בזמנינו נפוצות לרוב מערכות סולאריות ביתיות, אשר מורכבות מפנלים סולאריים הממוקמים על גג הבית, והחשמל המופק מהם (הנקרא די.סי) מגיע לממיר מתח ההופך אותו לסוג שמיש (אי.סי), ומשם עובר למכשירי החשמל. והשאלה, האם המבשל בחשמל כזה נקרא כמבשל בחמה עצמה, או כמבשל בתולדתה, שאסור הדבר מדרבנן.
♦
תשובה
בפסחים (מא.) מבואר שאין בישול בשבת אלא באש, ועל כן המבשל בחמי טבריה בשבת פטור, לפי שהבישול לא נעשה בתולדת האור ולא באור עצמו. וכן אמרו בשבת (לח:) שמן התורה לא נאסר בישול אלא באור ובתולדותיו, ואין איסור אף מדרבנן לבשל בחמה. ולענין תולדות חמה נחלקו ת"ק ורבי יוסי אם יש לאוסרו, שהרי דומה הדבר לתולדות האור. ובש"ע (סימן שיח ס"ג) פסק שיש איסור בבישול בתולדות חמה משום שהם דומים לתולדות האור. ע"ש. אך זהו איסור מדרבנן, כאמור.
ונחלקו האחרונים לענין המבשל בזכוכית מגדלת, בהיות שממש מתהוית מזה אש, אם איסורו מן התורה או מדרבנן. ובשו"ת שער הזקנים ח"ב (בית מלא דף פג ע"ד, ד"ה עוד) כתב בשם ההלכות קטנות, שאש המתהוה על ידי הזכוכית שמתעגל ניצוץ השמש ונבער בו (מגדלת), הוא תולדת החמה, והוא דרבנן. ע"ש. אמנם בשו"ת לב חיים ח"ג (סימן סח) כתב, שכשעשאו בשבת עצמו ודאי עבר על לא תבערו אש בכל מושבותיכם, ושכן דעת החוות יאיר. ואף שבטל אורות (מלאכת המבעיר אות ג) חלק עליו והתיר, זהו רק במדליק נר מטעם שרגא בטיהרא למאי מהניא, אבל אם היום קר ועל ידי זה נעשה מדורה, ונתחמם הבית, או לבשל וכדומה, ודאי חייב, ואפילו אם עשאו מערב שבת והודלק בשבת בזריחת השמש, נמי אסור מדינא. כיע"ש. וכ"כ בספר אורחות חיים ספינקא (סימן רנה אות א). וכ"כ בשמם הכף החיים סופר (סימן שיח ס"ק מו, עמוד תקכא).
ולכאורה יש לומר בנידון דידן, שאף על פי שנוצר החשמל על ידי השמש, מכל מקום אין זה מקרי תולדת חמה, כי אם אש ממש, וחייב עליה לדעת הגר"ח פאלאג'י וסייעתיה, כי בתר התוצאה אזלינן. ואם לפי התוצאה יש כאן הבערה ובישול, הכא נמי מתחייב בו. אמנם ראיתי בתורת שבת (סימן שיח ס"ק י) שכתב שאם ישתמש בזכוכית מגדלת על מנת לרכז את קרני השמש לתוך כלי שבו המים או הביצה ושאר מאכלים ומשקים, הוא בכלל ההיתר דחמין שהוחמו בחמה. ע"ש. וכיוצ"ב בשביתת השבת (מלאכת מבשל ס"ק מד). אך יש לחלק בין הבערה ממש לבין חימום או בישול, שעד כאן לא התירו אלא לבשל בחמה, אבל להבעיר בחמה הוי אש ממש, וכמו שאמרו בביצה (לג.) שאין מוציאין אש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים. וכ"פ הש"ע (סימן תקב ס"א). ופירושו, שנותנים מים בכלי זכוכית לבנה ונותנים בחמה, וכשהשמש חם מאוד מקרבין אליו נעורת פשתן והיא בוערת, וכ"כ המשנה ברורה (סימן תקב ס"ק ד). והתם ביום טוב דסתם הדלקה והולדה היא מדרבנן, כמבואר ברש"י ביצה (ט.). כל שכן בשבת, שהבערה לחלק יצאת, דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, והקפידה התורה על כל אש, תהיה אשר תהיה. ועל כן גם חשמל סולארי המייצר אש ממש, וכגון מנורת ליבון וכדומה, שלדעת רוה"פ האחרונים בעלמא הוי איסור מה"ת, הוא הדין כאן דהוי איסור מן התורה.
