א. מחלקות הרמב"ם והראב"ד אם מהני צוה"פ פחות מי'
כתב הרמב"ם (פי"ז דשבת הלי"ד) "כמה יהיה פתח המבוי ויהיה די להכשירו בלחי או קורה. גבהו אין פחות מעשרה טפחים ולא יותר על עשרים אמה ורחבו עד עשר אמות. בד"א שלא היה לו צורת הפתח אבל אם היה לו צורת הפתח אפילו היה גבוה מאה אמה או פחות מעשרה או רחב מאה אמה הרי"ז מותר". הרי מבואר ברמב"ם שאע"פ שיש דין שהמבוי לא תהיה פחות מגובה עשרה טפחים, כל שיש צורת הפתח מהני גם בפחות מי'. וכך פסקו הטור והשו"ע (או"ח שס"ג כ"ו). ועיין במשנה ברורה (ס"ק צ"ג) שהאריך בזה, והבאנו את דבריו בהערה כאן[1].והראב"ד השיג עליו "א"א פחות מעשרה שיבוש הוא". וביאור השגתו, עיין ברשב"א (בדף י"א) שתמה על הרמב"ם שצורת הפתח אינה עדיפה ממחיצה גמורה, ומחיצה גמורה פחות מי' טפחים לא מועילה, ואיך יועיל צוה"פ פחות מי' טפחים. ובמגיד משנה כתב ליישב את השגת הראב"ד, שהרמב"ם סבר שכשם שעל פסול יותר מכ' אמה מהני צוה"פ, ה"נ על פסול פחות מי' מהני צוה"פ. ולא מובן איך תתיישב בזה טענת הרשב"א שצוה"פ לא יכולה להיות עדיפה ממחיצה גמורה שבעינן שיעור י' טפחים.
♦
מקורות בראשונים שהרמב"ם התיר רק כאשר בצירוף המשקוף יש גובה עשרה טפחים
אך בראשונים נראה שאין כונת הרמב"ם שגובה צוה"פ עם המשקוף פחות מי', אלא החלל של הפתח הוא פחות מי', אבל בודאי שעם המשקוף הוא יותר גבוה מי'. ולפי"ז לא קשה קושית הרשב"א שחסר בשיעור מחיצה, שהרי גובה המחיצה עם המשקוף הוא יותר גבוה מי'. ומחלוקת הרשב"א והרמב"ם היא האם השם 'מחיצה' של צוה"פ כולל את המשקוף, או רק את החלל של צוה"פ. ולכן הרשב"א סבר שהמחיצה של צוה"פ פחות מי', ואילו לרמב"ם שפיר יש י', וכפי שיתבאר כעת.זה לשון הרשב"א בעבודת הקודש (בית נתיבות שער א' סימן ג' אות י'): "עשה לו צורת הפתח אע"פ שאין גובה חללו עשרה יש מן המורים שהכשירו ולא יראה לי כן שאין בדין שתתיר צורת הפתח יותר ממחיצה ואין מחיצה פחותה מעשרה". הרי שהביא את שיטת הרמב"ם להדיא על החלל ולא על המבנה עם המשקוף. וכך כתב גם בספר הבתים על דברי הרמב"ם הנ"ל "ויראה לי, שלא אמר הר"ם שיועיל צורת פתח אלא כשהיה צורת הפתח גבוהה עשרה". וע"כ כונתו היא שאע"פ שהרמב"ם התיר חלל פחות מי', מ"מ צריך שצוה"פ עצמו יהיה גבוה י'[2]. ולכאורה דברי הרשב"א צ"ע, שגם כאשר פירש את הרמב"ם להדיא על החלל, מ"מ מקשה שחסר בשיעור מחיצה. והרי יש שיעור בצירוף המשקוף. וע"כ שהרשב"א סבר שמחיצות צוה"פ הוא רק חלל הפתח. ועליו נאמרו השיעורים של מחיצה. ואילו המבנה מסביב רק מכשיר את החלל להיות מחיצה. ולכן הקשה מסברא על הרמב"ם שצריך שלחלל יהיה שיעור מחיצה. ובפשטות הרמב"ם נחלק על זה, והוא סובר שהמבנה הוא חלק מהמחיצה, ועליו נאמרו השיעורים. וצריך לבאר את הדברים.
