א. דברי הרמב"ם
הנה הרמב"ם בפרק ט' מהל' שבת ה"ג כתב המבשל על האור וכו' דבר שאין צריך בישול כלל פטור עכ"ל.והמגיד משנה שם מבאר דהרמב"ם למד כן מדברי הגמ' שבת דף מ' ע"ב, דדנו שם אי בשמן יש בו משום בישול בשבת ואסור, או דאין בו משום בישול ומותר. ומבוא' דהנידון בגמ' הוא אי יש בשמן צורך לבשל אותו כדי לאוכלו או לא. ובגמ' שם סיימו דיש בשמן משום בישול, אבל משמע לכאו' שם מדברי הגמ' דלכו"ע דבר שאי"צ בישול היינו שנאכל כמו שהוא בלי בישול אין בו איסור מבשל. וכתב המגיד משנה שמכאן למד הרמב"ם את דינו שהמבשל דבר שאי"צ בישול פטור ע"כ. (וכ"כ בס' אש דת לבאר את כוונת המ"מ, עיין שם).
♦
ב. פטור או מותר
והנה מש"כ הרמב"ם שפטור, יש לעיי' האם כוונתו להתיר לגמרי בזה, או רק להסיר ממנו איסור תורה ולא יהא חייב, אבל איסור דרבנן שפיר יש על כך. והאם הוא משום בישול גמור מדרבנן, או משום מיחזי כמבשל.בס' יד דוד כתב דכוונת הרמב"ם במש"כ פטור, דמותר לכתחלה לבשל בשבת על האור דבר שאין צריך בישול. וציין למש"כ הרמב"ם לקמן בפכ"ב ה"ח שמותר ליתן בכלי ראשון דבר שהיה מבושל מלפני השבת. וצ"ע שהרי על האור, גם אם ליכא משום מבשל, מ"מ יש בה משום מיחזי כמבשל. וא"כ הו"ל לאסור, עכ"פ מדרבנן.
ויש אומרים דכוונת הרמב"ם היא להתיר רק דאסור מדרבנן, כיון שמיירי במניחו על האור ממש, מיחזי כמבשל. אבל אילו היה מניחו כנגד המדורה או בכלי ראשון, דליכא משום מיחזי כמבשל, מותר לכתחלה. וכן כתב המנחת כהן, ויבוא' להלן אי"ה. וכ"כ האגלי טל מלא' האופה י' ב' לדעת הרמב"ם, דדוקא משום שהוא על האור איכא איסור דרבנן, אבל בתולדות האור מותר לכתחלה. ושמא י"ל דלזה התכוון ג"כ היד דוד.
אולם הרעק"א (כן משמע בהג' על השו"ע סי' רנ"ד) הבין שהרמב"ם רצה לאסור כאן משום מבשל מדרבנן, ואפי' בכלי ראשון ג"כ אסור. עיי' לקמן.
♦
ג. כוונת הרמב"ם לבישול פירות הנאכלין חיין
והנה יש מן המפרשים שרצו לפרש את דברי הרמב"ם שמיירי בפירות הנאכלין חיין, וזה מש"כ דדבר שאי"צ בישול פטור.הנה המג"א בסי' רנ"ד בס"ק י"ד הוסיף עמש"כ המחבר דאסור להחזיר את הכיסוי על פירות שמונחים על האש, מפני שממהר לגמור בישולם "וכ"ש שאסור להניחם בשבת אצל התנור קודם ההסיק" ע"כ.
ומקשה עליו הרעק"א מהו הכ"ש, הא כאן מיירי בפירות, ואיסור בישולן הוי רק מדרבנן כיון דהם נאכלין חיין ואי"צ בישול, וכמ"ש הרמב"ם פ"ט ה"ג דדבר שאי"צ בישול אסור מדרבנן. אבל עכ"פ הבישול הוי בישול מעליא, דבשאר דברים חשיב שפיר בישול. משא"כ להניח אצל התנור קודם ההיסק, אינו כ"א איסורא דרבנן, דהרי עתה ליכא אור. א"כ מה שייך כאן לשון 'כל שכן', הא באופן זה הוי איסור גרוע ע"כ תו"ד.