♦
האם יש לדמות זאת לדוד שמש
ואין לדמות זאת למה שכתבו הציץ אליעזר ח"ז (סימן יט) והגר"י קאפח (בפירושו לרמב"ם פכ"ב אות טז, משבת) ושמירת שבת כהלכתה מהדו"ק (פח"מ הערה סז), ויביע אומר ח"ד חאו"ח (סימן לד) שיש להחשיב את המים המתבשלים בתוך צינורות מן השמש, כמתבשלים באופן ישיר מקרני השמש שבאים מן הקולטים. וטענתם, לפי שפשוט שקרני השמש שמוקרנים דרך הקולטים נחשבים כחמה ולא כתולדות החמה. וכפי שהעלה בספר שביתת השבת (מלאכת מבשל הערה מד) שבישול דרך קרני שמש שעוברים דרך זכוכית מגדלת נחשבים כחמה ולא כתולדות חמה, בניגוד לדברי הלק"ט שהביא שם שהחמיר אף בזה. כיע"ש. (ואגב יש שהעירו כי השביתת שבת הקל בזה רק ע"י גוי, וכפי שהעיר בצדק בשו"ת אז נדברו ח"א סימן לד). ועוד הוסיפו שם, שאין לומר שהמים מתחממים מחום הצינור שהתחמם מחמת השמש. וטענתם היא שאין בחום הצינור מצד עצמו לחמם את המים, משום שאינו עבה מספיק לאגור בתוכו את החום, ועל כורחך שהחום מגיע באופן ישיר מן החמה. כיע"ש. ובשו"ת אז נדברו ח"א (סימן לד) פקפק על דבריהם, וכתב שאף חול ואבק דרכים לא יוכלו לחמם כאשר חום השמש לא מקרין עליהם, ואעפ"כ מבואר במשנה שאסור לבשל בהם, ויש להחשיבם כתולדות חמה. ובשו"ת מנחת יצחק העצים טענה זו, והביא מדברי הרשב"א (לח:) שכתב שלא גזרו הטמנה בחול ואבק דרכים, משום שהם אינם יכולים לחמם מצד עצמם, וכשמרחיקים אותם מן השמש אינם מחממים. ומשמע שחול ואבק דרכים דומה ממש לצינורות הללו, ואעפ"כ הם נחשבים כתולדות חמה. כיע"ש.אך ראיתי מי שכתב שאין בדברי הרשב"א ראיה ממשית, משום שהרשב"א לא כתב שלעולם לא ניתן לבשל בהעדר שמש, אלא שהוא מתקרר בהעדר שמש ואין חומו מצד עצמו. אך באמת המנחת יצחק לא התכוון להביא מכאן ראיה ברורה, אלא לומר שהיות והוא מתקרר מיד בסילוקו מן השמש, כלל לא ברור שהחול יכול לבשל בהעדר קרני השמש, ולא הוזכר בפוסקים שהאיסור הוא רק באופן שהחול יכול לבשל מצד עצמו. ומכאן יש להסיק שכל שכרגע החול חם ומחמם, הוא נקרא תולדות חמה, וזאת גם במידה וקרני השמש משפיעים עליו באופן תמידי. ועוד כתב המעיר הנ"ל, כי על הטענה הראשונה בעניין קרני השמש, אין להשיב אלא מסברא, שמסתבר מאוד לומר שכל שהחום נוצר מחמת קרני השמש, זה נחשב כחמה, על אף שהזכוכית מרכזת את חום השמש. ובעניין הטענה השנייה שהצינורות הם המבשלים ודומים ממש לחול ואבק דרכים, היה עדיין מקום לחלק, שכאשר מניחים דבר באבק דרכים הוא מתחמם מן החום ולא מקרני השמש, ואילו בנדון דידן קרני השמש מוקרנים גם על האוכל, אלא שהמתכת מפרידה בין הקרניים לאוכל. ולכאורה אף ללא המתכת, היו יכולות הקרניים לחמם את האוכל, משום שקרנים אלו מרוכזים כבר ע"י הקולטים לכיוון האוכל. כל מטרת המתכת לפזר את החום בצורה אחידה לכל אורך הצינור זכוכית ולא שיווצר חום רק במקומות בהן מקרינה השמש. עכ"ד. אך עכ"פ לכאורה תליא האי מילתא בסברא, ויש לומר לכאן או לכאן, וספק דרבנן לקולא. אך לדינא יש כאן צירופים נוספים, כגון עפ"ד המהרש"ל (סימן סא) שאין איסור בבישול בגג החמה, על אף שמתבשל מן הגג ולא מן החמה, וזאת משום שהכל יודעים שהבישול הוא מכח חום החמה המצוי, ולא אתי לאחלופי בתולדות החמה וכו'. כיע"ש.
