בירור המסורת על מקום בית מקדשינו הרב עידוא אלבה

הרב עידוא אלבה

בירור המסורת על מקום בית מקדשינו

ידועה הקביעה של הרדב"ז (ב, תרצא) שהצח'רה היא אבן השתיה שבקדש הקדשים. במאמר בגליון עח הראיתי שהוא גם קובע שכאשר רוצים לדעת את גבולות העזרה יש למדוד מהכיפה י"א אמה למערב כאילו היא כותל ההיכל שממנה עד כותל העזרה היו י"א אמה, וכעין זה הוא מדד בצפון^[2].
מדבריו יש להסיק שהמסורת בענין מקום מקדשינו כוללת שתי ידיעות. האחת, מה שכתב בתחילת דבריו שהצח'רה היא אבן השתיה שבקדש הקדשים, והשניה שהכיפה קשורה לכתלי ההיכל. ליסוד זה הבאתי מקורות בירחון האוצר עח, וכאן אדון בדברים שהתבררו לי עוד מאז, ומבהירים ענין זה יותר, יחד עם תיקון של חלק מהדברים.
♦

א. יסוד דברי הרדב"ז

תחילה יש להבהיר שבגלל האמונה בגדולת חכמי ישראל, לא הגיוני לומר שהרדב"ז סמך על אמירה עממית, שבהפעלת חוש ביקורת של פוסק בסדר גודל שלו לא היה לו לסמוך עליה. על חכמים מוטל לבדוק את השמועות, ואנחנו סומכים עליהם שהם לא יכניסו לעם ישראל מסורת בגלל דמיונות ושמות בעלמא שמצמידים אנשים למקומות. אלא מה שהם מעבירים לנו הוא מה שנאמר על ידי חכמים לפניהם. מסורת של זיהוי דברים מועברת ונוהגים על פיה בהרבה הלכות, כל עוד שלא נמצא סתירה הגיונית מהמציאות.
גם ברור שהרדב"ז לא עוסק כאן בהשערות לחומרה, כי הוא מדבר על תחום השבעים, והוא למעשה סומך בידיעותיו רק על זה שהצח'רה היא אבן שתיה, ולא ראה את האבן עצמה וגם לא קיבל דיווח מהיהודים שהוכנסו למקום בעל כרחם, כי אנו רואים בתחילת תשובתו שכל מה שהוא ידע זה "ועתה שאלנו את פיהם ואמרו שהיא גבוהה מקרקעית הכיפה ג' קומות ואנו רואין מבחוץ שעולים לכיפה במדרגות הרבה". הוא רק שמע שתחומה גדול ויש בה ג' קומות אדם, ועל כן בודאי צריך לחוש שמא האבן בצפון קרובה לכתלים פחות מ25 אמה שהיו בין כותל קודש הקדשים לגבול שבעים האמה של ההיכל. הרדב"ז גם לא יכול היה לסמוך על דיווח של אנשים שהיו במקום, בלי לומר שעל זה הוא סומך ולמסור מה אמרו לו, ולמה הוא סומך על מספר האמות שהם אמרו, כי הרדב"ז לא היקל ראש לסמוך בקלות על אמדנים שאומרים, הוא אפילו לא היה בטוח שיש י"א אמה ועובי כותל עד גבול הרמה המערבית. גם לא נראה שהרדב"ז ידע את המידות המדויקות של הכיפה, כי הוא מסתפק מה בהיכל היא מציינת, ולא פושט את הדבר מתוך ידיעות על מיקום האבן ומרחק מכתלי הכיפה, לכן לא יתכן שהוא יקבע כדבר שאין מה לדון בו מסברה בלבד שדי למדוד מכתלי הכיפה.
ואין להביא ראיה שח"ו דרך הרדב"ז היא לסמוך על אמירה של אנשים שלא ראוי לסמוך עליה בהלכותיו ממה שבשו"ת (ח"ב סי' רלג) הוא מביא את הזיהוי שהמקום הקרוי קבר חולדה מזוהה עם קבר של חולדה הנביאה. אין לדמות את הדבר, כי גם שם לא מדובר בזה על המצאה של הרדב"ז בגלל שמועה שמסתובבת ביני אינשי, אלא שכך היה מקובל בדורו על ידי חכמים, כמו בזיהוי הרבה קברים, שרבים מהם התגלו על ידי האר"י בלי ראיה הלכתית. ובזמנו לא ראו רעותא בשמועה זו, וגם לא דנו בגלל זה לקולא בדברים חמורים. אלא שהיום טוענים שיש הוכחות שאינו קבר הנביאה חולדה. בעוד שבזמנו לא היה ראיות נגד הזיהוי שהיה מקובל, ולא ראו בזה מסורת עממית לא ברורה, לכן הוא נהג כדין כשהחשיב את הענין כנכון לפי מה שמקובל על חכמים בדורו.
הרב אדר בגליון עח עמ' שדמ כתב שאמנם מסורת הצח'רה היא מסורת חזקה, אך לדבריו כיון שראה שאני המצאתי מסורת ללא מסורת מעתה אין לסמוך גם על מסורת הצח'רה שמא גם היא מומצאת בדרך דומה.
אך לא עלי תלונתו כי אם על הרדב"ז, כי לפי דברי הרב אדר הוא זה שסמך על מסורת עממית, ואם כן הוא זה שהמציא מסורת ללא מסורת. אך כתבתי והראיתי במאמר הקודם, ויתברר יותר לקמן, שבאמת הרדב"ז אינו בודד, וסמך בזה על חכמים שקדמוהו, וכן משמע מהכו"פ ותלמיד הרמב"ן (וגם הם טעו בענין קבר חולדה). וכאן עדיפא טובא, כי שורש הענין כבר כתוב בנסתרות דרשב"י, ושהוא בעצם המקור הראשון גם למסורת אבן השתיה, ועל כן בודאי אי אפשר לסתור את דבריו בלא ראיה מהמציאות. בכל אופן מחשבה כזו שבגלל טעות של אדם אחד נערער על מסורת שלמה היא בסיס לערעור ח"ו על כל מסורת בעם ישראל, כי כמעט תמיד ימצא מישהו שלמד ממנה דבר לא נכון.
הרב אדר הוסיף שם שבענין מסורת הצח'רה יש בעיה של חסרון 300 שנה שלא ידוע על כך שהאבן היתה גלויה והראוה מדור לדור. אך לענ"ד אין בזה נפקא מינה, מכיון שכפי שביארתי נדון דידן הוא מסורת על העברת סיפור שמתחיל להיות מסופר מאז כיבוש המקום. והסיפור לכשעצמו הגיוני, כיון שידוע ש22 שנה לפני כן הקריבו קרבנות במקום, ואם כן שפיר יכלו הזקנים לחשוף את האבן, ולמצוא את כתלי האולם, ולדעת עליה מיקום מדויק של מקום הקרבת הקטורת.
אמנם הרדב"ז לא הבהיר על מה הוא סומך, אך לאור פרסום הידע על העובדה שבה התגלה בית המקדש, מסתבר שהרדב"ז מייסד את דבריו על עובדה ידועה שנמסרה במסורת, שבזמן כיבוש המוסלמים את המקום התגלה מקום בית מקדשינו, ואז הועברו מחכמי אותו דור הידיעות האלו. לקמן נבאר שמדברי הפדר"א ונסתרות דרשב"י עולה שבאותה שעה ידעו בדיוק את גבולות המקום לפי מה שהתגלה, כי הם מתייחסים לענין ההיכל כדבר שידוע מקומו, ולכן שייך לומר שהישמעאלים יגדרו משהו באותו היכל ידוע. אך למעשה במשך הדורות כבר לא היה כל כך ברור בדיוק היכן ממוקם ההיכל וקדש הקדשים, כי אמנם הועברו הידיעות שהצח'רה היא אבן השתיה, ושהכיפה שבנו המוסלמים קשורה להיכל, אך מהידיעות האלו בלבד נשארים ספקות. לגבי האבן הספקות הם האם בהכרח מדובר על אבן שחלק ממנה בלט בקדש הקדשים, או שיתכן שהיא האבן שהיתה תחת ההיכל, והקביעה שחלק ממנה היה גלוי בקדש הקדשים היא פרשנות שהתווספה מאוחר יותר. גם אם חלק ממנה היה בקדה"ק, היכן בדיוק בקדה"ק האבן בלטה, ואיזה חלק ממה שאנו רואים בלט. ובענין הכתלים איננו יודעים באיזה צורה הכתלים קשורים להיכל. אם הם נוגעים בו מבחוץ, או מפנים או עליו ממש. והאם מדובר בתחום של מאה על מאה אמה, שעליו נאמר במשנה שהוא תחום ההיכל, או הכוונה למידת המבנה עצמו של ההיכל בלא האולם, שהוא 70 על 86.
אלא שהידע בימינו על צורת האבן ועל מבנה הכיפה מאפשר לנו לשחזר את מה שהתגלה בימי הכיבוש המוסלמי בצורה מדוייקת יותר ממה שהיה ביכולת חכמי הדורות לעשות ללא תמונות ומדידות. ואחר העיון רואים בחוש מה שצפוי לקרות בשתי מסורות נכונות, שבעצם שתי הידיעות, על הצח'רה ועל ההיכל, מתבררות ומשלימות זו את זו בצורה מופלאה, ומביאות ממש לאותה מסקנה. מתוך הביאור של הדברים נראה כיצד אותה התאמה מופלאה נכונה ומדוייקת, כשהולכים לפי מידת האמה של 51.7 ס"מ.
דרך הלימוד אותה אני מציע בזה היא הדרך שבה קיבלתי ממו"ר שכך לומדים תורה בכל הלכה. אני מציע לראות אם לפי מה שאנו רואים נוכל לפתור את השאלות שנשארו עמומות. כך למשל כשיש לנו ספיקות מהו לפי הגמרא זמן עמוד השחר^[3], אנו מסתכלים מצד אחד על לשון הגמרא והראשונים ומצד שני על הידוע לנו על אורך היום בזמנים השונים, ומתי מתחיל האור להופיע יתכן שנגיע לפתרון הספקות. כך גם כאן, מה שאנו רואים בפועל ילמדנו כיצד לפרש את המסורת. וכמו בדברים אחרים לפעמים בהסתכלות ראשונית נראה לשומע שיש כאן חידושים מפליגים, ועצם זה שהם לא נאמרו לפנינו גורמת רתיעה מלקבלם. וכגון מה שהביאו ראיות יפות על התכלת בימינו. אך כל אחד צריך לומר את מה שהעלה בשכלו, וידונו בזה הלומדים עד שתתברר ההלכה יותר ויותר.
♦

ב. הידע על כתלי הכיפה והצח'רה הוא מסורת

בענין הסלע לא כתוב אצל חכם כלשהוא שהידע עליו הועבר איש מפי איש שהצביעו תמיד זה הסלע שהוא אבן שתיה. יתכן שהיתה הפסקה של ראית הסלע בימי שלטון הביזנטים, כי 300 שנה לפני כבוש המוסלמים התחילו לכסות את המקום באשפה, ולפי הידע ההסטורי כאשר הגיעו המוסלמים הסלע וסביבותיו היה מכוסים לגמרי באשפה רבה, ועמלו רבות לנקותו. אלא שבכל אופן, יש כאן סיפור שהועבר במסורת היהודית על מאורע הנוגע לגילוי הצח'רה ובנית הכיפה. לפי המסורת, שבאותו זמן ניקו את האשפה וחשפו מחדש את מקום המקדש, ואז הודיעו לנו חכמינו לפי מה שהם ראו באותם דורות שמקום ההיכל התגלה ומבנה הכיפה קשור עימו, וגם שהאבן שבתוכו היא אבן השתיה, כי הם ידעו לזהות מה שהם רואים והבינו מהו ההיכל כמו שהבינו מהי אבן השתיה.
אף שמדובר על סיפור, אנו מתייחסים לזה כמסורת, כי גם ידע על מאורע שהיה הוא בגדר מסורת שלומדים ממנה להלכה. ולדוגמא, כתב הרמב"ם הלכות קריאת שמע (א, ד): "מסורת היא בידינו שבשעה שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו ציום וזרזם על יחוד השם ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו ושאל אותם ואמר להם בני שמא יש בכם פסלות מי שאינו עומד עמי ביחוד השם כענין שאמר לנו משה רבינו פן יש בכם איש או אשה וגו' ענו כולם ואמרו שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד, כלומר שמע ממנו אבינו ישראל יי' אלהינו יי' אחד, פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
אנו מתייחסים לזה כהוראה מיעקב אבינו ובניו בגלל סיפור המעשה שהועבר במסורת. כך גם בענין הצח'רה והכיפה, אנו מתייחסים לזה כידע שגילו לנו חכמים מאותה תקופה, שהיה ביכולתם לגלותו לנו לפי מה שמצאו שרידים מהמקדש. והרדב"ז נוקט לסמוך על זה להלכה^[4].
♦

