וכן איתא ברמב"ם (תפילה י"ג כ"ה) וז"ל: חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת שמו"ת, ע"כ. וכ"כ הטור (או"ח, רפ"ה) וז"ל: וצריך ליזהר להשלים הפרשה עם הציבור, ע"כ. והובא אף בשו"ע (שם א') ע"ש. נמצא דזה חיוב גמור לקרא שמו"ת[1].
אמנם יעוין בשבלי הלקט (ע"ה) דכתב וז"ל: וראוי לכל אדם להסדיר פרשיותיו עם הצבור כל פרשה ופרשה, ע"ש. ולא נקט לשון חיוב, משמע דאין זה חיוב גמור, ועי' במהרש"ם (ח"א, רי"ג) דנקט שקריאת שמו"ת איננה חובה כקריה"ת[2].
♦
גדר התקנה ומי תיקנה
כתב הרמב"ם (תפילה יג, כה) אע"פ שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת בצבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת שמו"ת, ע"כ. נמצא דהתקנה דקריאת שמו"ת שייכא לתקנה דקריה"ת.וכן הוא לשון הגמ' "לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור", משמע דהתקנה היתה לקרא שמו"ת יחד עם קריה"ת הבאה בציבור. וכן נראה לפי כל הטעמים שכתבו המפרשים (הובא דבריהם להלן) בתקנת שמו"ת, דתקנת שמו"ת נתקנה בנוסף על תקנת קריה"ת.
ובאמת הערוך השולחן (רפ"ה, א') מבאר דשמו"ת משה רבינו תיקנה, וזה בכלל התקנה שתיקן משה לקרות את התורה. וכבר מבואר כן ברוקח (דברים א', א'), ע"ש[3].
אמנם לפי מה שכתב הראב"ן (הובא דבריו להלן) דדין התרגום כנגד המתרגם, א"כ לא שייך למימר דדין תרגום גם כן נתקן ע"י משה, דהא תורגמן נהג רק מימות עזרא, כמבואר ברמב"ם (תפילה יב, י') וא"כ לא שייך שמשה יתקן שיאמרו תרגום כנגד זה. ושמא תקנת התרגום היתה תקנה מאוחרת יותר, וצ"ע.
♦
טעם התקנה
בטעם התקנה נאמרו בזה כמה טעמים במפרשים:א. כתב התרומת הדשן (כ"ג) לדייק מההג' מיימוניות בשם רבינו שמחה, דעיקר חיוב דאצריכו רבנן להשלים פרשיות עם הצבור היינו כדי שכל אחד מישראל יקרא לעצמו את כל התורה מראש ועד סוף בכל שנה, כמו שעושים הצבור, ע"ש. וכעין זה כתב בפסקים (ק"ע). וכ"כ הלבוש (שם) דהתקנה נתקנה כדי שיהא בקי בתורה.
וכן איתא בחינוך (הקדמה) וז"ל: ועוד חייבונו חז"ל לקרותו כל אחד ואחד מישראל בביתו בכל שבוע ושבוע כמו שקורין אותו במקום הקיבוץ וכו', כדי שישכיל בדברים יותר בקרותו אותו בביתו[4], ע"כ. וכ"כ בשו"ת בעלי התוס' (ט"ז), וכן נקט החפץ חיים (ליקוטי אמרים ה'), ע"ש.
ולפי זה ענין התרגום הוא כדי שיבין את מה שלומד. וכפי שכתב הראבי"ה בברכות (כ"ב), שטעם התקנה שנים מקרא, להודיע חשיבות המקרא, ואחד תרגום כדי שיבין את העניין, ע"ש.
ב. בערוך השולחן (רפ"ה) הוסיף בזה וכתב ולא נודע לנו טעמו של דבר, ובוודאי בשעה שתקן משה רבינו לקרות בתורה תקן גם כן תקנה זו שכל אחד יקרא שמו"ת, והלבוש כתב כדי שיהא בקי בתורה ע"ש. ואין זה מספיק כמובן, ע"כ.