ומ"מ ביביע אומר שם כתב שאין לסמוך על זה למעשה בלבד, כי אם בצירוף פסיק רישיה וכדומה. ע"ש. וכיוצ"ב כתב בשמירת שבת כהלכתה שם.
♦
תנור סולארי אם הוי דרך בישול בו
ועוד יש לומר, שאם ייצרו תנור סולארי, ויוכלו להשתמש בו לבישול או אידוי מאכלים, אכתי כיון שיהיה דרך לבשל בו, הו"ל דרך בישול ואסור. וראיה לזה משבת (לט:) ברש"י, שהסיבה שלא נאסר בישול בחמה "לפי שאין דרך בישול בכך". ע"ש. ומשמע שאם הדרך לבשל כך, אסור, ועכ"פ מדרבנן. והאגלי טל (האופה סעיף יט אות מד, ס"ק א) תמה שא"כ היה לנו לאסור מדרבנן לבשל בחמה, ככל שינוי האסור מדרבנן. ועוד תימה מפסחים (מא.) שקרבן פסח שבישלו בחמי טבריא לא הוי כמבושל, ואי רק משום דאין דרך בשול בכך, התינח שלא לחייב את האדם העושה המלאכה? אבל הפסח למה לא יחשב מבושל. ועל כן ביאר שיש שינוי מציאותי בין המתבשל באש למתבשל בחמה, משום שבישול באש יוצר 'שבח עצים בפת ותבשיל'. וכמבואר בפסחים (כז.) שלדעת ר' אליעזר פת שנאפתה מכוח אש שהוסקה ע"י קליפי עורלה שאסורים בהנאה, נאסרת, מפני שיש שבח עצים בפת, משמע שכח העצים טמון בפת. כיע"ש. אך עיין ברבינו דוד בונפיד שם, שהוא משום שנראה שכוונתו שהשינוי שיוצר הבישול הינו כה משמעותי שאין להחשיבו כגורם בלבד, אך אין כוונתו שיש טעם מיוחד לעצים שנמצאים בפת. ובפרט לפי מה שכתב הגרש"ז אוירבאך בשולחן שלמה (סימן שיח סעיף ג אות יג, ג) שבמים עיקר הבישול הוא בחימום, ומכל מקום גם לגביהם נאמר שאין בישול בחמי טבריה וכו'. ואם החילוק הוא באיכות התבשיל מה סברא לומר דאי חליף אגיהנם חשיב דרך בישול ואי לאו לא וכו'. כיע"ש. וע"ע בקובץ שיעורים (כתובות א, רב) ובספר טללי שבת (מקורות החום השונים עמ' 319).ובשו"ת מנחת שלמה ח"א (סימן יב בהערה) מסיק לדינא שחז"ל הגדירו את הבישול רק בדבר שנעשה ע"י אש, ועל כורחך שכוונתו של רש"י במה שכתב "דאין דרך בישולו בכך", שאין זה קרוי בישול, ואין זה תלוי בדרך בני אדם, וכנראה שכך הייתה לחז"ל 'קבלה' שבישול הוא דווקא באש, ונראה שהוא הדין לגבי בישול בשר בחלב ושאר דברים. כך ניתן גם ללמוד מדברי המאירי שכתב שבבישול בחמה 'אין תורת בישול'. כיע"ש.