ג. מקורות ברורים למסורת שכותלי הכיפה מציינים את ההיכל

האחרונים הביאו מדרשים שמקשרים את הצח'רה לאבן השתיה, אך לא עמדו על כך שבאותם מדרשים עצמם יש גם קישור ברור בין הכתלים להיכל, ומשמע להדיא שהכותבים אותם ידעו מהו תחום ההיכל, שזה צמצום גדול יותר של המיקום מאשר הידע הכללי שכאן נמצאת אבן השתיה.
בפרקי דרבי אליעזר פרק ל כתבו על בני ישמעאל שלעתיד לבא: "יִגְדְּרוּ פִּרְצוֹת חוֹמוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְיִבְנוּ בִנְיָן בַּהֵיכָל".
אמרו "יגדרו" דוקא על החומות, שהן בפשטות חומות הר הבית, בעוד שלגבי ההיכל אמרו לשון בניה. אפשר להעלות כמה אפשרויות לשינוי לשון זו. אולי זה משום שבחומה שייך לשון גדר, כי היא גדר שהושלמה, אך בבנין בהיכל לא מדובר על גדרת פרצות של חומת ההיכל, שאינו בגדר גדר, אלא הדברים נוגעים לבנין בהיכל, כלומר על מקומו של ההיכל או בתוך תחומו, אולי באופן שנוגע להיכל, ואולי באופן שאינו נוגע.
עכ"פ, העיקר הוא שמשמע מהפדר"א את אשר אמרנו, שלפחות לבעל המדרש ידוע מהו תחום ההיכל, ולכן הוא מדקדק ואינו אומר באופן כלל שהם יבנו בנין במקום ההיכל, או על מקום ההיכל, אלא אומר "יבנו בהיכל". כלומר, שברור לו מהו ההיכל והוא ידוע שהבנין שעשו אינו מעבר להיכל, כי אם נאמר שכוונתו רק לומר שכיון שהתגלתה האבן ידעו בערך שהם בונים במקום ההכיל שמקיף לאבן, אם כן העיקר הוא גילוי האבן. ואם כן, היה לו להזכיר את העיקר שיגלו את האבן, ולהשמיט את הטפל שיבנו בנין בהיכל. אך אם נאמר שעיקר הדיוק לדורות הוא ממה שסימנו את ההיכל, מובן שאמרו רק את העיקר^[5].
פרקי דר"א מציג זאת כנבואה לאחרית הימים, ונראה שהוא מחשיב את ימי שלטון המוסלמים כאחרית הימים. אך כיון שככל הנראה מעדיות נכרים, המוסלמים בנו שני מבנים בתאריכים שונים, לא ברור האם מדובר בפרדר"א על המבנה שנבנה בתחילת הכיבוש או על המבנה שנבנה יותר מאוחר, שהוא בנין הכיפה.
דברים מפורטים יותר נמצא בספר נסתרות דרשב"י (בתי מדרש ח"ג עמ' 78) שם כתוב: "המלך השני שיעמוד מישמעאל יהיה אוהב ישראל ויגדור פרצותיהם ופרצות ההיכל, (וחוצב הר המוריה ועושה אותו מישור כולו^[6]) ובונה לו שם השתחויה על אבן שתיה, שנאמר וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ^[7], ועושה מלחמה עם בני עשו והורג חיילותיו וישבה שביה גדולה מהם, וימות בשלום ובכבוד גדול. ויעמוד מלך גדול מחצר מות ויעשה מלוכה ימים מעטים ויעמדו עליו גבורי בני קדר ויהרגוהו, ויעמידו מלך אחר ושמו מריאו (מרואן) ויקחוהו מאחורי הצאן והאתונות ויעלוהו למלוכה, ויעמדו ממנו זרועות ארבע ויגדרו ההיכל^[8]" וי"ג יגדרו בהיכל"ח.
גם כאן נראה להדיא שבעל הנסתרות יודע היטב מהו ההיכל, שכל הפרטים נאמרים ביחס לתחום ידוע של ההיכל. ומשמע מנסתרות דרשב"י שהיו שני מעשי בנין, ושניהם קשורים להיכל. אחד בימי עומר, שהוא גדירת פרצות היכל, ואחד בימי בני מוריאו, שעליו אמרו יגדרו ההיכל או בהיכל. המילה "יגדרו" אצלו יכולה להתפרש כמילה נרדפת ל"יבנו", ויכולה להתפרש מלשון גדר. כלומר מבנה מסביב לתחום של מבנה אחר. ונראה שזה תלוי בשתי הגירסאות. אם גורסים "יגדרו ההיכל" יש לפרשו מלשון בניה, ומשמע שבנו בנין שהוא כמו ההיכל, אך כיון שאנו יודעים שמדובר במתומן ולא במבנה רחב מלפניו וצר מאחריו, נפרש שהכוונה אינה שהוא ממש ההיכל אלא שהוא נוגע בהיכל. ואם גורסים "יגדרו בהיכל", יש לפרשו מלשון גדר, שפירושו שההיכל הוא להם כגדר, או שהבנין שלהם הוא כגדר להיכל. בכל אופן נראה שהכוונה להצמדה בין כתלי ההיכל, שכן אם הכוונה שהכיפה היא רק חלק קטן הבנוי בתוך ההיכל, לא שייך לומר שההיכל הוא הכיפה או שההיכל גדר לכיפה, כי ההיכל עצמו כלל לא נבנה.^[9]
ומכל מקום הספקות הם אצלנו. אבל לבעל המדרש בפשטות לא היה ספק והוא יודע בדיוק מהו ההיכל, לכן הוא יכול לומר שהם גדרו את ההיכל או גדרו בהיכל, ולדקדק בשינוי הלשון שזה לא כמו שהיה בתחילה גדירת פרצות היכל.
המדרש מציג זאת כנבואה של רשב"י, ולפי החוקרים זמן כתיבת המדרש הוא בתחילת תקופת המוסלמים. על כן מסתבר שמדובר במדרש ששורשו בימי התנאים ומרשב"י, אך הפרטים הושלמו לפי ראיית המציאות. נסתרות דרשב"י דייק מאוד בעובדות של המלכים השונים ופועליהם, והוא מייחס את הבנין השני לבני מוריאו ולא לעומר, ומזה גופא נראה שדקדק גם כששינה את לשונו לומר לך שהבנין הראשון אינו בדיוק כמו השני.
ואכן, על פי מה שמשמע מעדויות הנכרים היו שני מבנים, והראשון על יסודות של חרבות בצורה ריבועית או מלבנית^[10], וזה ראוי להיחשב גדרת פרצותיו, ובפעם השניה בנו מבנה שהוא קשור להיכל (או שהוא סביב ההיכל, או שהוא כמו ההיכל, או שההיכל הוא סביבו). על טיב הקשר נוכל לעמוד לפי מה שנראה במציאות.
מסתבר שהרדב"ז ידע על הנסתרות דרשב"י שהראשונים השתמשו בו, או שעכ"פ שמע בעל פה כדברים הללו, אלא שעדיין למעשה לא היה ברור מזה לרדב"ז מהו תחום ההיכל שעליו מדובר. וכפי שנראה להלן ברדב"ז שהיה לו ספק על איזה תחום של היכל מדובר, 70 על 86 או 100 על 100. ואפשר שגם היה לו ספק באיזה אופן הקישור נעשה, האם ההיכל עליו ממש או מבחוץ או מבפנים, אלא שהוא לא חש לדקדק אלא בשאלה אם הוא 70 על 86 או 100 על 100 ובזה אמר לשער לחומרה. ולשאר הספקות לא התייחס ומדד מהכתלים, מפני שכל האפשרויות אינן משנות הרבה.
בניגוד לפרדר"א, בנסתרות דרשב"י מוזכרת גם אבן השתיה. יש לנו לבחון ג' אפשרויות:
א. מדובר באבן שהיתה תחת מקום המזבח, שגם היא קרויה אבן השתיה.
ב. מדובר באבן שהיתה תחת ההיכל, ולאו דוקא בקדש הקדשים.
ג. מדובר באבן שיש בה את השיא שבלט בקדש הקדשים.
והנה, אחר שביארנו שמהנסתרות דרשב"י עולה שהיא בתחום ההיכל, מובן שאפשרות א' נשללת, אלא שעדיין לא ברור שכוונתם לאבן שבקודש הקדשים כי יתכן, שכוונתם לאבן היסוד שעליו ההיכל, כלומר שהיא האבן שתחת הקודש בלבד.
על כן יש לנו להתבונן מהי אבן השתיה בלשון חכמים.
איתא במשנה ביומא (נג ע"ב): "אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתייה היתה נקראת, גבוה מן הארץ שלש אצבעות, ועליה היה נותן (את הקטורת ביום כיפור)".
ובגמרא (נד ע"ב): "ושתיה היתה נקראת. תנא: שממנה הושתת העולם. תנן כמאן דאמר מציון נברא העולם. דתניא, רבי אליעזר אומר: עולם מאמצעיתו נברא... וחכמים אומרים: מציון נברא, שנאמר מזמור לאסף אל אלהים ה' ואומר מציון מכלל יפי - ממנו מוכלל יפיו של עולם. תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. תולדות שמים - משמים נבראו, תולדות הארץ - מארץ נבראו. וחכמים אומרים: אלו ואלו מציון נבראו, שנאמר מזמור לאסף אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבואר, ואומר מציון מכלל יפי אלהים הופיע - ממנו מוכלל יופיו של עולם".
בתוספתא יומא פרק ב הלכה יד איתא: "אבן היתה שם מימות נביאים הראשונים ושתיה נקרית גבוהה מן הארץ שלש אצבעות, שמתחלה היה עליה ארון נתון, משניטל הארון עליה היו מקטירין קטרת שלפני לפנים. ר' יוסה אומ' ממנה נשתת העולם שנ' מציון מכלל יופי הופיע".
סתמא דברייתא בבבלי נשנה בתוספתא בשם ר' יוסה. והוא ר' יוסי בן חלפתא כבמד"ר לקמן.
ובירושלמי מסכת יומא פרק ה הלכה ג: "א"ר יוחנן למה נקרא שמה אבן שתייה שממנה הושתת העולם. תני ר' חייה ולמה נקרא אבן שתייה שממנה הושתה העולם. כתיב [תהילים נ א] מזמור לאסף אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ וגו' מציון מכלל יופי אלהים הופיע, ואומר [ישעי' כח טז] לכן הנני יסד בציון אבן וגו'".
ובמסכתות קטנות מסכת שמחות ספר חיבוט הקבר פרק א הלכה א: "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, ללמדך שכשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, כילוד אשה בראו. מה ילוד אשה מתחיל מטבורו ומותח לכאן ולכאן לארבעת צדדיו, כך התחיל הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם מאבן שתיה ומקדש הקדשים, וממנה הושתת העולם, ולכך נקראת אבן שתיה שממנה התחיל הקדוש ברוך הוא לברוא את עולמו".
המדרש שמדבר על בריאת העולם מטיבורו ואומר שהיווצרותו היא מאבן השתיה מופיע בתנחומא, וכעין זה בתנא דבי אליהו^[11]. ובפשטות מקום אחד מגלה על שאר המקומות, ובכולם הכוונה היא כמו שכתוב במסכת שמחות - לאבן השתיה שבקדש הקדשים.
ואם כן, מסוגית הגמרא בבבלי מבואר שהמשנה נוקטת שהאבן שעליה הונח הקטורת בקדש הקדשים, ממנה התחילה בריאת העולם. וכך אומרים רבי יוחנן ותני רבי חייה בירושלמי, וכ"ה במסכת שמחות ובמדרשים.
אמנם במשנה עצמה לא מוכח שמדובר בסלע שממנו הושתת העולם, ומצינו שכתב הרמב"ם בפיהמ"ש "ופירוש שתיה, יסוד, ולפי האמת מקום העבודה הוא יסוד העולם". ואם כן יש לשאול מנין לגמרא שהמשנה מתכוונת לאבן שממנה נשתת העולם, ולמה לא נאמר שרק התוספתא אומרת כך, אבל את המשנה אפשר לפרש כדברי הרמב"ם, ויתכן שהיא אבן בעלמא שהונחה שם. ולאידך גיסא קשה למה הרמב"ם אומר פירוש אחר מהגמרא? לענ"ד חדא מתרצתה בחברתה. לפי הרמב"ם כוונת הגמרא שאם המשנה מתפרשת כמו הברייתא שנקראת שתיה משום שממנה נשתת העולם, הרי שמשנתינו כדעת חכמים שהעולם הושתת מציון. לכן נוקט הרמב"ם שיש מקום לפרש אחרת את המושג אבן השתיה, וחידש פירוש נוסף^[12], כדרכו לפעמים לכתוב את פירוש המשנה לפי הפשט ולאו דוקא לפי הגמרא. ואין לנו לדעת מה דעתו להלכה, כי בהלכה לא ציין דבר על מהות אבן השתיה, אלא רק שהיא במערבו (משמע של קדש הקדשים).
ומכל מקום, גם אם ננקוט שאין הכרח שחכמים שבברייתא סברי שהעולם הושתת מאבן השתיה שבקדש הקדשים, אנו רואים שלפי הברייתא בבבלי, ר' יוסי בתוספתא, ומסכת שמחות, ור' יוחנן ור' חייה בירושלמי, מהאבן שבקדש הקדשים הושתת העולם. ועל כן נראה שכך יש לנו לנקוט, גם בלי שנכנס למסורת הצח'רה.
וגם מה שעולה מהמסורת שהיא סלע, האם אפשר להסיק גם בלי שיאמר בפירוש סלע, כי מסתבר שאם היא אבן שממנה הושתת העולם, הרי שהיא סלע האם, כי בטבע כל אבן היתה סלע, ומדלא אמרו שהיא נחתכה ונתלשה משמע שהיא במצב בראשיתי. וכן עולה מפרקי ר"א פ"י "אבן שתיה קבועה בתהומות"^[13]. ובפל"ה "אֶבֶן הַשְּׁתִיָּה, שֶׁמִּשָּׁם הוּא טַבּוּר הָאָרֶץ, וּמִשָּׁם נִמְתְּחָה כָּל הָאָרֶץ, וְעָלֶיהָ הֵיכַל ה' עוֹמֵד". בפשטות "ועליה היכל ה' עומד", מורה שמדובר על סלע האם שתחת ההיכל. ונראה שלזה התכוון גם הקליר באומר בקינה לתשעה באב "זה כמה שנים גלה יסוד מכוני". ואין קושי בכך שהיא נקראת אבן, כי סלע יכול להיקרא אבן. גם רבי יצחק (נפחא) שאמר: "אבן ירה הקדוש ברוך הוא בים, ממנו נשתת העולם, שנאמר על מה אדניה הטבעו או מי ירה אבן פנתה" מדבר על אבן, שכאמור מסתמא היא סלע. אין קושי מזה שכתב שהאבן היתה מימי הנביאים הראשונים, כי בפשטות הכוונה היא שהנביאים גילו את ענינה. וכן נראה ממה שרב חייה בירושלמי האומר שממנה הושתה העולם (מלשון חוטי שתי, וכן נקראת האבן בהגיה תימנית) הביא גם את הפסוק בישעיהו פרק כח פסוק טז לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד הַֽמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ^[14]. ואם שייך לומר שה' ייסד את האבן ממנה נשתת העולם, שייך גם לומר שהנביאים גילו אותה.
וכן מבואר שהאבן שממנה הושתת העולם היא סלע מויקרא רבה (פרשה כ סימן ד פרשת אחרי מות): "מקדש השני (איוב ל"ט) 'על שן סלע ומצודה' לינות הרבה, דתנינן תמן משניטל הארון היתה שם אבן שתייה ולמה נקראת כן א"ר יוסי ב"ר חלפתא שממנה הושתת העולם, הה"ד (תהלים נ) מציון מכלל יופי". הרי שקורא אבן שתיה לסלע שבלט בקדש הקדשים. וכן הוא בנסתרות דרשב"י.
והנה הזכרנו לעיל את מסכת שמחות, וציינו שיסוד הדברים בתנחומא על פסוק "בחכמה יסד ארץ". אך במאמר בגליון עח הבאתי שיש שפקפקו במסורת שאבן השתיה שהתגלתה היא בקדש הקדשים בגלל נוסח נוסף למדרש זה [בית המדרש ח"ה] ^[15], שבו נאמרו בסוף דברים שונים מבתנחומא: "ה' בחכמה יסד ארץ וגו', שברא הקדוש ברוך הוא את העולם כילוד אשה, מה הילוד הזה בתחלה מתחיל מטיבורו, ומשם הוא מתחיל והולך, כך העולם התחילו הקדוש ברוך הוא מטיבורו ומשם נמתח לכאן ולכאן. והיך טיבורו זו ירושלם, טיבורו עצמו זו המזבח ולמה קרא שמו אבן שתיה שממנו הושתת העולם כלו".
כאן לכאורה משמע שהמזבח שהיה בחצר המקדש בעצמו קרוי אבן שתיה ולא רק האבן שתחתיו. אך זה תמוה, שהרי המזבח אינו אבן. ועוד, שמזבח לשון זכר, וכאן אמר "זו" לשון נקבה. לכן נראה לי שבנוסח זה קרא לאבן המונחת בקדש הקדשים, בו הונחה הקטורת, בשם מזבח, כי על מקום זה מקטירים קטרת. וכיון שמדובר על אבן נקט לשון נקבה, וכדברי התוספתא על אבן השתיה "עליה היו מקטירים קטורת" שהיא כמזבח. ולפי זה אין הבדל בינו לשאר המדרשים. וזה מתאים למה שביארנו שמנסתרות דרשב"י מוכח שלא מדובר על אבן שתחת המזבח.
אלא שעכ"פ שתי האפשרויות יתכנו לפי נסתרות דרשב"י. יתכן שהכוונה שזו האבן שהיתה תחת ההיכל כלשון פרקי דר"א, ואין הכרח שבאבן עצמה נמצא חלק מקדש הקדשים, כי מצינו שלפעמים מכנים את האבן שתחת ההיכל כולה בשם אבן השתיה.
ונמצא שנסתרות דרשב"י הם מקור לרדב"ז בשתי המסורות, כי יש לראות במקור זה גם את היסוד המבואר ברדב"ז, שמקשר בין כתלי הכיפה להיכל. וכפי שמסורת אבן השתיה שהיא הצח'רה לא היה ידוע לה מקור כתוב אצל הרבה מהאחרונים, ובכל זאת קבלוה, ואנו נזקקים למצוא לה סמך מנסתרות דרשב"י ומסמך מהגניזה רק כדי לחזק את המסורת. ואף שיש ראשונים ואחרונים שלא ידעו על מסורת הצח'רה, ובנסתרות דרשב"י וממסמך מהגניזה לא כתוב שהיא אבן השתיה שהיתה בקדש הקדשים, עכ"פ ברור שיש נגיעה בין אבן השתיה לקדש הקדשים, ולכן נסתרות דרשב"י הוא מקור למסורת. וכך גם בענין קישור כתלי הכיפה, שכפי שהראיתי עולה גם כן ממדרש נסתרות דרשב"י. וזה ששם לא כתוב במפורש כיצד קשורים הכתלים להיכל, ובכל זאת יש לנו לומר שנסתרות דרשב"י הוא מקור למסורת, כי עכ"פ משמע שהתגלה בזמנו המיקום המדויק של ההיכל, ויש נגיעה בין הכתלים להיכל.
♦

ד. הסיפור על גילוי מקום המקדש אחרי 500 שנה מהחורבן

הסיפור הידוע שיהודים הראו למוסלמים את מקום המקדש לא כתבו בפדר"א ונסתרות דרשב"י, אך הוא מקבל תוקף של מסורת כאשר הדבר מסופר על ידי חכמים. נראה לי שדבר זה נמצא באגרת מחכמי ירושלים^[16], שבה הם פנו לגולה ומספרים בה על תפילותיהם על יד מקום המקדש. ומתוך האגרת מובן מנין הם יודעים שהם מתפללים ליד מקום המקדש, כי הם כתבו ידע שנראה שהועבר להם במסורת שבעת כיבוש המקום על ידי הישמעאלים "הראו להם את מקום המקדש והתנו עמהם תנאים, כי הם יכבדו את בית המקדש מכל גיאול", ונתנו להם רשות להתפלל בשעריו.
יש ג' אפשרויות להבין את כוונתם:
א. שהראו להם את האבן.
ב. שהראו להם את מתחם הר הבית.
ג. שהראו להם מקום המקדש הפנימי דהיינו ההיכל.
אפשרות א' לא נראית מלשונם, כי הם לא כתבו להדיא שהראו להם את אבן השתיה, אלא אמרו "מקום". גם אפשרות ב' דחוקה, כי לא מסתבר שהמוסלמים יקבלו עליהם תנאים בשביל לדעת מילתא דעבידא לאיגלויי כזו, שודאי היה ידוע לרבים היכן המתחם בו היה המקדש, ויכלו להיוודע על מקום מפורסם כזה מהיהודים או בכח הזרוע מהנוצרים, גם בלי צורך להתניית תנאים. על כן משמע כאפשרות הג', שבה מדויק הלשון "מקום המקדש", וכוונתם שהיה כאן גילוי משמעותי של מקום מבנה המקדש. לפי זה כלולים בדבריהם גם גילוי האבן וגם גילוי כתלי ההיכל, כי זה הוא אותו ענין של גילוי המקום הפנימי.
ויש עדויות שמחזקות את המסורת, כי הן מסבירות לנו כיצד ידעו היהודים לסמן מבנה מהמקדש. והוא ממה שהובא על ידי הרב קורן (מעלין בקדש גליון ל) שמשנת 614 למנינם עד שנת 628 למנינם שלטו במקום הפרסים בראשות כרסוי, והם הרשו ליהודים להקריב קרבנות. ואכן הקריבו קרבנות, כפי שציינתי במאמר בגליון עח שכך כתבו ר"א הקליר וספר זרובבל, וכן העיד סיביאוס. ומילא מובן שעל פי ידע מאותו זמן למדו הזקנים על מקום המזבח, וכל יכלו לציין את מקום ההיכל ואבן השתיה.
ואם אכתי תשאל, כיצד בימי כורסוי ידעו היהודים על מקום המזבח המדויק?
על זה יש להשיב בכמה אנפי. יתכן שהוא מפני שהמקום של המזבח עצמו היה עדיין ניכר. וגם יתכן שהם עשו חישוב לפי כותל ההיכל שראו או גילו את שרידיו. או שגילו זאת על פי האבן, כי בניגוד לימי המוסלמים לא ידוע שגם בימי כרוסוי הכל היה מכוסה באשפה. העיקר בשבילנו הוא שעובדה זו קיבלה את הגושפנקא של הקליר, ולכן אין לפקפק בעובדה זו. מאחר שזמן קצר לפני כיבוש העיר ידעו את המיקום, לא ייפלא שיכלו לגלותו לעומר.
♦

