מצאנו בדברי רבותינו הראשונים שגבלו את התחומים בין בורר לדש באופן מסוים ובדברי האחרונים פירשו באופן אחר, מכח הבנת האחרונים נתחדשו כמה וכמה הגדרות במלאכת בורר ודש, ויש לברר האם הן מוסכמות לפי דברי הראשונים במאמר זה הבאנו ראשי פרקים, ותן לחכם ויחכם עוד. [ובודאי שלא באנו לקבוע מסמרות הלכה למעשה איך לדון בהלכות שנקבעו בינות האחרונים ומדברי הראשונים נראה באופן אחר, ולא באנו אלא לפרוס את השמלה לפני הלומדים].
בדברי הר"ח והערוך מבואר להדיא שכל הפרדה בחיבור טבעי אין בו משום בורר, ופעמים יש בו משום דש. האחרונים נסמכו על משמעות לשון הבית יוסף בשם התרומה סמ"ג וסמ"ק ורבינו ירוחם בשם ירושלמי שקילוף פירות הינו בכלל בורר ובהכרח שיש בורר גם בחיבור טבעי, אך לפנינו דברי אותם הראשונים ומדבריהם נראה להדיא שאין זו כוונתם. (ורק מחמת קיצור הלשון בבית יוסף הובן שכוונתם לחייב קליפה מחיבור טבעי כבורר). גם בדברי הבית יוסף, כפי איך שלמדו האחרונים, אין הכרח גמור שכל קילוף יחשב בורר, וכמו שכתב הערוך השלחן (סי' שי"ט סעי' כ"ב).
מכח הבנת האחרונים בדברי הירושלמי והראשונים נוסדו כמה חידושים בגדרי בורר בדבר מחובר, אימתי יש בו משום בורר ואימתי אין בו משום בורר, והאם יש דין 'אוכל מתוך פסולת' בפסולת המחוברת (הוצאת גרעין מהפרי והוצאת עצמות). כמו כן בגדרי דש נאמרו כמה חידושים שאינם מתאימים לדברי הראשונים. הגדרת האחרונים שדישה לא שייכת במלאכת בית אינה מתאימה לדברי הראשונים, שחששו לסברת הירושלמי שבקילוף פירות יש דש. (אמנם יתכן שהגדרה זו נכונה בדעת הבבלי ביצה יג: אם הבבלי פליג על הירושלמי, כמו שצידד הבאור הלכה סו"ס שכ"א בדעת הרמב"ם). הגדרת האחרונים שלא נאמר בדש 'לאלתר' גם כן אינה מתאימה לראשונים שהתירו קילוף פירות הגם שהוא דש, וכתבו את הטעם מצד 'לאלתר' (אך מאידך יש מקור בגמרא שאין לאלתר במפרק, וצריך לבאר את החילוק, או שמא התלמוד שלנו לא סובר את דברי הירושלמי, כדברי באוה"ל הנ"ל או שמא יש חילוק בין מפרק לדש, כעין דברי ר' אברהם בן הרמב"ם לגבי התנאי של 'גדולי קרקע', דס"ל שאינו נוהג במפרק). הגדרת האחרונים שדישה לא שייכת בפירוק הקליפה הפנימית, ולכן אסרו דווקא את הקליפה הירוקה של האגוז ולא את הקליפה הפנימית, אינו מדוייקת לפי דרכם של הראשונים. (וסיבת ההיתר תלויה ב'אין דרך מלאכה בכך' כדאי' בביצה יג:, אבל יש כאן פעולה של דישה או כתישה, כמו שכבר הוכיח רעק"א בסימן שי"ח על מג"א סק"ח).
♦
א. מקורות בראשונים
כתב רבנו חננאל שבת דף ע"ד הדש [הוא] המפרק הפסולת המחוברת באוכל ומכינתן לברירה או כברה [בזרייה] או בהרקדה. המנפץ נופץ עפרורית מן האוכל וכן המנפט מולל שבלים נמצא זורה והבורר והמרקד כולן מעבירין פסולת המעורבות באוכל ואינה מחוברת כגון קליפה שצריכה פירוק או כגון עפרורית שצריך ניפוץ אלא מעורבת בלבד. (כלומר, שהבורר הוא רק בדבר שאינו מחובר, אבל בעפרורית שצריך ניפוץ נחשב דש, כמש"כ המנפץ).