ועל כן מסיק הערוך השולחן, וז"ל: ונראה דהחיוב בתורה השמיעה והלימוד, כמו שאומרים בברכת אהבה לשמוע ללמוד, והנה השמיעה היא בשבת מס"ת כשרה כתובה כדת וכהלכה, ולכן ילמוד מקודם בחומש ויעלה בקודש לשמוע מס"ת, ע"כ. וכן נראה שלמד המהר"י ברונא (שו"ת, ק"ג)[5].
ג. עוד כתב הערוך השולחן (שם ד') וז"ל: אולי דמטעם זה צוו לקרות שמו"ת, דאיתא במדרש (ילקוט איוב כ"ח) כל דבר ודבר שהיה הקדוש ברוך הוא אומר למשה, היה אומר שני פעמים בלבו, ואח"כ היה אומרה למשה, מה טעם אז ראה ויספרה חד וכו', ע"ש. נמצא דקריאת שמו"ת היא השלמה למה שקראו בתורה דקריאת התורה הוה כנגד מה שאמר הקב"ה למשה[6], ובשמו"ת מבארים לעצמינו מה ששמענו.
ואפשר דזו כוונת המהר"ם מרוטנבורג במה שכתב במנהגים להמהר"ם מרוטנבורג וז"ל: אע"פ ששומע קריה"ת מפי הקרואים, חייב להשלים בביתו שמו"ת כדי שיתן ליבו ודעתו לקריה"ת, ע"ש. משמע דעניין שמו"ת הוא השלמה לקריה"ת.
ד. עוד כתב התרומת הדשן וז"ל: אמנם נראים הדברים, דלפי פירוש ר"ח אין טעם השלמה בשביל שיסיים התורה בכל שנה, אלא אפשר כדי שיהא רגיל במה שהצבור קורין, ע"ש. היינו שידע לקרות בתורה[7], ובפשטות אף התרגום בא מחמת זה, שהרי בעי שיהא בקי אף לתרגם את התורה, וכפי שכתב הראבי"ה (ברכות כ"ב). אמנם מסיק התרוה"ד דלא כהר"ח, וכן מסיק הבית יוסף (סו"ס רפ"ה).
ה. והראב"ן (שו"ת, פ"ח) כתב יותר מזה, דכתב לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שמו"ת. נ"ל דביחיד הדר בכרך מיירי שאין לו עשרה לקרות בתורה, שצריך לכוין השעה שקורין הציבור בפרשה בבית הכנסת, ויקרא גם הוא ביחיד שנים מקרא כנגד שנים הקורין בבית הכנסת, ואחד תרגום כנגד המתרגם בבית הכנסת. ומסיק הראב"ן ואעפ"כ מנהגינו מנהג גמור, דזימנין דלא מצי מכוין דעתיה בבית הכנסת לכל הפרשה ויצא בקריאה שקרא כבר, ע"ש. נמצא דקריאת שמו"ת ענינה במקום קריה"ת בציבור[8].
אולם יעוי' בהג' מימוניות (תפילה פי"ג הכ"ד) דדחה דבריו, מכמה מקומות שנראה שאף בציבור היתה עיקר התקנה לקרות שמו"ת, ע"ש. וכן מסיק הבית יוסף (שם).
♦
בגדר תקנת שמו"ת
יש לחקור האם קריאת שמו"ת הוה תקנה חדשה בנוסף על התקנה של קריה"ת, או דלמא הוה חלק מהתקנה של קריה"ת.והנה לפי הר"ח והראב"ן נראה דתקנת שמו"ת היא חלק מתקנת קריה"ת. אמנם אי נימא דקריאת שמו"ת נתקנה למען יהיה בקי בתורה, נמצא דתקנת שמו"ת היא השלמה לקריה"ת, וכן משמעות לשון החינוך שאלו ב' חיובים[9].