♦
ביאור דברי המגיד משנה שהרמב"ם למד מצוה"פ למעלה מכ'
וצריך לבאר את טענת המגיד משנה שהרמב"ם למד שכשם שמהני צוה"פ למעלה מכ' ה"נ מהני צוה"פ פחות מי'. על איזה קושי בא לענות? שהרי אי"ז עונה על השאלה האם המשקוף מצטרף לשיעור המחיצה או לא. ונראה שהיה אפשר לדון משום בעיה אחרת, שאין שיעור פתח בפחות מי'. דהיינו כיון שצורת הפתח הוא לעשות פתח במחיצה, כל שאינו פתח לא חשיב צורת הפתח. וכמו שמצאנו ביותר מי' אמות, וכן בפרצה בקרן זוית, ובפחות מד' טפחים. ועיין בחידושי הרשב"א הנ"ל שדחה את טענת המגיד משנה "ואינו מחוור בעיני כלל דלא מצאנו אלא בגבוה יותר מכ' ומשום דפתח כמחיצה דמי וכאילו נסתם הכל". ומבואר ברשב"א שגם בצוה"פ יותר מכ' יש בעיה שחסר בשיעור פתח. וכשם שפסול בלחי וקורה, ה"נ יפסל בצוה"פ. וזה ע"פ הגמ' בדף י"א ע"א עיי"ש. וע"ז התשובה שגדר צוה"פ הוא כאילו סתום, ולכן כאילו המחיצה סגורה ואינו פתח כלל. ולכן ל"ח יותר מכ'. וא"כ זו תשובה גם על פחות מי', שאה"נ אין שם פתח. ומ"מ כיון שצוה"פ כאילו סתום, אין בעיה של שם פתח. וא"כ הרשב"א לא הקשה שצריך חלל פתח י', אלא הקשה שהמשקוף אינו מצטרף לשיעור י', אלא רק גובה המזוזות. וטעם הדבר שאין דנים את המשקוף כחלק מהמחיצה, אלא תיקון בעלמא, ויתבאר לקמן. וא"כ מובנת ראית המגיד משנה שהוכיח שבצוה"פ אין צריך שיעור פתח, אלא הוה כאילו סתום. ופשוט.ב. קושיה מגמ' מפורשת שאין המשקוף מצטרף לשיעור גובה י'
אך קשה על הרמב"ם, שיש גמ' מפורשת בדף י"א ע"ב שצריך שיעור י' טפחים במזוזות מלבד המשקוף. וכך פסקו להלכה הרמב"ם בעצמו (בהלכות שבת פרק ט"ז הלכה י"ט), והטור ושו"ע (שס"ב י"ב). וזה סותר את דבריהם הנ"ל ואת הישוב שהמשקוף מצטרף לשיעור י' טפחים. והקשה כן הרשב"א הנ"ל בדף י"א. וזה לשון הרמב"ם שם "צורת הפתח האמורה בכל מקום היא אפילו קנה וכיוצא בו מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. גובה שני הלחיים עשרה טפחים או יותר והקנה וכיוצא בו שעל גביהן אע"פ שאינו נוגע בשני הלחיים אלא יש ביניהן כמה אמות. הואיל וגובה הלחיים עשרה הרי זה צורת הפתח". הרי מפורש שהצריך גבוה י' למזוזות לבדן.♦
ישוב האחרונים שחלוק אם משקוף נוגע במזוזות או לא.
וראיתי בשו"ת ברית אברהם (סימן ט"ו) שישב את דעת הרמב"ם שחלוק בין אם המשקוף נוגע במזוזות או לא. שאף שקיי"ל שאין צריך שהמשקוף יגע במזוזות, מ"מ לענין צירוף המשקוף לשיעור י' טפחים חלוק, שאם המשקוף נוגע במזוזות הוא מצטרף לשיעור י', משא"כ אם אינו נוגע, אינו מצטרף לשיעור י'. ולכן הגמ' שצריך מזוזות גובה י', וכן הרמב"ם שפסק כן, כתב להדיא "אע"פ שאינו נוגע כו'", ואז באמת צריך מזוזות לבדן גבוה י"ט. משא"כ כאשר המשקוף נוגע, הוא מצטרף לשיעור י'. ובהמשך דבריו הברית אברהם נטה מפירוש, זה עיי"ש מש"כ. אבל כדבריו מצאתי בישועות יעקב (שס"ג י"ב) על שיטת הרמב"ם ושכך מדויק בלשון הרמב"ם. וזה לשון הישוע"י "אף אם נימא כן דמועיל צוה"פ אף פחות מי', מ"מ בזה נראה לי שצריך ליגע דאף דקיי"ל אי"צ ליגע היינו בגובה י', כן מבואר בלשון רבינו". ושו"מ גם בנפש חיה (סימן כ"ג) שהאריך טובא בדרך זו, ודן שם למעשה עיי"ש. ובאבני נזר (סימן רצ"ה) הביאו ודן בדבריו ע"ד שנרחיב לקמן.♦
לשון הרמב"ם בפיה"מ נראה כן