דברי הר"ח הללו הם דברי רב האי גאון, הו"ד בספר העתים ובערוך. וכדבריו מבואר גם בפירוש מהרמב"ם, שנדפס בקובץ בית אהרון וישראל (תשרי תש"פ עמ' ט"ו), וכן בשו"ת ברכת אברהם (סי' י"ח) בדברי ר' דניאל הבבלי.[1]
שיטת רש"י (דף ע"ג:) דמנפץ דברייתא אינו ניפוץ העפר, ואכן רש"י בדף ק"מ כתב ששיפת כרשינין יש בה משום בורר, ובירושלמי שם איתא שהוא משום דש. [לענין הכרעה, לכאורה שורת הדין להכריע כדעת רבנו חננאל, שהרי הירושלמי מסייע לו, אך לשון השולחן ערוך שיט סעיף ח כדברי רש"י 'לא שפין אותן ביד כדי להסיר הפסולת דהוה ליה כבורר'. וצ"ע, דהן אמת שדברי הר"ח לא נדפסו בימיו, אבל הרי הדברים כבר מבוארים בירושלמי].
מדברי רש"י אין הכרע לגבי קליפת הפרי אם היא בורר או דש, כיון שעפרורית שעל גבי הפרי אינה חלק מהפרי ממש, ולכן שייך לומר שהיא נחשבת בורר. משא"כ בדבר שהוא מחובר בפרי עצמו, שאינו נכנס לשם תערובת.
לשון הירושלמי (הסוגריים הם כפי הנדפס בבית יוסף ואינם לבית יוסף): "האי מאן דשחיק תומא (פירוש שכותש שומים) כד מפרך ברישיה (שמפרר ראשי השומים) חייב משום דש כד מבחר בקליפייתא (פירוש שנוטל אותם מן הקליפות) חייב משום בורר. כד שחיק במדוכתה משום טוחן. כד יהיב משקין משום דש. גמר מלאכתן משום מכה בפטיש".
פשטות דברי הירושלמי היא שפירוק הבצל מקליפתו דש, ואילו ברירת הבצל מהקליפות בורר (כפי שאנו רואים שמגיע לחנויות בצל בארגזים עם הרבה מאוד פסולת, וצריך לברור את הבצל מתוך הפסולת שאינה מחוברת בו).
ספר התרומה (הלכות שבת סימן רכ): "והא דקאמרינן בירושלמי כד מפרך ברישיה חייב משום דש. היינו כי רוצה לכרת שום לעשות בהן איסורא אחרינא.[2] אבל כי רוצה לאכול בלא איסור אחרי כן שרי לקולפן לאוכלן מיד". עכ"ל. מפורש שכריתת השום אסורה מצד דש באופן שהולך לעשות בה איסורא אחרינא, אבל מיד מותר.
ספר מצוות גדול (לאוין סימן סה): "כדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול (שבת פ"ז ה"ב דף מט, א) האי מאן דשחיק תומא כד מפרך ברישיה חייב משום דש, דמבחר בקליפות חייב משום בורר, כד שחיק במדוכתא חייב משום טוחן, דיהיב משקין חייב משום לש... וחייב משום דש דקאמר בירושלמי נראה לי דמיירי בשוחקו עם קליפתו שדומה לדש בתבואה אבל שוחק שום קלוף הוי טוחן גמור".
ספר מצוות קטן (מצוה רפב): "ומההיא דירושלמי אין לאסור לקלוף שום ובצל ולאכלו לאלתר דההיא מיירי בקולף להניח שרוצה לעשות מורייס ולכך אסור כמו שפירש רבינו חננאל".
רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב יב חלק ח דף עז טור ג): "ומה שאסר בירושלמי להסיר מקליפתו חייב משום בורר דוקא כדי לשחקו אבל אם מסיר לו הקליפה כדי לאוכלו כך מותר וכן כתב בעל התרומה כדי לאוכלו מיד מותר וכן הדין בבצלים קטנים ורבינו פרץ כתב דוקא מעט מעט אבל לקלוף קבוץ גדול יחד נר' כבורר ואסור".
לשון הבית יוסף סו"ס שכ"א בשם הראשונים הנ"ל: "גרסינן בירושלמי פרק כלל גדול (ה"ב) האי מאן דשחיק תומא (פירוש שכותש שומים) כד מפרך ברישיה (שמפרר ראשי השומים) חייב משום דש כד מבחר בקליפייתא (פירוש שנוטל אותם מן הקליפות) חייב משום בורר וכתבו סמ"ג (לאוין סה יג:) וסמ"ק (סי' רפב ע' רפה) והתרומה (סי' רכ) דאפילו הכי אין לאסור לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר דההוא דירושלמי לא מיירי בקולף לאכול לאלתר אלא בקולף להניח כמו שפר"ח וכן כתבו הגהות בפרק כ"ב (ד"ק הי"ב) ורבינו ירוחם כתב בחלק ח' (עז ע"ג) שמה שאסר בירושלמי להסיר קליפתו דוקא כדי לשחקו אבל אם מסיר לו הקליפה כדי לאכלו כך מותר וכן הדין בבצלים קטנים וכן כתב בעל התרומה כדי לאכלו מיד מותר ורבינו פרץ כתב דוקא מעט מעט אבל לקלוף קיבוץ גדול יחד נראה כבורר ואסור עכ"ל רבינו ירוחם". עכ"ל הב"י.
בדברי הבית יוסף לא מבואר האם קילוף שומין שאסרו הראשונים בשם הירושלמי נאסר מצד דש או מצד בורר, אך ממה שכתב רבינו ירוחם שכתב שקיבוץ גדול יחד נראה כבורר, יש מקום להבין שהנידון כאן הוא מצד בורר ולא מצד דש. אבל באמת אינו מוכרח כלל, שבאמת עצם הקילוף אחד אחד יש בו נידון של דש, אבל כשלוקח הרבה בצלים בבת אחת וקולפם ומוציאם מהקליפות, מחזי כבורר, כיון שתוכ"ד הקילוף נופלת הרבה פסולת, ונראה כאילו הוא מפריד את הבצל מהפסולת המנותקת.
אך כל הספק בפירוש דברי רבינו ירוחם יכול ליפול אם אין לפנינו את דברי התרומה שעליו מתבסס רבינו ירוחם. אבל אחרי שבספר התרומה מפורשים הדברים שהנידון הוא מצד דש, אין ספיקות בכוונת רבינו ירוחם. אמנם יש שדחקו שכוונת ספר התרומה לצטט את תחילת דברי הירושלמי, ש'כד מפריך ברישיה', אבל באמת כוונתו היא שקילוף פירות שייך לכד מבחר בקליפתיה. והוא תמוה, מהכ"ת לומר כן ולהוציאו מפשוטו, אחרי שהפשטות היא שקילוף פירות שייך לדש, כדאיתא בשאר הראשונים שקליפה המחוברת אינה בכלל בורר. (ואין טעם לדחוק כן כדי ליישב את דברי האחרונים, שהרי האחרונים שפירשו כן בספר התרומה, התבססו על לשון ספר התרומה המובא בבית יוסף).
וכן כתב רש"י במסכת ביצה יג: 'וכן לשבת - אחת אחת לא הוי מפרק תולדה דדש, דכלאחר יד הוא, אבל משקבצן בידו - הויא תולדת דישה, וחייב' עכ"ל. הרי שדברי הראשונים ברור מללו כסברת רבנו חננאל, שכל חיבור טבעי לא שייך לפרשת בורר ואינו אלא דש. ודברי הראשונים בשם הירושלמי מסייעים זאת, ורק בדוחק גדול אפשר לומר להיפך ואין בזה טעם וריח.
