יש שני מיני פרוטזות - מכנית וחשמלית:
א. פרוטזה מכנית המחוברת ע"י רצועות לגדם ויש לה מיתרי מתכת המופעלים ע"י תנועות הזרוע העליונה והכתף. אין כאן שום מלאכה אסורה. בדומה לאדם האוכל בשבת ונעזר בסכין ומזלג המונעים ע"י שרירי ידיו. פרוטזה זו מיועדת לגידם שרק קנה הזרוע מהמרפק ועד כף היד נקטע.
ב. ויש פרוטזה ביואנית, המופעלת ע"י מצבר זעיר המחובר לה. המצבר פועל כל הזמן ומסייע לזרוע להעביר מסרים ללא הפוגה לפרוטזה. גם אם הגידם יירדם עם הפרוטזה ויתוש יעקוץ אותו, הפרוטזה תגרש את הזבוב באופן ספונטני ללא ידיעת הגידם. פרוטזה זו מיועדת לגידם שכל זרועו, החל מהכתף, נקטעה.
♦
א.
פרוטזה רגילה
אמנם אפשר לקיים את המצוה ע"י נטילה בבית השחי. וגם אם אדם לא יכול ליטול את ארבעת המינים ביחד, הוא יכול ליטלם זאח"ז. מכיוון שכל ארבעת המינים לפניו, הוא יוצא יד"ח גם בזאח"ז (כמבואר בסוכה לד, ב ובשו"ע תרנא, ב).אלא שנטילה בבית השחי אינה נוחה, וגם אינה מכובדת, והנוטל כך בציבור נראה חריג. ואע"פ שהוא דש בעירו, וכולם יודעים שמדובר בגידם, לא כולם יודעים לשמור את כבודם של נכים, ויש אורחים. ובכלל, זכותו של גידם לנהוג כדרכם של בני האדם. משום כבוד הבריות, צ"ע האם יש לאפשר לו ליטול את הלולב ע"י הפרוטזה כאילו היא ידו הטבעית?
התשובה היא, שאין צורך ליטול את הלולב בידו הטבעית דווקא. הדבר עולה מעיון בסוכה לז, א לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה. "אמר להו רבה להנהו מגדלי הושענא דבי ריש גלותא. כי גדליתו הושענא דבי ריש גלותא - שיירי ביה בית יד, כי היכי דלא תיהוי חציצה. רבא אמר: כל לנאותו אינו חוצץ. ואמר רבה: לא לינקיט איניש הושענא בסודרא, דבעינא לקיחה תמה, וליכא. ורבא אמר: לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה".
יש בסוגיה שתי מימרות של רבה ועליהן שתי השגות של רבא.
במימרא הראשונה, רבה ממליץ להשאיר מקום בתחתיתם של ארבעת המינים מתחת לאגד של נצרי הלולב כדי שנוטל הלולב יטלם ישירות בידו ללא חציצה (לדעתו מין במינו חוצץ. תוס'). על כך מעיר רבא שכל לנאותו אינו חוצץ (האגד נועד לנוי ולכן הוא אינו חוצץ).
במימרא השניה אוסר רבה ליטול לולב כשהוא כרוך בסודר, כי אין זו לקיחה תמה (ר"ל יש כאן חציצה). ועל כך מעיר רבא שלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה.
והקשו על כך הראשונים, מדוע לא אמר רבא גם כאן שאין זו חציצה? (ההנחה היא שמדובר בסודר מכובד ונאה).
התוס' (ד"ה דבעינא) מסבירים בהסברם האחרון: "וי"ל דמיירי שעשה מן הסודר כמין בית יד ללולב ואין שייך כאן חציצה שכל הלולב חוץ מידו ואוחזו בבית יד הבולט הנעשה מן הסודר".
ולכאורה, אין לך חציצה גדולה מזו? וצ"ל גם כאן כל לנאותו אינו חוצץ. א"כ הדרא קושיא לדוכתה. מדוע לא העיר פה רבא כשם שהעיר במימרא הראשונה?