ולכאורה דברים אלו מפורשים ברמב"ם בעצמו בפיה"מ בריש עירובין. "וחייב אתה לדעת כי המבוי לא יהיה גבהו פחות מי' טפחים בשום פנים[3], ולא יותר מכ' אמה אלא בא' מאלו התנאים והם שיהיה לו צורת הפתח או אמלתרא ולפיכך אם יש גובה קנה מכאן וקנה מכאן י' טפחים לא נצטרך שיהיה הקנה על גביהן נוגע בהם. אלא אפי' נתרחק מהן יותר מג' טפחים נחשב אותו צוה"פ"[4]. הרי לשונו מפורש שאם יש י"ט במזוזות אין צריך שהקנה יגע בהם. ומפורש שכל שאין בגובה המזוזות י"ט, צריך שהקנה יגע בהם, ומהני. וע"כ זה ע"י צירוף הקנה לשיעור י"ט, וכמ"ש מהברית אברהם וישוע"י. וא"כ זה ישוב מוכרח בדעת הרמב"ם מהקושיא של הגמ' בדף י"א[5].ג. טעם הדבר אם משום דין צירוף, או גדר המשקוף אם חלק מהמחיצה
התבאר שלרשב"א וסיעתו המשקוף אינו חלק מהצוה"פ אלא רק הכשר, ואילו לרמב"ם תלוי אם נוגע או לא. ובפשטות הטעם שאם המשקוף נוגע הוא מצטרף לשיעור י"ט, ובאינו נוגע - אע"פ שמהני - אינו מצטרף לשיעור י"ט, הוא שאלה בצירוף, שאם המשקוף מצורף למזוזות כדבר א' מצטרף לי"ט, ואם הוא דבר נפרד אינו מצטרף לי"ט[6]. אך נראה שאפשר לפרש באופן אחר, דהיינו לא כמ"ש שיסוד השאלה הוא בדין צירוף לשיעור י"ט, שאם נוגע מצטרף ואם לא אינו מצטרף. אלא יסוד השאלה בהגדרת הדין משקוף, שכפי שיתבאר, דנו האחרונים האם משקוף הוא חלק מהמחיצה, או שהמזוזות הן המחיצה, והמשקוף בא רק לתת להם דין הכשר פתח, ע"י זה שהוא מפקיע מהמזוזות שם פתחי שימאי. ופשוט שמשקוף מעצם המחיצה מצטרף, ואם רק לתקן את המזוזות, והמזוזה היא המחיצה, אינו מצטרף. ונראה ששתי ההגדרות נכונות[7], והשאלה אם המשקוף צריך ליגע תלויה בזה, שאם הוא הכשר בעלמא אי"צ ליגע, ואם הוא חלק מהמחיצה צריך ליגע. והדין מתחלק כך - אם המזוזה גבוהה י', יש לה שם מחיצה לעצמה, אז אמרינן שהמשקוף מהני כתיקון בעלמא, ולכן אי"צ ליגע ולכן אינו מצטרף לי"ט. משא"כ אם המזוזה אינה י', אין לה שם מחיצה בפנ"ע, וצריך צירוף עם המשקוף להשלים לי', צריך ליגע, ואז מצטרף לי"ט. ויתבאר לקמן שבאבני נזר סימן רצ"ה כתב ממש כסברא זו למעשה, לענין חידושו שאם המשקוף הוא תיקון בעלמא, המזוזות מתירות מחודן הפנימי, ולא רק תחת המשקוף. וכתב שכ"ז במזוזות י' ולא בפחות, שאז אף שמצטרף המשקוף לשיעור י' לרמב"ם, מ"מ מתיר רק תחת המשקוף.♦
לשון הרמב"ם שכיפה לא נחשבת משקוף, אם יש המזוזה גבוהה י' מהני ופלא
ויש סיעתא גדולה להגדרה השניה בדברי הרמב"ם, שזה לשונו (בפרק ו' דמזוזה הלכה ה') "בית שיש לו מזוזה מכאן ומזוזה מכאן וכיפה כמין קשת על שתי המזוזות במקום משקוף אם יש בגובה המזוזות עשרה טפחים או יתר חייב במזוזה ואם אין בהם עשרה פטור מפני שאין לו משקוף". וכתב ע"ז הכס"מ "מ"ש רבינו מפני שאין לו משקוף צ"ע שאם הכיפה חשוב משקוף אפילו אין גובה המזוזות עשרה טפחים ליתכשר. ואם אין הכיפה חשוב משקוף כי הוו המזוזות גבוהות עשרה טפחים מאי הוי אטו גובה המזוזות משוי לכיפה משקוף". ולכאורה מוכרח בדברי הרמב"ם שאה"נ, גובה המחיצות קובע אם כיפה נחשבת כמשקוף או לא. וביאור הדברים הוא כהנ"ל, שאם המזוזות גבוהות י' יש להן דין מחיצה בפנ"ע, והמשקוף אינו חלק מהמחיצה אלא רק מתקן את המזוזות שיהיה להם שם פתח. ולזה די במשקוף ככיפה. משא"כ מזוזות שאינן גבוהות י', ע"כ שאינן מחיצות בפנ"ע, והשם 'מחיצה' נוצר רק ביחד עם המשקוף, ולזה יש דיני משקוף שונים, וצריך משקוף ישר ולא עשוי ככיפה.כיפה פסולה למשקוף שחלק מהמחיצה, ולא לדין הפקעת פתחי שימאי