עכ"פ מבוא' מדברי הרעק"א שהבין בכוונת הרמב"ם דמש"כ המבשל על האור דבר שאי"צ בישול היינו דברים שאי"צ בישול, כגון פירות הנאכלין חיין. וכ"כ המנחת כהן במשמרת השבת (שער ב' פ"ד) ויבואר אי"ה להלן.
♦
ד. בפירות להרמב"ם האם אסור משום בישול דרבנן או רק מיחזי כמבשל
עכ"פ מבוא' שהבין הרעק"א דלהרמב"ם יש איסור דרבנן לבשל פירות הנאכלין חיין. ולאו דוקא משום שהוא על האור, אלא אפי' בכלי ראשון, דליכא משום מיחזי כמבשל, נמי אסור כי יש עליהם איסור מדרבנן.ואולם המנחת כהן הבין דכוונת הרמב"ם להתיר, ורק משום מיחזי כמבשל אסור מדרבנן.
הרי כאן מח' לפי הפשט בהרמב"ם שבפירות הנאכל חי פטר, למה התכוון - לאיסור דרבנן או למיחזי כמבשל. ונ"מ אי מותר להניחו בכלי ראשון, דמשום מיחזי ליכא ומשום בישול דרבנן עדיין אסור.
♦
ה. המחבר חולק ומחייב המבשל פירות
והנה המחבר בסי' רנ"ד סעי' ד' כתב פירות הנאכלין חיין מותר להניחן בער"ש סביב הקדירה אע"פ שא"א לבא לידי בישול קודם כניסת השבת. והוסיף המחבר ומיהו צריך להיזהר שלא יחזור עליו הכיסוי משחשיכה אם נתגלה עד שיצולו מפני שממהר לגמור בישולם בשבת עכת"ד.וכתב המג"א שם ס"ק י"ג לבאר אמאי מותר להניחם אצל האש שיגמר בישולם בשבת, הא בעינן שיהא גרוף וקטום, דאיל"ה חיישינן לשמא יחתה בגחלים. ומבאר משום שפירות ראויין לאוכלם חיין בלי בישול, וממילא הו"ל כמו מבושלים כשיעור מאכל בן דרוסאי, שמותר להניחם אצל האש מערב שבת ולא חיישינן לחיתוי, ומשו"ה מתיר להניח את הפירות על האש מער"ש בכדי שיגמר להתבשל בשבת. ומ"מ אסור לעשות פעולות שמביאות לידי הוספה לבישול גמור, שזה אסור משום מבשל.
ו. ביאור המח' מחבר ורמב"ם עפ"י מג"א וכף החיים
משמע מדברי המג"א שהמחבר ס"ל דיש בישול משיעור מב"ד עד כ"צ, והבין שפירות הנאכלין חיין נחשבין כמבושל כשיעור מב"ד, ומש"ה אסור להחזיר את הכיסוי עליהן בשבת, מפני שמוסיף על בישולו.וכן מביא הכף החיים (סי' שי"ח ס"ק ס') בשם הרדב"ז (ח"א סי' רי"ג), שבאמצע דבריו מבאר שהדין שבפירות הנאכלין חיין אין בישולן בשבת הוא רק איסור דרבנן 'תדע שהרי דבר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין חייב עליו בשבת וטעמא כיון דאיכא מאן דאכיל ליה הכי שוב לא מחייב על בישולן וכ"ש דברים הנאכלין חיין לכל אדם' עכ"ל הרדב"ז.
ומדייק הכף החיים מדהרדב"ז מביא ראיה שלא גרע ממבושל כמב"ד שמותר לבשלם, א"כ מוכח שלהסוברים שיש בישול מכמאכל ב"ד עד כל צרכו, א"כ ודאי שאסור לבשל פירות הנאכלין חיין.
וממשיך הכף החיים שהרי השו"ע ודעומיה סברי הכי שיש בישול מכמב"ד עד כל צרכו (סי' שי"ח סעי' ד' עיי"ש), א"כ הרי הדין באלו הפירות אע"פ שנאכלין כשהן חיין, מ"מ חייב. וכן משמע ממה שכתב השו"ע בסי' רנ"ד סעי' ד', וכמש"כ שם המג"א שפירות אלו נחשבין כמבושל עד מב"ד עיי"ש עכת"ד.