♦
היתר משמרת לדעת הרמב"ם
ברמב"ם שבת פרק ח הלכה יד כתב 'וכן יין מגתו כל זמן שהוא תוסס טורף חבית בשמריה ונותן לתוך הסודרין, שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה וכל היין כגוף אחד הוא'. מבואר מדברי הרמב"ם שהטעם להתיר סינון יין מגיתו אינו כפרש"י, מצד שאנשים לא מקפידים על הפסולת, אלא מצד זה שהיין והפסולת הם מין אחד. הרי שבמין אחד לא שייך בורר. ומה שאסור לסנן יין במשמרת אחרי זמן בין הגיתות, הטעם הוא שהיין נפרד מהשמרים, שאפשר כבר לתת לו שם של מין אחר.♦
חליבה בשבת
כתבו התוספות שבת קמ"ד: חולב אדם עז כו' - נראה לר"ת דהיינו דווקא בי"ט דחזיא בהמה לאכילה הוי כמו אוכלא דאיפרת אבל בשבת לא חזיא לשחיטה כמו דש חשיבא שהבהמה היא כפסולת וכשחולב הוי כנוטל אוכל מתוך פסולת. עכ"ל. הקשו המפרשים: א. אוכל מתוך פסולת הותר לאלתר ב. אם זה אוכל מתוך פסולת, זה בורר ולא דש. לדברי הראשונים הנ"ל, כיון שהוא חיבור אחד הוא דש ולא בורר, ולא מהני לאלתר במפרק. וכוונת התוספות כדברי הרמב"ן במלחמות ס: שאם הבהמה ראויה לאוכלים זה נחשב מפרר את האוכלים, וכיון שהבהמה לא ראויה לשחיטה יש כאן דש. (אמנם הר"ן קיצר את דברי הרמב"ן והתו', ומשמע מדבריו שהאיסור הוא מצד בורר, אבל לכאורה על כרחך כוונתו כדברי הרמב"ן שהוא משום דש).♦
סחיטת בוסר
לפי דרכם של תוספות שלא הותרה חליבה בשבת לתוך אוכל מטעם שהבהמה אינה אוכל, הרי שפירות שאינם ראויים לאכילה אין בהם היתר של 'מפרר האוכלין' שכתב הרמב"ן. ומטעם זה כתב הטור בסי' ש"כ בשם ר"ת שאסר לסחוט בוסר. האחרונים דנו אם איסורו משום בורר או משום דש, אך להמבואר בדברי הראשונים הנ"ל מתברר שאין כאן שייכות כלל למלאכת בורר, כיון שהבוסר הוא חיבור אחד עם המשקה שבתוכו. [ובלא"ה כיון שבחליבה לתוך אוכל מפורש בדברי התוספות והרמב"ן שהוא דש, מהכ"ת לחלק ביניהם].האחרונים דנו אם יש היתר של סחיטת בוסר לאלתר, כיון שלא מצאנו היתר בדישה לאלתר. אולם לפי המתבאר שדעת הראשונים להתיר דישה לאלתר בקילוף פירות, היה מקום לדון להתיר. אך זה אינו, שהרי מפורש בכתובות ס'. שלא הותרה סחיטה לאלתר בחליבה. ובהכרח שיש חילוק בתוך מלאכת דש בין דברים שהם מלאכה מובהקת לדברים שאינם מלאכה מובהקת, וכעת יש לדון בגדר סחיטת בוסר. (אך בודאי יותר מסתבר להשוותו לחליבה, שבשניהם יש כאן יצירה של משקה חדש, בשונה מקילוף, שהוא רק גילוי כיסוי).
