אע"פ שחכם עוקר את הנדר למפרע ונמצא שמעולם לא היה מודר ממנו הנאה. אך מכיון שעד שיתיר לו את הנדר אינו רשאי ליהנות ממנו, שפיר חשיב נהנה ממודר הנאה. וכך, סבור הא"ד, שי"ל גם בנדון דידן, שאין להישאל על תרומה כי בכך עובר על עשה דמשמרת, אע"פ שמתברר שמעולם לא היתה תרומה.לאור דברי הא"ד י"ל שביטול איסור הנאה ברוב חשיב איסור הנאה, אע"פ שבבת אחת על ידי הביטול אין כאן דבר האסור בהנאה, ומיושבת הערת אילת השחר.[5]
אין מבטלין איסור לכתחילה
לסוגיית הקל הקל תחילה
איתא ביומא (פג, א) שאם יש צורך להאכיל חולה ויש בפנינו מאכ"א בלבד מאכילין אותו הקל הקל תחילה. והתנא מדגים מהו הקל הקל: "טבל ונבילה, מאכילין אותו נבילה" (טבל במיתה בידי שמים). ולגבי טבל ותרומה נחלקו תנאים: "טבל ותרומה, תנאי היא, דתניא: מאכילין אותו טבל, ואין מאכילין אותו תרומה. בן תימא אומר: תרומה ולא טבל. אמר רבה: היכא דאפשר בחולין, דכולי עלמא לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה. כי פליגי בדלא אפשר בחולין, מר סבר: טבל חמור, ומר סבר: תרומה חמורה, מר סבר: טבל חמור, אבל תרומה חזיא לכהן. ומר סבר: תרומה חמורה, אבל טבל אפשר לתקוניה". ופרש"י בדאפשר בחולין, שיש די בחולין של טבל להאכילו לאחר שתנטל תרומתו, דכולי עלמא לא פליגי דמתקנינן ליה ומאכילין אותו חולין ואין מאכילין אותו טבל ולא תרומה. מחלוקת התנאים היא כשאי אפשר בחולין, ר"ל שלא די בחולין המתוקנים ויצטרך החולה לאכול גם את התרומה, ונחלקו אם להפריש ולהאכילו חולין מתוקנים ותרומה (דעת בן תימא) או שיאכל הכל כטבל (ת"ק).והקשה הפרשת דרכים (דרוש יט) בלשון "נוראות נפלאתי" משיטת הראב"ד המובאת בר"ן (יומא ד, ב בדפי הרי"ף) ששוחטים לחולה בשבת אף אם יש נבלה בפנינו, על אף ששבת בסקילה ונבלה בלאו, ובאר שחילול שבת יהיה כאן בפעם אחד, במעשה השחיטה, ובנבלה יעבור על כל כזית וכזית, ואיסורים קלים רבים חמירי מאיסור חמור אחד (כשבפשטות הכל מותר מצד פקו"נ). ומעתה צ"ב מה הצד שאם לא די בחולין המתוקנים יאכל כל הטבל, פשוט שלראב"ד עדיף לאכול מעט תרומה והשאר חולין, מלאכול הכל כטבל (אף אם תרומה חמורה מטבל).