אבל לפמש"כ הרעק"א, סובר הרמב"ם דלא כהמחבר וס"ל שבפירות אה"נ אין בישול מן התורה כיון שנאכלין חיין, אבל יש איסור דרבנן.
היוצא לנו מזה שנחלקו המחבר והרמב"ם אי פירות נחשבין כמו מבושלין כ"צ או כמבושלין רק עד שיעור מב"ד. ובזה נחלקו, דלהמחבר חייב משום דהו"ל כמבושל רק עד כמב"ד, ולהרמב"ם פטור מפני שהוי כמבושל כ"צ, ועדיין אסור מדרבנן, כיון שלמעשה פועל ומשתנה ע"י הבישול.
♦
ז. ביאור המח' מחבר והרמב"ם עפ"י המנח"כ
אולם בס' מנחת כהן (משמרת השבת שער ב' פ"ד) הבין את המח' בין המחבר והרמב"ם באופ"א. וכתב לבאר מש"כ הרמב"ם שהמבשל פירות הנאכלין חיין פטור, הטעם הוא משום דנחשבין כמבושלים כל צרכן. ודייק כן מדמדמהו למבושל כל צרכו, וכמש"כ וז"ל המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו או דבר שאין צריך בישול כלל פטור עכ"ל, הרי דחד טעמא להם.ומה שכתב פטור, משמע שלא התירו לכתחלה משום דעדיין איכא איסורא דרבנן משום דמיחזי כמבשל, כיון שמניחו על האור. ומש"ה כתב דוקא "על האור", אבל אה"נ אצל המדורה אפי' במקום שהיד סולדת בו וכן בכלי ראשון, מותר לכתחלה.
וכתב המנח"כ וכבר הוכחנו למעלה שהרמב"ם כשי' הרשב"א והר"ן שס"ל שמותר להניח אצל המדורה גם תבשיל שיש בה מרק אם נתבשל כל צרכו דאין ביא"ב, ומש"ה מתיר להניח הפירות בכלי ראשון, היינו במקום שאין מיחזי כמבשל, כי פירות הוי כמבושל כל צרכו.
ומבאר המנח"כ עוד, דלפי"ז המחבר שפסק בסי' שי"ח סעי' ד' כדעת רש"י שיש ביא"ב בדבר שהיא דבר לח ונצטנן אפי' אם נתבשל כבר פעם אחת. וא"כ ה"ה בפירות אלו, אע"פ שנאכלין חיין שייך בישול, אף שהוא דבר יבש, משום 'דבדבר הנאכל חי לא מחלקינן בין יבש ללח ושייך בישול בשניהם'.
וכן נראה ממה שאוסר המחבר בסי' רנ"ד סעי' ד' שאסור לעשות פעולות שממהר על ידיהן לגמור את הבישול, כגון להחזיר את הכיסוי וכו' "משמע ששייך בהם בישול אף שחשיבי כדבר המבושל כ"צ ואפי' הם דבר יבש" עכ"ל.
וכתב המנח"כ דיש לעיין לפי"ז אי גם לאחר בישול הפירות יהא נחשבים כמו לח שנצטנן, ויהא חייב להמחבר שסובר כרש"י כנ"ל. ומבאר דלאחר שנצולו שוב הו"ל כמצטמק ורע לו דאי"ב משום בישול, ומשו"ה לא אמרינן שגם לאחר בישולו חייב, כיון דרק עד שלא נתבשל כלל הוי במצב של מצטמק ויפה לו.
הרי לנו להמנח"כ שהוא הבין שדעת הרמב"ם ודעת המחבר שוות בזה דפירות הנאכלין חיין הוי כמו דבר שנתבשל כל צרכו. ולהרמב"ם פטור, דבמבושל כ"צ אין בישול אח"ב אפי' בלח שנצטנן, ורק יש כאן איסור דרבנן של מיחזי כמבשל אם מניחו ע"ג האור. והמחבר לשי' דיש בישול אחר בישול בלח שנצטנן, ופירות כלח שנצטנן דמי ומשו"ה חייב.