וביאור הדבר שעשוי ככיפה הוא חסרון בעצם להיות משקוף לצוה"פ, וכפי שפירשו התוס' ר"פ, הר"ן, והריטב"א. וזו כונת הרמב"ם שכיפה "אין להם משקוף" שזה משקוף פסול. אך כ"ז כאשר נצרכים שהמשקוף יהיה חלק מהמחיצה ממש. משא"כ כאשר המזוזות גבוהות עשרה והן מחיצה בפנ"ע, ודין משקוף הוא רק להכשיר את המחיצה של המזוזות, לזה מהני גם משקוף של כיפה. כך מבואר היטב בלשון הרמב"ם, וצריך לבאר את הדברים.♦
ד. אבני נזר בגדר משקוף אם הוא חלק מצוה"פ
באבני נזר בב' מקומות (או"ח רצ"ה ס"ק י"ד והלאה, ורצ"ו) הקשה קושיה אלימתא, איך צוה"פ מתרת כאשר המזוזות יותר רחבות מהמשקוף. הרי מזוזות גודרות בחודן הפנימי, ואילו המשקוף באמצע. וכ"ת שמ"מ בחודן הפנימי, שיש גם מזוזה וגם משקוף, ניתר - הרי זה פרוץ למקום האסור - שהרי בין תחת למשקוף עד לחוד המזוזה אין היתר צוה"פ, וא"כ מקום זה אסור בטלטול. וההפרדה בין רוחב המזוזה למבוי היא רק מזוזות, שהמשקוף מחוץ למקום האסור. וא"כ כל העיר פרוצה למקום האסור.♦
שיטה א' משקוף תיקון בעלמא שלא יהיה שימאי, ושוב המזוזות מתירות לבד
ותירץ ב' תירוצים סותרים. בסימן רצ"ה מתרץ שהשם צוה"פ הוא במזוזות לבד, והמשקוף בא רק לתקנו שלא יהיה פתחי שימאי. ולכן כאשר יש משקוף, הצוה"פ מתירה כבר מחודן של המזוזות – גם במקום שאין משקוף. וכתב שכ"ז כאשר המזוזות גבוהות עשרה בלא המשקוף, וזה ממש כמשנ"ת לעיל. אבל אם אינן גבוהות עשרה מלבד המשקוף, צריך שהמשקוף יהיה ברוחב המזוזות או בחודן החיצוני במדויק, כי אי אפשר לומר שהמזוזות מתירות בפנ"ע.♦
שיטה ב' שם מזוזות של צוה"פ הוא רק במקום המשקוף ולא בחוד הפנימי
ובסימן רצ"ו כתב להפך, שכיון שדין צוה"פ הוא עם משקוף, השם חודן הפנימי של מחצית צוה"פ הוא מתחת למשקוף, ולא בחוד הפנימי של המזוזה עצמה[8]. ואלו ב' סברות הפוכות, שברצ"ה ביאר שהמשקוף אינו כלל חלק מהצוה"פ, אלא תיקון בעלמא שלא יהי שימאי, ואחר תיקון זה כל המזוזה מתירה. וברצ"ו ביאר להפך, שכל השם מחיצה רק ביחד עם המשקוף, עד שאין שם חודן הפנימי של המזוזות בפנ"ע, אלא במקום המשקוף.♦
במשנ"ב שבמזוזת יש דין שלא יתנדנדו ע"י הרוח, משא"כ בקנה שאינו עיקר מחיצה
בשאלה זו אם המשקוף הוא חלק מהצוה"פ עצמו, דנו בפוסקים למעשה, האם צריך שלא יתנדנד ברוח. שבמשנ"ב שם ס"ק ס"ו "וכתב בספר מחצית השקל דמ"מ קיל קנה שעל גבן מקנה שבצדדים דאותן שבצדדים צריך ליזהר שלא ינידם הרוח [וכמו שכתב המ"א בסימן שס"ג סק"ד] כיון דהם משום מחיצה ומחיצה שהרוח מנידה לא מיקרי מחיצה אבל הקנה שעל גבן נהי דצריך ליזהר שלא ינטל ע"י הרוח אבל אי הרוח ינידו אין בכך כלום דעיקר המחיצה תלוי בשני הקנים העומדים מן הצד ויש מאחרונים שמחמירין בזה ולדידהו בשעושין העירוב ע"י חבל צריך למתחו בחזקה כדי שלא ינידו הרוח". והמחמירים הם המשכנ"י או"ח סימן קכ"ג האריך לפסול בכה"ג, משום עצם הנדנוד. ובחזו"א סימן י"ג סק"ו דחה דברי מחצית השקל בתוקף מסברא, שאף המשקוף חלק מהמחיצה, ואין חילוק בינו לבין המזוזות, אלא שהוא מכשיר נדנוד כל שלא נפסל שיוצא ממקומו, וכידוע שכך שיטתו בסוכה, ונחלקו עליו שאר הפוסקים.וא"כ בנידון צירוף המשקוף לשיעור י"ט, לרשב"א וסיעתו שאינו מצטרף, ס"ל כאבנ"ז רצ"ה שזה תיקון פתחי שימאי בעלמא, ולא חלק מהמחיצה. והרמב"ם ס"ל שיכול להיות כרשב"א כאשר המזוזות גבוהות י', אבל כאשר אינן גבוהות י', ע"כ שאינו מחיצה בפנ"ע וצריך לצירוף המשקוף, ואז צריך ליגע, כי הכל מחיצה א'.
