♦
ברכת המזון על הכוס
א. נחלקו בגמרא האם ברהמ"ז טעונה כוס, ובשו"ע (קפב, א) הובאו ג' דעות: 'יש שאומרים שברהמ"ז טעונה כוס אפילו ביחיד וכו', וי"א שאינה טעונה כוס אלא בג', וי"א שאינה טעונה כוס כלל...'. והוסיף הרמ"א: 'ומ"מ מצוה מן המובחר לברך על הכוס.' וכתב המשנ"ב (ד): 'ומנהג העולם להקל בזה כדעה השלישית שלא לחזר אחר כוס, אם לא כשיש לו יין או שאר משקין דהוא חמר מדינה בביתו, דאז בודאי מצוה מן המובחר לכו"ע לברך על הכוס, ודוקא כשהוא בזימון שלשה אבל לענין יחיד מקילים כמה אחרונים לגמרי'.♦
חיוב הטעימה
ב. בג' מקומות בש"ס (ברכות נב. ערובין מ: פסחים קז.) שנינו לגבי 'כוס של ברכה': 'המברך צריך שיטעום'. ובטעם הדבר נאמרו ב' דרכים בראשונים, כדלהלן.ג. ובערובין (שם) מביאה הגמ' את דברי רב נחמן שברכת שהחיינו על המועדות אינה טעונה כוס. והוכיחו כדבריו מכך שמברכים זמן ביוה"כ אף שלא שייך לברך על הכוס, שהרי 'המברך צריך שיטעום'. וגם להטעימו לקטן א"א, משום שעלול להתרגל לשתות כוס זו אף לאחר שיגדיל.
ועל מה שהציעו להטעים לקטן פירש רש"י (ד"ה ליתביה): ליתביה לינוקא, לשתותו, לאחר שיברך עליו, דהאי ['המברך צריך] שיטעום' דקאמר, לאו דווקא קאמר אמברך, דהוא הדין כי שתי אחרינא, דטעמא [שצריך לטעום מהכוס], משום דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר, שתהא ברכת היין דבורא פרי הגפן שלא לצורך, ומכי טעם ליה אחרינא שפיר דמי וכו'. וריהטת דבריו שאף אם לא ישתה שום אדם מהכוס אין בזה אלא 'גנאי' ולא ברכה לבטלה, וצ"ב מדוע, ומצינו כמה דרכים בביאור כוונתו, ונביא את חלקם.
אמנם בשו"ת הר"ן (נב) כתב שכוונת רש"י להסביר רק מדוע אמרו שהמברך צריך שיטעום, אבל אם אין שותה אדם ממנו כלל, הדבר ברור שאינו גנאי בלבד אלא איסור גמור, דהא קיי"ל דמברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא.
אך בבית מאיר (יו"ד, רסה) תמה עליו: ראשית, לשון רש"י אינו סובל פירושו, ובעיקר, מנין בכלל המקור שהמברך עצמו צריך שיטעום. והביא הב"מ את דברי הראב"ן (ערובין דף ע') וז"ל: 'וא"ת מה היא חשובה טעימה זו [של התינוק] להתיר את הכוס. איברא היא חשיבה דהא טעימת הכוס ליתא אלא משום גנאי של כוס שלא יאמרו שלא לצורך הוא ברכה זו, וכי חזו דמטעמינן ליה לתינוק ליכא גנאי'.
וביאר הב"מ כוונת רש"י והראב"ן: 'דודאי משום ברכה לבטלה מעיקרא ליתא, דברכה לבטלה לא הוי אלא לבטלה ממש לא כן ברכה זו דניתקן הקידוש או הזמן או ברכת המילה שתהא על הכוס, שוב הברכה ג"כ שבח לבורא ב"ה שברא היין לקדש עליו. וזה צרכו כמו צורך השתיה ואפשר יותר. ואין בה טעימה אלא משום דלא ליהוי גנאי לכוס'.
וכעי"ז ביאר השוע"ר (קצ, ד): 'שכל דבר הטעון כוס חוץ מקידוש לא הצריכו לטעום ממנו אלא משום שלא יהא גנאי לברכת היין שיאמרו שלא לצורך הוא ברכה זו ונראית כברכה לבטלה, אבל באמת הוא לצורך שכך תקנו חכמים בכל שירה הנאמרת על היין שיסדרו אותה אצל ברכת היין שהוא עיקר שירה המיוחדת ליין'.