♦
ח. הרי לנו ב' מהלכים בביאור מח' מחבר והרמב"ם בבישול פירות
היוצא לנו ב' מהלכים במה נחלקו המחבר והרמב"ם בדין פירות הנאכלין חיין דלהמחבר חייב ולהרמב"ם פטור.מהלך א' ממש"כ המג"א, וכ"כ הכף החיים, דיש כאן מח' אי פירות נחשבין כמבושל עד כמב"ד או ככ"צ, דמשמע שלהמחבר חייב המבשל פירות כיון שהו"ל רק כמו שמבושל כמב"ד, ולהרמב"ם פטור כיון שהוא כמבושל כ"צ, ואסור מדרבנן דמ"מ משתנה ומועיל לו הבישול.
ומהלך ב' הוא ממש"כ המנחת כהן, שלכו"ע הוי כמבושל כל צרכו, רק דלשיטתם אזלי אי יש בישול בדבר שנתבשל כל צרכן, דלהמחבר חייב כי הוי כמו לח שנצטנן, שיש ביא"ב אע"פ שהוא יבש, עפ"י מה שמחדש שבדבר הנאכל חי לא מחלקינן בין לח ליבש, ולהרמב"ם פטור כי הוי כמבושל כ"צ, ולהרמב"ם איבא"ב גם בלח שנצטנן, ואסור מדרבנן משום דמיחזי כמבשל.
♦
ט. אם אין בישול בפירות למה המבשל מים חייב
והנה האג"ט במלא' האופה (ס"ק י"ט) מקשה להמנח"כ והרעק"א שסוברים שהרמב"ם התכוון לפירות הנאכלין חיים ואין בהם בישול אלא מדרבנן (כ"א לשי' כנ"ל), למה יהא המבשל מים בשבת חייב מ"ש מפירות, הלא מים ג"כ נאכל חי, דהרי בגמ' שבת נ"א ע"א מבוא' דמים אין בה משום בישולי עכו"ם "משום דהוי דבר הנאכל חי" עיי"ש. ובגמ' ביצה ל"ד ע"א מבוא' שהמבשל מים חייב על בישולו עיי"ש. וגם כי הרמב"ם בעצמו כתב שם בפ"ט בהל' א' שהמחמם מים חייב משום מבשל.וכתב האגלי טל ליישב, דהנה בגמ' ע"ז ל"ח ע"ב מבוא' "ת"ר הקפריסין והקפלוטות והמטליא והחמין וקליות מותרין" דאין בהם משום בשולי עכו"ם. ורש"י מפרש שם הטעם בקפריסין וקפלוטות משום דנאכלין כמות שהן חיים, ובחמין דהיינו מים חמין וכן קליות פירש"י הטעם "משום דאין משתנין מברייתם ע"י האור".
ומתמה האג"ט, הא במים חמין יש לך גם הטעם שנאכלין כמות שהן חיין, כמו שמבואר להדיא בשבת דף נ"א ע"א, ולמה ליה לרש"י להוסיף עוד טעם ש'משום שלא נשתנה מברייתן'.
♦
י. במים החיוב הוא על החימום לא על הבישול
ע"כ כתב האגלי טל ומחדש דבמים חמין יש שני דברים - הא' מה שנתבשלו המים, ע"י בישולן משתנין המים ממה שהיו מקודם, ואפי' לאחר שנצטננו ניכר השינוי. וזה ידוע ברפואה. ע"כ שפיר נחשב המים נשתנה. הב' בעוד שהם עדיין חמין, וידוע שמים צוננים אין אדם נהנה כששותה מהן אלא לצמאון, וכן מבוא' שהשותה מים כשחונקתו אומצא אינו מברך כיון דמים אין אדם נהנה מהן כ"א לצמאון. ואילו חמין אין שתייתן רק לצמאון. ומש"ה לא הוי דבר הנאכל כמות שהיא חי, כיון שכשהם חי דהיינו צונן לא חזי לכך, כי יש הנאה בחמין מה שאין בצונן.ולפי"ז י"ל דלכך הוצטרך רש"י לשני הטעמים. משום שכשנתבשלו ונשתנו, עדיין לא נאסרו משום בישול עכו"ם, כי הם 'נאכלין כמות שהן חיין'. ואפי' בעודם חמין נמי מותרים, אע"פ שנשתנו, דחמין עדיף מצונן, מ"מ לא נחשב שינוי לענין בישול עכו"ם, כיון שיכול להחזיר למצב שהיה בה קודם בישול, וכדאיתא בירושלמי ע"ז ט"ז ע"א עיי"ש.