♦
חלק ב' - שיטות ראשונים שיש שם צוה"פ בלא משקוף כלל
א. שיטת רבינו חננאל שמן הצד ר"ל מזוזות בלא משקוף
בגמ' דף י"א מבואר שלרב יוחנן בכלאים מהני צוה"פ מן הצד עד עשר. ובפירוש המושג של "צוה"פ מן הצד" רבו הפירושים בראשונים, וברבינו חננאל יש פירוש מחודש, וזה לשונו "במאי עסקינן אי נימא בעושה פתחו מן הצד כלומר העמיד מזוזות בלא תקרה אלא קנה מכאן וקנה מכאן והאמר ר' חסדא צורת הפתח שעשהו מן הצד לא עשה כלום כו'. ודחינן לעולם לא נתן קנה על גביהן ולא עשה הפתח אלא קנה מכאן וקנה מכאן וזהו צורת הפתח מן הצד, כלומר יש לו מזוזות מן הצדדים ואין תקרה על גביהן וכו' ושנינן לעולם מן תרוויהו מן הצד והוא דאמר דמתרת בכלאים בפתח שהוא בעשר והא דאמר אינה מתרת ביותר מעשר". הרי שפירש צוה"פ מן הצד שיש רק מזוזות מן הצדדים, ואין משקוף כלל על גביו, וזה מהני לכלאים בפחות מי'.♦
הרשב"א תמה שאינו צוה"פ כלל
והרשב"א כתב ע"ז "ואינו מחוור בעיני כלל כו' ועוד דלשון מן הצד אינו מיושב לפירושו דהו"ל אילימא דליכא תקרה וכלשון דאמר בסמוך. ועוד היכי קרי ליה ר' חסדא צורת הפתח. ועוד דבהדיא אמרינן לקמן מצאו יושב בין האילנות ומתח זמורה על גביהן כו' וקאמר במאי עסקינן אילמא מן הצד, והא בהדיא קתני ומתח זמורה על גביהן".♦
בר"ח מבואר שמדובר רק במצורף למחיצה
ושיטת ר"ח פלא, א"כ כל ב' עמודים יהיו צוה"פ ויועיל לכלאים. אבל בר"ח עצמו מפורש שלא איירי בעמודים בעלמא, שהעמיד את הגמ' "ובין אלו הקונדסים קנים זה אצל זה בפחות מג' טפחים כדי שתהיה כמו מחיצה ומתח זמורה עליהן בשביל שלא יושממו ויפלו זולתי מקום הפתח". הרי שהעמיד את הסוגיא רק כאשר יש מחיצה של לבוד שמחובר לקנים אלו, ולא בקנים שעומדים בפנ"ע. והרשב"א הביא את דבריו, והאריך לתמוה איך אפשר להוסיף פרט זה שלא מוזכר כלל בגמ'. אך הרשב"א מסיק שגם בדעת הרי"ף והרמב"ם וסיעתם מוכח כן, וכן דעת רב האי גאון. שהרי פירשו צוה"פ מן הצד, ר"ל בקרן זוית של הרשות, וזה אותה מימרא של פיתחא בקרן זוית לא עבידי אינשי. ומפורש שיש שם מחיצות על כל הרשות מלבד הזוית. וע"כ שגם הם פירשו את הגמ' שיש מחיצות, כר"ח, אע"פ שזה לא מוזכר בגמ'.הרי מפורש ששיטת ר"ח שב' קנים עוזרים לצוה"פ בכלאים, דוקא במצורף למחיצה. משא"כ בלא מצורף למחיצה הם ב' קנים בעלמא. והדברים צ"ב, איזה תוספת יש לצוה"פ מה שיש מחיצה בצדדיו. ואיך זה נותן לב' קנים בעלמא שם צוה"פ. וכן למה בלא מחיצה צריך משקוף ועם מחיצה אי"צ משקוף, איך זה משפיע א' על השני.
♦
ב. בדעת הרמב"ם והרי"ף איירי במחיצה של עומד מרובה משא"כ לר"ח
שיטת הרמב"ם (פרק ט"ז הלכה ט"ז דשבת), שצוה"פ לא מהני בפרצה יותר מעשר כאשר המחיצה פרוץ מרובה מן העומד. והקשה המגיד משנה, הרי בגמ' דידן מדובר על נעץ ד' קונדסים ואיירי ביותר מעשר, ומ"מ מפורש בגמ' שאם עשה צוה"פ על גבי הקונדסים שפיר דמי. ובביאור הלכה (שס"ב סעיף י') כתב ליישב את הרמב"ם, שלמבואר בר"ח כאן מדובר שיש קנים פחות מג"ט בין הקונדסים, וא"כ לא הוה פרוץ מרובה.♦
בדעת הר"ח ע"כ איירי בפרוץ מרובה
ולמרות שבדעת הרמב"ם נראה כמ"ש הביאור הלכה שאיירי בעומד מרובה ע"י הקנים, בדעת הר"ח עצמו אי אפשר לומר כן. שהרי הגמ' העמידה אלא בעשר ובצוה"פ מן הצד. ופירוש הגמ' מתחלק, שלרמב"ם צוה"פ מן הצד ר"ל בקרן זוית, וזה אותה הגמ' שלא עבידי פתחא בקרן זוית, זה פסול גם בעומד מרובה, כמפורש בגמ' שם. אבל לר"ח מן הצד ר"ל קנים בלא משקוף, אינו יכול להיות יותר גרוע מאשר לא היו קנים כלל, ובמה הם גרועים מהמחיצה עצמה. וא"כ אין שום טעם שיפסול עומ"ר. אלא רק לומר שאין דין צוה"פ. ואם איירי בעומ"ר, אי"צ לצוה"פ להתיר, וע"כ איירי בפרוץ מרובה. ומבואר בר"ח דבר מחודש מאוד, שלמרות שצריך למחיצות אלו, כדי לתת למזוזות שם צוה"פ בלא משקוף, מ"מ מועיל בפרוץ מרובה. וצ"ב, שלכאורה מחיצה של פרוץ מרובה אינה מחיצה כלל, ואיך זה מועיל לתת שם צוה"פ למזוזות.♦