ד. אכן שיטת הרא"ש (פסחים, י) שאין חיוב הטעימה נובע מברכת הגפן, אלא אדרבה, יש חיוב שיהנה אדם מישראל מכוס של ברכה, ולכן מברכים הגפן לברכת הנהנין קודם ההנאה. וביאר השוע"ר (שם, ב) את שיטתו: 'כל דבר הטעון כוס לא די באחיזת הכוס לבדה בשעת אמירת אותו דבר, שזה אינו מעכב כלל בדיעבד, אלא עיקר מה שהטעינו כוס הוא לשתות ממנו אחר אמירת אותו דבר, שתהא אותה אמירה כעין שירה הנאמרת על היין שמנסכין על גבי המזבח שהיא שתיית המזבח, אף כאן תהא נאמרת שירה על 'שתיית היין'... וכל דבר שהכוס מעכב בו אפילו בדיעבד, שאם אמר בלא כוס צריך לחזור ולומר על הכוס, כגון קידוש והבדלה, ה"ה אם אמר על הכוס ולא שתה ממנו כמלא לוגמיו מיד קודם שעקר ממקומו ובלא היסח הדעת בינתיים צריך לחזור ולקדש, כמ"ש בסי' רע"א, וכן בברכת המזון [אם לא שתה מהכוס] לא קיים מצות הכוס כלל'.
והוסיף בשוע"ר שלב' הדעות די שאחד מהמסובים שותה - להרא"ש: הרי נהנה ישראל מכוס של ברכה, ולרש"י: תו אין נראית הברכה לבטלה, כל שזה השותה שמע ברכת הגפן שנאמרה על הכוס ומחמתה יכול לשתותו.
♦
מזמן שאינו יכול לשתות הכוס
ה. ובשוע"ר ביאר שא' הנפק"מ בין השיטות, היא במי שאין יכול לשתות את הכוס, שלהרא"ש יכול לברך ברהמ"ז על הכוס, ויתן את הכוס לחבירו שיברך עליו ברכת הגפן וישתהו. אבל לרש"י, שברכת הגפן היא חלק מהשירה הנאמרת על היין - אם יברך 'הגפן' בלא לשתות, הוי גנאי לברכה. ואף אם יוציא בה ידי אחר שהוא ישתה, אינו נכון, שהרי פסק השו"ע (רע"ג ס"ד) שכל שיכול הלה לברך בעצמו אין לאחר לברך עבורו. וכן פשוט שלא יועיל לו מה שאחר יברך 'הגפן' על הכוס וישתהו, שהרי ברכת הגפן היא חלק מהברכה על הכוס. ובמקורות ציין לשו"ת חכם צבי (סי' קסח), שפסק שנזיר אסור לברך ברהמ"ז על הכוס על סמך שתיית המסובין, עפ"י דברי רש"י בערובין, שהמברך על הכוס צריך לברך ברכת הגפן על הכוס, דאל"כ לא קיים ברהמ"ז על הכוס. ואין מועיל מה שאחד מהמסובים יברך הגפן וישתה, דס"ל שא"א לחלק הענין לשנים.ו. וסיים השועה"ר (בסוגריים): 'ומ"מ מי שבמצותיו חפץ מאד לברך ברהמ"ז בזימון על הכוס, יוכל לסמוך על סברא הראשונה להקל בדברי סופרים'. וכוונתו ברורה, דאזיל על נידון החכ"צ, שאמנם מעיקר הדין יש להחמיר כרש"י שלא יזמן אלא מי שיכול לשתות, אך אם זה שאסור בשתייה חפץ מאוד לזמן, יכול לסמוך על הרא"ש, שיוצא הענין בכך שיזמן על הכוס, וחבירו יברך 'הגפן' וישתה.