ליישב את קושייתו חידש הפרשת דרכים שלר"ן 'רוח אחרת אתו' ויפרש את הסוגיא ביומא באופן שונה מפרש"י. רש"י פרש ש'היכא דאפשר בחולין דכולי עלמא לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה', ר"ל שיש די בחולין המתוקנים לצורך החולה ו'כי פליגא בדלא אפשר בחולין' ר"ל שדי לו בחולין. ומדובר בסוג פירות אחד לפנינו: טבל, והשאלה היא אם יפריש ויאכל חולין ומעט תרומה או יאכל הכל כטבל, ונחלקו אם מתקנים אותו אם לאו. לפירוש זה 'טבל ותרומה' אינו דומה לנידונים ברישא טבל ונבילה או טבל ושביעית, בהם יש שני איסורים נפרדים. לדעת הר"ן י"ל שמדובר בטבל ותרומה נפרדים. אם אפשר לתקן את הטבל פשוט שיתקנוהו, ואם החולה זקוק לכך, יאכל גם את התרומה בנוסף לחולין המתוקנים, כי באופן זה ימעט באכילת איסור, ואם אי אפשר לתקן כי הבעלים לא נמצא כאן ויש להכריע בין אכילת טבל או אכילת תרומה, בכגון זה נחלקו תנאים איזה חמור יותר. 'כי פליגי בדלא אפשר בחולין', ר"ל שמדובר באופן שהבעלים לא נמצא ואין אפשרות להפריש תרו"מ. מדובר בשני איסורים נפרדים, טבל ותרומה, כמו הציורים הראשונים טבל ונבילה, טבל ושביעית, ות"ק ובן תימא חלוקים איזה איסור חמור, כי על כל אחד מהם חייב על כל כזית וכזית.
סיוע לפירוש זה מצא הפר"ד בדברי הרמב"ם (מאכ"א יד, יז) וז"ל: "טבל ותרומה אם אי אפשר לתקן הטבל מאכילין אותו טבל שאינו קדוש כתרומה", ופשטות לשונו מורה כפירוש המוצע לפי הר"ן, שאי אפשר לתקן את הטבל (ולא כרש"י, שלא די לו לחולה בחולין ללא הטבל).
♦
עצה אחרת להפריש ולבטל את התרומה בחולין
הפירוש החדש לסוגיא, לפיו מדובר בבחירה בין טבל ותרומה כששניהם לפנינו אך אין אפשרות לתקן את הטבל, מרוויחים קושיא נוספת. יש לתמוה, במה נחלקו התנאים אם טבל חמור או תרומה חמורה, יתקן את הטבל ויחזור ויבטל את התרומה בחולין המתוקנים, ועתה אין כאן איסור תורה כלל, שכן מדאורייתא חד בתרי בטיל.והנה, אם דין אין מבטלין איסור לכתחילה הוא מדבריהם בלבד, וכפי שסוברים הרשב"א והר"ן ועוד רבים, פשוט שמוטב לעבור על איסור דרבנן ולא לעבור על איסור תורה, ואף לראב"ד (ורש"י הנ"ל) שביטול איסור כרוך באיסור תורה, מ"מ אין זה לא לאו ולא עשה אלא איסורא בעלמא, ומוטב לבטל, משיעבור החולה על איסור שעונשו מיתה בידי שמים (טבל או תרומה).
ואין לחלק ולומר שאיסור אכילת הטבל או התרומה הוא על החולה, ואילו איסור ביטול איסור אחרים יעשו עבורו והם אינם רשאים לעשות כן, שכן שוחטים לחולה בשבת כדי לא להאכילו נבלה, ונמצאנו למדים שבפשטות אין לחלק בין איסור שהחולה עובר לבין איסור שעוברים בעבורו.
לפירוש הפרשת דרכים שלר"ן מדובר שהבעלים אינו נמצא כמובן שלק"מ, אך לרש"י שהטבל בר תיקון כעת אלא שלא די בחולין המתוקנים עבור החולה, נשארת הקושיא שיפריש ויחזור לערב ויעברו בכך על איסור בעלמא של ביטול איסור.