ה. התגלתה אבן השתיה שהיתה בקדש הקדשים

על עצם גילוי האבן יש סיפור שונה אצל היהודים מאשר המוסלמים. המוסלמים מספרים שהגילוי הוא על ידי יהודי שהתאסלם בשם כעב, אך כמובן שיש להעדיף את הסיפור היהודי שהמגלים הם חכמי היהודים^[17]. במסמך היהודי מהגניזה, שבו מסופר על גילוי האבן, כתוב: ש"ציוום (עומר) לפנות את האשפה שבקודש ולנקותו ועומר היה משגיח עליהם כל הזמן, כל אימת שהיה נחשף שריד כשלהוא היה שואל את זקני היהודים בדבר הסלע, הלא הוא אבן השתיה. והיה אחד החכמים מסמן לו את גבולות המקום אשר נחשף. אז ציווה כי תבנה על הסלע כיפה שתצופה זהב^[18]".
מפורש כאן על מציאת שרידים מהמקדש חוץ מהאבן. נראה שהיהודים שהיו שם השתמשו בידע שהיה להם על מקום המזבח שנים מעטות לפני כן למציאת שרידים ולסמן את המקום שבו תמצא האבן.
מאחר שאנו מאמינים בחכמי ישראל, לעולם אנו הולכים לפי מסורת כל עוד שאין לה סתירה מהמציאות. ויש כאן מסורת על עובדה שהיתה ובו התגלה מקום המקדש. ועל כן עיקר הנפק"מ להלכה בכל הדיון שדנתי עד עתה הוא מה משמעות הדברים שנאמרו בסיפור של המסמך מהגניזה שהתגלה "הסלע, הלא הוא אבן השתיה", שיש לדון האם יש מקום לסברה שהעלו בזה שהכוונה של בעל המסמך למקום המזבח.
ולפי כל האמור לעיל, נראה שאותו ספק שיש בנסתרות דרשב"י קיים גם במסמך מהגניזה. מכיון שבחז"ל מצינו אבן השתיה כינוי גם לכלל המקום שתחת ההיכל, לא מתברר מגוף לשון המסמך האם מדובר באבן השתיה שהיתה בקדש הקדשים. וכמו לגבי מסורת הכתלים, את זה נוכל לדעת רק אם נקבל את הקביעה בדורות מאוחרים יותר, שהוא סלע שהיה בקדש הקדשים, או לפי בחינת המציאות בימינו.
מכל מקום, הידע על הסלע הבראשיתי המקודש הגיע גם אל הערבים, וכפי שהובא במסמך הנ"ל הגילוי לערבים מהיהודים. אך נראה שגם היחס את הכיפה כקשורה לכותלי המקדש עבר אליהם. בקובץ חידושים בארכיאולוגיה של ירושלים וסביבותיה ח"י (עמ' 66), הביא אסף אברהם מסורות שונים של ערבים מהם עולה "שהחרם הוא המקדש הקדום שנבנה מחדש, הקוראן היא האמונה האמיתית והמוסלמים הם בני ישראל האמיתיים (קפלוני :2009 108)". לדבריו "מסורות כאלה מצויים בקבוצה גדולה של מקורות ספרותיים המתוארכים למן המאה הח' ואילך ונאספו בנוסחים שונים בספרות הפצ'אל של ירושלים שתחילתה במאה הי"א... מסורות אחרות המופיעות בספרו של אִבן אלמרג'א (מחצית ראשונה של המאה הי"א) מנבאות את בניית המקדש בירושלים על ידי עבד אלמלכ. מילשטיין מראה בכתבי יד מוסלמיים מאוירים שהכיפה האומיית מובאת כשהיא מיוחסת למקדש של המלך שלמה, כשבתחילה תואר המקדש ככיפה שמצדדיה מופיעים שני כרובים ובשלב מאוחר יותר נעלמים הכרובים ונותרת הכיפה. באחת הדוגמאות הללו, בתוך כתב יד המתוארך לסוף המאה הי"ד, מתואר נבוכדנצר ההורס מבנה כיפתי המזוהה בכתובת. מכל זה הוא מסיק שהם התייחסו אל הכיפה כבית המקדש הקדום של היהודים, וכדרכם לנקוט מה ששמעו מהיהודים.
הראיה ששורש המסורת מהיהודים, היא ממה שפרקי דר"א ונסתרות דרשב"י קדומים למקורות של המוסלמים, וגם מהמקורות הערביים בעצמם מדובר על ידע שהגיע מיהודים (אלא שהם לא רצו להודות בזה, ולכן הלבישו זאת על כעב).
מכל מקום, מה שתואם למידות ההיכל הוא מבנה ריבועי שעשוי להקיף מתומן, כשמדובר על אמה על מאה אמה. ויש להוסיף דברים בדרך אפשר. ההגיון בכך שההתייחסות היא לתחום מאה על מאה, למרות שזה כמובן אינו מתומן, נראה לי שיתכן שכך היה נוח יותר למסמנים לומר לעומר שזוהי צורה שתיתפס יותר בעיניו. ועוד י"ל שבאמת היהודים סימנו רק את תחום האולם שנחשב בלשון המשנה היכל, והערבים בנו את המתומן בהתאם ובהצמדה לסימון של כתלי ההיכל למערב. ואם סימנו מאה על מאה, יש אפשרות שהמסמנים רצו לציין תחום מאה על מאה, כדי שיהיה קל לומר מה צריך לשמור מכל גיאול. ואוליהם גם סברו שתחום זה הוא מכריע להלכה של עשר קדושות המובאת במשנה מסכת כלים פרק א משנה ט: "בין האולם ולמזבח מקודש ממנה שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם. ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים".
הנה, אם הקובע בכל זה הוא רק מה שנבנה, היינו מצפים שיהיה הבדל קדושה בין חלק האולם לחלק ההיכל שהוא יותר צר, אך אנו רואים שאין במשנה דרגת ביניים בין התחום שבין האולם למזבח ובין התחום של בין האולם להיכל. וביומא מד ע"א הסתפקו אם קדושת היכל ואולם חדא היא, ולפי הצד שחדא היא משמע שקדושת ההיכל מתחילה מהאולם ולפנים ואינה מפסקת בכל מה שכנגד האולם ומערבה עד סוף המאה אמה, שכל הריבוע של האולם וההיכל נקרא בלשון המשנה היכל. ועל כן משמע שכל השטח המקביל אל האולם, דהיינו מאה על מאה אמה, הוא באותה קדושה, ולא רק בתוך השבעים על שמונים ושש של ההיכל, שאם הוא היה נחשב כנפרד מהאולם היה נחשב רק החלק הבנוי היכל.
ואף שלפי זה גם בבית המקדש לא כל המאה על מאה היו מסומנים, אין הכרח שכל הפסק בין תחומין מסומן לכל ארכו, כמו שאנו רואים שבין "המזבח" ל"בין האולם והמזבח" אסור לבעלי מום ופרועי ראש להיכנס והתחום לא היה מסומן לכל ארכו שכן הכיור נחשב עומד בין האולם למזבח, ומה שבין הכבש לכנגד המזבח הוא מזבח. ומשמע שהתחומים אינם נקבעים לפי המבנים אלא לפי החוט שעובר במקום המזבח, מה שחוץ לחוט נאסר לבעלי מום, ומה שלפנים מהחוט הוא בין האולם למזבח שנאסר. וכה"ג בנידון האולם וההיכל שחדא הם, מה שלפנים מהחוט של האולם וההיכל נאסר למי שלא רחץ ידיו ורגליו.
ולגבי אופן הסימון, אפשר לשער לעצמנו את מה שארע כך. בתחילה מצאו סמוך למקום המזבח שהיה יותר ידוע אצלם בהשערה את כותל ההיכל המזרחי (שאולי גם בגללו ידעו לפני כן את מקום המזבח), שבמקום האולם הוא 100 אמה. ואפשר שהסתפקו בסימון כותל האולם בלבד, או שסימנו ריבוע מלא של ההיכל. עכ"פ לא סימנו לו את גוף בנין ההיכל, שכן הוא לא ביקש לבנות את ההיכל. וגם לא הראו לו באצבע היכן תנקה ותמצא את האבן, אלא אחד החכמים "סימן לו את גבולות המקום אשר נחשף". כלומר שכוונתם היתה לא רק למצוא את הזבל, אלא שהוא יפנה את הזבל מכל השטח הריבוע שנחשף. כי רצו להרחיק כל גיאול מהמקום המקודש, וכפי שאמרו באגרת חכמי ירושלים.
ההגיון של הערבים בכך שבנו את הכיפה בהתאם לכותלי ההיכל יכול להיות בגלל התנאים של היהודים שאמרו להם היכן לבנות כדי שהמקום ישמר מכל גיאול (כנ"ל מאגרת חכמי ירושלים), ויכול גם להיות מפני שהם רצו להחליף את היהודים (כנ"ל מדברי החוקר אסף אברהם), ולדידן אין נפקא מינא מה הטעם.
♦

ו. אין סתירה בין המסורות

כאמור בתחילה לענ"ד עתה שזכינו להתקרב לגאולה ולהתקרב למקום, ויש גם צילומים של האבן, אנחנו יכולים להבין את דברי פרדר"א ונסתרות דרשב"י יותר מהדורות הקודמים על פי הידע שיש לנו היום.
הצגתי בירחון האוצר עח (עמ' שפ) שרטוט משוער של מקום המקדש, ואני מציג אותו כאן בצורה יותר מדוייקת.
הצבתי כאן בכוונה את תחום ההיכל בכמה ס"מ פחות מקצות הכיפה, כיון שהכיפה צופתה בימי צ'לאח אדין בציפוי שעוביו 40 – 50 ס"מ. וברור שהסימון הוא על יד מה שנבנה לפניו, לכן בשרטוט הכיפה מציינת את ההיכל על ידי העברת חוט מקיף בחצי מטר פחות מארבע פינותיה הרחוקות זו מזו, דהיינו שהחוט עובר חצי מטר למערב מהפינה המזרחית דרומית, חצי מטר לדרום מהפינה הצפונית מזרחית, מטר למערב מהפינה המערבית צפונית, וחצי מטר לצפון מהפינה הדרומית מערבית. כך אנו רואים בשרטוט הקו המקווקו את תחום 100 על 100 אמה שנאמר במשנה (מידות ד, ו) שהוא תחום ההיכל, שהוא חוט דמיוני סביב החלק הבנוי של ההיכל שכולל את האולם כמבנה רבועי המכוון כרוחות העולם^[19]. כיון שמדובר בריבוע שמקיף מתומן, המרחק בין החוט העובר בדרום לחוט העובר בצפון הוא כמו המרחק בין החוט העובר במזרח לחוט העובר במערב. זהו המרחק של 51.7 מטר, והוא תואם למציאות בין לפי מה שמדדתי על השרטוט של הרב קורן ובין לפי מה ששמעתי מפרופ' מיכלסון^[20].
וידעתי שיש חכמים שראו את דברי וכתבו על דבריי שהמסורות סותרות, אך זה מפני שהם הבינו שאם הכיפה מציינת את ההיכל, האבן שעומדת במרכז המבנה אמורה להיות באותה צורה וביחס שהיתה בקודש אל כותל הכיפה, ולפי שראו שהאבן היא במרכז הכיפה ולא במערבה, כפי שהיתה בהיכל, אמרו שמיקום האבן סותר למסורת הכתלים. אך לענ"ד זה אינו נכון. מלבד זה שבמקורות הראשונים לא ברור שהאבן שאנו רואים היא שבלטה בקדש הקדשים, כך שגם אם זה היוצר חצר מטר מערבה מהאבן המוסרת לא סותרת, עכ"פ דברי הרדב"ז שהיא האבן שבלטה בקדש הקדשים מתאמתים לפי השירטוט המדויק. המשיגים לא עמדו על כך שלפי המשנה נכון להציב את הבליטה שהיתה בקדש הקדשים דוקא במזרח קדה"ק, ולפי גובה פני הסלע מסתבר שמקום זה נמצא דוקא במערב האבן. וכאשר מציבים את ההיכל ביחס לאבן באופן זה, לא רק שאין כל קושיה, אלא מגיעים ממש לאותה מסקנה העולה בין ממסורת כתלי הכיפה ובין ממסורת הצח'רה אבן השתיה, ואף בהנחה שהיא שהיתה בקדש הקדשים. ועל כן יש חיזוק של מסורת אחת מחברתה.
מה שהבליטה היתה במערב האבן, כך נראה לפי דברי חז"ל שאבן השתיה שעליה מונח הקטורת היא שן סלע במקום הכי גבוה בהר, וכן אמרו ששברו את אבן השתיה^[21]. מוצג כאן שרטוט האבן עם סימון המקום הגבוה שבה, שהוא במערב האבן בדיוק במקום בו יש מדרגה שחצובה באבן. לא רואים בשיא האבן שלפנינו מקום ישר, והוא שטח צר מאוד. ולכן מסתבר שהמקום שבלט בקדש הקדשים היה המקום הנמשך מהמקום הכי גבוה שאנו רואים מעל המדרגה שעשו באבן. וכמו כן מסתבר שהבליטה של האבן היתה במזרח קדש הקדשים, כי כך עולה מעיון בפסוקים ודברי חז"ל, כפי שאבאר.
♦

ז. בליטת האבן במזרח קדש הקדשים

נאמר בתורה: (שמות כה כב) "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת". פשט הפסוק משמע שעיקר מקום השראת השכינה היה במקום הארון והכפורת, וכך כתב הרמב"ן בפירושו לתורה (שמות כה, ב) ש"מקום מנוחת השכינה הוא הארון".
לכאורה אפשר להבין שהשכינה שרתה במיוחד רק על מקום הארון עצמו, שאורכו שנים וחצי אמות ברוחב אמה וחצי, אך בגמרא מנחות צח ע"א מובאת דרשה על מה שנאמר (בדברי הימים ב, ה, ט) "ויאריכו הבדים" : תניא: ויאריכו הבדים יכול לא היו נוגעין בפרוכת? תלמוד לומר: ויראו; אי ויראו, יכול יהו מקרעין בפרוכת ויוצאין? תלמוד לומר: לא יראו החוצה, הא כיצד? דוחקין ובולטין בפרוכת ודומין כמין שני דדי אשה שנאמר: צרור המור דודי לי בין שדי ילין".
ובמדרש שיר השירים רבה (פרשה א, ג): "בין שדי ילין – " שהיתה מצומצמת בין שני בדי הארון... ר' עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון, למלך שיצא לו למדבר והביאו לו מטה קצרה, התחיל מצטער בעצמו ומדחק באיבריו, כיון שנכנס למדינה הביאו לו מטה ארוכה התחיל פושט עצמו ומותח איבריו, כך עד שלא נבנה בית המקדש היתה השכינה מתמצעת בין שני בדי הארון, משנבנה בית המקדש ו"יאריכו הבדים".
מהגמרא ומהמדרש עולה שכל זמן שלא הוקם המקדש, מקום השכינה העיקרי היה בין בדי הארון, שהגיעו עד הפרוכת, שהיתה במרחק קטן יותר מהארון מאשר במקדש, כי גודל קודש הקודשים במשכן הוא עשר אמות על עשר אמות, ובמקדש הוא עשרים אמה על עשרים אמה. לכן האריכו הבדים את עצמם עד הפרוכת שבמקדש.
הנצי"ב בפירושו לשמות כו, לג מוכיח שכאשר ה' דיבר עם משה רבינו, משה עמד בקודש בין הבדים במקום בליטתם בפרוכת, ומפני זה נקראה האמה שבין קודש הקודשים לקדש 'דביר' (מלכים א, ו, כ), על שם הדיבור של הקב"ה עם משה. ולדורות הכוהן הגדול היה עומד ומתפלל את תפילתו העיקרית במקום זה (בבית החיצון ולא בקדש הקדשים עצמו, שם לא היה לו מקום להתפלל, היות והוא הניח את הקטורת צמוד לפרוכת כדלקמן, וזה גופא סיוע למה שנבאר לקמן). ונראה שהוא עמד דווקא במקום הבליטה, ללמד שעד שם נחשב עיקר מקום השראת השכינה.
יש אחרונים שדנו על מקום אבן השתיה בקדש הקדשים מתוך דיון בראשונים היכן עמד הארון. אך לענ"ד לשאלה היכן עמד הארון אין נפק"מ. אבן השתיה נקראת אבן שתיה שעליה עומד הארון, גם אם מה שעומד מעליה הם רק בדי הארון, שהרי הם חלק מהארון.
ונראה שלא רק הבדים התארכו עד הפרוכת, אלא גם אבן השתיה שבלטה בקודש הקדשים, בליטתה היתה צמודה לפרוכת, כי שנינו ביומא פ"ה משנה ב: "החיצונה היתה פרופה מן הדרום, ופנימית מן הצפון, מהלך ביניהן עד שמגיע לצפון, הגיע לצפון הופך פניו לדרום, מהלך לשמאלו עם הפרוכת עד שהוא מגיע לארון. הגיע לארון, נותן את המחתה בין שני הבדים. צבר את הקטרת על גבי גחלים, ונתמלא כל הבית כולו עשן... משניטל הארון, אבן היתה שם מימות הנביאים הראשונים, ושתייה היתה נקראת, גבוה מן הארץ שלשה אצבעות ועליה היה נותן".
כיון שהמשנה מפרטת את מסלול ההליכה ומציינת שהכהן הולך עד הפרוכת, בלא לציין שמהפרוכת הוא ממשיך והולך למרכז קודש הקודשים, משמע שהמקום הגבוה ג' אצבעות שעליו הונחה הקטורת היה ליד הפרוכת, בלא שיצטרך ללכת לעברו.
ובתוספתא (יומא פרק ב, יג) הוסיפו "הגיע לארון ודחף את הפרכת במתניו ונתן המחתה בין שני הבדים" גם כאן לא אמרו שיש המשך להליכתו למרכז.
וכן אמרו שם בירושלמי (ה, ג) "מגשש ונכנס... מגשש ויוצא" ומה הוא מגשש, בפשטות את הפרוכת. ומה שאמר הרמב"ם (ה, א) שביציאתו "אחוריו כלפי הפתח", היינו כשיוצא במקום שבו הוא נכנס.
וכן נראה לדייק מרש"י (יומא נב ע"ב) שפירש: "מהלך לשמאלו עם הפרוכת - שהמהלך מצפון לדרום שמאלו למזרח, והפרוכת היתה לו למזרח החלל לבין שני הבדים, והבדים היו ארוכים עד הפרוכת - ראשן אחד למערב והשני למזרח, אחד בראש הארון לצפון ואחד בראשו לדרום, ואורך אמתים וחצי של ארון ביניהן".
וצריך להבין למה כתב כאן שהבדים הגיעו עד הפרוכת, הרי אם דעתו היא שהכהן היה מהלך עד גוף הארון אין לזה קשר למשנה זו, שרק ציינה את מקום ההנחה בין הבדים, ולא אמרה שהוא מהלך בין הבדים. אלא משמע שהוא פירש זאת משום שפשוט לו מהמשנה שמקום הנחת הקטורת היה צמוד לפרוכת, ולכן ביאר שדבר זה תואם לקביעה שמניח בין הבדים, כי הבדים האריכו. ורש"י בא להסביר מה שיתמה התלמיד, איך יתכן שמניח במזרח, כפשט לשון המשנה, וגם נחשב בין הבדים. ולזה הוא מודיע את דברי חז"ל שהבדים האריכו, שהרי אם אינך יודע את דברי חז"ל שהבדים מגיעים לפרוכת אתה חושב שאין שם בדים. לפי זה, גם לרש"י היה פשוט שמקום ההנחה של הקטורת, שהוא על פסגת ההר, היה צמוד לפרוכת. וכן נראה קצת גם מהתנחומא (קדושים י ורשא): "והארון באמצע ההיכל ואבן שתיה לפני הארון", שבפשטות הכוונה ממזרח לארון. ויש שם גרסה אחרת לפי כתה"י "אבן שתיה לפני ההיכל", ונראה שלגרסא זו אבן השתיה לפני ההיכל פירוש שהיא יסוד ההיכל, כפי שאמרו בויקרא רבה ובפרקי דר"א שההיכל עומד עליה.
ונראה שאין הבדל בדבר זה בין בית ראשון לבית שני, כי לשון המשנה ביומא (נב ע"ב): "החיצונה היתה פרופה בדרום והפנימית מהצפון... עד שהוא מגיע לארון". ומבואר שהוא הולך בין שתי פרוכות, וזה היה רק בבית שני, כפי שאמרו שם בגמרא נד ע"א. הגמרא שואלת "במקדש שני מי היה ארון", ומשיבה "מאי הגיע לארון – מקום ארון". ומשמע שכל מסלול ההליכה בשני הבתים שווה, ומה שכתוב במשנה "מגיע לארון" פירושו בין שני הבדים. המשנה הבאה "משניטל הארון" פירושו שהיתה שם, כלומר נשארה אותה אבן.
והעניין מבואר לפי מה שהבאתי לעיל, שנתפשטה עיקר הקדושה עד הפרוכת והדביר. וההנחה של הקטורת דוקא שם מדגישה את חיבת הקב"ה לעם ישראל כחיבת חתן וכלה.
וידעתי שהרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק ד כתב: "אבן היתה בקדש הקדשים במערבו שעליה היה הארון מונח", והוא היסוד לדברי הרדב"ז בזה. אך אין הכרח להסיק מזה שהוא לא פירש את המשנה כדברי, כי הרמב"ם לא מדבר על מקום הנחת הקטורת, שהוא לפי המשנה ליד הפרוכת. יתכן שהרמב"ם כתב שעיקר אבן השתיה היה במערב, כיון שהוא פירש כך את התנחומא פ' קדושים שהאבן היתה לפני הארון, ואין זה סותר לכך שהיה חלק ממנה בולט במזרח, ושם הונחה הקטורת. ועכ"פ מסתבר לנקוט כדברי, כי כך היא פשטות המשנה ורש"י, ואם הרמב"ם חולק מקורו לא נודע, ולמעשה לא ברור כלל שהוא חולק.
♦