עוד יש לעיין האם הוה תקנה א' בכל שבוע ושבוע בפני עצמו, או דהו תקנה א' לשנה שלימה, ונפק"מ האם כשאינו יכול לקרא כל השנה האם מתחייב לקרא בחצי שנה רק מדין חצי שיעור, וכפי שכתבו האחרונים (עי' משנה למלך חו"מ פ"ב ה"ז, ושבות יעקב ח"ב י"ח) דאיכא חצי שיעור במצוות, או דלמא כל שבת ושבת חשובה מצוה בפני עצמה, ומתחייב בה, דהוה שיעור שלם.
ובפשטות זה תלוי (עי' שו"ע שם ד') במחלוקת, דלמ"ד שיכול להשלים עד שמיני עצרת נמצא דכל ה' החומשים מצוה א', לכך יכול להשלים עד שמיני עצרת, אך למ"ד שאי אפשר להשלים אלא רק עד רביעי בשבת, מסתבר דכל שבוע ושבוע הוה מצוה בפני עצמו. אכן יש לדחות, דהתם נחלקו הפוסקים מצד דין השלמה, אך ודאי אין זה עיקר הזמן דשמו"ת[10].
ויש לעיין בגר שנתגייר באמצע השנה, האם הוא מתחייב לקרא בשבת הראשונה לגרותו, דכל שבת ושבת הוה מצוה בפני עצמה, או דמתחייב רק בשבת בראשית שבתחילת השנה הבאה, דהכל מצוה אחת.
בני מערבא היו קוראים את התורה בג' שנים. מסתברא שקראו שמו"ת נמי בג' שנים, דלשון הגמ' ישלים פרשיותיו עם הציבור, משמע עם קריאת הציבור. ועי' במאירי (קרית ספר, מאמר ה' ח"א) דמשמע קצת דעיקר התקנה היה לקרוא שמו"ת בכל שבת עד שיסיימו בשמיני עצרת את כל התורה. וכוונתו לומר דמהא דאמרינן בגמ' ישלים 'פרשיותיו' משמע פרשה שלמה כפי שאנו קוראים בשבת (עי' ערוך השולחן שם סעי' ד').
♦
כמה נפקא מינות בין הפירושים
קריאת שמו"ת בפרשיות המועדיםכתב התרומת הדשן דנפק"מ בין הפירושים, אי בעינן להשלים שמו"ת נמי לפרשות המועדים. דלפי פירוש הר"ח, דצריך לקרות שמו"ת כדי שיהא רגיל לקרות בקריה"ת, א"כ הוא הדין בכל המועדים צריך לקרות שמו"ת כדי שיהא רגיל בקריה"ת, וכפי שמבואר בר"ח בביאור הגמ' שם בהא דר' ביבי בר אביי, ע"ש. אכן אי נימא דקריאת שמו"ת נתקנה כדי שיהא בקי בתורה, י"ל דדוקא בפרשיות השבוע שקוראים כסדר בעי לקרות עם הציבור, אך שאר פרשיות אין צריך לקרותן, מאחר שקורא אותן בשבתות השנה, ע"ש. ולפי הראב"ן נראה דחייב לקרות שמו"ת, דהוה במקום קריה"ת. וכן לדעת הערוך השולחן נראה דצריך לקרות שמו"ת כדין קריה"ת, אמנם צ"ל לדעת הערוך השולחן דהתקנה דבעי קריאה ושמיעה היתה רק בקריה"ת של סדר הפרשיות למען יהא בקי בתורה, אך בקריאת המועדים לא תקנו לשמוע וללמוד, וכפי שביאר שם (סעי' י"ג). ובשו"ע פסק (סעי' ז') דאין צריך לקרות את פרשיות המועדים. נמצא דפסק דהקריאה היא כדי להשלים את התורה.