ג. שיטות הרבה ראשונים שפרוץ מרובה כשר מדאורייתא
ובאמת מצאנו הרבה מגדולי הראשונים שכתבו שדין עומ"ר הוא דרבנן, ומדאורייתא מהני גם בפרוץ מרובה. והוא בדין דיומדים, שמהני ד' דיומדים על ד' זויות, והקשו התוס' הרי זה פרוץ מרובה, עיי"ש. והרשב"א (עירובין ט"ו ב') כתב "והראב"ד ז"ל פי' דמדאורייתא לגבי מחיצות אפילו פרוץ מרובה כעומד הוא והכא בגזרות דרבנן פליגי מר סבר דמדרבנן פרוץ כעומד כפרוץ ומר סבר כעומד והא דאמרי' הכי אגמריה רחמנא למשה לפי שכל הגזרות שעתידין חכמים לגזור נתגלו לו למשה בסיני משום הכי הלכה נקראת דגזרי' על שם הלכה". והרשב"א מסיק "הראיה נדחית, אבל אפשר שהדבר אמת, ונראה שיש קצת ראיה לדבריו כו'". וכך מעתיק תלמיד הרשב"א שם "אבל מ"מ כתב מורי שיחי' דאפשר שדברי הרב ז"ל נכונים אבל ראייתו אינה ברורה". וכן בריטב"א (דף י"ז ב') הביא שיטה זו, למרות שמסיק שהעיקר כתוס', "הא כתיבנא לעיל (ט"ו ב') מה שהקשו בתוספות היכי מכשרינן הכא בפסי ביראות פרוץ מרובה על העומד כו' ויש מי שתירץ בזה דמדאורייתא אפילו פרוץ מרובה על העומד כשר כיון שיש במקום אחד שיעור רחב מחיצה, ודאמרינן לעיל הכי אמר רחמנא לא תפרוץ רובא זהו מדינא דרבנן דרחמנא אגמריה למשה מסיני שכן עתידין חכמים לתקן"[9].♦
חילוק בין שיטת הראב"ד לשיטת ההשלמה
וזה לשון ההשלמה והמכתם (בדף ה' ב') "ומיהו כל פרוץ [המרובה] על העומד גבי שבת אינו אסור אלא מדרבנן, דהא פסי ביראות פרוץ מרובה על העומד הוא, ואי מדאורייתא אסור היכי שרו רבנן לטלטולי כו' ומדשרינן התם פרוץ מרובה על העומד ויתר מעשר לרבי יהודה, ש"מ דכל פרוץ מרובה על העומד ויתר מעשר לא מיתסר גבי שבת אלא מדרבנן. ומאי דאמרינן גבי פלוגתייהו בפרוץ כעומד בשלהי פרקין [ט"ו ע"ב] הכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובא או גדור רובא, דאלמא מדאורייתא מיתסר, תרגומא אכלאים ואסוכה, אבל בשבת לא מיתסר מדאורייתא, לפי שאינו דומה לדגלי מדבר".♦
מלבד דין עומ"ר צריך להמשיך את המחיצה ודין שיעור במקו"א
הרי שיטה חשובה בראשונים שפרוץ מרובה בשבת דרבנן. ולשון הגמ' שזה הלכה למשה הראב"ד וסיעתו פירשו, שגילו למשה שעתידים לגזור. ואילו להשלמה ומכתם בכלאים וסוכה עומ"ר דאורייתא. והסבר הדברים, שכאשר אדם מעמיד עמודים בהפרש זה מזה, יש לדון לפסול משום עומ"ר, ויש לדון לפסול שאין קשר בין העמודים, וכ"א גודר רק את מקומו, ומה יצרף אותם. ולגבי שבת, שגודרים רשות מסביב, העמודים שמעמיד סביב רשות, הם מה שמצרפים אותם. משא"כ לגבי כלאים, שכ"א כשר בפנ"ע ומפריד, אין צירוף. ורק ע"י עומ"ר יש צירוף לכותל שלם[10]. ובריטב"א יש תוספות שאין בש"ר, והוא "ויש מי שתירץ בזה דמדאורייתא אפילו פרוץ מרובה על העומד כשר כיון שיש במקום אחד שיעור רחב מחיצה", הרי שהוסיף תנאי שיהיה במקו"א מחיצה כתקנה. ופשוט שזה ד' טפחים וכהנ"ל. ושוב כשרה כל המחיצה. ויתכן שמ"מ צריכה להיות מחיצה זו כל עשר אמות.♦
לפי"ז נראה ישוב דברי ר"ח
ולפי"ז נראה ליישב את דברי ר"ח שצוה"פ לכלאים מהני בלא משקוף, אך רק כאשר מצורף למחיצות. שלגבי כלאים אין דין פתחי שימאי, וכיון שמשקוף תיקון בעלמא של פתחי שימאי, בכלאים אי"צ. אך אם אין מחיצות מסביב, ל"ה כלל פתח אלא עמודים בעלמא. משא"כ אם יש מחיצה גמורה, אע"פ שהוא פרוץ מרובה, די בזה לשם מחיצה לקבוע שהמקום גדור, ושיש המשך וקישור בין עמוד לעמוד. והמזוזות הן צוה"פ להיחשב כפתח וממילא להיחשב כסגור. ולמרות שהם דברים מחודשים, יתבארו בהמשך עוד מקורות לחידושים אלו.♦