♦
בברהמ"ז על הכוס קודם הבדלה
ז. כתב המ"א (רצט, ז) לגבי ברהמ"ז בסעודה ג' לאחר שחשכה: 'ומותר לשתות מכוס של ברהמ"ז. ונראה לי, דמי שאינו נזהר בכל השנה לברך על כוס, דס"ל כמ"ד דאין טעון כוס, גם עתה אסור לשתות ממנו.' והעתיקו המ"ב (יד).והנה המ"א לא ביאר מה יעשה בפועל, וכתב בשועה"ר (ז, הסוגריים העגולות – במקור): 'בין מי שמותר לו לשתות ממנו [והיינו זה המברך תמיד על הכוס], ובין מי שאסור לו לשתות ממנו קודם הבדלה, אינו יכול גם להבדיל עליו מיד קודם שישתה ממנו, אלא יבדיל על כוס יין אחר אם יש לו... אבל אם אין לו עוד יין לכוס הבדלה צריך להבדיל עליו מיד קודם שישתה ממנו אחר ברהמ"ז, ולא יאחר ההבדלה עם השתיה לאחר זמן, לפי שצריך לשתות מכוס ברהמ"ז מיד אחר ברהמ"ז להאומרים שברהמ"ז טעונה כוס. (ואף להאומרים שאינה טעונה כוס מ"מ כיון שהוא מברך עכשיו ברהמ"ז על הכוס לפי שלדברי הכל יש עכ"פ מצוה מן המובחר לברך על הכוס, א"כ יש לו ג"כ לשתותו מיד אחר ברהמ"ז למצוה מן המובחר אע"פ שאין חיוב בדבר, ולכן יש לו להבדיל מיד אחר ברהמ"ז על כוס זה כדי לשתותו מיד, ואם יש לו עוד יין לכוס הבדלה, יש לו להבדיל מיד על כוס של יין השני, ולא יברך בפה"ג על כוס הראשון של ברהמ"ז אלא על כוס שני של הבדלה, ומיד אחר שתיית כוס הבדלה ישתה גם כן כוס ברהמ"ז למצוה מן המובחר)'.
ופשוט ברור שמש"כ שמיד אחר שתיית כוס ההבדלה ישתה כוס ברהמ"ז 'למצוה מן המובחר', אין כוונתו ש'שתיית הכוס' כשלעצמה אינה אלא מצוה מן המובחר, שהרי כבר בירר בארוכה באופן הכי ברור בסי' ק"צ שלהרא"ש שתיית הכוס היא עיקר ענין כוס של ברכה, וגם לרש"י עיקר הענין הוא לברך הגפן על הכוס. וכאן, שמברך הגפן על כוס ההבדלה, אם לא ישתה מיד גם מכוס ברהמ"ז, הרי לא חלה ברכת הגפן עליו, ובמה יצא ידי חובתו. אלא פשוט שכוונתו שכיון שכללות ענין 'ברכת המזון על הכוס' היא רק מצוה מן המובחר [שהרי בהכרח כך נוקט אדם זה, שאינו מקפיד לברך תמיד על הכוס], ממילא גם שתייתו אינה יותר מזה. והיינו, אמנם גם אם לא ישתה הכוס לא עבר על כלום, שהרי נקטינן שברכת המזון אינה טעונה כוס, אך אם רוצה לצאת מצוה מן המובחר של ברהמ"ז על הכוס, ממילא חייב לשתותו.
ח. ובתהילה לדוד תמה על מנהג העולם, בב' דברים: א. מפסיקים בין ברהמ"ז להבדלה בתפילת ערבית, ונדחית שתיית כוס ברהמ"ז זמן רב. ב. אף בלא מחסור ביין מבדילים על אותו כוס של ברהמ"ז. וכתב ליישב בדוחק, שיש להבדיל כפי הסדר שתיקנו חז"ל, בתפילה ואח"כ על הכוס, ולכן מתפללים ערבית קודם הבדלה. ומאחר שמפסיקים בערבית, שוב אין בזה משום חבילות לעשות הבדלה על אותו כוס, שדווקא כשמברכים את ב' הברכות זו אחר זו אז נחשב כ'חבילות'. וע"ע מה שנדחק ליישב בקצות השולחן (צד, בדה"ש ט).
ונמצאנו למדים מדברי הרב והבאים אחריו, שאין שום צד לצאת ברהמ"ז על הכוס באחיזתו בלבד, וכל הנידון הוא האם יש להסמיך את השתיה לברהמ"ז או שאפשר לאחרה לאחר ערבית, וכן האם יבדיל על אותו כוס כשיש לו עוד יין.
ט. באופן נוסף יש לפרש את כוונת המ"א, ע"פ דבריו, לענין שבוע שחל בו ת"ב, שכתב (תרנא, לב) שאם אין לו תינוק להשקותו הכוס יברך ברהמ"ז בלא כוס, ויסמוך על הפוסקים שאינה טעונה כוס. וכן פסק במ"ב שם (קעא). ולא עלה על דעת מי מהפוסקים להורות לברך על הכוס בלא לשתותו, והיינו משום דלא הועיל כלום בזה.