ח. מחויבתנו לקבל מסורת על כתלי הכיפה‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

בירחון עח התחלתי את דברי בתשובת הרדב"ז, כי ממנו למדנו את ההכרח לכך שיש מסורת על כתלי הכיפה. את ההכרח שזו דעת הרדב"ז ביארתי בתחילת דברי. וכתבתי במאמר שגם אם לא היינו מביאים מקורות שמראים שיש מסורת כזו, היה מקום לסמוך על דבריו, מתוך אמונה שחכם גדול כמוהו לא יבנה את דבריו על מסורת עממית קלושה.
כדי שלא יראו דברי אלו תמוהים, איך נסמוך על דברים של חכם ללא מקור קדום, אבהיר שודאי שאלו אינם רק דברי הרדב"ז, כפי שהבאתי לכל הפחות שכך עולה גם מתלמיד הרמב"ן. ולדעתי יש מחכמי ישראל שנוקטים שיש לאחוז במסורת כאלו גם כשלא ידוע להם בבירור מקורם בדברי חז"ל כי החת"ס (חלק ב יורה דעה סימן רלו) כותב: "שם נבנה בית עבודה שלהם ואומרים שאבן שתייה באמצע הכיפה" ודן בזה כדבר ידוע שהוא נכון, ורק יש שאלות אחרת שיש לדון בהם על חידוש העבודה בירור המקום אינו נצרך לו. למרות שבזמנו לא היה ידוע על מסמכים מהגניזה, וגם לא נראה שהוא הכיר את נסתרות דרשב"י שהרי לא הזכירו. וגם הוא לא נצרך לשמוע מרבו ששמע מרבו כדבר הזה, די לו שאומרים מה שכתוב ברדב"ז. ונראה אם כן שדי לו בכך שחכמים גדולים אומרים שזו המסורת, כדי שיקבל זאת כדבר מוסכם.
מסתבר שכמו כן מה ששמע הרדב"ז הוא מה שכתוב בנסתרות דרשב"י ופרקי דר"א, שלא רק שאבן השתיה נמצאת במקום אלא שהכיפה היא "בנין בהיכל", או "גדירה בהיכל", ולא ראה צורך לכתוב שמצא כך, כי באמת לא על דיוקים מנסתרות דרשב"י סמך, אלא העיקר הוא שהיה די לו במה שמקובל על חכמים כך. ועל פי זה הרדב"ז כתב את ההוראה למדוד מהכתלים מתוך חשש לחומרה שמא הכוונה לציון ה70 אמה על 86 אמה. הוא גם לא ידע בדיוק את הכיוונים, ולא נכנס לזה כי ממילא מדובר על אומדן. אבל אנו, שיודעים את המציאות, מבינים לפיה כיצד לפרש את המסורת, ולכן עלינו לפרש את המסורת לפי מה שמתאים לפי ראות עיננו. ומה שאנו רואים בתמונות על המקום נראה ברור שהקישור בין כתלי הכיפה לתחום ההיכל בדיוק הכי מירבי שמאפשר לנו המבנה הוא בכך שהמבנה הריבועי של ההיכל שהוא מאה על מאה ומכוון כרוחות השמים מקיף את הכיפה. כך נמצא שכתלו המזרחי של קה"ק נמצא במערב האבן, וממילא מובן שממזרח קה"ק בקו ישר כרוחות העולם עד הקו הנושק לכותל הכיפה בפינה הדרום מזרחית שבו אנחנו מעבירים ניצב כרוחות השמים שהוא תחום מזרח האולם יש 37 אמות, שהן 19.1 מטר, וכן רואים בשרטוט, והכל אתי שפיר.
♦

ט. הרמב"ם נכנס להר הבית וכנראה גם עלה לרמה על פי מסורת הכתלים

ברשימת הרמב"ם המובאת בספר חרדים פ"ד כתב הרמב"ם על חסדי השם שהיו לו בעלותו לארץ ישראל, והורה לכל משפחתו לדורות לעשות יום מיוחד ביום שבו 'נכנסתי לבית הגדול והקדוש'. כיון שהרמב"ם רוצה שמשפחתו תנהג כך לדורות, מסתבר שכתב זאת כדי שמשפחתו תקרא מה שהוא כתב ושיבינו הקוראים כמה חשובה היא ההתקרבות למקומות המקודשים, ומדובר בשיחת תלמידי חכמים הצריכה תלמוד. הרמב"ם מספר על זה בערגה גם באיגרת לרבי יפת הדיין "בלכתנו יחד בבית ה'".
ונראה שהלשון "הבית הגדול והקדוש" יכולה להתפרש בכמה אופנים:
א. מקום מקודש שנקרא כך מחוץ להר הבית.
ב. בנין ההיכל עצמו.
ג. בנין ההיכל עם העזרה, שמצינו שמחנה השכינה, כולל העזרה, נקרא בתורה בית ה' (שמות כג, דברים כג) והוא כעין שאמרו בעירובין סח ע"ב "בית בלא חצר לא דיירי אינשי" שהחצר והבית הם ענין אחד. ובבית המקדש ברור שאנשים התייחסו לעזרה כחלק מהבית, שהכל מחנה שכינה.
ד. כלל מתחם הר הבית.
ה. כל המבנה של הכיפה עם הרמה שהיא כנגד העזרה.
אפשרות א' נשללת, מכיון שלא ידוע על מקום כזה בימי הרמב"ם, וגם לא נראה שבגלל הגעה למקום מחוץ להר הבית או מערת המכפלה היה הרמב"ם קובע יום טוב לדורות.
אפשרות ב' ג' נשללות כי אין לומר שהוא נכנס ממש לתחום העזרה, שהרי הוא אוסר להיכנס למקום העזרה גם בזמן הזה, וגם בדבריו בפירוש המשניות (שבועות ב, א) לא נזכר חילוק בין זמנם לזמננו, ומשמע שהוא סבר גם אז שזה אסור. ועוד שאת"ל שעכ"פ באותה עת מסויימת סבר שמותר, איך דיבר על הענין הזה אחרי שנים בערגה וגם קבע יום טוב על שזכה להיכנס והודיע לבניו לעשות כך?
גם אפשרות ד' דחוקה, כי בעלמא מובן לכל אחד שכשאנו אומרים בתפלה של מוספי החגים וברכת המזון "הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו" מתכוונים למה שהתורה אומרת בית ה' ואיננו מתכוונים להר קדשו, שהוא רק המקום שלפני בית ה' אלא למקום ההיכל והמזבח, וכן בברכת מעין שלוש לא מוזכר הר הבית אלא מזבחך והיכלך.
בלשון הרמב"ם ובני דורו לא מצאנו שהר הבית כולו קרוי הבית קדוש. אין למצוא סמך ממה שכתב הרמב"ם בהל' בית הבחירה א, ח על החציבה שאסורה בכל הר הבית למרות שהאיסור להשמיע קול בפסוקים הוא בתחום "הבית בהבנותו", ונרצה ללמוד מכאן שלפעמים מפרשים בית על הר הבית, כי נראה פשוט שכוונתו התם שיש להימנע מקול של חציבה בהר הבית, כי אז הוא ישמע ממילא בבית המקדש עצמו, אבל הוא לא התכוון לומר שתחום הר הבית הוא פירוש למילה בית.
גם אין להביא סמך ממדרשים בהם תחום הר הבית חמש מאות אמה נקרא בית מקדש^[22], או ממה שאמרו חכמי ירושלים שהם מתפללים אצל שערי בית המקדש, שמכל מקום אין זה אלא ביטוי כשרוצים לומר שהמקום הידוע שאליו אנו מתייחסים מקודש, קוראים לו מקדש, וכמו בבית כנסת שגם הוא נקרא לפעמים "מקדש". אך הלשון "הבית הגדול והקדוש" נאמרה כאן לאדם אחר כדי שיזהה על מה מדובר, גם מבלי מבלי שצויין לפני כן מה הנושא. וברור שהכוונה אותו הבית הגדול והקדוש אליו שנקרא שמך עליו אנו נושאים את עיננו תמיד ומקורו בברכת המזון ותפלה, הבית הידוע שנקרא שמך עליו, וכעין לשון הנוצרים באותו זמן טמפלו דומינו – בית ה', לא היה מוסב כלפי הר הבית כולו.
על כן נראה כוונתו כאפשרות ה', שמתוך גודל החביבות לזכרון המקדש היו קוראים בשמות שלנו את המבנים של הערבים, שכך כותב בן דורו ר' יעקב בן נתנאל^[23] בביקורו בארץ על הרמה והכיפה "ובית מקדש ועזרה - חדשים, אבל כותל מערבי, ומרתף (כנראה שער וורן) - בנין שלמה"^[24], שהעזרה והמקדש היה כינוי לרמה והכיפה. וממילא מובן שכאשר רוצה לומר שנכנס והתקרב עד קצה גבול המקום שמותר מתוף השאיפה לחזות בקדש ולהלך בבית ה' הוא בחר בשם שמתאים לומר עליהם הבית הגדול והקדוש, כמו שמצינו בתורה שבית ה' הוא מחנה שכינה.
כפי שהקדמתי, לא באתי כאן לקבוע שהדבר מוכרח, אך עכ"פ לדעתי מסתבר על פי האמור שהרמב"ם מתכוון לאפשרות ה'. והנה כבר ביארנו לעיל שנראה שלרמב"ם לא הייתה ברורה מסורת אבן השתיה, ולכן הוא לא נקט בודאות שהיא הסלע שממנה הושתת העולם, ואם כן נראה שהוא נהג היתר על פי המסורת שהכיפה היא כנגד ההיכל, שזה מה שהוא שמע מהיהודים. למעשה גם אם כוונתו כאפשרות ד', להר הבית, בפשטות הוא סומך על מה שמיחסים את הכיפה למקדש ולא על ענין הצח'רה, כי גם הרמב"ם, גם ר' יעקב בן נתנאל, וגם ר' פתחיה מרגנשבורג וגם רק בנימים מטודילה שחיו באותו דור ומדברים על המקום לא מזכירים את האבן. כנראה משום שבאותו זמן לא פורסמה מסורת הצח'רה. אלא שהם יכלו להסתפק בידיעה שהכיפה היא כנגד ההיכל כדי להיכנס לכל הפחות להר הבית.
ומכאן תשובה למי שכשהוא רואה חכם זה או אחר שמתייחס למקום המקדש ואינו אומר שאבן השתיה היא הצח'רה, או שהיא סלע האם, הוא מסיק שיש בזה ערעור והחלשה למסורת הצח'רה, והנה עוד חכם שחלק על המסורת. לענ"ד אין כל ראיה מזה לפקפק במסורת, כי בכלל לא מצינו מי מחכמי חו"ל שמזכיר דבר זה. חכם יחשב כחולק רק כשהוא אומר שהוא חולק. ככל הנראה מדובר על מסורת שהועברה בעיקר בארץ ישראל, ולא כולם ידעוה, ועל כן לא קשה כלל מזה שהיו חכמים שלא שמעו עליה.
כה"ג נראה לי לבאר מה שמצינו פלא אצל בנו של הרמב"ם, רבי אברהם, שנראה שהוא לא ידע על זה שאביו נכנס להר הבית, שהרי כתב (ספר מעשה ניסים סי' יא) שאפשר שהרמב"ם סבר בעת שכתב את ספר המצוות (ל"ת עח) שאסור לטמא מת להיכנס להר הבית^[25]. כנראה שלא כל דבר שאדם רוצה להעביר לבניו נודע להם מיד. מסתבר שהרמב"ם נהג יום טוב בימים שציין אך מחמת רוב טרדותיו לא הקפיד להודיע לבנו את הענין המיוחד של הימים בהם הוא חוגג, והוא החליט שעליו לחגוג זאת לדורות ולהודיע זאת לבניו רק בהיותו מבוגר, כשבנו לא היה לידו. ורק אז כתב את הרשימה שבנו הגדול לא ראה, לפחות בזמן שכתב את דבריו במעשה ניסים.
♦

י. דברי תלמיד הרמב"ן על מסורת הכתלים והמציאות

הבאתי במאמר בירחון עח שתלמיד הרמב"ן כתב ""על אבן שתיה בנו מלכי ישמעאל בנין מפואר מאוד, עשו אותו בית תפלה, ובנו למעלה מן הבנין כפה נאה מאוד, והבנין על בית קדשי הקדשים ועל ההיכל", ונראה שמה שהוא כותב על ההיכל אין לדקדק שכוונתו מעבר להיכל, שהרי כתב גם על בית קדש הקדשים, אלא כוונתו שהוא באופן כלל על מקום שניהם. ואחר כך הקשה כיצד זה מסתדר עם מה שראה בנסתרות דרשב"י שמלך ישמעאל קיצץ את כל הר הבית^[26]? ותירץ "נראה כי כיוון היסודות ובנה על המדה הראשונה". וכתבתי שם שמשמע מסוף דבריו שברור לו שהבנין הוא על יסודות ההיכל. אך עתה נראה לי שכד דייקת לשון 'נראה' אינה לשון של מסורת, אלא לשון של סברא. ואף שאפשר לומר שנקט לשון זו כי בא לתרץ קושיה, וכוונתו שכדי לישב צריך לומר שעכ"פ הצליח לכוון את היסודות, אך יותר נראה שבאמת תלמיד הרמב"ן לא מחליט בודאות שהוא בנה על המדה הראשונה, כי לא זה מה שהיה ידוע במסורת. מה שהיה ידוע הוא מה שכתב בתחילה, שהבנין על קדש הקדשים ועל ההיכל, שזה מקביל לדעתו לדברי נסתרות דרשב"י שגדרו את הבנין בהיכל. כלומר, כמבואר לעיל, שכפי שעולה מהסיפורים מקום ההיכל נודע באותו זמן בבירור והכיפה נבנתה לפי מקום ההיכל, וידעו שהכיפה היא על מקום ההיכל, אך לא היה ברור באיזה אופן. לתלמיד הרמב"ן היה קשה, כיון שלדעתו (לפי התוספת על נסתרות דרשב"י) מלך ישמעאל קצץ הרבה את ההר, לא יתכן שהכיפה נבנתה לפי סימון של מקום ההיכל שהיה על פני השטח, שהרי אנחנו נמצאים עתה הרבה מתחת למקום שבו נראו הכתלים. ועל זה הוא מתרץ שכיוונו את היסודות ועל ידי זה בנה על המדה הראשונה. ולפי זה מתבאר שאמנם הוא הסיק שהוא בנה על היסודות, אך זו אינו מהות המסורת אלא פרשנות, ויש ישובים אחרים לשאלתו. עיקר המסורת הוא מה שכתב בתחילה, שהכיפה נבנתה על ההיכל וקדש הקדשים, ולענין הזה הוא מתייחס כודאי. על דיוק המקום הוא מתייחס כדבר הנאמר מסברה.
למעשה, דברי תלמיד הרמב"ן מחזקים את הדרך שנקטתי בסוגיה זו בענין דיוק המידה לפי הידע בימינו. הוא הכיר את המסורת שהכיפה מציינת את ההיכל ולא היה ברור לו איך, ולכן אחרי שהסיק מראית המציאות בחיבור לדברי נסתרות דרשב"י, שהיה כאן קיצוץ של ההר, הוא מעמיד אוקימתא שהציון הוא בניה על היסודות. לפי הידע שיש בידנו על הסלעים בהר, שהם החלק החיצוני הטבעי של הסלע כפי שכתב וורן, נראה שבאמת לא היה קיצוץ להר. ואם מבנה הכיפה בנוי על היסודות של ההיכל, הכוונה היא באופן כללי שהוא על המקום בו ישב ההיכל. אמנם ייתכן שבתחתית ההיכל היה משטח סלעי ישר שעליו עומדת גם הכיפה, אך אין כאן הקבלה גמורה. לכן אני מפרש שציון ההיכל הוא על ידי זה שהכיפה נוגעת בפינותיה בריבוע המקיף, גם אם תלמיד הרמב"ן בעצמו לא הבין כך.
עכ"פ הקישור בין כתלי ההיכל לכתלי הכיפה מפורש בדבריו, והוא בהחלט יכול היה להיות חיזוק למסקנת הרדב"ז שקבע שיש בזה מסורת.
♦