קריאת ההפטרה
כתב השו"ע (סעי' ז') אין צריך לקרות את ההפטרה, וכתב הגר"א (סעי' ז') דלדעת הר"ח יהיו חייבים אף לקרוא את ההפטרה, דהא אף את ההפטרה צריך לידע היאך לקרוא, ע"ש. אמנם היה אפשר לומר דאף לדעת הר"ח לא החמירו על קריאת ההפטרה, דקריאת ההפטרה קלה מקריה"ת דהיא עיקר התקנה. אכן הגר"א לא חילק בין קריה"ת לקריאת ההפטרה.
ובאמת איתא ברמ"א (סעי' ז') ומ"מ נהגו לקרות ההפטרה ע"כ. וכתב עלה המשנ"ב (סקי"ט) טעם המנהג שמא יקראוהו למחר למפטיר ויהא בקי ורגיל בה, וכתב הבאר היטב (סק"ט) דלפי זה לאחר קריה"ת אין מנהג לקרוא. וכתב בשמירת שבת כהלכתא (מ"ב הערה רל"ג) וכן במקום דאיתא בעל קורא אין צריך לקרוא, ע"ש. והנה אין כוונת הרמ"א לפסוק כדברי הר"ח דבעי לקרות את ההפטרה כדין הפרשה עצמה, אלא דין בפני עצמו, שמצד מנהגא נהגו לקרא את ההפטרה, שמא יצטרך לקרוא בציבור. וכדאיתא במשנ"ב (שם סקי"ט) בשם המג"א, דאת הפרשה אין צריך להכין, שהרי בלאו קורא אותה מדין שמו"ת.
זמן קריאת שמו"ת
ההג' מימוניות (שם) כתב בשם רבינו שמחה דלכתחילה מצוה לקרוא כל פרשה בכל שבת עם הציבור, אם לא עשה כן ישלים כולן בשמיני עצרת שבו גומרים הציבור. וכן איתא בשו"ע (שם סעי' ד'). וכתב ההג' מיימוניות דלדעת ר"ח אין הדין כן, ובפשטות כוונתו דכיון דכל דין שמו"ת הוה כדי שיהא ראוי לקרות בתורה, לכן לא שייך להשלימה לאחר קריה"ת.
אמנם הגר"א (שם) כתב דלפירוש הר"ח מהני לקרא רק עד מנחה[11]. וצ"ב, מה ענין הקריאה לאחר קריה"ת. וצ"ל דעיקר התקנה היה לקרוא כדי שיהא מוכן לקריה"ת, אך איכא דין תשלומין כמו דאיכא בתפילה ובעוד מצוות וכדלעיל. עוד י"ל דאע"פ דנתקן עבור קריה"ת, מ"מ תקנו חכמים דתהא תקנה קבועה, דאפילו שיודע שלא יקראו לו לעלות לתורה זקוק לקרוא שמו"ת. ולכן דין קריאת שמו"ת יהא אף עד מנחה.
לא קראו בשבת
יש לעיין לדעת הר"ח במקום שלא קראו בתורה בשבת, דהדין הוא שיקראו בשני וחמישי (משנ"ב קל"ה, סק"ה) או בשבת שלאחריה (רמ"א שם), האם דין שמו"ת נמי הוה עד שני וחמישי ושבת לכתחילה, או דלא חלקו חז"ל בדינא דשמו"ת וקבעוהו בשבת בכל אופן. אך לשאר השיטות ודאי דדין שמו"ת יהא כבכל שבתות השנה.