ויתרה מכך, מצאנו בפמ"ג (א"א, לב) שכתב 'ואפשר אף שאירע שלקח כוס לברהמ"ז, יניח, ולא ישתה ממנו אם אין תינוק'. הרי שהסתפק שמא אם כבר לקח את הכוס לברהמ"ז יסמוך על שיטת המחבר שם, המתיר לשתות כוס של ברכה, או שמא אף בזה לא ישתה. אך לא עלה על דעתו שזו אפשרות כשלעצמה – לברך על הכוס בלא לשתותו, ורק דן במקרה שטעה ובירך על הכוס מה יעשה.
ולפי"ז יתכן שגם כאן כוונת המ"א שזה שאינו מקפיד לברך על הכוס יברך בלא כוס. ונראה שכך נקט המ"ב, שהרי לא ביאר כלל מה יעשה אדם זה. וכן יש ללמוד מדבריו בביה"ל (סי' רצט ס"ד), עיי"ש ודו"ק.
ובאמת שכך נוהגים כולם בט' הימים [גם אלו שבסעודה שלישית נוהגים לברך בלא לשתות, וכגון בסעודת מלוה מלכה], שמברכים בלא כוס [מלבד בסעודת מצוה, שמברכים על הכוס ושותים אותו]. ולפלא, דמאי שנא הא מהא. ואי משום חשש שמא יטעה וישתה, הרי אדרבה, שתיית יין קודם הבדלה חמורה הרבה יותר משתיית יין בט' הימים, שאינה אלא מנהג בעלמא.
♦
האם יש איזו תועלת באחיזת הכוס בלא לשתותו
י. ושמעתי טוענים, שאמנם כשאינו שותה את הכוס, אינו מקיים מצוה זו באופן מושלם, עדיין יש איזו מעלה במה שאוחז את הכוס בשעת הברכה. ועדיף מאשר לא יברך על הכוס כלל, ואם לא יועיל לא יזיק. ומה שאין אוחזים את הכוס ביוה"כ בשעת ברכת הזמן, הוא משום שלמסקנא אין ענין כלל לומר ברכה זו על הכוס.אמנם נראה שמצד הסברא אין מקום לדברים אלו, שמאחר שלמדנו מכל הנ"ל שברכת הגפן והשתייה הן חלק מדין כוס של ברכה, מהיכי תיתי שנחדש מעצמנו שיש איזו מעלה באחיזת הכוס לחוד.
ומלבד זאת, מצינו מפורש בראשונים ובפוסקים לא כן, שדנו לענין ברית מילה ביוה"כ ובשאר הצומות, כיצד יברך את הברכות, וכמה דרכים נאמרו בזה ואכמ"ל, אך בזה הסכימו כולם, וכן נפסק להדיא בשו"ע (או"ח, תקנט ז, יו"ד, רסה ד) דכל היכא שאין אפשרות להטעים ליולדת או לתינוק יברך הברכות בלא כוס כלל, כיון שאין הכוס לעיכובא. ולא עלה על דעת אחד מהפוסקים האפשרות לברך על הכוס בלא לשתותו, ואם לא יועיל לא יזיק, והיינו משום דאינו כלום. וכמו כן הוכחנו מדברי הפוסקים לענין ברהמ"ז בט' הימים, שלא עלה על דעת אחד הפוסקים לייעץ שלכל הפחות יאחוז את הכוס בידו בלא לשתותו.