יא. הכפתור ופרח ומקום מחנה שכינה

הכו"פ כתב בפ"ו "צריכין אנו לדעת גדר וגבול מקום האסור וחייב ליכנס היום שם בבית הקדוש". וכתבתי שמלשונו האסור והחייב "בבית הקדוש", כלומר בתוך הבית, משמע שיש בית קדוש שמותר גם היום להיכנס אליו למקומות מסוימים, והוא בא לתחם לנו מהו המקום האסור והחייב באותו בית. מאחר שהכו"פ מבדיל בכל הפרק בין המקדש להר הבית, לא מסתבר לפרש בדבריו לשון "הבית הקדוש" על כללות המתחם, כי לתחום זה הוא קורא במפורש הר הבית. על כן נראה לי שגם מדבריו יש סיוע לדרכינו, שכוונתו היא כפי שפירשתי בלשון הרמב"ם הנ"ל, שזה כינוי למבנה הכיפה עם העזרה, שכללות המבנה הזה הוא הבית הקדוש, ויש ממנו גם חלק שמותר, לכן הוא בא להודיע מהו החלק האסור, וידיעת המקום לא מבוססת על ידיעת מסורת הצח'רה, שאותה כלל לא הזכיר.
ולפי זה מובן מדוע לא כתב כיצד למדוד, כי ברור מעצם השם שהמקום נקרא כך כי הכיפה היא ההיכל.
ובמאמר בגליון עח כתבתי שנראה הכפתור ופרח לא התייחס לתחום החיל כתוספת אסורה על תחום שכ"ב על קל"ה, כי לדעתו הוא לא נאסר, כי הוא נחשב כתלים חיצונים של התחום, ועכ"פ בעזרת נשים הכו"פ אוסר להיכנס גם בזמן הזה. כך שיש אצלו הבדל בין המקום האסור למקום החייב.
אך כד דייקת, נראה לי עתה שהכו"פ סובר ממש כרדב"ז ולא אסר היום להיכנס לעזרת נשים, שהלשון אסור וחייב פירושו אסור שהוא חייב, כך משמע ממה שכתב בתחילה: "צריכין אנו לדעת גדר וגבול מקום האסור וחייב ליכנס היום שם בבית הקדוש. גרסינן פרק אי זהו מקומן (זבחים נה, ב) אמר רב יהודה אמר שמואל אין חייבין משום טומאה אלא על אורך קפ"ז על רוחב קל"ה, וזהו מכותל העזרה המזרחית שהוא תחלת עזרת ישראל עד כותל העזרה המערבי".
חזינן שכתב רק את התחום שחייב בו, ומשמע שרק זה הוא התחום האסור והחייב בזמן הזה, ואין אצל הכפתור ופרח בזמן הזה תחום שנאסר רק מדרבנן^[27].
וכן כתב בהמשך "ונפרט חלקי שכ"ב, עזרת נשים קל"ה על קל"ה, עזרת ישראל י"א על קל"ה, עזרת כהנים י"א על קל"ה, מזבח העולה ל"ב, בין המזבח והאולם כ"ב, ההיכל ק', מכותל ההיכל המערבי עד כותל חומת העזרה המערבי י"א, וכדאיתא פרק שתי הלחם (מנחות צו, ב), הרי שכ"ב. חסר קל"ה על קל"ה לעזרת נשים. נשארו קפ"ז, והוא האסור ליכנס בטומאה." ע"כ. בשביל מה הוא אומר חסר קל"ה לעזרת נשים, הרי כבר כתב בתחילה שהשכ"ב כוללים את הקל"ה של עזרת נשים? אלא נראה שהכוונה שלו במילים "הוא האסור", לבאר שהקל"ה אמנם חלק מהשכ"ב, אך רק הקל"ה הם התחום האסור והחייב, וכפי שכתב בתחילה שהוא התחום החייב. וממילא נשאר איסורו, כי האיסור בימינו הוא המקום שבו חייבים. וזו היא תשובתו למה שכתבו בתחילה מהו גדר מקום האסור והחייב היום שם בבית הקדוש שלא נותנים לנו להתקרב אליו, למרות שרשאים להיכנס אליו אחרי טבילה.
ואפשר להבין כך גם ברמב"ם, שכותב בהלכות בית הבחירה פרק ז הלכה יא "והחיל ועזרת הנשים מעלה יתירה בבית עולמים". אפשר להבין את כוונתו שאיסורם נוהג אך ורק כשבית עולמים קיים. ואף שאין הכרח בזה, עכ"פ אין כל קושי להניח שכך הבין הכפתור ופרח, כפי שמסתמא הבין גם הרדב"ז.
וכבר ציינתי שיש הוכחה נוספת שלדעת הכו"פ מקום ההיכל ידוע, ממה שהוא לא שאל במעשה דרבי יחיאל מפריז איך רצה לבנות להקריב על מקום המזבח, כשהוא אינו ידוע. גם הכו"פ לא הזכיר את מסורת הצח'רה. על כן, גם אם ידע על מסורת זו לא נראה שהיה זקוק לה כדי לקבוע את היחס למקום הבית. ובאמת לפי מסורת הצח'רה לא פשוט שאפשר למצוא אמה למקום המזבח שהיה בודאי בתחום המזבח הקדום. אבל אם אנו יודעים שהכיפה מציינת את ההיכל, גם אם לא ידוע בדיוק כיצד היא מציינת, אפשר לעשות מדידה למקום המזבח באופן שימצא אמה מתוך מקום המזבח במקום שיבנה, ולכן זה לא היה קשה לו. ועל כן מדברי הכו"פ יש להביא סיוע וחיזוק נוסף לרדב"ז, שגם הוא כנראה החזיק במסורת כתלי הכיפה.
♦

יב. מדידות הרדב"ז בצפון

הרדב"ז כתב בתחום הצפון "רואין כאלו חוט מתוח מהכיפה לצד מזרח. כל הבתים והעליות שהם בתוך מ' אמה לחוט זה הם בכלל הקדש, וכל שהוא חוץ לזה השיעור הרי הוא חול, וחשבון זה אינו מדוקדק לפי שההיכל היה צר מאחריו ורחב מלפניו כדכתיב הוי אריאל אריאל, ומ"מ לצאת מידי ספק צריך להתרחק מהחוט המתוח מכותל הכיפה הצפונית ארבעים אמה ברוחב, באורך קפ"ז אמות מן המערב למזרח".
ביארתי בירחון עח שהרדב"ז ידע את המסורת שהכיפה היא על ההיכל, שהיא הבסיס לדבריו בזה, אך לרדב"ז היה ספק האם הכיפה מציינת את תחום ה70 אמה או את תחום ה100 אמה. ובתחילה כתב שהמרחק מהכיפה לכותל העזרה 40 אמה, מפני שכך יש לשער לחומרה אם היא מציינת את התחום הצר. אך הרדב"ז נוטה יותר לומר שהיא מציינת 100 על 100 אמה (כנראה בגלל השערת מידותיה), לכן המשיך וחזר וכתב כמתנצל את מה שהוא אומר למדוד תחום לא מדוקדק לחומרה, שעכ"פ אנו צריכים למדוד מהתחום הצר מחמת הספק, כי קיימות בסופו של דבר שתי אפשרויות בכוונת מסורת הכתלים היות וההיכל רחב מלפניו וצר מאחריו, ויש להחמיר מצד הספק. שתי האפשרויות כלולות במה שכתב שההיכל רחב מלפניו וצר מאחריו, שכן לפי החלק הרחב, המשנה אמרה שההיכל הוא 100 על 100, ולפי החלק הצר ההיכל הוא 70 על 84 אמות.
והנה מה שכתבנו במשנה שתחום ההיכל מאה על מאה אמה אף שחלקו רחב וחלקו צר הכוונה היא לתחום הריבועי המקיף. כך נראה מהרמב"ם שכתב:
"כללותו כלומר כל ההיכל מאה על מאה, אלא שהיו מצדדין את הבנין מעט".
כלומר, יש הבדל בין הבנין לתחום הכללי. התחום הכללי הוא הריבוע של מאה על מאה, אבל הבנין עצמו הוא כצורת אריה, שהרי גם התחום המקיף את הבנין כשלא עושים אותו ריבועי, הוא כטרפז שכתליו מתמעטים והולכים ולא כריבוע.
כך נראה גם מהמפרשים שהביא המלאכת שלמה עדאני, שהם נוקטים שהכינוי מאה על מאה להיכל הוא לתחום הריבועי שאליו שייך ההיכל, למרות שעצם המקום הבנוי מאחריו הוא רק שבעים אמה^[28]. ואולי כך יש להבין מה שאומר הגר"א בפירוש למשנה שלא דק. הכוונה היא שלא דק בכך שכינה את הקו הריבועי "היכל", כאשר באמת אינו קו הבנין עצמו אלא קו שמקיף אותו. ואפשר שאין זו כוונת הגר"א, אך עכ"פ לאור מה שאנו רואים במציאות התאמה בין היכל לכיפה דוקא בתחום של מאה על מאה, יש לפרש באופן זה את נסתרות דרשב"י כשהם מדברים על ההיכל, דכוונתם לתחום הריבועי שהוא מאה על מאה כלשון המשנה. ומסתבר שזה מה שסימנו לעומר, או עכ"פ סימנו את חזית ההיכל שהיא האולם מאה אמה. לכן יכלו היהודים לומר שהמוסלמים בונים לפי אותם גבולות מסומנים, באופן שהגבולות שסימנו היהודים (או שמודדים לפי מה שסימנו היהודים אם סימנו רק מאה) יקיפו את הבנין שלהם, ויחשב שהוא במקומו.
וכך היא הבנת הרדב"ז ביישום הדבר על הכיפה שהכוונה היא לתחום המקיף, ולכן הוא משתמש בלשון העברת חוט, שהכוונה חוט המקיף. אלא שלענ"ד ככל הנראה הוא לא עמד על ענין הכיוונים והתחום המדוייק, בגלל חוסר באמצעים לבדיקת גודל הכיפה. ומסקנתי, שעכ"פ לפי האמת הנראית לעיננו התחום הוא מאה על מאה, תואמת את דברי פרקי דר"א ונסתרות דרשב"י שהכיפה היא כמו ההיכל, ולא כמי שהבין שהכיפה היא כנגד קדש הקדשים.
אלא שהרב אדר במאמר שבגליון עז ביאר את הרדב"ז בצורה אחרת^[29]. לדעתו, הרדב"ז מבין שבודאי הכיפה מציינת דוקא את ההיכל של 70 אמה, ואין כלל צד לומר שמצויין תחום של מאה על מאה, כי אין תחום כזה ששייך לקרותו היכל, שההיכל הוא הבנין עצמו. אך הוא מסתפק איזה חלק ממבנה הכיפה מציין לנו את ה70 אמה. החלק הרחב של הכיפה או החלק הצר. והספק נובע ממה שצורת ההיכל רחב מלפניו וצר מאחריו, בעוד שהכיפה צרה מלפניה ומלאחריה ורחבה באמצע. על כן הוא כתב בתחילה למדוד מהחלק הצר של הכיפה, שהוא מכותל הכיפה המזרחי צפונה, בהנחה שהכיפה מציינת את ההיכל דוקא בחלקה הצר. ואח"כ כותב הרדב"ז שהשיעור אינו מדוקדק, כלומר שבגלל המבנה השונה של הכיפה, לחומרה יש למדוד את המרחק של ארבעים אמה לפי החלק הרחב של הכיפה, וממילא יש להרחיק כמה אמות נוספות.
אך לענ"ד הרדב"ז לא כתב כלל שחילוק שתי המדידות השונות נובע מהצורה של הכיפה, צר רחב וצר, בעוד שזה לפי הרב אדר הוא העיקר שעליו מבוססים כל דבריו, נמצא שהעיקר חסר מן הספר. גם כל הענין לפי דרכו לא מובן, כי מבנה של מתומן אינו דומה כלל לבנין ההיכל, ולמה יעלה על דעת הרדב"ז שהכתלים השונים בצורתם מצורת ההיכל נחשבים כצורת ההיכל. אם הרדב"ז מתפרש כדבריו הוא היה צריך להסיק את מה שאומר הרב אדר בעצמו (בסוף מאמרו בגליון עח בהערה) שהמציאות מורה שהכתלים כלל לא מיצגים את הכיפה, וממילא אי אפשר למדוד מהם כאילו הם ההיכל. אלא שהוא לא אומר כך, מפני שלא עלה על דעתו שהמסורת העממית מיוסדת רק על דמיון בצורה.
♦

יג. העזרה הגדולה והחצר הגדולה

בפרקים הבאים אבקש לחזק גם את המסורת הידועה על כותל הר הבית שהוא הכותל המערבי, ומייחסים אותו לשלמה המלך.
המסורת הזו מופיעה לפני כאלף שנה אצל ר' יעקב בן נתנאל שאמר "כותל המערבי ומרתף – בנין שלמה המלך"^[30]. וכ"כ ר' משה בסאולה לפני כ- 500 שנה^[31] שהכותל המערבי הוא כותל מימי שלמה, אלא שאינו כל הכותל אלא "מ' או נ' אמות ומחציו ולמעלה בנין חדש". במסורת זו החזיק גם הגרע"י (יביע אומר ח"ה סי' כז) ורבנים רבים שכותבים תשובות על הכותל.
ננסה לעמוד על שורש המסורת.
במלכים א, ו כתוב: "וַיִּבֶן אֶת־הֶחָצֵר הַפְּנִימִית שְׁלֹשָׁה טוּרֵי גָזִית וְטוּר כְּרֻתֹת אֲרָזִים".
אחר כך מתוארת בניית בית שלמה ובנין אולם המשפט, וכתוב במלכים א פרק ז פסוק ט – יב: כָּל־אֵלֶּה אֲבָנִ֤ים יְקָרֹת כְּמִדֹּת גָּזִית מְגֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה מִבַּיִת וּמִחוּץ וּמִמַּסָּד עַד־הַטְּפָחוֹת וּמִחוּץ עַד־הֶחָצֵר הַגְּדוֹלָה: וּמְיֻסָּד אֲבָנִים יְקָרוֹת אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אַבְנֵי עֶשֶׂר אַמּוֹת וְאַבְנֵי שְׁמֹנֶה אַמּוֹת: וּמִלְמַעְלָה אֲבָנִים יְקָרוֹת כְּמִדּוֹת גָּזִית וָאָרֶז: וְחָצֵר הַגְּדוֹלָה סָבִיב שְׁלֹשָׁה טוּרִים גָּזִית וְטוּר כְּרֻתֹת אֲרָזִים וְלַחֲצַר בֵּית־ יְקֹוָק הַפְּנִימִית וּלְאֻלָם הַבָּיִת".
לפי פשט הפסוקים "החצר הגדולה" היא חצר שהיו בה ביסודה אבני גזית ישרות יקרות וכבדות, אבני עשר אמות ואבני שמונה אמות, וגם שלשה טורי גזית וטור כרותות ארזים. חצר זו קשורה כנראה למבנים של בית המלך וגם לחצר בית ה' הפנימית שבה היו שלשה טורים גזית וטור כרתות ארזים.
ובדברי הימים ב פרק ד פסוק ט בענין בית המקדש כתוב: "וַיַּעַשׂ חֲצַר הַכֹּהֲנִים וְהָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה וּדְלָתוֹת לָעֲזָרָה וְדַלְתוֹתֵיהֶם צִפָּה נְחֹשֶׁת".
וצריך להבין מהי חצר הכהנים ומהי העזרה הגדולה.
והנה במלכים כתב רש"י: "להחצר הפנימית - היא עזרת הכהנים ועזרת ישראל והיא היתה לפני האולם, וקורא אותה פנימית לפי שהיתה לפנים מעזרת נשים":
משמע שהחצר פנימית מורה שיש גם חיצונית, והחיצונית היא עזרת נשים.
אך לגבי "החצר הגדולה" במלכים, רש"י לא כתב ביאור. מפשט הפסוקים משמע שזו חצר אחרת, ולא עזרת נשים שכוללת או פתוחה לכל המבנים שבנה: בית שלמה, אולם המשפט ובית ה', ויתכן שלפי רש"י היא מתחם הר הבית, ממנו היתה כניסה למבנים אלו.
אמנם בדברי הימים מובא בפירוש המיוחס לרש"י ש"העזרה הגדולה" היינו עזרת ישראל, ואחרי פירוש זה נמשכו כמה מהמפרשים האחרונים.
אלא שפירוש זה קשה, כי מצינו עזרת ישראל רק במשנה ובבית שני, בתחום צר שרוחבו י"א אמה, וממה שהוא מציין לתחום זה, נראה שהיא קטנה ולא מקיפה את עזרת כהנים, ואיך תקרא "העזרה הגדולה"? אלא שלפי המחקר^[32], הפירוש לדברי הימים הוא מחכם שחי בשנת ד' תתקט"ו, ועל כן אין להתייחס אליו כפירוש של רש"י.
מסתבר אם כן לפרש שהעזרה הגדולה היא אותה חצר גדולה שנזכרה במלכים, וכשם ששם פירשנו שהיא הר הבית, כך נפרש בדבה"י שהיא מקבילה להר הבית.
והרד"ק בדברי הימים פרק ד ט כתב: "והעזרה הגדולה - היא החצר הגדולה שהיו עומדים בה ישראל ונקראת עזרה שהיו נעזרים בה בהתפללם שם". הוא אמנם לא כתב שהיא מקבילה להר הבית, אך עכ"פ משמע מדבריו שהוא מקביל את העזרה הגדולה לחצר הגדולה שבמלכים, והיא החיצונית לחצר הפנימית.
ויותר מפורש הדבר בדברי האברבנאל בפירושו למלכים א פרק ו לו שכתב: "זכר אחרי זה שעשה החצר, והיא עזרת הכהנים. וקראה פנימית, לפי שהיתה פנימית להר הבית, והיה חוץ ממנה העזרה הגדולה, ובערכה היתה זאת פנימית, ולא זכר כאן שעורה, לפי שלא היה בענין שעורה עלוי מתמיד והוצאה רבה ולא גודל לבב, אבל זכר שהיו לה שלשה טורי גזית זה למעלה מזה". בדבריו מבואר שהחצר הגדולה במלכים היא הר הבית. וגם נראה ממה שציטט את "העזרה הגדולה", שהוזכרה רק בדברי הימים, נראה שהוא הבין שהעזרה הגדולה בדבה"י מקבילה לחצר הגדולה במלכים, דהיינו להר הבית.
יש להעיר עוד שבהקשר לאבנים שגודלן שש אמות ושמונה אמות שהוזכרו במלכים, הרד"ק ואברבנאל מזכירים בביאוריהם למלכים את מסכת תמיד דף כו ע"ב: "מוקף רובדין של אבן. רובדין מאי ניהו? גזרתא דאצטבתא, דסלקי בהו לאצטבתא. ומי הוו מיפלגי אבנים? והכתיב: והבית בהבנותו אבן שלמה וגו'! אמר אביי: דמתקני ומייתי מעיקרא אבני זוטרתא ואבני רברבתא, כדכתיב אבני עשר אמות ואבני שמונה אמות".
ונראה שרד"ק ואברבנאל מבינים שלפי הגמרא אותן אבנים בני עשר אמות ושמונה אמות שבפסוק הן חלק ממבנה המקדש וחומת העזרה. אך קשה, כי לפי הענין לא נראה שהכוונה כאן לחומת העזרה אלא לחומת החצר הגדולה או מבנים אחרים. ובאמת אין בגמרא הכרח להבנתם. הגמרא אומרת שהרובדים בבית המקדש היו כמו הרובדים שעשה שלמה, דהיינו שהשורה הראשונה היתה רחבה ומעליה שורה צרה יותר וכך נוצר מקום לשינה, אבל לא שהם גופא אותם רובדים. לפי זה נראה להסיק מהגמרא שהמידה שמונה ועשר היא רוחב האבנים, שלכן האבנים של עשר בלטו יותר מהאבנים של שמונה, וזה היה דבר מיוחד ויוצא דופן באבנים של שלמה.
לפי מה שאמרתי לעיל קדושת תחום הר הבית רמוזה גם בפסוקים, ויש לשאול אם העזרה הגדולה בדברי הימים היא חצר הר הבית, למה היא מוזכרת בתוך המבנים של בית המקדש עצמו.
♦