ובזה הוא מחלק בין הגמ' במס' שבת ומס' ע"ז, שבמס' שבת מיירי ששתה אותן כשכבר נצטננו, מדכתי' 'מיא' ולא כתי' 'חמין', ומש"ה הוצרכו להטעם שנאכלין חיין, ובגמ' ע"ז שמיירי בעודן חמין, מדכתי' 'חמין', ע"כ הוצרכו לפרש עוד טעם שלא נשתנו, היינו לענין בישולי עכו"ם.
ולפי"ז אפשר ליישב את הרמב"ם לדעת המנח"כ והרעק"א, למה מחייב הרמב"ם המבשל מים מאי שנא מפירות. י"ל דעל מים חייב על חימומו לבד ולא על בישולן, כיון דעל בישולן הוא נאכל כמות שהיא חי, והוי כמו פירות דיש רק איסור דרבנן. אבל על חימומן חייב שפיר, כי הרי חמין הן טובין להרוצה אותן חמין, ובזה לא הוי נאכל כמות שהיא חי, והוי בענין חימומן כמו שאר דברים הצריכים בישול. ועוד כתב שכן מדוייק ברמב"ם, שבבישול מאכל כתב 'המבשל מאכל', ובמים כתב 'המחמם את המים' ולא כ' ג"כ המבשל את המים. והיינו מה שביארנו, כי במים החיוב הוא על חימומן, שבחימומן הן בענין שבהיותן חיין לא טובים כענין זה, וכנ"ל שכשהן צוננין הם טובים רק לצמאון וכו'.
♦
יא. כוונת האחרונים שגם להרמב"ם המבשל פירות חייב ולפי"ז במים שפיר מחייב
ויש כמה אחרונים שלא רצו ללכת בדרך זו לבאר את דברי הרמב"ם. והם הוכיחו שודאי גם להרמב"ם יש בישול בפירות הנאכלין חיין, ואין כאן מח' בינו לבין המחבר, ורק כוונתו נשארת קצת נסתרת - לאיזו מאכל התכוון. ונביא את דבריהם.הנה הזכרנו לעיל את דברי הרדב"ז, שכתב בתשו' ח"א סי' רי"ג שבפירות הנאכלין חיין בישולן בשבת הוא רק איסור דרבנן 'תדע שהרי דבר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין חייב עליו בשבת וטעמא כיון דאיכא מאן דאכיל ליה הכי שוב לא מחייב על בישולן וכ"ש דברים הנאכלין חיין לכל אדם' עכ"ל הרדב"ז.
והנה בברכי יוסף כתב להקשות על הרדב"ז, שגר במצרים, איך פסק דלא כהרמב"ם, שהרמב"ם ס"ל המבשל משיעור מאכל ב"ד עד כל צרכו חייב, והרי במצרים נקטו שמה כמו שפסק הרמב"ם בכל הלכתא, וכן מוכח בתשו' מהרדב"ז בעצמו. ותו, דדבר הנאכל חי להרמב"ם ודאי חייב, כי הוא לא כתב כ"א דדבר שאי"צ בישול פטור, ומוכח דהכי אורחיה שאין מבשלין אותו כלל אז פטור, אבל דבר שאורח ארעא לבשולי אפשר דחייב. וצריך להתיישב בדבר ע"כ תו"ד.
וכן מוכח בפרמ"ג סי' שי"ח מש"ז ס"ק ו', שכתב דאי כוונת הרמב"ם לפירות הנאכלין חיין, מ"מ אם רוצה בבישולן וניחא ליה בכך, שפיר הוי מבשל וחייב. ואפי' אם לא ניחא ליה, עכ"פ מקלקל הוי ואסור מדרבנן (לכאו' זהו לאפוקי דעת המנח"כ דמתיר בכלי ראשון וכדו', דאילו להרעק"א כפי שבארנו יש להרמב"ם איסור בישול דרבנן, ודו"ק).
ומש"כ הרמב"ם "דבר שאין צריך בישול כלל" אין אנו בקיאין איזו הוא. כ"כ הפרמ"ג.