♦
המל"מ אינו מחלק בין ביטול איסור לביטול תרומה
למדנו חידוש של האבנ"מ (תשובה יח), שאף אם ביטול איסור הוא דין דרבנן, ביטול תרומה כרוך באיסור תורה מצד דין משמרת תרומותי. לשיטתו יש לחזור ולבדוק את קושיית הפרשת דרכים שהציע שכאשר יש טבל לפני חולה וצריך הוא לאכול כולו לצורך רפואתו, מדוע שלא יפריש ויחזור ויבטל את התרומה בחולין המתוקנים, ואף שאין כאן אחד למאה, מדאורייתא תרומה בטילה ברוב. ולאבנ"מ ביטול זה כרוך באיסור תורה ובביטול העשה של משמרת.♦
ר"י אינו קונס שוגג אטו מזיד בדרבנן
בפ' הניזקין נחלקו תנאים אם גוזרים שוגג אטו מזיד. ושם איתא שבדרבנן רבי יהודה אינו קונס. והקשו (נד סוע"א) מברייתא אודות אגוזי פרך של ערלה שנפלו לאחרים, ומפאת חשיבותם אינם בטלים אלא שנתפצעו (שברום), "אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו, דברי ר"מ ורבי יהודה; רבי יוסי ור' שמעון אומרים: בשוגג יעלו, במזיד לא יעלו." והקשו שמדאורייתא חד בתרי בטיל, וא"כ כל הנידון הוא מדרבנן, ורבי יהודה קונס שוגג אטו מזיד. ובמק"א עסקנו בשתי שאלות. הכרו"פ (סי' צט) הקשה שמשמע שאילו חד בתרי לא בטיל מדאורייתא היה הנידון כאן בדאורייתא, ולא היא, שכן רוב הראשונים סוברים שדין אין מבטלין איסור לכתחילה הוא מדבריהם בלבד. ועוד הבאנו דיון בסתירת פסקי השו"ע באיסור דרבנן שנתערב ולא בטל אם מותר להוסיף עוד היתר כדי לבטלו, קחנו משם.בהגהות מלא הרועים לסוגיין מציין למש"כ בספרו (ח"א אות ב ערך ביטול איסור לכתחילה ח, ב בדפי הספר) ליישב את קושיית הכו"פ לפי הנו"ב (יו"ד מהדו"ת סי' מה), שמחדש שמחלוקת הראשונים אם האיסור לבטל איסור ברוב הוא מדבריהם או מהתורה (כדעת הראב"ד) הוא רק בתערובת לח בלח, אבל בתערובת של יבש ביבש, שגם לאחר שנתערב אם יכירוהו בודאי יהיה אסור, ובכה"ג לכו"ע אין לבטלו מהתורה. והכא באגוזי פרך הוי יבש ביבש, ולכו"ע אסור לבטלו. הנו"ב משיב לרב וואלף באסקעוויץ (מחבר סדר משנה) על דבר קושייתו: תוספות במס' ע"ז (כ, א) כתבו שהדין להקדים נתינת נבילה לגר קודם מכירתו לנכרי (וכסדר הכתוב 'לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי), זה דוקא בארץ ישראל באותן הימים, שאין נכרים מצויים שם וצריך למכרה בדבר מועט. אבל אם מצויים נכרים ואפשר למכרו במחיר מלא, היהודי לא נדרש להפסיד בנתינה לגר תושב. והקשה בעל סדר משנה לראשונים שסוברים שאין מבטלין איסור הוא רק דין דרבנן (רשב"א תורת הבית ריש שער ג ור"ן פ' ג"ה ושאר ראשונים), א"כ גם בימיהם (שהיו מעט נכרים ביניהם) נבילה שוה הרבה, כי יכול הישראל לבטלה ברוב היתר, ואעפ"כ אמרה תורה להקדים נתינה לגר למכירה לנכרי.
הנו"ב השיב ששלש תשובות בדבר, ונביא אותן בקצרה:[6]
א. אפשר שהפסוק מדבר במי שיש לו בהמה אחת והיא נתנבלה. אין לפניו אפשרות לבטלה ברוב, ולכן אין להקשות שיבטלנה ברוב ושוויה יעלה. ואף אם עומדות לרשותו בהמות נוספות, האם ישחט שתי בהמות נוספות כדי לבטל את הנבלה ברוב ויפסיד את הבשר (כשלא היו אמצעי קירור, שחטו רק לצורך אכילה כעת). וביותר, פשטא דקרא עוסק בכה"ג, כי אם יש לו במה לבטלו, לא יתננו לגר תושב או ימכרנה לגוי, אלא יבטלה ויעכבנה לעצמו.