יד. מי בנה את הכותל המערבי שמצפון לשער ברקלי

בשאלה זו עסקו רבים, אך עתה נראה לענ"ד חידוש יסודי שהעוסקים בדבר לא שתו לב אליו, והוא שיש לנו בענין זה עדות על מסורת מדברי יב"מ בקדמוניות טו, יא, ג שהוא מתאר לנו את הכותל המערבי, כפי שאנו רואים אותו היום אחרי החפירות החדשות.
בתחילת דבריו מתאר יב"מ את מה שעשה הורדוס שבנה מחדש את המקדש גבוה יותר ואף עשה סטווים מפוארים. וכתב על זה "שני הסטווים נשענו אל חומה, והחומה עצמה היתה המפעל הגדול ביותר ששמעו עליו בני אדם".
מאיזה חומה הוא מתפעל כל כך? נראה שהדבר יובן לפי ההמשך, וז"ל: "את הגבעה הזאת ביצר שלמה מלכנו הראשון בחכמה... החל בתחתיתה, אותה סובבת תעלה עמוקה, בסלעים עצומים מהודקים זה לזה בעופרת. היא הלכה ותחמה חלק מה של הארץ וירדה לעומק, באופן שלא היה קץ לגודלו ולגובהו של המבנה שנעשה מרובע. מבחוץ נראו פני האבנים הגדולות, ואילו מבפנים היו אלה מבוצרות בברזל, והתיאומים היו מלוכדים ללא זיע לכל הימים".
גם במלחמות ה, ה הוא מתפעל מגודל האבנים ושם כתב: "מפליא היה גם גודל האבנים. הם לא היו עשויות מסלעים רגילים, או מגושים העשויים להינשא ע"י בני אדם, אלא נחתכו משיש לבן, עשרים אמה היה אורכה של כל אבן, ורחבה עשר אמות, ועומקה חמש".
מהתיאור המפורט משמע שאלו דברים שיב"מ ראה בימיו, ומשמע להדיא מדבריו בקדמוניות שהיה מקובל בזמנו שהכותל המערבי מצפון לשער ברקלי הוא הביצור של "שלמה מלכנו הראשון". אמנם אין הכרח שהוא ראה עופרת וברזל, ואפשר שזה הוא מוסיף, בגלל חוזקם וגם ההפלגות הגדולות בעומק שכתב גם במלחמת היהודים (שלש מאות אמה) נראות מופרזות (אם כי לא לגמרי מופרכות, שכן הכותל המערבי של היום הוא 32 מטר מהיסוד, ואם נוסיף עליו את גובה המקדש 50 מטר, נגיע בערך ל200 אמה). וגם לא צריך להבין שממש כל אחת מהאבנים היא בגודל שאמר, אלא שיש אבן בגודל קרוב לזה. מכל מקום נראה שברור ליב"מ שהכותל המערבי שהוא רואה סמוך לתעלה עמוקה הוא כותל הוא מימות שלמה המלך, והכוונה לאבני הכותל המערבי, שהוא מתפעל מעומקם וגודלם העצום ואומר מה שאמרו במסורת, שהאבנים העצומות שבו הם מימי שלמה^[33].
נראה ברור שהתעלה העמוקה היא תעלת הניקוז הקדומה שעברה בעמק הטרופיון למרגלות הכותל המערבי. ולדעת החוקרים, לפני שהתווסף למתחם החלק שמשער ברקלי והלאה תעלה זו נכנסה לסבוב את דרום הגבעה באיזור שער ברקלי, ורק כשהוסיפו את החלק שמדרום לשער ברקלי שינו את תוואי התעלה^[34]. גודל האבן שהזכיר נלקח כנראה משתי האבנים הגדולות של נדבך רבא (העומק הוא הגובה). וכשכתב על הסטווים^[35] שהורדוס השעין אותם על חומה שהיא המפעל הגדול ביותר שראו בני האדם מסתבר שהיא אותה חומה של הכותל המערבי שהיא עמוקה מאוד. אם לא נאמר כך, נצטרך לומר שהיתה תעלה עמוקה נוספת 50 מטר מערבית לתעלה שאנו מכירים בעמק הטרופיאן, וזה לא יעלה על הדעת לפי המבנה הטופוגרפי של ההר. כמובן שאין כל נפק"מ בכך שלפי החוקרים תעלה זו נחפרה בבית שני, כי אנו עוסקים במה שחשב יב"מ, והוא לא אמור לדעת זאת.
גם לא הגיוני שיב"ב שבודאי ידע שהתוספת הדרומית נעשתה בצעירותו, בימי אגריפס, יאמר על החלק הצפוני של הכותל שהוא מימי שלמה בלי מסורת על כך, כי הוא נראה זהה לחלק הדרומי.
והנה יב"מ בקדמוניות (כ, ט, ז) כותב שהסטיו המזרחי הוא מימי שלמה, ומזה מדייקים החוקרים שהכותל המזרחי יוחס בזמנו גם הוא לימי שלמה^[36]. אמנם לא מצאו שרידים שמיחסים לשלמה, אך אנו רואים בכותל המזרחי של חומת המתחם כיום שרידים שהחוקרים מייחסים לסוף בית ראשון. וכן נמצא בב"ח בסי' תקסא בשם ליקוטים "כשרואה שערי רחמים שהם בכותל מערבי" משמע שבאיזור שער רחמים היה מקום שכונה כותל מערבי, כנראה לפי המדרשים שכותל מערבי של בית ראשון לא חרב, ולכן כינו שרידים מבית ראשון בשם כותל מערבי. מיכלסון מראה במאמריו (באתר אמת הארץ) גם שתי אבנים בגודל של 5 מטר בפינה תחום החמש מאות אמה בכותל המזרחי, ואפשר שהן שריד מימות שלמה. אך עכ"פ ראה שהכותל שאנו רואים היום בחלק שמול הכיפה בתחום ה500 כמעט כולו נהרס, כי החומה שהיתה בזמן הבית חרבה, ובימי הבית הוא התחבר בסופו בדרום לכותל של תוספת שקדמה להורדוס עד התפר הדרומי שממנו מתחילה בנית הורדוס. ואת החלק של שלמה המלך כיום אפשר לראות כנראה לכל היותר רק בשתי האבנים שבשולי החמש מאות אמה. את גוף הבנין של שלמה במזרח אנחנו לא רואים כי הוא חרב.
אבל במערב המציאות שונה. מהתיאורים על התעלה והאבנים הגדולות והעומק הרב נראה שאנו רואים ממש את מה שראה יב"מ. ונראה שלכן מיחסים את כותל שלמה המלך דוקא לחלק המערבי, שנשמר טוב יותר, והשימרותו נובעת כנראה גם מעומקן הרב של האבנים. כותל המזרח ברובו נהרס עד היסוד בחורבן, מה שאין כותל המערב.
ונראה שהכותל של שלמה הוא לכל הפחות מה שנקרא "נדבך רבא", ומה שתחתיו מדרום לשער וורן. מדובר בארבע אבנים בגובה של 3.3 מטר. האבן הראשונה באבני נדבך רבא לכיוון דרום היא הגדולה באבנים: אורכה 13.60 מטר. אורכה של האבן השניה 2.4, השלישית 12.05 והרביעית, שהיא אבן המזוזה של שער וורן, היא 8 מטרים. מתחת לנדבך יש כ13 מטר של כותל עד שמגיעים לפני הסלע (כך עולה משרטוט המקום באיור מספר 25 בחלק השרטוט בספרה של מזר^[37]). אלא שהעובר היום במנהרות הכותל רואה רק שורת אבנים אחת מתחת לנדבך שנכנסת לתוך מפלס המעבר במנהרות הכותל.
רוחב האבנים אינו ידוע בודאות, אך יודע שהכותל בבסיסו הוא 5 מטר, ויש המשערים שהניחו כאן שני אבנים ברוחב ולכן אומרים שרוחבו בין 2.5 ל5 מטר ומשקל האבן הגדולה מוערך בין 250 ל600 טון.
נראה לענ"ד שאין לייחס את הנחת האבנים האלו למי שחי בתקופת שלטון הרומאים, מפני שאת הידע של הרומאים בבנין אפשר ללמוד מספריהם של וויטרוביוס ופלניוס. ויטרוביוס, בן דורו של הורדוס, בספרו "על אודות האדריכלות" בפרק העשירי מתאר טכניקות להעברת משקלים גדולים, והמשקלים שבהם מדובר הם עד 60 טון, ולא על משקלים של מאות טון. כאן מדובר לא רק על יכולת להעביר אלא על הגבהת האבנים בגובה ניכר^[38]. אמנם פלניוס (פלניוס תשס"ט עמ' 265), שחי בתקופת חורבן הבית, כתב טכניקות אפשריות להגבהת משקלים גדולים על ידי חול, אך הוא עוסק גם במחקר איך בנו את הפירמידות, ועל הצבת האבן הגדולה במיוחד שבראש הפירמידות הוא כותב שזה דבר בלתי אפשרי ללא התערבות האלים^[39]. לענ"ד כיון שהרומאים לא עסקו בהרמת אבני ענק כאלו על כותל, וכנראה לא ידעו לעשות דברים כאלו, לא מסתבר שהורדוס עשה דבר כזה. אלא שמכל מקום, בימי קדם הרבה לפני הורדוס אנו מוצאים שהורמו אבנים עצומות כפי שציין פלניוס בפרמידות. ומצינו אף אבנים גדולות יותר מאבני הכותל במקדש בבעל בכ בלבנון. שם יש אבנים של 800- 1000 טון שעומדות על אבנים של 400 טון. אמנם הן קיר שהוא חלק ממקדש לעבודה זרה רומאי, אך לפי האמור שהרומאים לא ידעו להרים אבנים כאלו נראה שהכותל באותו מקדש הוא כנראה שריד ממה שקדם למקדש הרומאי^[40].
אם נאמר שזו בניה מימי שלמה יובן מה שבספר מלכים מדובר על כך שלצורך בנין המבנים המקודשים שלמה המלך הסיע אבנים יקרות, כלומר כבדות במיוחד. וצויין גם רוחב של עשר אמות, שהוא רוחב הכותל המערבי. ועל כן יש רגלים במציאות למה שעולה מדברי יב"מ, שלפחות חלק זה של הכותל הוא מימי שלמה.
אמנם האבנים שתחת הנדבך רבא מסותתות סיתות שולים הקרוי סיתות הרודיאני. אך נראה לי שמסיתות בלבד אין כל הוכחה לשיוך הנדבך להורדוס. קודם כל, שמשום שהסיתות יכול להיעשות לאחר הצבת האבנים על ידי בוני הורדוס, כפי שאנו רואים בצפון מנהרות הכותל שעשו סיתות אפילו לסלעים. גם בארבעת אבני הנדבך עצמו רואים שלא כולן סותתו סיתות שולים מושלם. האבן הקצה יותר באורכה לא סותתה כלל (מזר בספרה עמ' 92).
ועוד נראה לי שהסיתות הזה לא נעשה על ידי בוני הורדוס אלא לפניו, כי באמת ה"סיתות ההורודיאני" לא התחיל מהורדוס. נעם ארנון בעבודת הדוקטורט "מערת המכפלה" (בעמ' 137) כותב: "סגנון זה אינו ייחודי להורדוס, לא רק לתקופתו ולא רק לארץ ישראל; שורשיו נעוצים בתקופה הקדם-קלסית והוא נצפה ברחבי אסיה הקטנה, איוניה ואיטליה בתקופות ההלניסטית והרומית.. סיתות שוליים דקורטיבי הופיע במאה ה- 7 לפנה"ס בלידיה ואיוניה באסיה הקטנה ומשם עבר לפרס. סיתות השוליים ההרודיאני הדקורטיבי דומה לסיתות בפסארגאדה, בדרום- מערב איראן ,בבנייה מהמאה ה- 6 לפנה"ס באתר המזוהה כקבר כורש וב'כלא שלמה'". עכ"ד. ועוד הביא שם מדברי החוקר ג'ייקובסון^[41], שאופן הבניה והשימוש בסיתות שולים בשלושת האתרים ההרודיאניים – הר הבית, מערת המכפלה וממרא – טעון הסבר, כי באתרים אלו מופיע סיתות השוליים בקירות התמך בקומת המסד, ואילו באתרים האחרים בתקופה זו סיתות השוליים לא נועד לקירות תמך. לכן טוען ג'ייקבסון שיתכן שחלק מהר הבית כבר היה בנוי בסגנון של סיתות שולים, וההחלטה על שימוש בסגנון זה עשויה הייתה להיות תוצאה של הסגנון האדריכלי שעמד מול עיניהם של האדריכלים ההרודיאניים בכתלים שניצבו לפניהם סביב הר הבית עכ"ד. החוקר סבור שמה שעמד לנגד עיניהם הוא הסגנון בדרום מזרח המתחם מימי היוונים, אך לענ"ד שם הדמיון לסיתות ההרודיאני קלוש מאוד. לענ"ד יותר מסתבר שמה שעמד לנגד עיני אדריכלי הורדוס הוא הסיתות בכותל המערבי במקומות שהוא קדם לבניינם, כמו תחת הנדבך רבא, וזה המקום שיוחס גם בזמנם לשלמה המלך. אמנם לא מצינו מבנים מימי שלמה שסותתו כך, אך נוכל לומר שהסיתות הוא מעשה ידי עזרא ונחמיה, שעלו מפרס ושם היה מצוי סיתות כזה. אם כן הסגנון של בנית הורדוס אומץ על ידי מה שראה באבנים אלו.
ועכ"פ הראיה הגדולה לדברי היא מדברי יב"מ שמתבאר מדבריו שכותל מערבי הוא של שלמה המלך, ומסתבר שכתב כך לפי המסורת ויתכן שהסתייע לזה גם בגלל אבני הענק, שנראה שחלק מהאבנים בכותל המערבי הן מימות שלמה מפני שרק בימי קדם היו מזיזים אבנים כאלו, ולכן הוא מייחס את הכל לימי שלמה. וכבר כתב הרב קורן (בחצרות בית ה' עמ' 25) שהאמור במדרש שיהש"ר שהקב"ה נשבע על השארות הכותל הוא מה שהקב"ה נשבע לדוד המלך שלא יחרב. הכוונה היא למה שכתוב "נשבע ה' לדוד... פה אשב כי אויתיה", ואנו רואים את זה בכותל המערבי.
והנה נדבך רבא לכשעצמו מונח על אבנים שהן 13 מטר מפני הסלע, ועם גובה הנדבך עצמו הוא 16 מטר מפני הסלע, ועל כן וודאי שהוא עצמו יכול להיחשב ככותל שלא חרב ונשאר בשלמות. אך נראה שלא רק הנדבך רבא קדום להורדוס, אלא כל החלק שמצפון לשער ברקלי עד שער וורן, מבסיסו עד האבנים שנוספו לכותל אחרי החורבן הוא קדום, ואולי משלמה המלך. על הענין הזה עמד צארלס וורן, והובא במאמר של מיכלסון (אתר אמת הארץ פרק 16.16).
הסברו של וורן בזה מבוסס על מה שבמערב המתחם כידוע יש עמק שנקרא עמק הטרופיון, שבו נבנה בזמן הורדוס רחוב הרודיאני שעבר לצד הכותל. האם הרחוב הזה היה מאז ומעולם בגובה הרחוב ההורדיאני שקיימים תחתיו עוד הרבה מפלסי אבן עד פני הסלע? תשובת וורן לזה היא חד משמעית. וורן^[42] הביא ראיה לקדמות החלק הצפוני לשער ברקלי ממה שרואים שהאבנים בחלק הדרומי של הכותל בכל המקומות שתחת הרחוב ההרודיאני הן בעלות בליטות גסות במרכזן, בעוד שהאבנים שמצפון מתחת לריצוף הן חלקות ומיושרות בצורה עדינה עד יסוד הכותל. לפי דעת וורן, פרוש הדבר שהחלק הצפוני נבנה בזמן קדום, כאשר עמק טרופיון היה עמוק הרבה מהרחוב ההרודיאני והכותל היה חשוף עד היסוד, ולכן הוצרכו לסתת עד היסוד. ואילו החלק הדרומי נבנה כאשר העמק נתמלא בסחף. לכן לא החליקו את פני האבנים שלא היו חשופות לעין. הוכחה זו התחזקה כאשר תחת שער ברקלי מצא וורן קיר תומך מסיבי ניצב לכותל מערבי אשר עובר מתחת למפתן השער. פני הקיר מצד צפוני מסותתות יפה. וורן פרץ את הקיר דרומה וגילה שעוביו כששה רגל ובצד הדרומי שלו אין פנים לקיר, ואחריו יש מצבור אבנים. מזה מסיק וורן שמן הסתם מדרום לשער יש קיר תומך דרומי, ומצבור אבנים אשר בין הקירות שימש בתור מעלה לשער. מתי נבנה מעלה זה? בודאי הוא נבנה לפני הורדוס, בשעה שהאנשים היו עוברים בעמק לפני שנסתם, ועל כן פנים צפוניות של מעלה שער ברקלי היו מתחת לריצוף, ועל כן גם החלק החיצוני של המעלה מסותת יפה. לפי דברי וורן, צריך להיות תפר תחת שער ברקלי בין שני קטעים של הכותל, אך חלק זה אי אפשר לראות, כי המקום של התפר מכוסה היום ע''י מבנים מוסלמים.
כנגד סברת וורן שמעתי מר' אשר גרוסברג את הטענה שאולי סיבת ההבדל היא שבצד הצפוני היו קבוצת פועלים אחרים שעבדו בצורה שונה. אך לענ"ד מכל מקום צריך להסביר למה סיתתו ללא שום תועלת ובטירחה עצומה את כל הנדבכים הרבים שמגיעים עשרים מטר מתחת לרחוב עד פני הסלע ואינם נראים. ובפרט למה סיתתו את הקיר שפונה צפונה במעלה שתחת שער ברקלי? על כן נראה כדברי וורן שהכותל מצפון לשער ברקלי נבנה לפני הורדוס^[43]. יתכן שהוא מזמן עזרא, ואולי אף חלק זה הוא מזמן שלמה המלך, והסיתות של השוליים נעשה בזמן עזרא.
ועוד טען ר' אשר גרוסברג שאין לחלק בין זמני הבניה ללא מציאת הבדלים מהותיים בצורת הנחת האבנים. אך לענ"ד יש להשיב על טענה זו על פי סברת גייקבסון הנ"ל, שכפי שהוא אומר על סיתות השולים כך י"ל על עצם סגנון הבניה, שאדרבה יתכן שכל סגנון הבניה נקבע על פי מה שראו לפניהם בוני הורדוס, והם השלימו את ההרחבה בצד הדרומי לפי הסגנון שהיה מצפון לשער ברקלי. ובכלל סגנון הבניה באבנים שרוחבן עשר אמות לפי העולה מהתנ"ך שכך בנה שלמה אינו צריך להיות ממקומות אחרים, כי התנ"ך אומר שכך נעשה דבר מיוחד, ואם כן איך נחליט שזה לא סגנון הבניה שלו? כיון שהיסוד שעליו מושתת פרק זה היא המסורת שעולה עוד מדברי יב"מ, מי שרוצה לפרוך את המסורת צריך להביא ראיות חד משמעיות, שאין תפר בין החלק הדרומי לצפוני, ולענ"ד אין ראיות כאלו.
לפי עקרון זה אפשר למצוא פתרון גם לשאלה שהעלתה אילת מזר בספרה (עמ' 91), שאנו רואים שרק בחלקים קטנים מהמתחם נעשה נדבך עם אבנים גבוהות. יש את נדבך רבא ליד שער וורן, ויש נדבך של אבנים גבוהות 1.75 – 190 מטר ליד שער הכפול. את הבניה של הנדבך רבא מנמקים באיזה צורך להשעין עליו קמרון בפנים, אך הסיבה שבחלק הדרומי יש נדבך דומה בחריגת גובהו וליד השער לא ידועה^[44].
ולפי האמור י"ל שהכל נובע מהרצון לדמות לבניה הקדומה. אדריכלי הורדוס רצו לדמות את בניתם לחלק הקדום שמצפון לשער ברקלי, אך הם לא היו מסוגלים להעמיד אבנים גדולות כ"כ כמו נדבך רבא, לכן הסתפקו בהעמדת שורה גבוהה יותר ליד שער הכפול, שדומה לשער וורן בהיותו גם כן שער של מחילה.
♦