חלק ג' - מחיצות פרוץ מרובה בשבת
א. מחיצה של פרוץ מרובה שמהני להכשיר צוה"פ בבקעה
ומצאנו בעוד מקום דין זה בדיוק, שצוה"פ לא מהני לעצמה וצריך דוקא מחיצות, אך מהני גם מחיצות של פרוץ מרובה. ומשום שלא הבינו איך יתכן דין זה, נעלם דין זה לגמרי, אך הדברים מפורשים. ולהנ"ל הרי גם בר"ח מפורש כלל זה שמחיצות של פרוץ מרובה מהני לתת כח לצוה"פ שלא מועיל בלא מחיצות.והוא בדין צוה"פ בבקעה, שהתוס' (י"א א'), והרא"ש (פ"ק סימן י"ג) כתבו בתירוץ א' שלא מהני צוה"פ מד' רוחות בבקעה. ובטור (שס"ב י') כתב "ודוקא בשכל ארבע הרוחות ע"י צוה"פ בהא אמרינן דלא מהני בבקעה אבל אם היה ההיקף כתיקונו אלא שיש בו פרצות יותר מי♦ מהני בו צוה"פ אפי♦ אם הפרוץ מרובה". והדברים פלא, אם לא מהני צוה"פ אלא צריך מחיצות גמורות, איך מהני פרוץ מרובה. וכן איזה שיעור יש לפרוץ מרובה זה, אטו יועיל פס כל שהוא בבקעה להתיר צוה"פ. ובחזו"א (סימן ע' ס"ק י"ב) תמה על זה, והחליט שר"ל שיש מחיצות גמורות לב' רוחות. ובלשון הטור אי אפשר לומר כן, אחר שפירש דבריו שצריך דוקא צוה"פ מד' רוחות שהיה דין בקעה. וכן פירשו כל האחרונים הלבוש, והגר"ז והמשנ"ב (ס"ק נ"ז), שאיירי בפרוץ מרובה מד' רוחות, ומהני כאשר יש מחיצה כתיקונה. וכן בטור והפוסקים מבואר שנחלקו ר"י והרמב"ם, וכאשר יש ב' מחיצות כשרות גם הרמב"ם מודה, וא"כ בדין הנ"ל לא מדובר בב' מחיצות כשרות. אך זה פלא, איזה שיעור יש למחיצה זו – שנחשב כתיקונה והוה פרוץ מרובה. וזה ממש כדברי הר"ח, שגם בפרוץ מרובה נחשב מחיצה כתיקונה, ונראה שהוא עומד בשיעור ד' טפחים כל י' אמות, וכפי שיתבאר[11].
♦
ב. מחיצות ד' טפחים בפרוץ מרובה להתיר כנגדן בשבת
ובאמת יש סוגיא גדולה, שכל מחיצה של ד' טפחים נחשבת מחיצה גמורה גם לענין שבת אע"פ שהוא פרוץ מרובה. ולמרות שזה חידוש גדול, יש לזה מקורות גדולים בראשונים. בגמ' דף ט"ז מובאת ברייתא לגבי כלאים, שאם יש מחיצה יותר מד' טפחים – כנגד העומד מותר, כנגד הפרוץ אסור. ובסוכה דף ז' איתא בגמ' שלגבי שבת מחיצה מתרת רק בעומד מרובה על הפרוץ. וכתב שם רבינו חננאל "שהשבת אינה ניתרת אלא בעומד מרובה על הפרוץ. כדגרסינן בעירובין באחרית פרק ראשון כל שהוא ד' ומד' עד עשר אמות צריך שלא יהיה פרצה בין זה לזה במלאו שלא יהיה פרוץ כעומד. ואם היה פרוץ כעומד כנגד העומד מותר כנגד הפרוץ אסור ואם היה עומד מרובה על הפרוץ אף כנגד הפרוץ מותר". הרי להדיא הביא את הברייתא לגבי כלאים – לגבי שבת. ומפורש בדבריו שגם בשבת יש את הדין כנגד העומד מותר. ולכאורה זה פלא, כל שהרשות לא סגורה בעומד מרובה, מה שייך להתיר כנגד העומד.♦
עוד ראשונים שהתירו כנגד העומד בשבת
ולמרות ששיטה זו מחודשת ביותר, מצאנו לר"ח עוד חברים. שכך מפורש ברי"צ גיאות (סוכה עמ' צ"ו), וכן באהל מועד (סוכה ולולב ג'), וכן בספר הבתים (בשבת ט"ו ב') "וכתב הרב בעל השלמה אם פרוץ מרובה על העומד כנגד הפרוץ אסור לטלטל כנגד העומד מותר לטלטל. והוא שיהיה במקום העומד ד' טפחים. והרב בעל המאור כתב והוא שיהיה בעומד ד' טפחים ובזה הסכימו רבים מגדולי הפוסקים. ומדברי הר"מ נראה שכל זמן שפרוץ מרובה על העומד בטל העומד ואין מותר לטלטל אפי' כנגד העומד וזה נראה לנו עיקר". הרי מלבד הר"ח גם הרי"צ גיאות אהל מועד, השלמה הבעל המאור ס"ל שגם בשבת יש דין כנגד העומד מותר. וזו שיטה מחודשת מאוד, וצ"ב טובא מסברא.ולכאורה מוכרח משיטות אלו שלא צריכים לדון על הרשות האם דינה כרה"ר או כרה"י, אלא דנים על האדם אם הוא מוקף מחיצות מג' רוחותיו או לא. וכל שרואה ממקום עמידתו מחיצה לכל כיון, שפיר דמי, ושיעור המחיצה הוא ד' טפחים[12].