אלא שיש להבחין בין הנוי של הלולב לנוי של היד. הנוי בלולב לא פוסל, אך הנוי ביד פוסל. הבחנה זו תלויה בגדר המצוה. אם המצוה היא בגברא עצמו שיטול לולב בגופו ממש, אז אין הבדל בין חציצה בגופו, או בלולב, שתיהן פסולות (וזו סברת רבה). אך אם לנאותו אינו חוצץ, לדעת רבא, הגברא אינו מצווה ליטול את הלולב בגופו ממש, אלא המצוה היא בחפצא של הלולב שיינטל מכוחו של הגברא, אפילו ע"י דבר אחר. ולכן יש הבדל בדין לנאותו אינו חוצץ. אם הנוי הוא בחפצא של הלולב, הוא אינו חוצץ. אדרבה, זה א-לי ואנווהו, שהלולב יהיה נאה. אך אם הנוי הוא בגברא, אדרבה, לא מן הראוי שיכבד את עצמו. הוא פוגע בכך בכבוד הלולב (וזהו חטאו של יששכר איש כפר ברקאי, שנענש על שכרך את ידיו בשיראין, לכבוד עצמו. תוס' שם).
אך הר"ן והריטב"א יישבו סתירה זו בכך שחציצה האמורה לעיל אינה מדין חציצה הידועה בתלמוד, אלא כעין חציצה. המחזיק את הלולב בידו, למרות שיש הפסק בין ידו ללולב, לא גרע מלקיחה ע"י דבר אחר, אם זהו דרך כבוד מותר, וק"ו שהוא דרך נוי. דבר זה למדנו מחציצה, כל לנאותו אינו חוצץ, וה"ה לעניין הפסק, דבר נאה אינו נחשב הפסק בין ידו ללולב
[ויש להטעים יותר את הדבר עפ"י דברי האב"נ (או"ח סי' יד) שכל לנאותו אמנם אינו חוצץ, אך גם אינו נחשב כאילו נגע בגופו ממש, אלא רק אינו הפסק. ואין צורך שיחזיק את הלולב במו ידיו.]
הנפקא מינה בין התוס' והר"ן היא שלדעת התוס' רק בית יד ללולב כשר, אך בית יד לאדם פסול. משא"כ לדעת הר"ן, גם בית יד לאדם, אם הוא דרך כבוד, כשר.
וז"ל השו"ע סי' תרנא ס"ז: "אם עשה בית יד ונתן בו הלולב ונטלו, שפיר דמי, דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, ובלבד שיהא דרך כבוד; אבל אם אינו דרך כבוד, כגון שנתן הלולב בכלי, ונטלו, לא יצא; ואם כרך עליו סודר, ונטלו, או שכרך סודר על ידו, ונטלו, י"א דלא יצא".
הדעה הראשונה היא דעת הר"ן ודעת הי"א היא דעת התוס', וזו גם דעת ההגהה: "ונהגו להחמיר להסיר התפילין וטבעות מידם, אבל מדינא אין לחוש הואיל ואין כל היד מכוסה בהן" ור' באור הגר"א שם.