טו. הקדושה בכותל המערבי

כפי שהבאתי לעיל, פרופ' מיכלסון הלך בדרכו של וורן והוכיח שכותל מערבי בחלקו קדם להורדוס, וגם לדעתו נדבך רבא הוא מימי שלמה המלך. והוא מסביר שהחלק שמצפון לשער ברקלי עד שער וורן הוא הכותל שעליו אמרו חז"ל במדרש שלא יחרב, ולא שרידי הכתלים שבמקום אחרים, כיון שהוא גבוה ושלם יותר מכל השרידים האחרים שבהר הבית. אלא שמכל מקום לדעתו הוא אינו כותל הר הבית המקודש עצמו, כיון שמרחקו מהכותל המזרחי אינו 500 אמה שוות בכל צד לפי כל מידת אמה, וצ"ל שהיה כותל מערבי אחר מקביל למזרחי והוא תחום ה500 על 500 אמה.
על שאלה ה500 אמה נדון לקמן. אך עכ"פ לענ"ד כיון שיב"מ מתייחס לכותל זה ככותל של שלמה, ונראה שזהו הכותל שנשבע לו ה' שלא יחרב, לא מסתבר שחז"ל ייחסו קדושה מיוחדת לכותל שאינו כותל ת"ק על ת"ק. על כן, לפי מסורת חז"ל על הקדושה היתרה שיש בכותל המערבי, שהוא מייצג את השראת השכינה שהיתה במקום הארון, יש לנו לומר שהוא כותל הר הבית ממש.
יסוד הדבר של השכינה שלא זזה מהכותל מצינו במדרש שמות רבה (פרשה ב סימן ב): "ויענני מהר קדשו סלה, אף על פי שהוא חרב הרי הוא בקדושתו, בא וראה מה כורש אומר (עזרא א) אל האלהים אשר בירושלים אמר להן אף על פי שהוא חרב האלהים אינו זז משם, א"ר אחא לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי שנאמר (שיר השירים ב) הנה זה עומד אחר כתלנו, וכתיב (תהלים יא) עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם, א"ר ינאי אף על פי ששכינתו בשמים עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם".
ובשיר השירים רבה (פרשה ב, ד): "הנה זה עומד אחר כתלנו, אחר כותל מערבי של בית המקדש למה שנשבע לו הקדוש ברוך הוא שאינו חרב לעולם (ושער הכהן ושער חולדה לא חרבו לעולם עד שיחדשם הקדוש ברוך הוא) ^[45]".
ובאיכה רבה (פרשה א סימן לא) אמרו על חורבן בית שני: "מן דכבשה פליג ארבע טכסייא לארבעה דוכסייא, וסליק פילי מערבאה לפנגר, וגזרו מן שמיא דלא יחרב לעולם למה ששכינה במערב, אינון אחרובו דידהון, הוא לא אחריב דידיה". והקליר ("צג אחר כתלנו" קינה לתשעה באב) קישר ענין זה לכותל הר הבית שכתב:
"עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת הֵחֵל לָבֹא,
בְּיַד אַרְבָּעָה רָאשֵׁי טַפְסְרָיו לְהַחֲרִיבוֹ,
עַל צַד מַעֲרָבִי לְזֵכֶר הִשְׂרִיד בּוֹ,
וְצָג אַחַר כָּתְלֵנוּ וְלֹא רָב אֶת רִיבוֹ".
וממה שאמרו במדרש שמות רבה "לעולם אין השכינה זזה" משמע שאותה השראת שכינה שהיתה בגלוי בהיכל במקום הארון לא זזה בחורבן מהכתל המערבי. והביטוי לזה שהשכינה לא זזה הוא שנשאר אותו כותל מהרגע שהוא נבנה מימי שלמה, ונשבע ה' לדוד שלא יחרב לעולם.
וידעתי שיש הטוענים שכל הקדושה בכותל המערבי לפי המדרשים היא בכותל של ההיכל, או של קדש הקדשים, ודברי המדרש על פנגר הם על חומת העיר, אך בדברי הקליר "על פתח הר הבית" מבואר שהסיפור עם פנגר מחובר להשראת השכינה בכתלנו של שיר השירים והכל בפתח של הר הבית. ובאותו מדרש בשמות רבה בו מדובר על כותל מערבי של בית מקדש, מדובר גם על ההר, והובא לראיה על השארת הקדושה מה שנאמר בפסוק "ויענני מהר קדשו סלה". הכוונה היא שהקדושה של בית המקדש נשארה ניכרת לדורות בכותל המערבי של הר הבית שלא חרב. השכינה שרתה בקה"ק בצורה גלויה, ונשארה בצורה נסתרת בכותל המערבי. לענ"ד כדאיים הם דברי הקליר להכריע ספקות שיש לנו בהבנת המדרשים.
למעשה אין זה משנה לענייננו אם הכוונה היא על אבנים מימות עזרא או מימות שלמה. האבנים האלו עברו את כל החורבן והגלות, ולא הצליחו לפגוע בהן, ועצם הדבר הזה מראה על העדות שהשכינה שורה בישראל.
ומעתה יובן גם שהעזרה הגדולה מוזכרת בדברי הימים בתוך תיאור של מבנים מקודשים במחנה שכינה. היא הוזכרה בדברי הימים יחד איתם, משום שהיתה בה קדושה יתרה והשראת השכינה, וכפי שאמר שלמה המלך "הנה זה עומד אחר כתלנו", וביארו בקינה של הקליר על תחום הר הבית. ואפילו אם כתל שלמה חרב והוא מימות עזרא, י"ל שזה רומז על זה, ונותן כח לזה.
וכך אמרו בזהר כרך ב פרשת שמות דף ה ע"ב: "אתי מלבנון תבאי מאתר בי מקדשא דלעילא, תשורי מראש אמנה מאתר בי מקדשא דלעילא ומאתר בי מקדשא דלתתא, דאמר ר' יהודה מעולם לא זזה שכינתא מכותלי דמערבא דבי מקדשא דכתיב הנה זה עומד אחר כתלנו והוא ראש אמנה לכל עלמא".
פתח בלשון רבים "כתלי" וסיים בלשון יחיד "והוא", משמע שקדושה שורה על כל כתלי המערב, והביטוי לזה הוא בכותל המערב שמעולם לא חרב.
♦

טז. פתרון שאלת תחום ה500 על 500 והצורה המשנה של הר הבית ומרחקיו מהעזרה

ההנחה שכותל מערבי הוא תחום הר הבית מתחום חמש מאות על חמש מאות להר הבית, לכאורה אינה תואמת להנחה שככותל מזרחי של המתחם הוא כותל הר הבית, כי אם כן אין כאן סימטריה לתחום חמש מאות על חמש מאות.
אך לענ"ד תחום הר הבית המקודש לא חייב להיות מצומצם בחמש מאות על חמש מאות אמות. וכן מוכח למעיין בלשון המשנה (מידות פרק ב משנה א): "הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה רובו מן הדרום שני לו מן המזרח שלישי לו מן הצפון מיעוטו מן המערב. מקום שהיה רוב מדתו שם היה רוב תשמישו".
כבר הבאתי במעלין בקדש גליון לט את דברי הראשונים, וכתבתי שרואים בדבריהם את הקושי שלפי הפשט משמע מהמשנה שהכוונה שההר עצמו שמוגדר כהר מבחינה טופוגרפית הוא חמש מאות על חמש מאות. וקשה איך יתכן הר שהוא חמש מאות על חמש מאות במדוייק, ולכן הם פירשוהו על התחום. ולפי הרמב"ם בפיהמ"ש רוב מידתו זה הרווח בין ה500 לעזרה. ופירשו הראשונים פירושים שונים על ההקשר לסוף המשנה ששם היה רוב תשמישו. אך אכתי קשה על הפירוש ש500 הוא התחום המקודש, למה קוראים למה שבדרום "רוב מידתו", הרי מהלשון משמע רוב מידתו של החמש מאות, ולא רוב מידתו של רווח. וגם קשה למה המשנה לא מפרטת כמה בדיוק היא המידה שבין חומת הר הבית לעזרה, כמו בכל מסכת מידות. ובכלל מהו שורש הענין שרובו מן הדרום וכו'? ומה כל הענין שאנו רואים את הר הבית בזויות משונות שנוטה צפונה, ובמערב נוטה צפונה עוד יותר מהמזרח. ואיך יתיישב כל הענין במציאות עם מה שנראה שהן חומת המערב והן חומת המזרח על מקומן הקדום, וכיון שהן אינן מקבילות לא יכול להיות כאן 500 על 500^[46]?
ולענ"ד י"ל שכוונת המשנה במספר 500 על 500 על ההר הטבעי, והכוונה היא שהענין של ההר הטבעי צריך להיות ניכר בתחום, יחד עם זה שיהיה בתחום הר הבית לפחות 500 על 500 של הר טבעי. אך אין להקפיד להעמיד את החומות במדויק על גבול ה500, אלא יש להקפיד שרובו של ההר יהיה בדרום, כי כך צורת ההר שפסגתו אינה במרכזו אלא רוב שיפוע בדרום ושני לו מן המזרח וכו'. ואחר כך אמר שלמעשה רוב מידתו של ההר שהיה בדרום היה רוב תשמישו כי כך קבעו שהמרחק בין חומת ההר לעזרה היה רובו בדרום, וזהו רוב השימוש. ולפי שלא חייבים לקבוע דוקא מידה מסויימת, אלא העיקר שתהיה ניכרת על ידי המרווחים צורת ההר שרובו מן הדרום, לא אמר מידה מדוייקת לרובו מן הדרום.
ועיקרון זה שתחום החומה לא חייב להיות צמוד לתחום ה500 של ההר הטבעי נראה מהרמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ה הלכה א: "הר הבית והוא הר המוריה היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה והיה מוקף חומה".
לכאורה היה צ"ל "הר הבית, והוא חומה המקפת חמש מאות אמה על חמש מאות אמה בהר המוריה". הקדמת המילים "והוא הר המוריה" לכאורה אינה במקומה ונראית כרומזת שהחמש מאות הם התחום של ההר הטבעי שצ"ל בתוך החומה, אבל החומה עצמה יכולה להיות יתרה עליו. ולפי דרכי, ממילא מובן מדבריו בהלכה שמה שאמרו במשנה חמש מאות על חמש מאות הוא ההר הטבעי, הר המוריה, ורובו של ההר הטבעי מהדרום.
ובזה אשכחנא פתרי לענין המשונה של הרווחים וגם לצורה המשונה של זויות המתחם, שכל זה נועד להדגיש את צורת ההר הטבעית, שהוא נוטה בצפון מערבו למערב. ולכן כל המתחם נוטה למערב, ובפרט הפינה הצפון מערבית.
ואין אני בא לקבוע בזה מסמרות, אלא למדנו מכל זה שגם מסורת הכותל המערבי אינה בהכרח סותרת למסורת הצח'רה וכותלי הכיפה, ותורה יוצאת בהינומה.
♦