והנה אם ביטלו כמה שבתות את הקריאה בתורה, מבואר במשנ"ב (קל"ה סק"ו) דנחלקו הפוסקים אם משלימים כמה פרשות יחד. ויש לעיין מה הדין בשמו"ת האם משלימים כמה פרשות יחד. וראיתי בספר גם אני אודך (שמו"ת, צ"ח) שהביא דזה תלוי בפלוגתא (רפ"ה ד') האם משלימים עד שמיני עצרת, דנמצא שמשלימים אפילו כמה פרשיות, ואיכא מ"ד דמשלימים עד מנחה בשבת או עד יום רביעי, וא"כ אין משלימים כמה פרשיות, ותלי האי פלוגתא בהאי פלוגתא, יע"ש. אולם אי נימא דלדעת הר"ח זמן השמו"ת הוא כזמן הקריאה בתורה בפועל, א"כ היה נראה דכיון שקוראים בציבור כמה פרשות, א"כ לכתחילה יהא צריך אף לקרוא כמה פרשות.
אכן נראה דאף להר"ח, אע"פ דעיקר התקנה היתה מחמת שיקראוהו לתורה, מ"מ התקנה היתה תקנה קבועה לקרוא שמו"ת ואפילו למי שלא יקראוהו לתורה, ולכן אף אם לא קראו בשבת, מ"מ זמן שמו"ת לא זז ממקומו.
שומע כעונה בשמו"ת
כתב הרדב"ז (ח"ג תכ"ה), וכ"כ המג"א (סק"ח) בשם הלחם חמודות, שבשמו"ת מהני שומע כעונה כבכל המצוות. אכן הערוך השולחן (סעי' ג') מפרש דלא מהני, על פי שיטתו הנ"ל דבעינן בשמו"ת דיבור, דשמיעה הוה בקריה"ת דווקא, וכבר כתב כן במהר"י ברונא (ק"ג), ע"ש[12]. אולם לפי מה שכתב הערוך השולחן דשמו"ת הוה כנגד הלימוד של משה שחזר בליבו ב' פעמים, אפשר דמהני שומע כעונה, שהרי משה נמי לא למד בפיו אלא בליבו.
יציאה ידי חובה קריאת שמו"ת בקריה"ת
יש לעיין אי יוצא ידי חובה דשמו"ת העולה לתורה והבעל קורא במה שקוראים בתורה בפיהם. דלפי הערוך השולחן אפשר דכיון דקריה"ת דינה בשמיעה, אלא דהעולה לתורה והבעל קורא יוצאים ידי חובת שמיעה בקריאתם, דזו צורת הקריאה בתורה להם, דהכי תיקנו חז"ל דינא דקריה"ת. אך להר"ח אפשר דיוצא ידי חובה, דהכל תקנה אחת, דשמו"ת נתקן עבור קריה"ת. וכ"ש דלדעת הראב"ן דמהני. אכן לדעת רבינו שמחה בהג' מיימוניות יש לעיין, דכיון דהוו ב' תקנות, האם אפשר לעשות את שתיהן בחדא מחתא, דשמא תקנת שמו"ת נתקנה חוץ מתקנת קריה"ת. ויעוי' בחוט שני שהסתפק בדינים אלו, והגר"ח קניבסקי (גן אני אודך שמו"ת סי' נ"ג) כתב בבעל קורא כמדומה שיש מחמירים[13].
צורת הקריאה
הראב"ן מפרש לשיטתו, הא דבעי שמו"ת הוו כנגד ב' העולים והמתרגם, ומבאר המעדני יו"ט דהכוונה להעולה ולהבעל קורא. וצ"ל דאע"פ דהאידנא לא נהגו לתרגם, כמבואר בשו"ע (קמ"ה ג'), מ"מ עבדינן כעיקר התקנה.
וכתב הדברי חמודות דלפי הראב"ן יקרא שמו"ת פסוק, כדין קריה"ת שהיו קוראים פסוק פסוק ומתרגמים, ע"ש. והערוך השולחן כתב דלפי מש"כ דשמו"ת הוה כפי שלמד משה בסיני, א"כ יקרא פרשה כפי שלמד משה, ע"ש. אך לפי שאר הפירושים יהיה הדין או פסוק או פרשה. ועי' ערוך השולחן (שם ד').