דברי פוסקי זמנינו
יא. בשו"ת אז נדברו (י, כב) נשאל על מנהג זה, והשיב: 'אין שום מקור בהלכה לברך ברהמ"ז על כוס בלא שתיה'. אמנם השבט הלוי (ח, רמב) כתב וז"ל: 'ואשר שאל באותן שמברכים בסעודה שלישית ברהמ"ז על כוס יין ואין מבדילין עליו ואין שותין כלל מן הכוס איזה תועלת יש בזה... איברא ודאי דכן הוא דלכתחלה צריך לברך בורא פה"ג ולשתות, מ"מ אין לבטל לגמרי ענין ברהמ"ז על הכוס גם שלבסוף לא ישתה דהוא עכ"פ בגדר אין אומרים שירה אלא על היין, ועיין בשו"ע דרב או"ח סי' ק"צ האריך בזה ומצדד בשעת הדחק, ועיין ג"כ הנ"ל סי' רצ"ט מש"כ בקו"א לדידן דאין ברכת המזון טעונה כוס ויש לו ב' כוסות במוצ"ש באופן שמברך על כוס מיוחד להבדלה מדין אין עושין חבילות חבילות ועדין יש לו כוס ראשון של בהמ"ז שלא שתה ממנו עדין כ' שמכ"מ ישתה ממנו בגדר מצוה מן המובחר, ולא יותר ודו"ק'.ועל פי האמור לעיל, בעניותי לא זכיתי להבין דבריו: א. 'דהוא עכ"פ בגדר אין אומרים שירה אלא על היין'. הנה כפי שנתבאר, כל שאינו שותה את הכוס לבסוף [ולשיטת רש"י, כל שאינו מברך 'הגפן' על הכוס] אין זה בגדר שירה על היין, ואין שום תועלת בדבר, כנתבאר בהוכחה מוצקה מדברי הראשונים והפוסקים לענין ברית מילה.
ב. והיותר קשה שני מקורותיו מהשו"ע הרב. הא': 'ועיין בשו"ע דרב או"ח סי' ק"צ האריך בזה ומצדד בשעת הדחק', כנראה כוונתו למוסגר שם בסוף ס"ד: 'ומ"מ מי שבמצותיו חפץ מאד לברך ברכהמ"ז בזימון על הכוס, יוכל לסמוך על סברא הראשונה להקל בדברי סופרים'. אכן כפי שהתבאר לעיל ברור שכוונתו שלפי הסברא הא' יכול לסמוך על כך שאדם אחר יברך הגפן וישתה את הכוס. אך א"א לפרש בכוונתו שיכול לסמוך שלא לשתות כלל את הכוס, שהרי שפתיו ברור מללו בתחילת דבריו בדעת סברא זו הראשונה שכתב לסמוך עליה: 'כל דבר הטעון כוס לא די באחיזת הכוס לבדה בשעת אמירת אותו דבר, שזה אינו מעכב כלל בדיעבד, אלא עיקר מה שהטעינו כוס הוא לשתות ממנו... אם אמר על הכוס ולא שתה ממנו כמלא לוגמיו מיד... וכן בברכת המזון לא קיים מצות הכוס כלל'.
ג. וגם מקורו השני - שהרב בסי' קצ"ט הגדיר מצות השתיה רק כ'מצוה מן המובחר', תמוה, שפשוט כנתבאר לעיל שכוונתו שזה שבירך על הכוס ורוצה לקיים מצוה מן המובחר של ברהמ"ז על הכוס צריך לשתותו. אך ברור שאין כוונת הרב לנחותי דרגא לשתיית הכוס - שהיא מצוה פחותה מעצם הברכה על הכוס, ואם אינו שותה מקיים איזה ענין במה שאחז את הכוס בידו בשעת שתיה. ובפרט אחרי דבריו הברורים הנ"ל בסי' ק"צ, שלסברא הא' העיקר הוא השתיה, ולסברא הב' ברכת הגפן היא חלק ממצות כוס של ברכה. ונמצא שמי שלא בירך הגפן וגם לא שתה הוא או אחר מהכוס - לא קיים את מצות הכוס כלל לשתי השיטות, ואיך יסתור הרב את שיטתו.
יב. בפסקי תשובות (סי' קצ הערה 6) כתב: 'ועכ"פ אפילו אותם מקומות שאין נוהגים להבדיל אחר מעריב נמי יש ענין בברהמ"ז דסעודה ג' על הכוס, עפ"י הפוסקים החולקים על החכ"צ ושו"ע הרב, וכפי שכתב בשו"ת שבה"ל ח"ח סי' רמ"ב'.