וכן כתב המשנ"ב בשער הציון סי' שי"ח ס"ק קי"ד דאין כוונת הרמב"ם כ"א לדבר שאינו משתבח כלל ע"י הבישול, לאפוקי פירות וכה"ג דעכ"פ משתבחין ע"י הבישול. ומביא שם ראיה לדבריו, דבע"כ הרמב"ם מיירי בדבר שאינו משתבח כלל ע"י הבישול, דהרי בגמ' אמרו להדיא דיש במים משום בישול על אף שנאכל חי, ובע"כ דדבר שמשתבח ע"י הבישול עדיין יש בו משום בישול, אע"פ שנאכל חי.
וכן האגלי טל מלאכת האופה (ס"ק י"ט) שמביא כמה שי' הראשונים הסוברים שיש איסור בישול מן התורה בפירות, אע"פ שנאכלין חיין. והיא שי' הס' התרומה והאו"ז בשם ריב"א, שהם כתבו דאפי' למאן דסברי דאין בישול לאחר מאכל בן דרוסאי, מ"מ פירות הנאכלין חיין אפי' לכמב"ד לא דמיא, ואסור משום מבשל. שיש בישול בפירות וירקות, כיון שמשתנה טעמן לטעם אחר כשהן מבושלין.
וחולק על הרעק"א הנ"ל, וכתב דלא משמע לפרש כן ברמב"ם, אלא ודאי דבר שאי"צ בישול שכתב הרמב"ם לאו היינו תפוחים 'אלא דבר שאין הבישול מתקנו כלל ואינו משנה טעמו לטעם אחר'. וכמו שמבוא' באור זרוע שאם משנה טעמו חייב על הבישול, ומשו"ה בפירות חייב.
ולפי אלו האחרונים מובן למה מחייב הרמב"ם המבשל מים, כי כל דבר שצריך בישול או שמועיל הבישול לשבחו, אע"פ שנאכל חי חייב גם להרמב"ם.
♦
חלק ב' - בישול המן בער"ש
יב. להרמב"ם והרדב"ז למה לא הותר לבשל בשבת המן במדבר
הנה הבאנו את דברי הרדב"ז ח"א סי' רי"ג, שבאמצע דבריו מבאר את הדין שבפירות הנאכלין חיין אין בישולן בשבת אלא איסור דרבנן 'תדע שהרי דבר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין חייב עליו בשבת וטעמא כיון דאיכא מאן דאכיל ליה הכי שוב לא מחייב על בישולן וכ"ש דברים הנאכלין חיין לכל אדם' עכ"ל הרדב"ז.והנה בס' אש דת סוף מלא' האופה אות כ"ד כתב בשם הגאבד"ק קינסק זצ"ל שהק' על הרדב"ז - למה צוה הקב"ה לבשל את המן קודם שבת, הלא מאי שנא מדבר הנאכל חי? ובע"כ שיש איסור תורה לבשל גם דבר הנאכל חי.
ובחלקת יואב ח"ב הערה ה' נתקשה קושיא זו על הרמב"ם הנ"ל, שמוכח ממה שצוה הקב"ה לבשל את המן קודם שבת שיש בישול בדבר שנאכל חי, דלא כמש"כ הוא שאין בישול בדבר הנאכל חי, ועמד בצ"ע.
♦
יג. כמה יישובים מהאחרונים
ויש על זה כמה תירוצים מהאחרונים.א. ותי' בעל אש דת כמו שביאר לעיל באריכות במים להרדב"ז, שחייב על החימום דנשתנה לשבח, ה"ה המן צ"ל דג"כ נשתנה לשבח ע"י הבישול.
ב. וכתב ליישב שם בדרך אחר, כי דל מהכא המן, ונאמר שאין המבשל מן חייב, מ"מ הרי בישלו אותו במים ועל המים בודאי חייב. וכנ"ל, דבמים יש חיוב גם להמתירים לבשל פירות הנאכלין חיים.
ג. בפרדס יוסף פר' בשלח מצאתי תי' מחודש משו"ת חמדת אפרים (או"ח סימן ג'), שהבין בפטור זה של בישול בדבר שאי"צ בישול שהוא משום דבעי' דומיא למלאכת המשכן, ובודאי שבמשכן לא בשלו דבר שאי"צ בישול. וממילא הוא מחדש שכל זה שיש כלל כזה היה רק אחר שנצטוו על המשכן, ואילו קודם לכן, כשנתנה להם שבת במרה, היה איסור על כל דבר שהוא מלאכה, ולא היה פטור כזה שאינו דומה למלאכת המשכן, כמובן. ומש"ה היה אסור לבשל את המן בשבת, כי אז עדיין היה איסור על כל מלאכה שלא לעשותה בשבת.