ב. בימיהם רוב האנשים אכלו חולין בטהרה. לערבב נבלה בטהורה ע"מ לבטלה ברוב כרוך בגרימת טומאה לשתי בהמות טהורות, ומה שירויח בנבלה יפסיד בטומאת הטהורות. וראיה שהקפידו בטהרה מיומא (כג, ב) שטהרה קשה להם משפיכות דמים. ומה שאמרו חז"ל, שאין אוכל מטמא אוכל מן התורה (פסחים יד, א), מדובר באוכל שהוא ראשון, אבל נבלה שהיא אב הטומאה מטמאה אוכלין, וכן מפורש בשרצים ונפל מנבלתם עליו.
ג. הנו"ב 'אומר דבר חדש בדין לבטל איסור לכתחילה':
הרשב"א והר"ן סוברים שמן התורה מותר לבטל איסור לכתחלה ובארו כך את הסוגיא של זרוע בשילה. מעתה י"ל שקביעת הראשונים שאין מבטלין איסור לכתחילה הוא דין דרבנן הוא רק בדומה לזרוע בשילה. הזרוע עצמה נותרה בעין ולא בטלה כלל, רק טעמה שנבלע בשאר הבשר הוא שבטל, ולא נשאר ממנו איסור. בכה"ג שהאיסור, לאחר שנתבטל, איננו (ביטול לח בלח) אין איסור תורה כלל, ואילו בביטול יבש ביבש האיסור נותר בעין רק שאינו מזוהה. א"כ דוקא דומיא דזרוע בשילה, שהזרוע עצמה לא נתבטלה כלל ונשארה באיסורה לזר, ונתנה לכהן אחר בישולה, אך הטעם שיוצא מהזרוע נבלע בשאר האיל, והוא מתבטל לגמרי, לא נשאר בו איסור כלל. זאת, לעומת תערובת יבש ביבש, שהאיסור נשאר בעין אלא שאינו ידוע לנו היכן הוא, ואם יבוא אליהו ויאמר איזו החתיכה האסורה, עומד הוא באיסורו כמקודם. רק שכל זמן שאינו ניכר, גזרה תורה אחרי רבים להטות. הנה באופן זה, סובר הנו"ב, שלא ייתכן שהתורה תתיר לבטלו לכתחילה, כאשר האיסור כעת ניכר, והוא כשלעצמו יישאר באיסורו ו"איך אפשר שדבר שאפילו אחר ביטול אם יוכר יהיה אסור לבטלו עתה והרי עתה הוא מכירו". רק בכגון טעם שנבלע ואינו קיים, ואין כאן איסור כלל, וכיון שנתבטל (ובזרוע בשלה הטעם בטל בששים או במאה), באופן זה סוברים הראשונים שביטול האיסור לכתחילה מותר מהתורה.[7]
♦
שלח לתקלה
בשלהי חולין ובעוד מקומות יש ביטוי בגמ' לא אמרה תורה שלח לתקלה. ומטענה זו הסיקו שציפור הטהרה המשולחת אצל מצורע מותרת בהנאה, דאל"ה משמעות השילוח היא לתקלה. הנו"ב מסיים שלדבריו ניחא אמירה זו. ייתכן שכוונתו לקושיית העולם שלהשתמש בודאי מותר, כי כל דפריש מרובא פריש, ואין סיבה לחשוש שהציפור שנמצאת היא ציפור משולחת. וצ"ל שהטענה שלא אמרה תורה שלח לתקלה היא על המשלח שגורם לביטול ברוב לכתחילה, וקשה לסוברים שזהו איסור דרבנן בלבד. ולנו"ב א"ש, כי מדובר כאן ביבש ביבש, ואילו אכן היה אסור, הצפור היתה נשארת באיסורה בלי שהעולם ידע.♦ ♦ ♦
עבודה זרה ♦ ריבית, נדה ופדיון הבן ♦ ספר תורה ♦ מצוות התלויות בארץ ♦ אבלות