ושותיה דמר לא ידענא, דבעניותי לא מצאתי שום פוסק לא קדמון ולא אחרון שיחלוק על החכ"צ והשוע"ר שאין חובה לשתות הכוס – מהסיבה הפשוטה שא"א לחלוק על גמרא מפורשת - והחולקים על החכ"צ, הלא המה רעק"א (קצ, ד), שפסק שאפשר לפצל את 'ברכת הגפן והשתיה' מה'זימון על הכוס', ויכול אחד לזמן על הכוס, ואחר יברך הגפן וישתה. ומאידך המחה"ש (שם, ו) חולק דשפיר יכול המברך על הכוס לברך הגפן על סמך שאחר היוצא ממנו הברכה ישתה הכוס, אך פשוט שלא נמצא מי שיחלוק על החכ"צ, ויתן עצה לנזיר לברך על הכוס ולא לשתותו כלל - לא הוא ולא אחר, וגם השבה"ל שאליו ציין הפס"ת לא זכר כלל מדברי 'החולקים' על חכ"צ ושוע"ר.
יג. והלום ראיתי בספר ארח דוד (עמוד מה), שהביאו מנהג הגר"ד בהר"ן זצ"ל לברך ברהמ"ז תמיד על הכוס, ואף כשבירך יחידי בלא זימון, אמנם ברוב הפעמים (עיי"ש בהערה שכנראה מחמת יוקר היין) לא שתה את היין כלל אלא החזירו לבקבוק. הרי דס"ל להאי גאון שיש טעם לברך על הכוס אף בלא לשתותו, אך מקורותיו לא ידעינן.
יד. ובשולי הדברים אציין רעיון מחודש שהראני גיסי הרה"ג ר' אברהם חיים ברנדויין שליט"א, מהג"ר שריה דבילצקי זצ"ל (שובע שמחות, פ"ד מו"ה קצג), שאלו שאין שותים את הכוס, לא רק שאין מרויחים כלום בהחזקת הכוס גרידא, אלא שיש לחשוש לאיסור, שהרי נפסק בשו"ע (או"ח, צו, א) שאסור להחזיק בעת התפילה קערה מלאה וכדו', מפני שמטריד כוונתו, וברהמ"ז דינה כתפילה (קפג, ח). אלא שכוס ברהמ"ז מותר ומצוה להחזיקו, וכלולב בזמנו, אך בכה"ג שאין בזה מצוה שוב אסור להחזיק את הכוס.
♦
תבנא לדינא
א. מפורש בגמרא לענין 'כוס של ברכה' - 'המברך צריך שיטעום', וב' דרכים בראשונים האם הוא מפני שברכת הגפן היא חלק מברכת הכוס, או שהשתייה היא חלק מהמצוה.ב. מדברי הראשונים והפוסקים לענין ברכות הברית, למדנו שכשאין אפשרות לשתות את הכוס, אין שום ענין לומר עליו את הברכה. וכן פסקו לענין ברהמ"ז בט' הימים, שאם אין אפשרות לשתייה - יברך בלא כוס.
ג. מי שאינו מקפיד לברך תמיד על הכוס, אסרו המ"א בשתיית הכוס לאחר סעודה שלישית במוצ"ש. ובפשטות כוונתו שלא יברך על הכוס, וכפי שפסק לענין שבוע שחל בו ת"ב. אמנם השו"ע הרב כתב שיברך על הכוס וישתה אותו מיד אחר הבדלה, וכיון שברכת הגפן והשתיה היא חלק מהברכה על הכוס, יבדיל מיד אחר ברהמ"ז. אך התהל"ד והקצוה"ש הביאו שהמנהג להניח את הכוס עד לאחר ערבית, ואז להבדיל עליו ולשתותו.
ד. המנהג שנהגו בכמה מקומות לברך על הכוס בלא לשתותו כלל, לא שמענו לו מקור בפוסקים, ואף התהל"ד והקצוה"ש לא הכירו מנהג כזה. וכנראה נשתרבב המנהג מכך שבתחילה היה הדרך להבדיל על כוס זה לאחר ערבית [וכפי שנהוג עד היום בהרבה מקומות], ושוב נהגו כן ממילא גם באופן שלא היו מבדילים עליו. ובפשטות אין שום ענין ומעלה בדבר, ולכן כשם שבט' הימים מזמנים בלא כוס, כך היה צריך לנהוג במקרה זה, וכן כתב בשו"ת אז נדברו. והגר"ש דבילצקי אף חשש לאיסור בדבר. אמנם הגר"ד בהר"ן נהג כן. וכן דעת השבט הלוי להחזיק מנהג זה והביא לכך מקורות, אך כפי שביארנו, המעיין במקורות אלו יראה שדבריו צ"ע.
והנח לבני ישראל שחביבה עליהם מצות כוס של ברכה - אם אין נביאים הם בני נביאים הם.
♦ ♦ ♦