♦
ג. ראשונים שבפרצה יותר מעשר יש מחיצות כנגד העומד
וכעין חידוש זה שגם בשבת יש דין מחיצה שמתרת רק כנגד העומד ולא לכל הרשות מצאנו בראשונים אחרים לגבי פרצה יותר מעשר. שבראב"ן מבואר שבעומד מרובה כנגד העומד מותר כנגד הפרוץ אסור, משא"כ בפרוץ יותר מעומד.♦
הרשב"א מודה לעצם ההגדרה – רק ס"ל שיש דין פרוץ למקום האסור
הרשב"א (דף י"ט) כתב שגם רבי יהודה מודה בב' מחיצות דאורייתא שלא מהני בפרצה יותר מי', "אבל היכא דאיכא ב' מחיצות פרוצות ואתה צריך להתיר מצד עומד מרובה על הפרוץ אין מתירים אלא בפרצה כעין פתח, לעולם אין מתירים בהן בפרצה יותר על י', דכל שהוא יתרה על י' נפקע לכו"ע מתורת פתח ואין עומד מתיר כנגד הפרצה". הרי להדיא שגם כאשר יש פרצת י', הבעיה הוא שאינו מתיר כנגד הפרצה, אבל כנגד העומד לא חסר במחיצה. ומבואר שפרצת י' אינה הפקעה על המחיצה ועל העומ"ר, אלא הפקעה בכנגד הפרוץ, שבפרצה גדולה העומד בצדדים לא סוגר כנגד הפרוץ. ומ"מ שוב כל הרשות אסורה משום פרוץ למקום האסור, אך לא משום שלית לה מחיצות.♦
דייק כן באבני נזר ויסוד ב' דיני עומ"ר של כה"ת ובמחיצות שהפרצה כפתח
וכן דייק באבני נזר (או"ח רס"ה ס"ק י"ב עיי"ש)[13]. ומפרש שעומד מרובה מהני להיחשב כסתום בכל התורה, וא"כ למה המשנה הוצרכה לפרש שמותר משום שהמיעוט נחשב כפתח. ומתרץ שבתוס' שבעור עסלא שיש עומד מרובה, מ"מ אם הטומאה כנגד הפתח אינו מטמא. הרי שעומד מרובה מהני רק לעומד ולא לפרוץ. וכל זה בכה"ת, אבל במחיצות יש דין חדש שהפרצה כפתח, וזה טעם שגם הפתוח נחשב כסתום. וכל שהוא פרצה יותר מי' אין לו שם פתח, אך זו הפקעה רק על הדין הנוסף שהפרוץ כסתום, ומ"מ לא נפקע הדין הרגיל של עומ"ר, שהעומד נחשב כסגור. ומ"מ לדינא הכל אסור משום פרוץ למקום האסור, אך אי"ז כלל הלכה במחיצות אלא בהיתר הרשות, שהרי גם בתחומין יש דין פרוץ למקום האסור. ומבואר שם שמתחלק בין כלים ששבתו בבית לשבתו בחצר. וא"כ אותו רשות נחשב פרוץ למקום האסור לגבי כלים מסוימים. ולא לגבי כלים אחרים ואינו ענין לגדרי מחיצה[14].♦
מוכח בראשונים אלו שהמחיצות לא מתיחסות לרשות אלא לאדם העומד בתוכם
אך כל דברי האבני נזר מתאימים רק לשיטות הראב"ן והרשב"א, שדיברו כאשר יש עומ"ר עם פרצת י'. אבל לסיעת הר"ח והריצ"ג אהל מועד ובתים, שדיברו כאשר יש פרוץ מרובה, הסברו אינו מיישב כלום. וע"כ מוכח בדבריהם שגדרי מחיצות של שבת אינם הפרדת רשויות, שזה רה"י וזה רה"ר, אלא כלפי האדם שעומד בתוך המחיצות, אם הוא מוקף מחיצות – ואז נמצא ברה"י. או עומד במקום פרוץ ואז הוה רה"ר. ויתכן שגם לדידן שלא ס"ל להיתר כנגד העומד בשבת, רק משום פרוץ למקום האסור, ולא משום שחסר בשם מחיצות. וכפי שמצאנו בפרצת י', שלרשב"א יש בעיה רק של פרוץ למקום האסור. ושמא ר"ח וסיעתו מודים שהוה פרוץ למקום האסור, ורק דיברו בעצם השם 'מחיצות'.♦
לשיטות אלו כל ד' טפחים הוה מחיצה מעליא
ולפי יסוד זה, נראה שמצד השם 'מחיצה' גם בשבת די בעומד ד', נראה שזו המחיצה מעליא שדיברו עליה הפוסקים, שיש עומד ממש של ד'. אמנם מסתבר שלא די בד' בכל רוח, כי מה ייחס את הד' אלו לכל הרוח, כאשר אין עומ"ר. אך יתכן שדי בד' בכל עשר אמות, שזה נחשב מקום בפנ"ע.♦ ♦ ♦