לכל הדעות לקיחה ע"י דבר אחר מותרת. לדעת הר"ן והריטב"א אין בכלל דין חציצה בלולב, ולדעת התוס' בית יד של הלולב כשר. אך בית יד של האדם הוא חציצה ופסול. הפרוטזה מתווכת בין האדם ליתר החפצים הנמצאים מחוצה לו. האם היא בית יד של העצמים המאפשרת להם להילקח ע"י האדם, או שהיא בית יד של הגידם, המאפשרת לו ליטלם ולהניעם? ובנ"ד, האם היא צורך הלולב או צורך האדם? אמנם הסברה הפשוטה היא, מכיון שהיא מחוברת לגוף האדם ומשמשת כתחליף לידו הקטועה, היא צורך האדם, אך מאידך י"ל שמכיון שהגידם רוצה לקיים מצות לולב ואין הדבר באפשרותו אלא ע"י כלי – הפרוטזה – א"כ אולי היא צורך הלולב. אך למעשה אין נפק"מ, כי גם אם נגדיר אותה כצורך האדם, היא לא נועדה לכבדו או לייפותו, וא"א לומר שהאדם משתמש בה לכבוד עצמו ומבזה בכך חלילה את הלולב. אדרבה, הוא רוצה לקיים מצות לולב כהלכה. ולשון רבא היא: לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה. ר"ל כל נטילה ע"י אמצעי כשרה, בתנאי שביד עצמה לא תהיה חציצה, וגם נוי חוצץ (ואז אדרבה, מכיון שהאדם הוא המתנאה בו, הדבר חמור יותר). ורק משום שהוא לא יכול ליטול את הלולב בידו הטבעית הוא נאלץ להשתמש בפרוטזה. ומכיון שלולב אינו כמו תפילין, שיש צורך להניחם על ידו עצמה ממש, אלא בלולב גם ע"י דבר אחר שמה לקיחה, ושרירי הגידם הם המניעים מיתרים מכניים המפעילים את הפרוטזה, היא כגרזן ביד החוצב בו וכידא אריכתא שלו. היא לא גרועה מאחיזה בסודר הכרוך על הכלי. במצבו אין לו יד נאה יותר מזו, לכן הוא יוצא בה יד"ח.
♦
ב.
פרוטזה חשמלית
כל האמור לעיל הוא רק בפרוטזה מכנית, המופעלת ישירות ע"י כוחו של האדם. אך פרוטזה אלקטרונית, המופעלת ע"י אמצעים חיצוניים, כגון ע"י מצבר חשמלי ולא ישירות ע"י האדם, האם היא נחשבת כמעשיו של הגידם, או שמא האדם רק גורם לכך בעקיפין, וגרמא אינו נחשב למעשה האדם עצמו. שהרי גרמא בשבת פטור וכן במצוות אחרות (ר' שבת קכ, ב).התהליך אמנם דומה לכאורה לאדם רגיל. כשאדם רוצה ליטול לולב, מוחו נותן פקודה למערכת העצבים, וזו מופעלת ע"י אותות חשמליים המניעים את היד הנוטלת לולב. אלא שבאדם רגיל זהו תהליך טבעי, ולכן אנו מגדירים זאת כגופו ממש. אך בפרוטזה זהו תהליך מלאכותי, המחקה את הטבע, באמצעות מצבר, שהוא מכשיר חיצוני המניע אותה. ואכן לדעת הגר"י זילברשטין, האדם לא מקיים בכך מצות נטילת לולב, כפי שכתב בחשוקי חמד שבת דף ה, א: "במצוה זו כתוב "ולקחתם", והצורה שבה הוא מזיז את היד אינה קרויה "לקיחה"... ולכאורה היד המלאכותית לא שייכת לנדוננו כי היד המלאכותית דומה למנוף, והוא ע"י תנועה מסוימת מפעיל את הפרוטזה, כאילו היתה מנוף ואין זה נחשב לקיחה". (וכ"כ הגר"צ רייזמן בתחומין לח עמ' 115 בשם הגר"ש קורח).
עפר אני תחת רגליו של הגאון הרי"ז, אולם תורה היא ולימוד היא צריכה. ייתכן שמעיקר הדין גם הנוטל לולב ע"י מנוף יוצא יד"ח. אמנם הלב ממאן להסכים לכך, בגלל ריחוקו של הלולב מנוטלו (ר' רש"י חולין דף טז, א ד"ה אבל בכח שני - שקשרו ברחוק. מיהו שם יש שיהוי זמן וכאן אין) והיותו כלי מגושם, הוא אינו לכבוד הלולב, הוא מיועד למשאות כבדים, לכובד ולא לכבוד. ולכן לא נראה שניתן לקיים בו מצות נטילת לולב. אך בעצם גם הוא מופעל ישירות ע"י האדם, וככל מנגנון אוטומטי, הפועל מיד עם מגע ידו של האדם, ללא שיהוי כל שהוא. הוא בעצם ידא אריכתא שלו, וגם הוא כגרזן ביד החוצב בו.