ד. והנה אפשר לתרץ באופן פשוט עפ"י הגמ' ביומא דף ע"ה ע"א, דמבארת הגמ' שם את הג' לשונות שמצינו בהמן, כתי' לחם וכתי' עוגות וכתי' וטחנו, ונשאלת השאלה מה היה - האם כבר היה ראוי לאכילה או שהוצרך עדיין למלאכה. ומבארת הגמ' הא כיצד? לצדיקים ירד כ"לחם", שלא צריך לשום מלאכה וראוי לאכילה תיכף ומיד, לבינונים ירד כ"עוגות", שעדיין צריכין לאפות אותן בכדי לאוכלן, ולרשעים ירד כ"וטחנו", שצריכים לטחון אותם ואח"כ לאפותן בכדי לתקנם להיות ראוי להם לאכול. א"כ י"ל דלא קשה מידי, כי איה"נ לצדיקים היה כדבר שאי"צ בישול, כי כבר היה ראוי לאכול, אבל לבינונים ורשעים, שעדיין צריכים לאפותן ובלי אפייה אינו ראוי לאכילה, א"כ הו"ל כשאר דברים שצריכים בישול, ומש"ה הוצרך הקב"ה לצוותן שלא לבשלן בשבת, כנלע"ד.
ה. ואפשר ליישב עפ"י מש"כ בפי' זה ינחמנו על המכילתא (שמות ט"ז כ"ג), שמק' להסוברים שהבישול היה נעשה ע"י ההרהור בלב ולא הוצרך לבשלם בפועל - א"כ למה צוה הקב"ה לבשלם קודם שבת, הא ודבר דבר דרשו חז"ל דיבור אסור הרהור מותר, א"כ מותר לבשל את המן גם בשבת. ותי' אה"נ שמותר לבשלם, מ"מ בכדי ללמד הלכה לדורות שיכינו הכל מער"ש, אפי' מה שמותר לעשות, עיי"ש עוד. ולפי"ז אפשר ליישב גם את קושייתנו, שאה"נ מותר לבשל את המן השבת ורק בכדי ללמד הלכ' לדורות צוה הקב"ה לבשלם, ולא משום איסור בישול.
♦
תמצית היוצא
א. מש"כ הרמב"ם דהמבשל "דבר שאי"צ בישול" פטור, יש מח' בכוונתו - א' להמנחת כהן ורעק"א כוונתו למבשל פירות. ב' שאר אחרונים כתבו דכוונתו למבשל דבר שאינו משתבח כלל ע"י הבישול.ב. ומש"כ "פטור", יש ב' מהלכים - הא' להמנח"כ אסור מדרבנן משום דמיחזי כמבשל. והב' להרעק"א דאסור מדרבנן לבשלו. ונ"מ אי מותר בכלי ראשון וכדו'.
ג. המחבר כתב שהמבשל פירות חייב, ולהמפרשים הנ"ל נמצא דנחלק על הרמב"ם, דהרמב"ם פוטר. ויש ב' ביאורים במח' - א' המנח"כ כתב דלשניהם הוי כמבושל כל צרכו. להרמב"ם דס"ל דאין בישול א"ב אפי' בלח שנצטנן, מש"ה פטור. ולהמחבר דס"ל דיש בישול א"ב בלח שנצטנן ופירות דינו כלח קודם בישולו.
ב' להמג"א וכף החיים נחלקו, דלהרמב"ם פטור דפירות נחשב כמבושל כל צרכו, ולהמחבר חייב, דהוי כמבושל רק עד כמב"ד ומשו"ה חייב.
ד. ולפי"ז למה מחייב הרמב"ם על בישול מים, שג"כ נאכל חי? מבאר האגלי טל שעל חימומו מחייב. והאחרונים שפי' דאין כאן מח', דגם להרמב"ם חייב בפירות וכשי' המחבר, ולפי"ז מובן למה מחייב במים.
ה. וקשה על הרמב"ם ורדב"ז מאי שנא מן במדבר שצוה הקב"ה לבשלם קודם שבת, ויש לנו ה' תירוצים.
♦ ♦ ♦