אמנם עיין בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ג (סימן נב) שכתב שצריך להבין את דברי רש"י כפשוטם שכל שהדרך לבשל בו, איסורו מתורה דלא נמצא מקור לכך וכו', אך באמת הפטור בבישול בחמה אינו מכח שהדבר נעשה בשינוי, אלא שאינו דומה מספיק לאיסור שנאסר במשכן, ולכן לא נעשה כתולדה של איסור בישול.
ולפי זה הוא הדין לכאורה בחשמל הסולארי, כיון שלא היה במשכן. וע"ע כיוצ"ב בתשובתינו בשו"ת רחשי לב ח"א (סימן כז) שהבאנו פוסקים רבים דהכי ס"ל לגבי כל חשמל, ואפילו הבערה דאורייתא היוצאת ע"י החשמל, שלא היה דבר זה במשכן, ומה"ט הוי מדרבנן. ודו"ק. וע"ע במנחת אשר (שבת סימן עה, ופסחים סימן נא) שכתב שלעולם אין ולא תהיה מלאכת בישול מה"ת אלא באור ותולדותיו, ושאני "אין דרך בישול" של המבשל בחמה, ממה שאמרו בכל מקום דכלאח"י וכל דבר שאין דרכו בכך אין בו איסור דאורייתא, דשינוי במעשה האדם תלוי בעצם טבעו לפי המקום והזמן, אבל שינוי במקור החום שעל ידו מבשלים, נקבע ע"י חז"ל בזמנם לנצח נצחים ואינו תלוי לפי רוח המקום והזמן. עכ"ד.
[עתה הוגד לי כי ייצרו תנור שכזה, מגליל זכוכית הנכנס בתוך גליל מתכת שחור, ומסוגל להגיע ל-60 מעלות חום, ומיועד לאידוי ירקות ואף בישול איטי של עוף חתוך דק וכדומה, ולדברי המומחים בתחום מדובר בבישול בריא יותר מן הבישולים המצויים בזמנינו ע"י אנרגיות מזהמות וכו'. והתנור נמכר בארץ בכמה מקומות. והראו לי את תמונתו בלבד. ואכן לענ"ד מכיון שאין שם אש הנפעלת על ידי קרני השמש (באופן דלא דמי למש"כ הכף החיים סימן שיח ס"ק מו הנ"ל בשם הגר"ח פאלאג'י), אלא מניחים אותו לאור החמה, הרי באנו למחלוקת הפוסקים בענין דוד השמש, שלדעת המתירין הרי זה כחמה ממש, ולדעת האוסרים הרי זה כתולדות חמה. ונראה עוד, שאם יעשו את הזכוכית בצורה כזאת שהיא תהיה עם רמה של שקיפות כלשהי, וקרני השמש גם יגיעו אל המאכל עצמו, בכה"ג יש להקל בשופי אף לדעת המחמירים, בהיות שהצינור שמכסה את המאכל, אין מטרתו אלא רק לשמור את החום שלא יצא, וקייל טפי משאר קולטי שמש שאין הקרנים פוגעות באופן ישיר במים, רק בצינור שהוא מתחמם ומחמם את המים שבתוכו, והכא הזכוכית רק משמרת את החום שלא יפלט. ועיין בשו"ת יביע אומר ח"ד (סימן לד הנ"ל) שכתב שפשוט שהזכוכית שנמצאת על גבי הצינורות אינה מפריעה, דסוף סוף הבישול והחימום נעשים בכח קרני השמש הישירות. ע"ש. וכ"כ הגרש"ז אוירבאך הנ"ל. שו"ר תשובה כת"י מת"ח חשוב אחד, שכן צידד לדינא, והוסיף שיש סוג מן הסוגים שבאמת המכסה העליון אינו אטום לגמרי לקרני השמש, אלא הם חודרות פנימה, ואין הכי נמי סוג זה יהיה מותר].
ועכ"פ נמצא אפוא שלענין הבערת אש ממש ע"י החשמל הסולארי, לדעת הפוסקים דס"ל דתליא מילתא במלאכה שהיתה שכיחה במשכן, א"כ הוי איסור דרבנן. ולדעת החולקים, הוי איסור מה"ת. אמנם סתם זרם חשמלי המופק מחשמל סולארי, איסורו מדרבנן כרגיל, וגם יש בו מישום זילותא דשבתא, וכמ"ש בס"ד במק"א.
♦ ♦ ♦