כמדומני שמוסכם על הכל שרוצח ע"י אקדח יתחייב מיתה, למרות שלא רצח במו ידיו אלא באמצעות מנגנון מורכב. כידוע, מיד עם הלחיצה על ההדק מופעל מנגנון המפעיל את המרעום, המצית את אבק השרפה, ההודף את הכדור. הוא לא גרוע מיורה חץ, אע"פ שהחץ לא עף מכוחו הישיר של האדם אלא מדריכת המיתר של הקשת ושחרורה. מכאן למד ר"פ (בסנהדרין דף עז, ב) "האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא - גירי דידיה הוא, ומיחייב. הני מילי - בכח ראשון".
בטוויית ציצית ולישת מצה לשמה ע"י מכונה, דעת הפוסקים שהחוט הראשון והמצה הראשונה נחשבים לכוח ראשון, בעוד שההמשך נחשב לכוח שני (ר' חזו"א או"ח סי' ו ס"ק י ד"ה ונראה, הר צבי או"ח סי' י ועוד). וכן השיך בו נחש, למ"ד ארס נחש בין שיניו עומד (ב"ק כג, ב, ופירש"י ובלא כוונת הנחש יצא הארס). ר"ל מיד עם נגיעת שיני הנחש בניזק מופעל מנגנון אוטומטי שבו הארס יוצא משיני הנחש ונכנס לתוך גופו של הניזק. לפיכך מכיש בסייף (ופירש"י דהוה ליה כאילו הרגו בסייף, שהורג ממש הוא ולא גורם). ולהלן פי"א הוכחנו שאפשר לשחוט גם ע"י פרוטזה, למרות ששחיטה צריכה כוח גברא (וצ"ע האם נטילת לולב צריכה כוח גברא, ר' להלן).
[ואכן בשיחה אישית שהייתה לי עם הגר"י זילברשטיין שליט"א, הסכים עמי שניתן ליטול לולב ע"י פרוטזה].
ועוד, המכשיר המפעיל את הפרוטזה הוא לא גרמא אלא גרמי. התוס' בב"ב דף כב, ב (ד"ה זאת אומרת) קבעו כמה הגדרות לגרמי, ביניהן: בשעת מעשה בא ההיזק. וברי היזקא. שתי הגדרות אלו חלות בפרוטזה, ואדרבה היא עדיפה מגרמי. היא פועלת בוודאות תוך שבריר שניה. ואיש לא חש בגורם הביניים המפעיל אותה.
וגם אם נניח שבכ"ז היא מופעלת ע"י כוח אחר, ודינה כגרמא, לפחות לולב ניתן ליטול באמצעותה, וזאת ע"י הגדרת מצות לולב.
♦
ג.
מצות נטילת לולב
הדבר תלוי בהגדרת מצות הנטילה של הלולב. האם היא טעונה מעשה של נטילה, או די בעצם הימצאותו של הלולב ביד, או בכלי המופעל מכוחו, גם כאשר האדם פסיבי. מקובל לומר שבמקום שהמצוה אינה בעצם המעשה, אלא בתוצאה, גם בגרמא יוצאים יד"ח וק"ו בגרמי. דו"ז ר' אלטר שטיגליץ (בצל"ח החדש סי' א) הביא ראיה מנזיר מ, א שאילו המצוה הייתה שלא יישארו שערות בראשו היה הנזיר יוצא י"ח תגלחת גם בסם, כי המצוה לא הייתה בעצם מעשה הגילוח אלא בתוצאה - בהיות הנזיר מגולח (למסקנה הוא לא יוצא, כי המצוה היא במעשה הגילוח). במקביל, גם באיסור יש הגדרה דומה. במקום שהתורה אסרה את המעשה, גרמא מותר, ואילו במקום שאסרה את התוצאה, גרמא אסור. ר' שבת קכ, ב לא תעשון כן לה' אלהיכם, עשייה הוא דאסור, גרמא - שרי... הכא נמי: כתיב לא תעשה [כל] מלאכה - עשייה הוא דאסור, גרמא שרי. לעו"ז גרמא בנזיקין אסור, כמבואר בב"ב כב, ב. ור' חזו"א (או"ח סי' לו א ד"ה החורש) שחילק בין מזיק, שהתוצאה היא האסורה, לבין שבת, שהמעשה אסור.ובאשר ללולב, אם נניח שהמצוה אינה במעשה הנטילה אלא בעצם הימצאותו של הלולב בידי האדם, גם בגרמא יוצא יד"ח. ודבר זה תלוי בשאלתו של בעל ביכורי יעקב תרנב, שהסתפק במי שנטל לולב קודם שעלה עמוד השחר ועדיין הוא בידו אחר עליית עה"ש, האם יוצא. אם נימא לקיחה מקרי מה שהוא בידו, או הגבהה דוקא. לכאורה יש להביא ראי' ממה דאמרינן יומא (דף מט ע"א): "בעי רב פפא חפן חבירו ונתן לתוך חפניו מהו, מלא חפניו בעינן והא איכא, או דלמא ולקח והביא בעינן והא ליכא, תיקו. משמע שבעצם הימצאות הקטורת בידו לא קיים מצות חפינה. וה"ה בנותן א' לחבירו לולב או אתרוג בידו לא יצא, כמו דלא מקרי לקיחה שם מה שנותן לו אחר לתוך חפניו".