♦
ניקור הבשר
הראב"ן במס' ביצה (הו"ד במג"א סי' ת"ק סקי"ב בשם הג"מ בשם ראבי"ה בשם הראב"ן) כתב נ"ל דמותר לנקר הבשר ביום טוב אף על פי שהוא כבורר פסולת מתוך האוכל ואפילו נשחט מעיו"ט דכיון דלא מצי אכיל לבשר בלא ניקור עכ"ל. הרי מבואר ששייך בורר גם בניקור, הגם שהחלב ושומן הגיד מחוברים לבהמה. וצ"ע אם הראב"ן פליג על כל הני רבוותא, או שמא יש לחלק - בקליפת הפרי וכיו"ב אין כאן תערובת של דברים, אלא הקליפה היא השומר של הפרי, ואי אפשר להחשיב זאת כתערובת אלא כפריקת לבוש הפרי. ואין לך דבר מסודר יותר מקליפת הפרי, שנוצרה לשמור על הפרי בצורה מסודרת. וזה שונה משומנו של גיד וכיו"ב, שהם מעורבים בבהמה. הרי שאם באנו ליישב את דברי הראב"ן עם דברי שאר הראשונים עולה הכלל שכל דבר שהוא מצורת המאכל ותיקונו אין בו משום בורר, אבל דבר שיש בו בלבול במאכל, הגם שהוא מחובר עמו, יהיה אסור. ובגרעין פרי יש להסתפק איך לדונו.♦
מחבץ
ברמב"ם שבת פרק ז הלכה ו: וכן הלוקח חלב ונתן בו קיבה כדי לחבצו הרי זה חייב משום תולדת בורר שהרי הפריש הקום מן החלב עכ"ל. לכאורה הדברים מתמיהים - אם בורר הוא רק בב' מינים מעורבים, איך יתכן שנתינת החומצה בחלב תיחשב ברירה, הרי החלב הוא מין אחד עם החלקים המתגבנים שבתוכו. וצריך לומר שמטעם זה כתב הרמב"ם שהמחבץ הוא תולדת בורר ואינו הבורר בעצמו, שבאמת מצד עיקר מלאכת בורר לא שייך בורר בכה"ג (וכמו סוחט ענבים לתוך קדירה, שמותר לכתחילה, הגם שמפריד את הנוזלים שבפרי מהמוצקים שבו. וכן הסוחט שאר מיני פירות, שכיון שאין להם שם משקה אין כאן משום בורר). אבל כיון שיש כאן יצירה משמעותית שיש לה דמיון לבורר, נחשב זה תולדת בורר.♦
קניבת ירק
בשבת קי"ד מבואר שהותרה קניבת הירק ביום כיפור לצורך סעודת מוצאי יום כיפור. והביאו הראשונים בשם רש"י שפירוש קניבת הירק הוא הסרת העלין הרעים, וכן מבואר ברמב"ם בפ"א שביתת עשור. והקשה הרשב"א שהרי בהסרת העלין הרעים יש איסור בורר. וכתב המגיד משנה שיש ליישב את דעת הרמב"ם, שכיון שהעלים אינם מעופשים לגמרי, אין הם נחשבים כמין אחר, ולכן אין בזה אלא משום שבות.[3] לכאורה לדעת הרמב"ם ורש"י יש ליישב שכיון שהעלים מחוברים לקלח, אין זה שייך לבורר, ומאידך מדברי הראשונים שהשיגום מוכח שיש בזה בורר. אמנם אפשר לומר כמו שביארנו בדברי הראב"ן, שבכה"ג שחלק מהירק מקולקל בודאי שייך בורר. וכל מה שאמרו שאין בורר בדברים המחוברים, זה רק בקליפה וכיו"ב, שאין כאן שום בלבול בפרי והפרי מסודר כפי צורת בריאתו. וכן בעפרורית שעל גבי הפרי, שהפרי גדל בתוך העפרורית, וזה סדר שימושו הרגיל להוציאו מעפרו, וכעין קליפה.♦
גרעין פרי
