שב ואל תעשה בכבוד ועונג
הנה בהלכות העונג, ככל שאר המצוות, יש חלק של 'קום עשה' איך לקיים את העונג, ויש חלק של 'שב ואל תעשה', שלא לעשות דברים שמבטלים את העונג.והאופנים לביטול הכבוד נתפרשו בנביא (ישעיה נ"ח) "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי, וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר", ולמדו מזה חז"ל שלא יהא מנהגו של שבת כמנהגו של חול, בהילוך ובמלבוש ובדיבור, וכן שלא יתעסק בחפציו.
ובביטול העונג ג"כ נאמרו כמה הלכות, כגון איסור תענית בשבת, ושאין צועקים ולא מתריעין בו על שום צרה (כמבואר בשו"ע סי' רפ"ח). וכן אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול (כמבו' בסי' רמ"ט).
ועוד חלק שנתבאר ברמב"ן (פר' אמור), שכתב עה"פ "יהיה לכם שבתון": "שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום... לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח".
♦
ב.
מתי הוי דאורייתא
והנה בדברי הרמב"ן משמע שאיסור זה הוא דאורייתא. אמנם צ"ע, דבגמ' משמע שהוא דרבנן (עי' בשבת פא: דבעי רבא ב"ש בר"ח מהו להעלות אבנים לגג, ופירש"י משום טירחא, וא"ל גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת, היינו לא תסור, ומפורש שהוא דרבנן). אבל בעיון בדבריו מבו' שבא ליישב ד"ז, שבמכילתא דרש 'שבתון' לרבות שבותין, והקשה ע"ז, ולכן כתב כדבריו הנ"ל. ומשמע שכוונתו כמו שייסד בהל' חוה"מ, שעיקר האיסור הוא דאורייתא, אבל גדריו נמסרו לחכמים, ורק כשמבטל לגמרי הוי דאו'. וזש"כ "ולא שיטרח כל היום", והיינו שקובע את היום כולו ליום טורח, כמו שסיים.וכעי"ז צ"ל ברמב"ם (כא, א) "נאמר בתורה 'תשבות', אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן", ומבאר מכאן ואילך כל האיסורים דרבנן. וא"כ היאך פתח שנכלל ב'תשבות'? וכן בפכ"ד (הי"ב) ביאר טעם איסור מוקצה: "כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו, ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית, או להצניע אבנים וכיוצא בהן... ונמצא שלא שבת, ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח". ובודאי שמוקצה דרבנן ולא דאוריי', ומ"מ ביאר הרמב"ם שהוא מלתא דאיסור דאוריי', א"ו כנ"ל.
וכ"נ בדין עונג שבת וג' סעודות, שנחלקו הראשונים אם הוי דאורייתא, ודעת הרמב"ם (כפי שביארו הביה"ל) דהוי מדברי קבלה. אמנם בדין תענית נתבאר ברמב"ם (פ"א מהל' שבועות ה"ו) ובשו"ע (תק"ע ס"ג) דאסור להתענות בשבת מדאורייתא. וגם כאן הביאור לכאו', דבעצם בשורשו עונג שבת דאורייתא, אלא דפרטי העונג הם דרבנן. ורק כשמתענה, שהוא ביטול גמור, עובר בע"כ על הדאורייתא.
וכן נתבאר בחת"ס (ח"ה קצ"ה), שהוכיח מקרא דנחמיה דמו"מ אסור מה"ת, אבל ביאר דהיינו דוקא כשקובע מו"מ ופותח חנותו בשבת ושוכר ומשכיר, אבל באקראי ליקח דבר מחבירו דבר מאכל או שום דבר בארעי, הר"ז מדרבנן.
♦
ג.
גדר הטירחא, והאם אפשר לדמות מעצמינו
והנה איסור טירחא מצאנו בכמה דוכתי, כגון נתינת מים לפני חיות שאין מזונותן עליך, ותיקון מאכל בהמה (בסי' שכ"ד), ונתינת מרדעת על החמור (בסי' ש"ה), וכן אין מפנין אוצר בתחילה בשבת (בסי' של"ג).ובמסכת ביצה מצאנו עוד הרבה מקומות. עי' ברש"י בדף ח: לגבי כיסוי כוי, ובדף יא. על טלטול עלי ותברא גרמא, ובדף יד. בכתישת טיסני, ובדף יד: לגבי ברירה בפסולת מרובה, ובדף כא: על אפיית פתין גריצין, ובדף כח: לגבי חידוד סכין, ובדף לג. לגבי איסוף עצים מהחצר, ובדף לד. בתיקון ירקות.
וכן בחוה"מ, מצאנו בכ"מ איסורי טירחא. וכגון להושיב תרנגולת על הביצים (בפסחים נה. ובשו"ע תקל"ו ס"ג) וכן הבאת כלים מבית האומן (שם נה: שו"ע תקל"ג ס"ג), וכן שאסור להוציא הזבל שבחצר (תקל"ה ס"ג). ועי' ג"כ במ"ב תקמ"ד סקי"ז שסחיבת משאות כבדים אסורה (ומסתבר דאם בחוה"מ החמירו בעניני טירחא שיש בהם זילותא דמועדא, ק"ו בשבת וי"ט. ומה ששנו דוקא בחוה"מ הרבה אופני טירחא, צ"ל מפני שכל אלו שייכים דוקא בחוה"מ, שהם כמה ימים שהאדם פנוי (וגם אין כ"כ ריבוי זמן סעודות ותפילות) ויש לו סיבה לעשות את אלו הדברים, והוצרכו לאסרם).