מקום שאין תרגום
עוד נראה נפקא מינה בזה, דמבואר במגן אברהם והובאו דבריו במשנה ברורה (סק"ג), דבמקום שאין תרגום, י"ל ג' פעמים מקרא.
אכן אפשר לפרש דלפי הר"ח והראב"ן אף עטרות ודיבון אין צ"ל ג' פעמים, דודאי לא היו מתרגמים את זה בקריה"ת, ואין צריך לקרא מקרא כנגד זה. ועי' בב"ח (שם) שהביא שיטה דאין צריך לקרוא בראובן ושמעון ג' פעמים.
קריאת שמו"ת במקום קריה"ת
יש לעיין האם קריאת שמו"ת יכולה להיות במקום קריה"ת. ולכאורה לדעת הראב"ן י"ל דאי אמר שמו"ת אין חיוב לשמוע קריה"ת. אולם לשאר הפירושים מבואר דהוו ב' תקנות, ואין יוצא בשמו"ת ידי חובת קריה"ת, וכ"ש לדעת הר"ח דעיקר התקנה היתה הקריאה בעצמה, ולא השמו"ת.
והנה יעוי' ברשב"א (שו"ת, ר"ו) דמשמע דאין חייב, דכתב לאסור במי שקרא שמו"ת דאסור לדבר בשעת קריה"ת אא"כ תורתו אומנותו. משמע דמצד חיוב קריה"ת פטור. וכ"כ הרחיד"א (לדוד אמת ח', כ"ה) להדיא שקריאת שמו"ת עולה כקריה"ת. ע"ש. ומצאתי בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ח ה') דכתב כעין זה בשם החקרי לב, ע"ש.
והנה השו"ע (שם ד') כתב דיכול לקרא שמו"ת בשעת קריה"ת. והקשה המשנ"ב (שם סקי"ד) דאם יקרא שמו"ת בשעת קריה"ת לא יצא ידי חובת קריה"ת. ולפי מה שכתבנו י"ל דיצא ידי חובת קריה"ת בקריאת שמו"ת, וכדעת הראב"ן.
דילג פסוק א' או פרשה אחת
אם דילג פסוק א' כתב הכף החיים (סקט"ו) שיחזור לפסוק שדילג ויקרא כסדר, ובקצות השולחן (ע"ב בדה"ש סק"ה) כתב שאם לא קרא כסדר יצא בדיעבד.
והנה י"ל דלדעת הר"ח, כיון דבעי שיקרא כדין קריה"ת, א"כ אם דילג פסוק א' דינו כדין קריה"ת שאינו צריך לקרא כסדר. אך אם דינו שיהא בקי בתורה, אולי י"ל דבעי לקרא כסדר, שלא יתערבבו אצלו העניינים. ואע"פ דבקריה"ת נמי לא מעכב, היינו משום דקריה"ת לא נתקנה למען יהא בקי בתורה, אלא רק לעורר לב האדם על התורה והמצוות כדאיתא בחינוך (הקדמה).
ואם לא קרא שמו"ת שבת א', יש לדון בשבת הבאה האם יקרא תחילה שמו"ת של שבת זו, או שיקרא כסדר. הנה גבי קריה"ת מבואר במשנ"ב (קל"ה סק"ח) שיקרא כסדר. וא"כ אפשר דלדעת הר"ח נמי יקרא כסדר. וכן י"ל לדעת הראב"ן דדין שמו"ת הוה במקום קריה"ת. אכן אם זה דין למען שיהא בקי בתורה, אפשר דאף בזה יתערבבו לו העניינים, ולכן יקרא כסדר. ולהלכה נחלקו בזה הפוסקים, דבשמירת שבת כהלכתה כתב שיקרא כסדר, אך בהליכות שלמה (תפילה י"ב, ל"ו) כתב שיקדים של פרשת שבוע.