לענין גרעין הפרי יש מקום לדון אם יש להחשיבו כמו ניקור ועלים מעופשים או כקליפה, כיון שהגרעין יש לו מקום מסודר בפרי ואין כאן בלבול. לגבי העור שעל גבי העוף לכאורה ודאי שיש לדמותו לקליפת הפרי, שנידון משום דש. וממילא יש להתיר מכמה טעמים: א. אין דישה אלא בגדו"ק[4] ב. התירו קילוף שעורים, כיון שאין דרך מלאכה בכך, כ"ש עוף. אם עושה לאלתר יש צירופים נוספים שכתבו האחרונים להתיר לקחת פסולת מתוך אוכל.♦
ברירת חלמון מחלבון
בשבת ק"מ רש"י ד"ה לפי, פרש"י שברירת החלמון וחלבון מותרת (באופן המדובר שם) כיון ששניהם נחשבים אוכל ואין כאן מפריד פסולת מאוכל. וצ"ב, הרי החלמון מחובר לחלבון, ואין זה שייך לבורר. עוד יש להקשות מה מתרץ רש"י ששניהם אוכל, הרי שני מינים אוכלים גם נאסרו בברירה. ועיין מגן אברהם שי"ט סקט"ז שביאר שרש"י בא לתת טעם למה זה נחשב מין אחד שאין בו בורר, שאם היה כאן אחד מהם פסולת, היה אפשר להחשיב זאת כתערובת (ולפי מש"כ לעיל, הוא בא לאפוקי מברירה כענין ניקור הבשר).♦
מתבריא בצדדיא
איתא בירושלמי: הדא איתתא כד מערבא בחיטיא משום מרקדה. כד מפרכייא בראשייא משום דשה. כד מתברא בצדדיא משום בוררת. ופירש בקרבן העדה שבשבירת צדדי החיטה עוברת משום בוררת. ויש לתמוה, הרי אין זה שייך לבורר אלא לדש, ואולי מדובר בלכלוך מזדמן בקצוות החיטה שיש להחשיבו כתערובת, ודוחק. (גם צ"ע היכן מצינו ששוברים את ראשי החיטה אחת אחת). אמנם יש שפירשו את לשון הירושלמי כמו 'כד מתבררא בצדדיא', כלומר שהיא מבררת את החיטה מהפסולת בצדדי הכלי, ולפ"ז אתי שפיר.♦
ב. דברי האחרונים
ברמ"א (סו"ס שכ"א) הביא את דברי הב"י בשם הראשונים לאסור קילוף פירות לאחר זמן. וכתבו האחרונים לדורותיהם, החל מהלבוש עד המ"ב, שטעם האיסור הוא מצד בורר. וכפי הנראה הבינו כן מדברי רבינו ירוחם בשם רבנו פרץ הנ"ל, אך להמתבאר הדברים קשים מאוד.
מג"א (שי"ט סק"ח) כתב על דברי הרמ"א שיש מחמירים מלקלף מלמלול מלילות בשינוי בשבת. וביאר שלא הותר רק ריכוך אבל פירוק השבלים תולדה דדש, אבל אחרי שנתפרקו השבלים מע"ש מותר לקלפו כדאי' בגמרא עי' סס"י שכ"א. וכוונתו היא שפירוק השבלים הוא דש ולא הותר כלל, ואילו פירוקם מקליפתם הוא משום בורר, ולכן מותר לאלתר כמבואר בסו"ס שכ"א[5]. אולם לפי המבואר גם דש הותר לאלתר בקליפות של פירות שדרכם באכילה מיידית. והגם שסתם דש לא הותר לאלתר, לפי סברת התוספות שאסרו קילוף שבלים[6]. [לפי זה כוונת התוספות בביצה יד: שכיון שהקילוף מהשבלים הוא מלאכה מובהקת, שבד"כ עושים זאת לאוצר, לא שייך להתירה לצורך אכילה מיידית. ואילו הקליפה הפנימית אפשר להתיר אותה לצורך אכילה, שהדבר לא תלוי בשם המלאכה אם זה דש או בורר, אלא בשאלה אם זו מלאכה שיש רגילות לעשותה גם שלא לאוצר. ולדעת השו"ע שהותרה גם מלילה בשינוי, פשיטא שאין חילוק יסודי בין מלילה לקילוף, וכל הנידון הוא רק לסברת המג"א, שפירש ברמ"א שחשש לסברת התוספות לחלק בין קליפה למלילה].