הנצי"ב במשיב דבר (ח"א סי' מ) דחה את ראייתו מחפינת קטורת. דשאני הני דבעינן שיקח מכלי שרת ואי יהיב אחר הלא לא לקח מכלי שרת. אולם הביא ראיה מסוגיה קודמת שם ביומא דף מז, ב: "בעי רב פפא: בין הבינים של מלא חפניו מהו?... מלא חפניו והביא בעינן - והא איכא, או דילמא ולקח והביא בעינן - והא ליכא? - תיקו". (ופירש"י והא ליכא - שמאליו נכנס לבין הבינים, והוא לא נתכוון).
הנחת הגמ' שבקטורת שנכנסה ללא כוונה בין האצבעות לא מקיים הכה"ג את המצוה "ולקח מלא חופניו", כי הלקיחה נעשתה מאליה. וא"כ ה"ה בלולב לא מקיימים בכך "ולקחתם לכם". אלא שהרמב"ם לא הביא ספק זה להלכה, ובס' שיח יצחק ליומא דף מז, ב כתב על פי המאירי שהרמב"ם פסק להלכה כר"פ שם בדף מט, דקמיצה וחפינה כדקמצי וחפני אינשי דהכל בכלל, כלומר, לקיחה מאליה שמה לקיחה. וה"ה בלולב אין צורך במעשה לקיחה, אלא עצם הימצאות הלולב בגופו של האדם נחשבת ללקיחה. ומכאן שיוצאים יד"ח גם בלקיחה ע"י גרמא. וכ"כ החזו"א בסי' קמט, ב שהנוטל לולב לפני עה"ש והמשיך להחזיקו גם אחרי עה"ש יצא יד"ח. (את הראיה מחפינת קטורת דחה, כי שם צריך לקיחה מן המחתה ולא באמצעות מישהו אחר). והוא עצמו הגדיר זאת: אבל בד' מינין שפיר מקרי אחיזה לקיחה.
כל הדיון הנ"ל לא בא אלא לחזק את סברתנו, שגם אם נניח שלקיחה ע"י פרוטזה חשמלית היא גרמא או גרמי שמה לקיחה. אך בעצם היא מעשה ישיר של האדם לא פחות מחץ (ור' להלן פי"א על השחיטה).
ולפחות בכל יתר ימי חג הסוכות אין צורך במעשה לקיחה. רק ביום הראשון נאמר "ולקחתם" יתר ימי החג הם מתקנת ריב"ז זכר למקדש, שם נאמר רק "ושמחתם" ואין צורך במעשה לקיחה (ר' מש"כ באהלה של תורה ח"ה סי' נח וח"ז סי' סד. ואכן מצאתי במכתבי תורה קנד שהרוגאצ'ובי סבור שבמקדש לא הייתה מצות לקיחה, יעויי"שׂ).
♦
מסקנה: הלכה למעשה גם בפרוטזה חשמלית אפשר לקיים מצות נטילת לולב.
♦ ♦ ♦