יז. ראיות לדיוק מידת האמה

הראיתי במאמר זה את ההתאמה לחומות הר הבית לפי אמה של 51.7 ס"מ, ולכן אביא בקצרה את הראיות לשיעור הזה של האמה, שנתבארו בהרחבה בגליונות קודמים.
יסוד הדברים הוא המערכת של המידות, שדי בידיעה של אחת מהן כדי לדעת את שאר המידות, לפי היחסים הנלמדים מזה שארבעים סאה של לח מקבילות לג' אמות מעוקבות של ששה טפחים. והראינו מהש"ס שהעיקר כדברי הקליר ביוצר לפרשת שקלים שסאת לח גדולה בשליש מסאת היבש. לפי זה יש לנו כמה וכמה ראיות לדיוק של אמה 51.7 ביצה 48 סמ"ק, רביעית 108 סמ"ק.
א. מידת הלח והיבש באיטלקי
בויקיפדיה באנגלית הביאו את המידה של כלי רומאי מלכותי שקרוי 'הקונגיוס של אספסינוס' שהוא היה כ- 3.48 ליטר. לפי יחסי המידות הידועים בין כלי הנפח אצל הרומאים עולה מהכלי הזה שהמידה שהיא 1/12 ממנו, הקרויה אצל היונים קוטילא, היא 290 סמ"ק. וכתב הרב גרשון ויס (מומש"ת עמ' שעו) שכך קבע החוקר פטרי: "מבין הכלים העתיקים, הראויים ביותר לסמוך עליהם היו לפי התקן 290 סמ"ק לקוטילא". פרופ' גרינפילד (מאמר בהמעין כח) כתב שהחוקר הזה הגיע לתקן זה לפי המדידה המדוייקת של כלי האמפורה, ורוב הכלים מתאימים יותר לתקן זה. פרופ' שצמן (במאמר על המידות בסוף מלחמות היהודים) כתב שלמעשה תקן זה לקוטילא יכול היה להיות מעט פחות, והוא נוקט 285- 290 סמ"ק. אם ניקח כממוצע תקן של 288 סמ"ק לקוטילא, יוצא שמידה זו תתאים להערכה שזו היא מידת רבע הקב- 6 ביצים, ובהתאם לזה המידה שהיא אצלם ששית ממנה - קיאתוס היא הביצה – 48 סמ"ק. וכך נוכל למצוא מקבילות רבות בין הכלים שלהם לשלנו, וכמעט לכל כלי יש מקבילה מסויימת במידה שלנו.
נראה להכריע שהמידה היא 288 סמ"ק ממה שמסתבר שהמידות האלו לא הומצאו בצורה שרירותית, אלא הן בנויות על איזה תקן קדום אחר. ומסתבר שהמידות בתקן הזה חושבו בהתאמה למערכת המשקל היונית, שגם היא נהגה אצל חכמינו, כי ידוע שיש בה מקבילה למנה, סלע, שקל (חצי סלע) וזוז.
לפי זה המידה הקרויה קונגיוס היא 8 לוג (שני שליש הין) והיא משקל 8 מנה. והלוג במים הוא כמשקל המנה היווני שהוא 432 סמ"ק. וזה מתאים דוקא למידה של 288 סמ"ק.
לפי זה, הקותילה, שהיא מידת רבע הקב, היא שני שליש לוג. על כן נראה שהקונגיוס הוא המידה הקרויה בפסחים פ"י בבבלי והירושלמי 'תמניתא', דהיינו 8 לוג. ולפי זה יובנו דברי חז"ל שמתייחסים בכמה מקומות למידה זו, ואי אפשר לפרש באותם מקומות שמדובר על שמינית קב או שמינית לוג, כדברי המפרשים שלא הכירו את מידות הרומאים. ועל כן נראה שכוונתם למידה הרומאית המקבילה ל8 לוג.
ביצה של 48 סמ"ק מלמדת על רביעית של 108 סמ"ק ואמה של 51.7 ס"מ.
ב. וכן מצינו מסורת אצל הגאונים (בהקדמת הפירוש למסכת כלים) ורש"י (עירובין כט ע"א) שלוג הוא מאה זוז שהם ליטרא ומנה (ובגליון ע הארכנו להוכיח כך מהירושלמי בתרומות פ"י). ומהגמרא בבכורות נ ע"א עולה שאצל האמוראים הדינרים היו כמו במשקל של דינר של חכמי המשנה. ועל כן לשיעור של רביעית 108 סמ"ק ולוג 432 סמ"ק יש התאמה גם בדינר- זוז הפרסי שנהג בזמן האמוראים בבבל, והוא היה בערך 4.28 גרם (כ"כ פרופ' מיכלסון על פי אתר באינטרנט). והמשכו בימי הגאונים היה דינר זהב הערבי, שהיה בדרך כלל מעט פחות - 4.25. ונראה שלא התחשבו בהבדל הזעיר, להחשיבו כזהה למשקל הקדום הפרסי ששורשו אצל היונים ואצל היהודים.
ג. ועוד מצינו בירושלמי בפסחים פ"י ועוד מקומות "כמה הוא שיעורן של כוסות רבי מנא אמר טטרטון ורביע", וכתב במוסף הערוך "טטרטון פירוש בלשון יוונית רביעית". ואכן טיטרטון הוא מידה רומאית ידועה בשם רביעית, דהיינו 1/4 של קססתס או 1/2 קותילה, והיא 144 סמ"ק לפי התקן של 288 סמ"ק לקוטילא. ר' אבין אמר כמה הוא שיעורן של כוסות בלשון רבים, ומשמע שבא לומר שיעור של לוג, אך לכאורה זה אינו מובן שהרי טיטרטון הנ"ל הוא הרבה פחות משיעור לוג, ולא מספיק להוסיף על זה רבע טיטרטון כבספרים שלפנינו בירושלמי.
אך לפי העולה מהמידות שכתבנו באות א הדברים מובנים היטב. שכבר ביארנו שקותילא היא רבע הקב, וא"כ י"ל שכוונתו לומר ששיעור לוג הוא טיטרטון ורבע הקב, כלומר טיטרטון וקוטילא. ומה שנקט את המידה הקטנה בתחילה, הוא משום שהיא נקראת אצלם ובלשונם רביעית, ובא לומר כמה להוסיף על הרביעית היונית. ולכן נקט רביע ולא רבע, כדי שלא נטעה לחשוב שהכוונה רבע של טיטרטון, אלא נבין שהכוונה היא לרביע קב, שהיא המידה שלנו כפי שידועה מהותה אצלם. ואף שהוא בא לומר את המידות ביוונית, לא נקט "טיטרטון וקוטילא", כדי להשתמש בלשון נופל על לשון, וסמך על כך שנבין שהוא רביע הקב ולא רביע לוג, כי היה ידוע לכל שלרובע הקב יש מקבילה יוונית, שהיא הקוטילא. וגם בכל מקום רבע הקב הוא הנקרא בלשון חכמים בסתמא רבע, ולא כרביעית הלוג הנקראת רביעית.
אם התקן הוא 288 סמ"ק לקוטילא, רביע של קססתס הוא 144 סמ"ק, ושיערו לוג 432 סמ"ק, ועל כן שיעור רביעית הוא 108 סמ"ק.
ד. נוסיף לזה שמידה האגודל העולה מזה 2.15 ס"מ מתאימה לשיעור האגודל לפי הגר"ז שבדק אגודלים רבים ומצא שהוא 2.16 ס"מ. וזה האגודל המתאים במציאות למידת טפח, ולסיט שיש שהחשיבוהו בין אצבע לאצבע טפח, ולכף הרגל שלפי חז"ל היא ברוחב טפח.
ה. וכן מדה זו היא מתאימה לשיעור ביצה, שמרוב הראשונים והגאונים שמסרו לנו את מידת הביצה עולה שהיא בממוצע 48 סמ"ק, וגם לפי הממצאים של פרופ' עמר מ15 ביצים שנמצאו נראה שביצה בינונית אינה יותר מ48 סמ"ק.
ו. וכן היא מתאימה לשיעור רביעית, שלפי הירושלמי ביומא פ"ח הוא מלא לוגמיו של אדם בינוני, וכתב הרב זילבר בבירור הלכה סי' תרי"ח שמצא שבמציאות אדם מכניס לפיו בשתיה לכל היותר 109 סמ"ק.
ועתה יש להוסיף שהמידה של האבנים במתחם הר הבית היא בגובה אחיד כמעט בכל האבנים שמסותתות סיתות הרודיאני בין 111 ל116 ס"מ, ובנדבך רבא הגבוה הוא 3.20 מטר. דבר זה אומר דרשני, לפי מה נקבע הגובה האחיד? לפי דרכינו י"ל שהגובה נקבע לפי 13 טפחים, על פי הדמיון למשכן שנאמר בו "והיה המשכן אחד", ובנדבך רבא הוא 3.20 מטר, שהוא השיעור של 6 אמות שוחקות.
כמובן שעדיין אין מזה הוכחה גמורה, שכן יכולים להיות הסברים אחרים. ואכן לפי אמה אחרת לא יהיה תיאום מוחלט בין המסורת של כתלי הכיפה למסורת של הצח'רה, אך כשהדברים מתחברים יפה דוקא לפי אמה זו, יש בכל זה סיוע משמעותי לגודל האמה 51.7 ס"מ. כידוע, עד היום אין מנהג קבוע וידוע בעם ישראל על גודל האמה, ולפי האמור אשכחן סיוע לגודל האמה שבו אני אוחז.
♦

יח. הערה ביחס למאמרו של הרב אדר

ראיתי מה שכתב הרב אדר להשיב על דברי, אך לענ"ד במה שכתבתי כאן כבר כלולות תשובות על הדברים העיקריים שכתב.
לגבי הדקדוקים מהמדרשים והראשונים:
א. הרב אדר כותב להשיב על דקדוקי מהפרקי דר"א, אך לא התייחס למה שכתבתי שעכ"פ ממה שהוא מדבר על היחס בין הכיפה להיכל נראה שבעל המדרש יודע מה תחום ההיכל, ולא באמצעות אבן השתיה שאותה כלל לא הזכיר.
ב. על דקדוקי משינויי הלשון בין שתי הבניות המתוארים בנסתרות דרשב"י כתב להשיב שגם אם כוונתו שההיכל מקיף את הכיפה אפשר להבין שהכיפה לא נוגעת בכתלים של ההיכל יקרא שהוא גודר אותה. ולא התייחס למה שכתבתי שזה לא יתכן כי ההיכל אינו מבנה קיים, ועל כרחך שהגדירה היא על ידי תחום תחום במבנה.
ג. בענין אגרת חכמי ירושלים הוא כותב שהם כתבו על גילוי אבן השתיה כשהם לא הזכירו כלל את אבן השתיה, ומזה דקדקתי שהעיקר בעיניהם הוא גילוי התחום של ההיכל.
ד. דברי על הרמב"ם מבוססים כל כך שמפירוש המשניות דיומא נראה שהוא לא קיבל את מסורת הצח'רה כמסורת יהודית (ולא אמרתי שהוא לא ידע כלל שיש מסורת כזו אצל הגויים), ולכן נראה שהוא נכנס להר הבית וככל הנראה גם עלה על הרמה על סמך הנחה שהכיפה מייצגת את ההיכל. הרב אדר במאמרו לא התייחס למה שדייקתי מפירוש המשניות אלא באמירה כללית שיש להשיב. גם מה שדקדק מהרב הנשיא שכתב שבאים אל הבית, למרות אינו דומה ללשון הרמב"ם שכתב נכנסתי לבית. "באים אל הבית" פירוש באים לפני הבית, אך "נכנסתי לבית הגדול והקדוש" פירוש הפשוט מה שנקרא בימינו הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו.
ה. לגבי תלמיד הרמב"ן הרב אדר אומר שלפי פשוטו "בודאי שהאבן הנגלית היום תחת כיפת הסלע אליבא דתלמיד הרמב"ן אינה אבן השתיה. וממילא ברור הדבר לדעתו שלמסקנא אין הכיפה מייצגת כלל את אבן השתיה או את ההיכל". והרואה יתמה וכי זה פשט דבריו? אלא שמה שתמה הרב אדר שיישובו על הגובה של הר הבית אינו יישוב הוא נכון, והתשובה המתבקשת היא שכנראה לא היה לו חוש טוב לאמוד את הגבהים.
ו. בדברי הכו"פ הבין שכונתי שהכו"פ אומר למדוד מ"הבית הקדוש", ותמה ממה נפשך האם הבית הקדוש כולל את עזרה שהיא הרמה אי אפשר לפרשו על מדידה מהכיפה. ולדעתי הדברים פשוטים, המקים נקרא הבית הקדוש מפני שיש בו את הכיפה שמציינת את ההיכל, וממילא ברור שמודדים מהכיפה כאילו היא ההיכל.
ז. וכבר הקדמתי שלדעתי אין הכרח להביא הוכחות מוחלטות. לדעתי די בזה שכך מסתבר לפרש את המקורות שאני מביא, וזה המחלוקת העקרונית ביננו ביחס אל מסורת.
אופן המדידה שבה ההיכל גודר את הכיפה הוא בעיני העיקר שקובע את התאמתות המסורת, וההתאמה למה שאני מבין ממסורת הצחר'ה ומקום הנחת הקטורת נראה שיש להתייחסות לזה כמסורת חזקה מאוד. אופן השרטוט עצמו פשוט וברור. עיין בשרטוט וראה את ההתאמה הכמעט מוחלטת בין הכיפה (ללא הציפוי של צאלח א- דין) לריבוע המאה על מאה שסביבה, שחוסם אותה, והוא נקרא ההיכל בלשון המשנה, ואף שגוף ההיכל היה צר מאחריו, המידה מתייחסת לתחום הריבועי של המשנה. לא מובן למה הרב אדר מעלה בכלל אפשרות שאני סובר שלמעשה כותלי הכיפה עומדים על כתלי ההיכל או שהיא חוסמת את ההיכל, כאשר הבהרתי בכל מאמרי באר היטב שהאפשרויות האלו יתכנו רק כשלא יודעים את המציאות של כיוון הכיפה וגודלה.
מדוע עשיתי שני שירטוטים, האחד בירחון עח והשני המוצג כאן?
כוונת שני השרטוטים זהה, אלא שבאחרון דייקתי יותר כפי שידי יד כהה יכולה, ואז ראיתי שהדברים יוצאים מדוייקים עוד יותר ממה שחשבתי בתחילה.
ומה שכתב הרב אדר שבמציאות רק שמודדים מהפינה הצפון מזרחית לפינה הדרום מערבית יש 52.6 מטר, אינו נכון במציאות. מדדתי על המפה לפי קנה המידה שלה שכתבתי בצידה, והוא מעל 55 מטר, וזה מה שאמר לי בזמנו פרופ' מיכלסון. וכל המידות שכותב הרב אדר שמידת הכיפה מכותל לכותל היא 49.3 על 48.9, זו לא המידה שאמר לי פרופ' מיכלסון. הוא אמר 50.3 על 49.9. והבאתי דבריו במעלין בקדש גליון מ עמ' 75, והבהרתי זאת לרב אדר.
ומה שהקשה על דברי בירחון עח "שהכיפה היא העזרה" ברור שהיא ט"ס וכבר הערתי לו על זה שצ"ל שהרמה היא העזרה, והוא על פי דברי הרדב"ז בענין היא משוכה כלפי הצפון שביארתי במאמרי.
לדעתי המעיין בדברי ובדבריו יראה מאליו עם מי הצדק, אך אעיר בעוד דבר אחד בנוגע לדברי הרדב"ז בענין התחום בדרום: "סוף בנין הנקרא מדרש שלימה לצד הדרום הוא סוף העזרה אלא שהוא חוץ מקפ"ז אמה אשר ממזרח למערב והוא מכלל הר הבית ועד היום בנוי כיפין על גבי כיפין".
והרב אדר פירש כוונתו שכיפת הדקדוק שבדרום מערב הרמה היא הנקראת מדרש שלימה ו"החלק המערבי 'סוף בניין הנקרא מדרש שלמה' הוא הנמצא מחוץ לקפ"ז אמה, ומזרחה הוא באמת בתוך קפ"ז אמה". אך לענ"ד אין הדברים מתיישבים, שכן אינו מובן למה הוא קורא לאותו סוף בנין של כיפת הדקדוק "סוף העזרה", הרי לדבריו זה הוא חוץ לעזרה. גם לא מובן איך אמר על זה שהוא מכלל הר הבית, וכי צריך לומר שמה שצמוד לעזרה הוא הר הבית. ועל מה סיים ועד היום בנוי כיפין כיפין, כאילו יש משהו מיוחד באותה נקודה של מערב כיפת הדקדוק, והרי הכיפין כיפין הם תחת כל כיפת הדקדוק שהיא בתוך הקפ"ז, ולכן נמשך גם למה שחוץ לה.
ומה שחזר אחר כך והשיב על דברי אלו במאמרו, כמבואר למעיין לענ"ד לא השיב דבר. שמ"מ למה הרדב"ז כותב "הוא סוף העזרה אלא שהוא חוץ מקפ"ז" היה לו לכתוב רק "הוא חוץ מקפ"ז.
מאידך גיסא אני מסכים עימו שיש כמה דברים שלא דייקתי במאמר הקודם, ולכן באתי במאמר זה להעמיד דברים על דיוקן, ובתוך המאמר אציין לדברים שתיקנתי וכתבתי באופן אחר ממה שכתבתי בתחילה. רבות מהשאלות של הרב אדר נכתבו על מאמרי הקודם בירחון עח, וממילא כשרואים את הדברים שאני מציד עתה השאלות נופלות מאליהן, והמעיין יבחר ויקרב.
♦

סיכום

א. לפי המסורת מקום המקדש נחשף בימי הכיבוש המוסלמי. מנסתרות דרשב"י מבואר שיש בזה ידע על שני דברים, גם שנחשפה אבן השתיה וגם שהכיפה קשורה לכותלי ההיכל. על פי מקורות נוספים אפשר להבין כיצד נודע באותו זמן מקום ההיכל.
ב. מלשון פרקי דר"א משמע שעכ"פ באותו דור נודע מקום ההיכל במדויק שאם לא כן בעל המדרש לא היה אומר רק שנעשה משהו שיש בו יחס מסויים להיכל, ומשמיט את העיקר שגילו את אבן השתיה.
וכן מלשון נסתרות דרשב"י משמע שבאותו דור נודע מקום ההיכל במדויק שכן הוא מדקדק על שני המבנים שהאחד הוא גידור פרצות היכל והשני גידור בהיכל.
ג. שני הדברים עברו במסורת, אך במשך הדורות נשכח מה בדיוק הקשר בין הכיפה לכתלי היכל, ולא ידעו את המידה המדוייקת והכיוון של מבנה הכיפה.
ד. נראה שהרמב"ם לא שמע על מסורת הצח'רה, כמסורת יהודית, שכן בפירוש המשניות הוא פירש את הלשון שתיה על יסוד ולא הביא את דברי הגמרא שממנה נשתת העולם. אך נראה ממה שסיפר ברשימותיו שהוא עלה להר הבית ואולי גם לרמה. על כן נראה שהוא עשה זאת על פי המסורת שיש קשר בין כתלי הכיפה לכתלי ההיכל. ויתכן שבגלל זה היו מכנים את הכיפה והרמה הבית הקדוש.
ה. גם תלמיד הרמב"ן קיבל את המסורת על הקשר בין כתלי ההיכל לכיפה, ונראה לו מתוך איזה קושיה שהכיפה היא ממש על יסודות ההיכל.
ו. גם מהכו"פ משמע שהכיפה כנגד ההיכל, כי משמע שהוא כמו הרמב"ם קורא לכיפה עם הרמה "הבית הקדוש" שבתוכו יש תחום שאסור גם היום, אבל לא נאסר מה שחוץ לקל"ה על קפ"ז. ולפי דרכינו מובן שהוא לא כתב כיצד למדוד, כי היה ברור לו שהמקום נקרא כך כי הכיפה היא ההיכל. וזה שיש בו תחום אסור ותחום מותר הוא דבר המתבקש לפי מסורת הקישור בין כתלי הכיפה להיכל.
ז. סתם מידת ההיכל במשנה היא 100 על 100 אמה, אלא שאומר הרדב"ז מחמת ספק לשער לחומרה מהכתלים כאילו הם כתלי מבנה ההיכל שהוא 86 על 70, כי לא פורש במסורת על איזה מידה מדובר.
ח. מהמשנה ביומא משמע שמקום הנחת הקטורת הוא במזרח קדש הקדשים צמוד לפרוכת.
ט. המקום הגבוה ביותר באבן הוא בשפתה המערבית, אבל הוא צר מדאי מכדי להניח עליו. ולכן נראה שהקטורת הונחה כחצי מטר מערבה, במקום בו יש מדרגה שנחצבה באבן, והיא שבירת אבן השתיה שמוזכרת במדרש.
י. על פי מידות הכיפה וכיוונה הידוע כיום מתברר לנו שהמסורת על הכתלים פירושה שהכיפה מציינת את המאה על מאה של ההיכל המוזכרים, כי כאשר חוסמים את הכיפה, בלי ציפוי הקירות מימי צאלח א- דין, בריבוע כרוחות העולם בקו העובר דרך פינותיה הקיצוניות של הכיפה ויוצרים תחום המאה על מאה, יוצא שמקום הנחת הקטורת הוא במקום העולה ממסורת הצח'רה. כלומר שמקום הנחת הקטורת היה בחציבה באבן במערב.
יא. הדברים האלו מסייעים למידת האמה 51.7 ס"מ, שהוכחנו בראיות רבות ממקומות אחרים, וכאן מתברר שמסורת כתלי הכיפה והצח'רה מתאימה יפה ובדייקנות דוקא לפי אמה זו.
יב. המסורת שהכותל המערבי הוא כותל מימות שלמה שלא חרב מכוונת לחלק מהכותל סמוך ליסודות. מסורת זו עולה מדברי יב"מ, שמתפעל באבנים העצומות והעומק הרב של הכותל המערבי מימי שלמה שלידו עוברת תעלה עמוקה. וכיון שמה שהוא מתאר תואם את הכותל שלפנינו שהוא סמוך לתעלה עמוקה נראה שהיינו הך.
♦ ♦ ♦