ויש לדעת האם אפשר לדמות עניני טירחא זה לזה, ולאסור טירחה כזו ששוה לטירחה האסורה יש לאסור גם במקום שלא נתפרש. דלגבי חוה"מ אמרו במו"ק (יב.) "הלכות מועד עקורות, ואין למדות זו מזו", וביאר הראב"ד שם דנמסר לחכמים לשקול בכל פעם ההפסד כנגד הטורח. וי"ל דכ"ז בחוה"מ, אבל בשבת וי"ט, שלא נאמרה בהם קולא משום הפסד, אפשר לדמות. וכן נת' בסוגיא דריש פ"ה דביצה (לה:) שדנו בשיעור שמותר לשלשל פירות בי"ט, ודימו לשבת שנאמר בהם שיעור של ד' וה' קופות (ואף שדחו שם דדלמא יש לחלק, כתב הרא"ש דלא שבקי' פשיטותא דגמ' מפני ספיקות האמוראים), ומבו' דלמדים ממקום למקום.
וכן מבואר ברש"י (בדף קטו.) לגבי הצלה מדליקה, שכתב "וטירחא בעלמא הוא דשרי בה, וחסרון עירוב", משמע דהוצרכו להתיר טירחה, הגם שלא נתפרש לאיסור.
ועי' במ"ב (סי' שט"ו ס"ה ביה"ל סד"ה לכתחילה) שכתב גבי פריסת סדין מע"ג המיטה, דאם אין לחוש בו משום אוהל, עדיין יש לחוש בו משום טירחה. אמנם החזו"א (סי' נ"ב ס"י) חלק ע"ד, דאין לדמות דברי סופרים זה לזה. ויש לבאר דעתו, דכיון שנת' שיסוד הטירחא מדאורייתא שייך רק באופן שהופך את היום ליום של טירחא, אלא שחכמים גזרו על מעשים מסוימים משום טירחה, ע"כ אין לנו להוסיף מדעתנו.
♦
ד.
מקומות שלא גזרו, והכלל בזה
והנה צ"ע על זה מהנפסק בשו"ע (ש"ח סעי' ב') דכל כלי אפילו הוא גדול וכבד הרבה לא נתבטל שם כלי ממנו לא מפני גדלו ולא מפני כבדו, ולא אשתמיט התם דיש שיעור דמ"מ אסור משום טירחה. ודבר כזה היה לפוסקים לפרש. וכן איתא בסי' של"ז "גורר אדם מטה, כסא וספסל, בין גדולים בין קטנים", (ע"ש במג"א דגדולים ביותר אסור משום פס"ר), ומ"מ לא הוזכר שם ענין הטירחא, וכן בעוד מקומות כה"ג.ולכאו' צ"ל, דבאמת האיסור הוא דוקא במעשה שכולו נעשה בתורת טירחה ולא בתור שימושי האדם[1]. וכל האיסור הוא כגון באוצר, שאין כאן פעולת שימוש אלא פינוי לצורך מקומו, וכן להאכיל חיות ונתינת מרדעת, שהטירחה היא לצרכן ולא לצורך עצמו, וכן בשאר דברים (ובאמת בפוסקים נראה דטירחה יתירה הוא ענף מעובדין דחול, ולהנ"ל את"ש).
ויש להוסיף בזה (מהגרד"ק) ע"פ הנאמר בהפטרת חזון "... שנאה נפשי היו עלי לטורח". ומבואר שענין טורח אינו תלוי בעבודה וקושי דוקא, אלא בדבר שאינו נעשה ברצון האדם. וזהו ההיפך משימוש, שטורח הוא כשאינו אלא לסלק מצב שנקלע לאדם (ובזה מבואר הא דביאר הרא"ש במו"ק דאיסור פרקמטיא הוא משום טירחא במועד, וביאר בתשובה: "דיש טורח גדול בדקדוק שיווי המקח, ומתוך טרדתו ימנע משמחת יום טוב". ומשמע מזה שהטורח כאן אינו טורח 'גופני' כנשיאת משאות וכדו', אלא זהו 'טורח הנפש' וטירדה שמטריד עצמו בזה, וזה מונעו משמחת י"ט).
♦
ד.
גדר טירחא מצד עובדין דחול
והנה במו"ק (יג.) שנינו: "אין מפנין מבית לבית, אבל מפנה הוא לחצרו". ובריטב"א כתב ב' טעמים לאיסור, א' משום טרחא, וב' משום דמחזי כעובדין דחול, ומבו' דיש אופן של טירחא שאם נעשה בצינעא אינו מוגדר כטירחא, אלא רק אם נעשה בפרהסיא. וצ"ע מ"ט.ובאמת יש להקשות לאידך גיסא, דבחוה"מ לא מצאנו איסור שיסודו משום עובדין דחול גרידא. ועוד קשה, דבנמו"י והמ"ב חיברו את ב' הטעמים, ומשמע שהם ענין אחד.
אלא הביאור הוא דיש פעולה שיכולה להתפרש כפעולת שימוש או כפעולת טורח, וה'עובדין דחול' גורם לפעולה להתפרש כמלאכת טורח. ובכזו מין טירחא מתבאר דיש נפ"מ אם נעשה במקום רבים או לא, דזה מגדיר את ה'עובדין דחול' שבזה, וממילא את הטירחא.
וכ"מ בטור (סי' תק"י, לגבי הבאת כדי יין), שכתב: "אע"פ שהותר לטרוח לתקן צרכי סעודה בי"ט, מכל מקום מה שאפשר לשנות מדרך חול יעשה". ומבו' ג"כ דדרך חול הוא הגבלה בטורח שהותר.
♦ ♦ ♦