בסי' תק"י כתב המג"א (סק"ד) בשם היש"ש שבאגוזים שנשתברו רשאי להוציא את הפסולת מתוך האוכל אפילו בפסולת מרובה מטעם 'דאינו דומה לבורר אוכל מאוכל דהיינו משום שהם ב' מיני' או פסול' ואוכל אבל הכא מין א' הוא ואין שם פסולת עליו ובאיזה ענין שמתקן האוכל מתוך השומר תיקון אוכל בעלמא הוא ואין שם מלאכה עליו' עכ"ל. וכתב על זה המג"א וצ"ע דהא כ' הב"י ססי' שכ"א בשם הירוש' הקולף שומים ובצלים הוי בורר. להנ"ל דברי היש"ש ברורים כשמלה, שקליפת אגוזים אינה שייכת כלל לבורר, כיון שהוא מין אחד.
המגן אברהם (שי"ט סק"ה) הביא את דברי המ"מ שקניבת הירק הותרה כיון שהיא מין אחד, והביא את קושיית המ"מ ממשמר ומחבץ ואת תירוצו של המ"מ שמשמר ומחבץ מדבר בדברים לחים. וצ"ב כוונתו. ולכאורה ר"ל שבדבר שהוא לח ויש בתוכו דבר מוצק, יש כאן חלוקה ברורה של מינים. רק שזה לא יושיענו במחבץ, שהוא מין אחד ממש. גם במשמר מבואר ברמב"ם שבין הגיתות אין בורר כיון שהוא כמין אחד. וצ"ע. [מי שסוחט שאר מיני פירות שהותר לסחטם, אין חשש בורר, כיון שהוא מין אחד, אע"פ שהם דברים לחים. אלא שלפני הסחיטה היה כאן מין אחד גמור, ולכן אין חשש. אבל אם כן גם במחבץ שיהיה מותר].
הביאור הלכה (שי"ט סעי' ד' ד"ה מתוך) הביא דברי המאמר מרדכי שכתב שאסור לקרוע את הדג מגבו ולהוציא את השדרה שבאמצע. וכתב המ"ב שלא נהגו להיזהר בזה, וחיפש זכות שאפשר שבמין אחד מחובר אין בורר כמו שכתב המהרש"ל (הנ"ל). וכתב שהגם שהמגן אברהם דחה את דבריו לענין לאחר זמן, מכל מקום בלאלתר אין לזה שם מלאכה. וכמו שהותר לגבי שומין ובצלים להוציא את הפסולת. והקשה על זה החזו"א מהכ"ת לחלק בין לאלתר ללאחר זמן, ולא הותר בשומין ובצלים רק מחמת שאי אפשר בענין אחר. לפי כל המבואר לעיל נמצא שכל ההיתר בשומין ובצלים לאלתר מיוסד על זה שאין ברירה כלל בקליפת פירות, וכל הנידון הוא מצד דש. ובהוצאת שדרת הדג יש לדון אם להחשיב זאת כמו קליפה, שמותר, או כמו ניקור הבשר, שנאסר. וכפי מה שביארנו, יסוד היתר הקליפה בנוי על זה שאין כאן בלבול אלא הדבר מסודר כאוכל בתוך כלי, משא"כ בניקור שצריך לשרש אחרי השומנים האסורים וחשיב כתערובת. ולפי זה אם יש קוצים בדג שנמצאים בצורה לא מסודרת בתוך הדג יש להחמיר בברירתם, אבל אם יש מקום מסודר בדג של השדרה יש סברא יותר להתיר. (והעור שעל גבי הדג לפי הנ"ל פשוט להיתר).
ראה משנה ברורה סי' ש"כ (סק"כ) בענין סחיטת בוסר לאלתר ובביאור הלכה (ד"ה לאכול), ולפי המתבאר הסכמת הראשונים שהנידון בכה"ג הוא מצד דש, וראה לעיל מש"כ בזה.
♦ ♦ ♦