קריאה מס"ת ובטעמי המקרא
כתב הרדב"ז (ח"ג תקכ"ט, משנ"ב שם סק"ב) דלכתחילה יקרא מספר תורה. והנה לדעת הר"ח י"ל דהטעם הוא כדי שידע לקרוא בתורה. אכן י"ל דאף אם שמו"ת אתי כדי שידע את התורה, לכתחילה יקרא מתוך ספר תורה דווקא, וכפי שכתב המבי"ט (קרית ספר בהקדמה) וז"ל: ותורה שבכתב אי אתה רשאי לאומרה על פה, לפי שהקריאה בכתב מצטיירים סודותיה בצורת אותיותיה, ואם קורא אותה על פה תפחת מעלתה זו, ע"כ. ובודאי זה מתבאר מתוך ספר תורה דווקא. אלא דלימוד סודותיה אינו מעכב.
והנה לענין קריאה בטעמים כתב הב"ח (שו"ת החדשות, מ"ה) דיש לכתחילה לקרא בטעמים, אלא שאינו מעכב, וכדאיתא במשנ"ב (סקי"ז). והנה לדעת הר"ח והראב"ן דשמו"ת הוה כדין קריה"ת, ודאי יקרא לכתחילה עם טעמים, דהא קריה"ת נמי בעי לקרא לכתחילה בטעמים, אף שאינו מעכב כדאיתא במשנ"ב (קמ"ב סק"ז). ואף אי נימא דקריאת שמו"ת הוה כדי יהא בקי בתורה, יקרא לכתחילה עם טעמים, מאחר שטעמי המקרא הם פירושים למקרא[14]. אכן בפשטות ביארו המפרשים דיקרא בטעמים ע"פ מאי דאיתא בגמ' (מגילה ל"ב ע"א) הקורא בלא נגינה וכו'.
כשאינו מבין
כתב החפץ חיים (ליקוטי אמרים פ"ה) וז"ל: ומה שנהגו בכל ישראל לקרוא שמו"ת היינו, משום שעי"ז יתבונן בהמקרא ויתן לב להבין, אבל אם לא השיג ידיעה על ידי זה, מחוייב להתבונן ולדעת ואז יהיה נחשב לו שלמד מקרא, דבלא"ה אם לא הבין מה שאמר ומה שלמד לא נחשב ללימוד כלל[15], ע"כ. וכ"כ בתשובות והנהגות (ח"א רס"א) בשם הגר"א שהזהיר בזה לתלמידיו, ע"ש. והיינו דסבירא ליה להחפץ חיים דעיקר דין שמו"ת הוא כדי שיבין מה שלומד, וכיון שאינו מבין לא יצא. אכן אם הוה דין שמו"ת לצורך קריה"ת, כפי שכתב הר"ח, אפשר שחייב בשמו"ת אף אם אינו מבין.
והנה כתב בשמירת שבת כהלכתה (פמ"ב הערה רטו), וכ"כ בהליכות שלמה (תפילה עמ' קנה), וביחווה דעת (ח"ב ל"ז) דיקרא את התרגום גם אינו מבין, ובחוט שני כתב שאפשר דאין מועילה קריאת התרגום בלא הבנה.
והנה כבר כתב הרדב"ז (ח"ג תכ"ה) דעם הארץ פטור ואין צריך לשמוע מאחר. וזה מתבאר אף לדעת הר"ח, דהא עם הארץ אינו עולה לתורה כמבואר בשו"ע (או"ח, קל"ה ד'). ולדעת הראב"ן אפשר שיהא חייב, כדין קריה"ת שהוא חייב.
עוד יש לדון גבי נשים, סומא, ואבל, ובעוד עניינים, אך המקום צר מלהכיל, וכשירחיב המקום גבולנו, אי"ה אראה בל"נ להשלימו עד תומו.
♦ ♦ ♦